כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    36 תגובות   יום שישי , 21/10/11, 05:09
    אני מכירה אישה אחת שהייתה לה מכונית סובארו עתיקה. שלא תחשבו שהיא הייתה אספנית או משהו כזה, היא הייתה חסרת אמצעים והמכונית שירתה אותה בעבודתה כסוכנת שיווק של ציוד חד-פעמי. עיקר לקוחותיה היו בעלי חנויות לכלי בית מהמגזר החרדי בירושלים ובבני-ברק. 
    כשנשמות טובות שאלו אותה, "למה את לא מחליפה את הטרנטה?" היא הייתה משיבה "כי אני מאוד אוהבת את 'הדודה הזקנה שלי'". כן. כך כינתה בחיבה המכונית שלה. 
    כשכולם התקינו מזגנים ברכב, גם היא רצתה להתקין מזגן ומשנה לשנה בימי חום יולי-אוגוסט, תכננה לעשות זאת, אבל בדיוק בחודשים האלה היא ידעה שיש לה דברים יותר חשובים להוציא עליהם כסף, כמו ספרי לימוד לילדים ותשלומי הורים לבית הספר, ומי יודע, איזה הפתעות נוספות מצפות לה, הרי הקטן נזקק לתגבור בחשבון והגדול באנגלית, וגם מעילי החורף התרפטו ונעלי הספורט התבלו וקטנו, ובינתיים הרבנית מקרית צאנז מעכבת תשלומים... ובכן, כולם מסביבה נסעו ממוזגים וטובי לב ורק היא התבדרה ברוח החמה והזיעה בפקקים. כל זה לא היה נורא לולא הבושה שחשה עמוק בלבה, כי אין לך דבר קשה יותר להתמודדות מאשר בושה. ואז היא התחילה לסגור את חלונות הרכב ונסעה בסאונה פרטית, העיקר שתהיה מראית עין ולא יחשדו בה שהיא נטולת מזגן. היא אמנם הזיעה יותר ונקודת הרתיחה ברכב הסגור הרקיעה שחקים, אבל ההצגה השתלמה והיא הפסיקה להתבייש.
    --------
    חשבתי עליה היום, וחשבתי למה אנחנו כל כך משתדלים להיות כמו אחרים ולעשות מה שאחרים מצפים מאתנו? 
    חשבתי שאני מכירה עוד מישהי שמזכירה אותה במובנים מסוימים.
    גם אתם מכירים אותה. 
    היא לא רק קוראת כאן, היא גם כותבת לפעמים, עד לא מזמן היא כתבה לעתים תכופות, ומראשית ימי הקפה היה לה דיבור כן עם חלק מהאנשים. היא מעולם לא חשבה שהיא יכולה להיות "אחרת" בווירטואלי, רק כדי למצוא חן בעיני אדם זה או אחר. היא מתפרנסת מכתיבה בכל מיני נושאים ובעיקר כסופרת צללים, ולמען האמת חלק גדול מימיה ולילותיה היא חיה חיים של אחרים. גם ברגעי החופש שלה כשהמקלדת רחוקה ממנה, היא חושבת על האנשים שהניחו את חייהם בידיה ומדמיינת תיקון או שניים שהייתה שמחה להכניס לחייהם. 
    למשל? תוספת שמחה ופחות עצב, יותר חיוכים ופחות דמעות, קורטוב של משובה והפחתת כבדות ורצינות. אבל בשום פנים ואופן היא לא מעזה לומר להם זאת או חלילה מנסה לשנות אותם. כי אם כל הכבוד, יש לה הרבה כבוד לחיים האמיתיים שלהם. 
    עם זאת היא מוכנה להודות, שבעבר, גם היא כמו אותה סוכנת נטולת מזגן שעליה סופר כאן, נאלצה להציג מראית עין רק כדי לרצות אחרים.
    למשל? להסתיר את הפגמים המולדים באופי שלה, לכבות את התשוקה המבעבעת מתוכה, להתנהל על-פי קודים של מבוגרים, להמציא את עצמה מחדש פוליטית או למקם את עצמה בתבנית מרובעת ולעגל את זוויות קוציה המשוננים. 
    באחד הימים לפני כך וכך שנים, אחרי צבירת קילוגרמים עודפים של זיוף עצמי מגובים בנאותות ציבורית וחברתית, נמאס לה מהפליזריות שהשתלטה עליה והיא כמעט הקיאה את עצמה לדעת. וכך, ברגע נדיר של כנות עצמית, היא הבינה שהיא לא שחקנית. 
    ומה אז? 
    האיפור הכבד הוסר באחת, המחלצות נזרקו לפח, האיפוק והקרירות נשלחו בדואר אקספרס לאלסקה, והקהל קיבל הודעה על ביטול המופע לאלתר. 
    לא תאמינו מה קרה לה מאז, ולמען האמת, גם אני לא האמנתי.
    קרו הרבה דברים. חלקם משמחים וחלקם מדאיגים. על המדאיגים נדלג ברשותכם, ועל המשמחים נכתוב בפעם אחרת, אבל נגלה דבר אחד חשוב שקרה, מאז היא מאוד אוהבת את עצמה כמו שהיא, ויש עוד כמה אנשים שאוהבים אותה מאוד. 
    אני מכירה את האישה הזו היטב, היא יושבת וכותבת את הפוסט הזה ומקווה שתקראו אותו למען עצמכם. 
    אני מכירה אישה אחת שהייתה לה מכונית סובארו עתיקה. שלא תחשבו שהיא הייתה אספנית או משהו כזה, היא הייתה חסרת אמצעים והמכונית שירתה אותה בעבודתה כסוכנת שיווק של ציוד חד-פעמי. עיקר לקוחותיה היו בעלי חנויות לכלי בית מהמגזר החרדי בירושלים ובבני-ברק. 
    כשנשמות טובות שאלו אותה, "למה את לא מחליפה את הטרנטה?" היא הייתה משיבה "כי אני מאוד אוהבת את 'הדודה הזקנה שלי'". כן. כך כינתה בחיבה המכונית שלה. 
    כשכולם התקינו מזגנים ברכב, גם היא רצתה להתקין מזגן ומשנה לשנה בימי חום יולי-אוגוסט, תכננה לעשות זאת, אבל בדיוק בחודשים האלה היא ידעה שיש לה דברים יותר חשובים להוציא עליהם כסף, כמו ספרי לימוד לילדים ותשלומי הורים לבית הספר, ומי יודע, איזה הפתעות נוספות מצפות לה, הרי הקטן נזקק לתגבור בחשבון והגדול באנגלית, וגם מעילי החורף התרפטו ונעלי הספורט התבלו וקטנו, ובינתיים הרבנית מקרית צאנז מעכבת תשלומים... ובכן, כולם מסביבה נסעו ממוזגים וטובי לב ורק היא התבדרה ברוח החמה והזיעה בפקקים. כל זה לא היה נורא לולא הבושה שחשה עמוק בלבה, כי אין לך דבר קשה יותר להתמודדות מאשר בושה. ואז היא התחילה לסגור את חלונות הרכב ונסעה בסאונה פרטית, העיקר שתהיה מראית עין ולא יחשדו בה שהיא נטולת מזגן. היא אמנם הזיעה יותר ונקודת הרתיחה ברכב הסגור הרקיעה שחקים, אבל ההצגה השתלמה והיא הפסיקה להתבייש.
    --------
    חשבתי עליה היום, וחשבתי למה אנחנו כל כך משתדלים להיות כמו אחרים ולעשות מה שאחרים מצפים מאתנו? 
    חשבתי שאני מכירה עוד מישהי שמזכירה אותה במובנים מסוימים.
    גם אתם מכירים אותה. 
    היא לא רק קוראת כאן, היא גם כותבת לפעמים, עד לא מזמן היא כתבה לעתים תכופות, ומראשית ימי הקפה היה לה דיבור כן עם חלק מהאנשים. היא מעולם לא חשבה שהיא יכולה להיות "אחרת" בווירטואלי, רק כדי למצוא חן בעיני אדם זה או אחר. היא מתפרנסת מכתיבה בכל מיני נושאים ובעיקר כסופרת צללים, ולמען האמת חלק גדול מימיה ולילותיה היא חיה חיים של אחרים. גם ברגעי החופש שלה כשהמקלדת רחוקה ממנה, היא חושבת על האנשים שהניחו את חייהם בידיה ומדמיינת תיקון או שניים שהייתה שמחה להכניס לחייהם. 
    למשל? תוספת שמחה ופחות עצב, יותר חיוכים ופחות דמעות, קורטוב של משובה והפחתת כבדות ורצינות. אבל בשום פנים ואופן היא לא מעזה לומר להם זאת או חלילה מנסה לשנות אותם. כי אם כל הכבוד, יש לה הרבה כבוד לחיים האמיתיים שלהם. 
    עם זאת היא מוכנה להודות, שבעבר, גם היא כמו אותה סוכנת נטולת מזגן שעליה סופר כאן, נאלצה להציג מראית עין רק כדי לרצות אחרים.
    למשל? להסתיר את הפגמים המולדים באופי שלה, לכבות את התשוקה המבעבעת מתוכה, להתנהל על-פי קודים של מבוגרים, להמציא את עצמה מחדש פוליטית או למקם את עצמה בתבנית מרובעת ולעגל את זוויות קוציה המשוננים. 
    באחד הימים לפני כך וכך שנים, אחרי צבירת קילוגרמים עודפים של זיוף עצמי מגובים בנאותות ציבורית וחברתית, נמאס לה מהפליזריות שהשתלטה עליה והיא כמעט הקיאה את עצמה לדעת. וכך, ברגע נדיר של כנות עצמית, היא הבינה שהיא לא שחקנית. 
    ומה אז? 
    האיפור הכבד הוסר באחת, המחלצות נזרקו לפח, האיפוק והקרירות נשלחו בדואר אקספרס לאלסקה, והקהל קיבל הודעה על ביטול המופע לאלתר. 
    לא תאמינו מה קרה לה מאז, ולמען האמת, גם אני לא האמנתי.
    קרו הרבה דברים. חלקם משמחים וחלקם מדאיגים. על המדאיגים נדלג ברשותכם, ועל המשמחים נכתוב בפעם אחרת, אבל נגלה דבר אחד חשוב שקרה, מאז היא מאוד אוהבת את עצמה כמו שהיא, ויש עוד כמה אנשים שאוהבים אותה מאוד. 
    אני מכירה את האישה הזו היטב, היא יושבת וכותבת את הפוסט הזה ומקווה שתקראו אותו למען עצמכם. 

    אני מכירה אישה אחת שהייתה לה מכונית סובארו עתיקה.

    שלא תחשבו שהיא הייתה אספנית או משהו כזה, היא הייתה חסרת אמצעים והמכונית שירתה אותה בעבודתה כסוכנת שיווק של כלים חד-פעמיים. פעם סיפרה לי, שעיקר לקוחותיה הם בעלי חנויות לכלי בית מהמגזר החרדי בירושלים ובבני-ברק.

    כשנשמות טובות שאלו אותה, "למה את לא מחליפה את הטרנטה?" היא הייתה משיבה, "כי אני מאוד אוהבת את 'הדודה הזקנה שלי'". כן. כך כינתה בחיבה המכונית שלה.


    כשכולם התקינו מזגנים ברכב, גם היא רצתה להתקין מזגן, ומשנה לשנה בימי חום יולי-אוגוסט, תכננה לעשות זאת. אבל בדיוק בחודשים האלה, היא ידעה שיש לה דברים יותר חשובים להוציא עליהם כסף, כמו ספרי לימוד לילדים ותשלומי הורים לבית הספר, ומי יודע, איזה הפתעות נוספות מצפות לה; הרי הקטן נזקק לתגבור בחשבון והגדול באנגלית, וגם מעילי החורף התרפטו ונעלי הספורט התבלו וקטנו, ובינתיים הרבנית מקרית צאנז מעכבת תשלומים...


    ובכן, כולם מסביבה נסעו ממוזגים וטובי לב ורק היא התבדרה ברוח החמה והזיעה בפקקים. כל זה לא היה נורא לולא הבושה שחשה עמוק בלבה, כי אין לך דבר קשה יותר להתמודדות מאשר בושה.

    ואז היא התחילה לסגור את חלונות הרכב ונסעה בסאונה פרטית, העיקר שתהיה מראית עין ולא יחשדו בה שהיא נטולת מזגן.

    היא אמנם הזיעה יותר ונקודת הרתיחה ברכב הסגור הרקיעה שחקים, אבל ההצגה השתלמה והיא הפסיקה להתבייש.


    --------

    חשבתי עליה היום, וחשבתי למה אנחנו כל כך משתדלים להיות כמו אחרים ולעשות מה שאחרים מצפים מאתנו?

    חשבתי שאני מכירה עוד מישהי שמזכירה אותה במובנים מסוימים.

    גם אתם מכירים אותה.


    היא לא רק קוראת כאן, היא גם כותבת לפעמים, עד לא מזמן היא כתבה לעתים תכופות, ומראשית ימי הקפה היה לה דיבור כן עם חלק מהאנשים.

    היא מעולם לא חשבה שהיא יכולה להיות "אחרת" בווירטואלי, רק כדי למצוא חן בעיני אדם זה או אחר. היא מתפרנסת מכתיבה בכל מיני נושאים ובעיקר כסופרת צללים, ולמען האמת חלק גדול מימיה ולילותיה היא חיה חיים של אחרים. גם ברגעי החופש שלה כשהמקלדת רחוקה ממנה, היא חושבת על האנשים שהניחו את חייהם בידיה ומדמיינת תיקון או שניים שהייתה שמחה להכניס לחייהם.

    למשל?

    תוספת שמחה ופחות עצב, יותר חיוכים ופחות דמעות, קורטוב של משובה והפחתת כבדות ורצינות. אבל בשום פנים ואופן היא לא מעזה לומר להם זאת או חלילה מנסה לשנות אותם. כי עם כל הכבוד, יש לה הרבה כבוד לחיים האמיתיים שלהם.

    עם זאת היא מוכנה להודות, שבעבר, גם היא כמו אותה סוכנת נטולת מזגן שעליה סופר כאן, נאלצה להציג מראית עין רק כדי לרצות אחרים.

    למשל?

    להסתיר את הפגמים המולדים באופי שלה, לכבות את התשוקה המבעבעת מתוכה, להתנהל על-פי קודים של מבוגרים, להמציא את עצמה מחדש פוליטית או למקם את עצמה בתבנית מרובעת ולעגל את זוויות קוציה המשוננים.


    ----------

    באחד הימים לפני כך וכך שנים, אחרי צבירת קילוגרמים עודפים של זיוף עצמי מגובים בנאותות ציבורית וחברתית, נמאס לה מהפליזריות שהשתלטה עליה והיא כמעט הקיאה את עצמה לדעת. וכך, ברגע נדיר של כנות עצמית, היא הבינה שהיא לא שחקנית.


    ומה אז?

    האיפור הכבד הוסר באחת, המחלצות נזרקו לפח, האיפוק והקרירות נשלחו בדואר אקספרס לאלסקה, והקהל קיבל הודעה על ביטול המופע לאלתר.

    לא תאמינו מה קרה לה מאז, ולמען האמת, גם אני לא האמנתי.


    קרו הרבה דברים, חלקם משמחים וחלקם מדאיגים. על המדאיגים נדלג ברשותכם, ועל המשמחים נכתוב בפעם אחרת, אבל נגלה דבר אחד וזה הדבר הכי חשוב שקרה, מאז היא מאוד אוהבת את עצמה כמו שהיא, ויש עוד כמה אנשים שאוהבים אותה מאוד.

     

    אני מכירה את האישה הזו היטב, היא יושבת וכותבת את הפוסט הזה ומקווה שתקראו אותו למען עצמכם. 

     

    -------------

     

    http://cafe.themarker.com/image/737965/

     

     

    כל הזכויות שמורות לניצה צמרת עט להשכיר

     

     



     


    דרג את התוכן: