כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    20 תגובות   יום שבת, 13/7/13, 10:01

     

           אמא אמרה על גברת ואדון הורוביץ שהם "יתומים", והתכוונה לומר, שאין להם ילדים. היתה להם חצר גדולה עם לול תרנגולות, שובך יונים גבוה ועצי פרי ממינים וזנים שונים, את המרפסת עטפה סבכת גפנים ומאחורי הבית ניטע פרדס של קלמנטינות. 

    אמא אמרה שהם משקים את העצים שלהם במי דבש וסוכר, אחרת אי-אפשר להסביר את המתיקות הזו של הקלמנטינות שלהם. 

    כשאמא אמרה לאבא ש"נגמרו הקלמנטינות," נסעתי אתו לביתם בקצה המושבה. הוא הרכיב אותי על הסָבַּל ואני חיבקתי את מותניו הרחבות.  

    אדון הורוביץ יצא לקראתנו ופטפט עם אבא באידיש, אחר כך נתן בידו מזמרה מבהיקה וליווה אותנו לפרדס. אבא קטף את הפרי הכתום עם זנב ענף קטן שנקשר בצמד עלים ירוקים ובזהירות רבה מסר לי קלמנטינה אחת ועוד אחת, כך עד שמילאנו את שני סלי הבד הגדולים.  

    הדיווּש בדרך חזרה היה אטי. הסלים הכבדים היטלטלו משני צדי הכידון וכשהגענו לדרך העפר שהובילה לבית שלנו, דחפתי את האופניים מאחור. 

    בקיץ כשרכבנו לקנות מהם ענבים ראיתי לראשונה בחיי עץ פפאיה שנגע בשמים עם דבוקת כדורי פירות מוזרים לופתת את גזעו. הם הזמינו אותנו לשבת במרפסת ולימדו אותי לטפטף על הפפאיה מיץ לימון ולאכול את הפרי בכפית. בפעם אחרת הם לימדו אותי לאכול מנגו בקליפתו, "כי זה לבריאות מאוד." על הטעם הנפלא הזה אכתוב פעם את השיר: לפני שאמות, תביאו לי מנגו. 

    "מנגוס צריך קוטפת ירוק ושמה בעשב קש עד להיות מוכן," הסביר לי הורוביץ הזקן, ואני ראיתי לנגד עיניי את רצפת הבית שלהם עם ערמות חציר צהובות ובתוכן מתבשלים המנגוס הנפלאים הללו.

     

    ''

    אני חושבת שהייתי בכיתה ב', כי כבר הלכתי לבדי לספרייה במרכז המושבה. בדרך הביתה פגשתי את עמיצור, כשעברנו ליד החצר של ההורוביצים שאלתי אותו: "'אכלת פעם מנגוס?"הוא לא ידע מה זה. הסברתי לו שזה מין פרי כזה, שהורוביץ הזקנה משקה עם דבש.

    עמיצור שאל: "יש בזה דבורים?"

    "לא, מה פתאום," אמרתי, "הן מתות במים ורק הדבש מגיע לפרי." 

    "אז איפה יש מנגוס כזה?" שאל עמיצור, ואני הצבעתי על החצר שמעבר לכביש. נכנסנו דרך השער והלכנו לכיוון הדלת. נקשתי פעם או פעמיים."הם לא בבית," אמרתי.

    "איפה העץ הזה?" שאל עמיצור.

    הולכתי אותו בין העצים עד שהתקרבנו אל העץ עם הפירות הירוקים שהתנדנדו ברוח. עמיצור הפך ארגז ועלה עליו. הוא קטף מנגו אחד ונעץ בו את שיניו הקטנות. "זה מגעיל," אמר וירק מאוכזב.

    "קודם צריך לשים אותו בתוך קש ורק אחרי זה..." התחלתי להסביר וראיתי את ההורוביצים פוסעים על המדרכה ומתקרבים אל הבית. לקחתי את המנגו שעמיצור זרק והכנסתי אותו לכיס מכנסיי.  

    "הם חזרו," לחשתי בבהלה, "בוא נברח מהר." 

    פתחנו במנוסה דרך פרדס הקלמנטינות, אך לרוע מזלנו אדון הורוביץ ראה אותנו והחל לצעוק: "גנבים, גנבים."

    עמיצור היה זריז ממני ונעלם. עצרתי וחיפשתי אותו בעיניי, באותו רגע פחדתי מאוד, לבי הלם בפראות. קולו של אדון הורוביץ נשמע קרוב. נצמדתי לגזע של עץ אחד וראיתי אותו מתקדם לעברי עם מקל בידו. ברחתי מהחצר אל הגבעה הסמוכה. במרכז הגבעה נבנה מאגר מים עם סולם ברזל שהוביל לכיפתו. הסתתרתי מאחורי המאגר והמתנתי. 

    חלף זמן, אולי דקות, אולי שעה. החלטתי לטפס אל כיפת המאגר ולבדוק את השטח. התיישבתי במקום הכי גבוה, הכי בולט, הכי גלוי וצפיתי על העולם. איש לא נראה על פני הגבעה, הבתים והלולים שטבלו בירק נראו לי רחוקים וקטנים. הוצאתי את המנגוס מכיסי וליקקתי את קליפתו, נגסתי בבשרו הקשה ובאותו הרגע הבנתי שהדבורים נשארו בפרי ועקצו אותי. בבהלה ובכעס גדול השלכתי את הפרי אל האדמה. 

    "אתה לרדת חַת שתיים מִשָמָה", שמעתי את קולו.

    התחלתי לרעוד, חיבקתי את הספר שלי וטמנתי את ראשי בכריכתו. 

    "חת ושתיים יורדת."

    רציתי להיעלם ולטבוע במאגר, רציתי למות מיד והייתי מוכרחה להשתין. לא הייתה לי ברירה. נאחזתי בסולם וירדתי שלב אחרי שלב עד שרגליי נגעו באדמה. מולי עמד אדון הורוביץ ובידו המקל. 

    "אתה ילדה של הטישלר?" 

    "כן." יבבתי. "אני צריכה פיפי."

    הוא הביט בי מאחורי הזגוגיות העבות של משקפיו ושתק. אחרי רגע הושיט את ידו ואסף את כף ידי הקטנה אל כפו. כך אחז בי והחל צועד באטיות אל השביל המוביל אל פרדס הקלמנטינות. ידעתי שגורלי נחרץ והתחנה הבאה תהיה בבניין המועצה בחדרו של יואל השוטר. אבל אדון הורוביץ החליט לעשות עמי חסד אחרון לפני שאנמק בכלא. הוא פתח למעני את דלת ביתו והכניס אותי פנימה. 

    "שם זה בית כיסא," אמר והצביע על דלת עץ לבנה, "עכשיו אתה לעשות פִּישׁ."

    יצאתי מהשירותים מבוישת וכנועה, הבטתי בחשש בפניו חרושי הקמטים, ראיתי את הערוצים שנחתמו על מצחו ואת שפמו הקטן מרצד, ופרצתי בבכי. 

    הוא שלח לעברי את האצבע המורה,"אתה נוּ נוּ  נוּ," ונופף בה מול עיניי. "ילדה של טישלר גליק, כן? עכשיו הולכת הביתה, כן? מנגוס לא טוף עד עכשף. את לבוא עשרים ושתיים ימים, יהיה מנגוס טוף".

     

     

     

    ''

    דרג את התוכן: