כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    67 תגובות   יום שלישי, 27/9/11, 01:52

    אבא שלי בן 105, אתם קולטים? מאה שנים ועוד חמש. חתיכת זמן ענקית לכל הדעות.

    אני לא בטוחה שהייתי רוצה להגיע לגיל הזה עם כל הטרראם של ניצול מלאי החמצן האוזל במקומותינו ועם חוסר הסובלנות של הנוער לזקנים, אבל הוא לא התרגש מדברים כאלה אף פעם.

    -------------- 

    אבא שלי ממש עתיק הוא נולד ב- 1906, השנה שבה נוסדה רולס רויס, ואלפרד דרייפוס זוכה מבגידה, בשנה הזאת היו כמה אסונות טבע גדולים, הווזוב התפרץ באיטליה, סאן פרנציסקו נחרבה ברעידת אדמה, וכאילו לא די בזה, טייפון וצונאמי כילו שטחים ענקיים והרגו אלפי אנשים בהונג קונג.

    אבל הדבר שהכי העיק עליו ברמה האישית הוא, שאדולף אייכמן נולד באותו היום ה- 19.3. אמנם אבא שלי נולד בסלובקיה ואייכמן נולד בגרמניה, אבל זה מאוד הרגיז את אבא,  ועל זה, לא היה יכול לסלוח לאמא של אייכמן.


    --------


    לאבא שלי קראו "אלכסנדר", "שָנִיי", "ׁׁשָנְדוֹר", "יָאנוֹש" ו"מר גליק". אני קראתי לו "אָפּוּקָה" שזה בהונגרית כינוי חיבה, כמו אבא'לה.

     

     

    ''

     

    התברר שהוא היה ילד מאוד שובב ונזרק מבית הספר כי צנצנת דיו שהשליך "במקרה" מהחלון, נחתה על ראשו של המנהל, ואמא שלו לא הצליחה לשכנע את ירום הודו לסלוח. אחרי המהתלה הזו שלחו אותו ללמוד ב"חידר" תורה ומעשים טובים.

    בינתיים אבא של אבא שלי נסע לאמריקה עם בנו הבכור,יוזף, כדי לנסות להתאקלם בארץ ההבטחות הגדולות ולהכין את הקרקע לבואה של המשפחה. מדי חודש בחודשו שלח חלק ממשכורתו למשפחתו שנשארה באירופה. המשלוח פסק בשלב מסוים ואיש לא הבין מדוע, עד שהגיעה הודעה שהאבא נפל מפיגום גבוה ונהרג במקום. יוזף הבן, שראה את אביו צונח אל מותו לנגד עיניו, נשאר שם והיה נתון לחסדי קהילת ברוקלין, הוא עבד במלצרות למחייתו ולמד בתלמוד תורה.

    המצב בבית המשפחה בעיר קושיצה בסלובקיה הפך קשה, סבתא שלי וילדיה הקטנים נזקקו לפרנסה. היא התגייסה ומלֹא כלום פתחה חנות סדקית קטנה, הכינה כעכים ומכרה גם אותם, ואבא שלי, שהיה ילד בן אחת עשרה, יצא לעבוד כשוליה של נגר ולמד מקצוע לחיים.

    ככל שהכרתי יותר את עבודתו, למדתי לדעת שהוא היה נגר אומן אמיתי.

    בזכות האומנות הזאת, הוא שרד את מחנות העבודה של הנאצים כי תמיד נזקקו לשירותיו.

    ------------

    הוא סיפר לי, שהתאהב באמא שלי אחרי שטעם ממרק השעועית שלה, והיא החכמה, שידעה כי הדרך ללבו של הגבר עוברת דרך קיבתו, הפליאה בייצור מטעמים לאיש שאהבה.

     --------

    היה לו שפם קטן שחור גזוז בקפידה מעל השפה העליונה ועיניים צוחקות כחולות.

    הוא היה עליז ובדחן ודיבר בעברית קלוקלת עם כולם, כי לאולפן אף פעם לא היה לו זמן.

    היו לו אמרי שפר משובשים שהפכו למטבע לשון בקרב המשפחה שלנו עוד בחייו והם נכס צאן ברזל בסלנג המשפחתי גם היום, 16 שנים לאחר מותו.

    במושבה שלנו ידעו כולם מיהו והעריכו את עבודתו. הוא היה מה שקרוי  "מוסד" הנגרות של המושבה. לא היה בית או בניין ציבורי, ללא מגע ידו - אם בתיקונים, אם בבניית רהיטים, או בבניית התשתית לגגות הרעפים. לכל מקום נסע על האופניים שלו כשכלי עבודתו נישאים בתיק גדול ולוחות עץ קשורים אל הסבל עם סרט אדום כרוך לזנבם.

    ------------ 

    אחד הדברים שגרמו לי לכתוב עליו היום, הוא שנולד לו נין והוא לא יזכה להכירו. והדבר השני קשור בגלידה וירטואלית שמישהו שלח לי במקום זר פרחים, ובעיניי זו מחווה מאוד מיוחדת, שהזכירה לי מעשה שהיה בילדותי וקשור לאבא שלי ולגלידה, ועליו רציתי לספר.

    -----------

    פעם אחת לפני הרבה שנים אבא נסע לנתניה לעשות עבודה לאחד הקליינטים, למי שלא יודע, פעם זו הייתה מילה שגורה הרבה יותר מהמילה לקוחות. בדרכו  נתקל בדוכן של "גלידה ניצה" (על שם העיר ניס בצרפת, לא על שמי) שנפתח ליד קולנוע "שרון" האגדי.

    הוא היה מאוד נרגש לראות כדורי גלידה צבעוניים מתנוססים ברום גביע ואפל קטן, ומיד החליט לפנק את אחותי ואותי וקנה שני גביעים. משם אץ רץ ה"אפוקה" שלי לתחנת האוטובוס ונסע הביתה. כל הדרך הוא ליקק וליקק את השוליים הנוטפים, נגס פה ונגס שם, כדי לא ללכלך ולהתלכלך, וכשהגיע הביתה נותרו בידיו שני זנבות של חרוטי ואפל זעירים עם גלידה כזית. ועל זה אפשר לומר, שהעיקר הכוונה.

    ------------ 

    אולי אתם לא יודעים אבל נגרים הם עם מאוד מיוחד, תשאלו את גולדה מאיר, גם אבא שלה היה נגר. אחד המאפיינים האישיותיים של עם הנגרים, הוא הדחיינות. הם מבטיחים לסיים עבודה "ליום שני", אבל הם לא אומרים על איזה חודש מדובר.

    למה יום שני?, שאלתי אותו פעם, "כי זה אחרי ראשון והרבה לפני שישי", ענה לי.

    כך קרה שבאופן הכי טבעי הגיעו לבית שלנו קליינטים תמימים שחיפשו אותו, כן, ניחשתם נכון, ביום שני.

    ביום הזה הוא בילה רוב הזמן בין ענפי עץ האגוז בגינה או מתחת למיטה בחדר השינה.

    לאור העובדה שהוא פשוט נעלם, הייתה אמא שלי יוצאת מדעתה מרוב דאגה וחיפושים אחריו, ורק אני ידעתי איפה הוא מסתתר והייתי מדווחת לו בשריקה מוסכמת, שהסכנה חלפה ואפשר לצאת מהמחבוא.

    ---------

    לקראת יום העצמאות, הוא היה המלך הבלתי מעורער שלי, מפני שהמועצה המקומית הזמינה אצלו במות ותפאורות, ובינתיים עד שיצא להרכיב אותן במרכז המושבה, יכולתי להופיע עליהן בחצר עם רפרטואר השירים של להקת התרנגולים כשהתרנגולות בלול של השכנים מקרקרות למעני ברקע כתזמורת.

    לקראת ל"ג בעומר, הפכתי אני לילדה הכי פופולרית בקרב ילדי השכונה שצבאו על פתח הנגרייה, כולם התחננו לקבל ממני שאריות קרשים תמורת "פרסים" או גולות, ולפעמים תמורת הבטחות שנמוגו די מהר במקביל לעשן המדורות.

    ----------

    היום דיברתי עם בתי שהפכה להיות אמא בעצמה, וזו הסיבה השלישית שקשורה לסיבה הראשונה, שבגללה אני כותבת עליו. היא אמרה שהיא מתגעגעת אל סבא שנדור ושמעתי את צלילי הגעגועים מהדהדים בקולה. שתינו דמענו. אחזתי בידיי את הגוזל שנולד לפני חמישה ימים וסיפרתי לו על הסבא-רבא האלמותי שלו, שלתחושתי, בכלל לא מת והוא כל הזמן איתי.

    --------

    לקראת חצות, השארתי את הנכד שלי בידי אבא ואמא שלו (אגב, לשניהם קוראים רותם) וחזרתי הביתה. פתחתי את המחשב וגיליתי לתדהמתי בתיבת הדואר פנייה של עיתונאי מידיעות אחרונות, שקרא את הפוסט הזה במתכונתו הראשונית שנכתבה בשנת 2007 כשאבא שלי היה בן 101 וכתבתי לכבודו פוסט.

    העיתונאי ביקש לראיין אותו. מפאת כבודו של המבקש, לא אכביר מילים, אבל על חוסר הרצינות המקצועית הזאת, אני לגמרי בטוחה שאבא שלי לא היה סולח.

     

    ------------------------

    מאחלת לכולכם שנה נהדרת, בריאות ושמחה, אושר ושלווה ומצרפת תמונה של עילַי נכדי הבכור שצולמה בהיותו בן 10 דקות.   

     

     

    ''

     

     

     

    ----------------------------

     

    כל הזכויות שמורות לניצה צמרת - עט להשכיר

    www.words4u.co.il

     

    דרג את התוכן: