כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    45 תגובות   יום חמישי, 6/10/11, 01:45

    פרשתי לפני את כף ידו המגוידת, התפיחה הקטנה ליד האגודל נראתה תמימה לחלוטין, "אני לא רואה כלום," אמרתי, אבל הוא יצא מגדרו, "אני משתגע עוד רגע," אמר.

    ידעתי שהוא לא מפונק מטבעו וראיתי עד כמה הוא סובל.

    לקחתי מעט שמן זית והתחלתי לעסות את האזור, עצמתי עיניים ודימיתי לראות מה מסתתר שם מתחת לעור הקשה הזה. 

    "כואב לך?" שאלתי.

    "לא. זה מגרד נורא, אני לא יכול יותר."

    "אולי זה קוץ? אני חושבת שיש לך קוץ," אמרתי, והבאתי מחט ופינצטה .

    התחלתי לנקר עם המחט בעור, לאט-לאט חפרתי ונזהרתי לא להכאיב לו. אחרי כמה דקות נתקלו עיניי בנקודה בהירה, לקחתי את הפינצטה והצלחתי ללכוד את ראשה של הנקודה המבצבצת, משכתי אותה בזהירות רבה ושלפתי קוץ מוארך שהתחיל לשגשג ולהצמיח שורשונים קטנים לכל אורכו.

    "תראה," אמרתי, "צמח לך עץ קטן בכף היד."

    הספגתי את המקום הפצוע באלכוהול וחבשתי לו את היד.

    עקבות ההשתרגות נעלמו במשך הזמן, אך החפירה שלי הותירה צלקת שנחתמה בכף ידו עד יום מותו.

    -------------

    כשהלכנו לקבוע את המצבה על קברו, הופתעתי לגלות את כמות הצמחייה שעטפה את תלולית האדמה. הסתכלתי סביבי וראיתי שעל פני הקברים האחרים, נבטו אך צמחים מועטים.

    אני זוכרת שחשבתי על הקוץ המשתרג ההוא, ועל האפשרות שהיו בגופו עוד הרבה קוצים שנבטו מגופו לתפארת. הוא היה נגר, וזו הייתה הסתברות הגיונית.

    פניתי לסתת האבן ואמרתי, 'אני מבקשת שתכתוב על המצבה, "כי האדם עץ השדה"' . 

    ------------

    בערך שנה אחרי שהוא מת נגמרו לי המתנות שהחבאתי למעלה בארון הגדול. פעם בחודש הייתי שולפת משם משהו, ואומרת לבן הקטן שלי, "סבא שלח לך מתנה."

    לתומי חשבתי, שיהיה לילד יותר קל להתגעגע מאשר להתמודד עם הידיעה שסבא שלו מת. אבל, הידיעה שאני משקרת, לא הקלה עלי ושני הגדולים שאלו, "כמה פעמים עוד תגידי, סבא מאוד מתגעגע אליך, הוא יחזור כשהטיול יסתיים."

    ? 

    לכשעצמי, כבר לא כל כך זכרתי את פניו הטובים, אז תליתי תמונה שלו מעל שולחן העבודה שלי והייתי מתבוננת בה. בכל פעם גיליתי אצלו משהו חדש. דברים קטנים וטיפשיים, כמו שערה נוספת בגבה או קמט שנחרץ על מצחו.

    בלילה אחד שהיה ככל הלילות קרה משהו מוזר.  

    התבוננתי בתמונה ודיברתי אליו בהונגרית, פתאום יצאו פניו מתוך מסגרת העץ החומה והפכו מוחשיים לגמרי, יכולתי לחוש בנשימתו ממש לידי.

    "מה שלומך אפוקה?" שאלתי, "אני שוברת את הראש, מה היית רוצה לתת לילדים לחנוכה, מתנה או כסף?"

    הוא חייך אלי. צללתי לתוך פניו ושקעתי בערפל סמיך. הייתי עייפה, ראשי צנח לאטו על השולחן.

    כשהתעוררתי הייתי צמאה מאוד. הושטתי יד אל כוס המים המונחת דרך קבע על המדף מעל שידת המגירות והכוס נשמטה מיידי. המים נשפכו על גג השידה ולתוך המגירות הפתוחות ונזלו על פינת השולחן.

    הוצאתי את שלושת המגירות והנחתי אותן על הרצפה, הלכתי להביא מגבת קטנה והספגתי לתוכה את המים. עיניי חזרו אל התמונה. אבא היה שם, הוא הביט אלי מתוך המסגרת וצפה במעשי.  

    כשהכנסתי את המגירה האחרונה למסילתה, היא נתקעה בתחתית השידה והתחככה במשהו. הוצאתי אותה והבטתי פנימה לתוך התא הריק. בקצה המרוחק ממני ראיתי מעטפה אפורה. הצלחתי להוציא אותה בעזרת סרגל המתכת הארוך, המעטפה הייתה סגורה ועל פניה לא היה רשום דבר.

    פתחתי אותה. בתוך המעטפה היו שלושה שטרות מקופלים של 100 ₪ ואליהם מוצמד בסיכה אישור מבנק הפועלים באבן יהודה על פדיון כסף מזומן  מה-9 בחודש דצמבר 1994, על שם אלכסנדר גליק.

    זה היה שמו של אבא שלי.

    הוא נפטר פחות מחודש אחר כך ב -5 בינואר 1995 .

     


    --------------

    צעירים ויפים - אבא ואימא

     

    ''

     

     


     כל הזכויות שמורות לניצה צמרת עט להשכיר


    דרג את התוכן: