כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    6 תגובות   יום שלישי, 23/7/13, 01:19


    רגע לפני שנעלם עוד הספקתי להבחין בו. עיניי עצומות. אני משתוקקת לאחוז בשולי החלום הזה, לגעת באיש שלי. ראשי מתחכך בכרית האורז, הסדין הרך עוטף את גופי, שארית רוק מתוקה בפי ועיניי נפקחות אל התקרה הלבנה.

    כבר צהריים. שלושת החתולים שלי שרועים למרגלות המיטה על שטיח הצמר הקטן . 

    "מיאו בוקר טוב," אני לוחשת ושולחת יד מגששת לעברם.

    צל שחור מכתים את החדר. השמש מתכסה בענני עופרת. 

    "בואו, מיאו, בואו לשתות חלב."  

    מרתיחה קפה שחור ומדליקה סיגריה. שואפת נושפת ולוגמת. שותקת. מחייגת לעצמי בנייד ומקשיבה לנייח.

    "יש לך הודעה אחת." אומר התקליט של בזק.

    זו הודעה שמורה. ההודעה האחרונה. אני שומעת את קולו אומר: "מוכרח לראות אותך. אגיע היום בין ערביים כזה." 

     

     

    ''

     

    בהתחלה רק רצית לשאול משהו על עריכה ואני השבתי. כעבור חודש שלחת את כתב היד וביקשת לדעת מה דעתי. מצאתי שאתה מוכשר, אבל הספר גרוע. קבענו להיפגש.

    "את יותר יפה במציאות."

    "אתה לא דומה לעצמך."

    זו היתה פגישת עבודה ואחר כך הצעת ללוות אותי לרכב. 

    "אני בלי, תודה, אזמין מונית," אמרתי. 

    גם היום אני לא יכולה להגיד שהיתה הבטחה באוויר, אבל באהבה אני מבינה והיא הייתה כאן, חזקה יותר מכל המילים שכתבת. אמיתית יותר מכתב היד המופרך שלך. והיא באה לאטה מלאת תשוקה ורוך, היא באה שלמה והתנחלה בכל פינה, היא אפפה אותנו בהילה קדושה ואחזה בנו במלוא עצמתה.

    ואני האמנתי שיש נסים.

    ביום שישי אחר הצהריים אחרי צעידה מתישה, ישבתי על נדנדת העץ בגינה הקטנה ברחוב הגת. אני אוהבת להתנדנד גבוה, להתמזג עם הרוח, למצמץ לשמש, לגלות ציפור, להיות באוויר. 

    "איפה את?" כמו תמיד, אתה מחפש אותי. 

    "אני בשמיים." צחקתי. 

    "אני בא."

    ראיתי אותך מתקרב, שלחתי לך נשיקה אוורירית רוטטת והאטתי. אתה פרשת את זרועותיך לקראתי ואני קפצתי ורצתי לקראתך.

    על הספסל בגינה הקטנה ברחוב הגת, שאלת: "קיבלת את ההודעה שלי?"

    אמרתי כן.  

    ואז אמרת, "אהובה שלי, אני מצטער. אין דרך אחרת לומר זאת, אני לא יכול להישאר אתך, אני חייב לחזור הביתה."

    לא הוספת דבר. קמת מהר, הפנית אלי את גבך, והלכת. 

    הערב ירד. מאחת הדירות בבניין הנושק לגן נשמעו קולות שירה לכבוד שבת. רוח קלה עכסה בין העצים והשירה עלי שלכת אחדים סביבי. ילדים צהלו מרחוק ונביחת כלב נבלעה בקריאותיהם. אספתי את ברכיי בזרועותיי, דמעות שקטות זלגו על לחיי.  

    "הביתה." אמרת. הביתה?! אל האישה והילד במושב.

    איני יודעת כמה זמן ישבתי כך בתוך בועת ההלם עד שחזרתי לדירתי, אל שלושת המגרגרים שקיבלו את פניי ביללות קטועות וזעפניות. ובי נשבעתי אז, כי לעולם לא אפתח שוב את דלתי לאיש הזה. 

    חלפה שנה, הסתיו חזר והביא בכנפיו רוחות ערב קלילות ומזמינות. בגינה הקטנה ברחוב הגת התקינו נדנדות חדשות. חלפתי במקום עמוסת שקיות ניילון מרשרשות ותפוחות בירקות ופרות. אחת הנדנדות ערסלה באוויר הפתוח וראיתי את דמותך הודפת בידיה ילד קטן. נשימתי הואצה ולבי דהר. עמדתי על מקומי רגע קצר ופניתי הלאה.  

    דרג את התוכן: