כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    14 תגובות   יום שבת, 17/8/13, 03:52

    בדיוק השבוע הובטח למיקי גולדנברג פיצוי כספי על זה שהלב של אחיו ואולי כמה אברים נוספים, הושארו בפורמלין וזכו לקבורה מאוחרת, ואני על הלב המיוחד  הזה רוצה לכתוב.

    הכרתי אותו תקופה קצרה יחסית. זה התחיל בגינה הציבורית בנאות אפקה. הוא עבר שם בדרך לאן שהוא וגם אני. הבטתי בהליכה המשונה שלו והבחנתי בכרס הכדורית הקטנה שצימח. הוא הקדים לומר לי שלום וחייך, ואני צחקתי משום שהיה בשלום שלו משהו מביך, כאילו, "היי את יודעת מי אני ותודה שאת מביטה בי בהתפעלות." אחר כך ראיתי אותו בקפה השכונתי (קפה ג'ו) ותמיד היו סביבו אנשים. באחת הפעמים היתה איתו גם בחורה שהכרתי וניגשתי לומר שלום. היא אמרה לו: "תכיר, זו ניצה והיא מטפלת בחסד." הוא שאל אם יש לי כרטיס ביקור, ואחרי יומיים מישהי התקשרה. היא הציגה את עצמה כמזכירתו והזמינה אותי לטפל בו. ככה בעצם התחילה ההיכרות שלנו. הגעתי מלאת חששות. לא בגללו. בגללי. טיפלתי באנשים בקליניקה שלי על מיטה מוגבהת ואצלו בחדר היה רק שטיח. הייתי צריכה לאלתר קצת ולהתגמש יותר מכפי יכולותיי. דודו היה נדיב. הוא שילם לי פי שניים ועוד. הבטחתי להתקשר ביום המחרת ולשאול מה שלומו. כך נהגתי עם כל המטופלים שלי. כשהתקשרתי הוא בירך אותי כמו מכרה ותיקה וביקש שאגיע שוב. אחרי כמה פעמים ביקשתי שיגיע אלי והסברתי שהגב שלי נשבר ככה. הכנתי אותו מראש - קומה רביעית [48 מדרגות]. הוא בא ונשאר לשתות ולדבר אחרי הטיפול. הוא הסביר לי שקומה רביעית זה לא לעניין מבחינתו והוא רוצה לקנות מיטת טיפולים כדי שאטפל בו אצלו בבית. המלצתי לו על מקום ביפו שמייצר את המיטות ונפרדנו.

    אחרי שעה הוא התקשר, "למה שלא תשכרי מקום בקומת קרקע או עם מעלית? אני אמליץ עלייך לכל החברים שלי והקליניקה שלך תשגשג."

    הסכמתי וחשבתי שזה מאוד הגיוני - להציע לי משהו לטובת העסק שלי. אחרי כמה רגעים הוא צלצל שוב ואמר שהוא מוכן לעזור לי לעשות את הצעד הזה. וכבר חשבתי שזה מאוד יפה מצידו והבטחתי לחשוב על ההצעה שלו.

    הקשר המקצועי-טיפולי שלנו המשיך... ופעם אחת כשקבענו וברגע האחרון הוא לא יכול היה להיפגש, הוא השאיר לי את התשלום במעטפה והתעקש שאבוא לקחת אותה מיד מתיבת הדואר שלו. היה בו משהו בסיסי של מנטש, משהו מאוד נדיר.

    היו לנו שיחות מעניינות אחרי הטיפולים, אני לא יכולה לומר שהיינו חברים, אבל היה דו-שיח שגלש להרבה דברים אישיים. הייתי יוצאת מהבית שלו ברחוב לאה ועושה את הדרך הקצרה לביתי ברחוב גליקסברג וחושבת על כמה הוא אומלל ועל כמה הוא מתאמץ לשחק אותה מלך העולם.

    הייתי מוטרדת בגללו ולא רק בגלל הנפילה בערוץ 10 אלא גם בגלל ההשלכות הפיזיולוגיות ההרסניות של מחלת הסוכרת על חייו כגבר וכל מי שמבין, מבין. ועכשיו תחשבו על השילוב הקטלני של כל זה עם הנעורים שחלפו והשפעותיה של המחלה עם התרופות הפסיכיאטריות שנטל ותבינו שהאיש שהיה פעם דודו טופז לטוב ולרע פשוט יצא מאיזון. הוא היה מספיק מפוכח בשביל לתרום לנזקקים ובאותה מידה לרצות לנקום בכל מי שעושה למישהו עוול, על-פי תפיסתו וכולל לו עצמו. אבל מי שעשה את מה שהוא עשה, לא היה הוא. הרוח הרעה הזאת שכילתה בו כל חלקה טובה היתה תוצאה של נזק תרופתי שנגרם לו. הוא היה מודע לעצמו ולא מודע כאחת. אני זוכרת שכשאמרתי לו, "דודו, אתה נורא מדאיג אותי,"  הוא תלה בי עיני סימן שאלה ואחרי רגע נדלק בהן זיק של שיגעון שהפחיד אותי וגרם לי להתקפל מביתו במהירות.

    באותו יום לא היה לו כסף מזומן וסיכמנו שהוא ישלם לי בפעם הבאה. חזרתי הביתה ברגשות מעורבים, דאגתי לו באמת, אבל לא ידעתי מה לעשות, מאידך לא אהבתי את תחושת הפחד שחוויתי והחלטתי לא לטפל בו יותר. התלבטתי אם לטלפן אליו ולהודיע לו על החלטתי. ודחיתי. חלפו יומיים או שלושה ובתיבת הדואר שלי היתה מעטפה עם התשלום במזומן וכמו תמיד כפול ועוד. בין השטרות היה פתק קטן מקופל שבו כתב לי:

    "החלטתי להפסיק את הטיפולים שלך, את מטפלת 'מחורבנת'"

    ובשורה מתחת "באהבה"

    ובשורה שמתחת לה חתם "דודו טופז."

    פתק קטן בכתב יד מסודר עם נטייה חדה כלפי מטה.

    יש מי שיאמר שהשורות הנופלות הללו הביעו סוג של הידרדרות. אבל מעבר לגרפולוגיה בגרוש, היתה כאן אינטואיציה חזקה מצדו וצורך להיות זה שאומר את המילה האחרונה.

     

    ראיתי אותו מאז שוב ושוב חולף בגינה הציבורית ויושב בקפה השכונתי, והייתי זו אני שהקדמתי לו שלום במילה או בניד ראש, אבל היינו כזרים זה לזו.

    לפני שעברתי דירה התקשרתי אליו. הוא שמח לשמוע את קולי כמו ילד שזכה בפרס, הוא פטפט אתי כאילו נפגשנו זה עתה ואנחנו ממשיכים בטלפון שיחה שנקטעה. לא הצלחתי להשחיל כמעט מילה. הוא הוציא לאור בדיוק אז ספר ילדים והבטיח לתת לי עותק עם הקדשה.


    אחרי כמה ימים במהלך האריזה יצאתי לסוּפר לאסוף ארגזים ריקים. כמו משמיים נקבע שבאותו יום אראה אותו יושב על הדשא וסביבו ילדים ומצלמות. הוא היה שקוע בהקראה לאוזניהם ואני עמדתי והבטתי בו רגע ארוך. לפתע הרים את עיניו ודיבר עם אחד הילדים, קולו היה רך. ניתקתי את עצמי מהמקום בחיוך, הייתי בטוחה שחזר לעצמו.


    את הספר לא קיבלתי. עברתי דירה ולא ראיתי אותו מאז.

    היום כשקראתי את הטור של שלמה ארצי, חזרו אלי דמותו הרכונה שם על הדשא וקולו הרך.

     

     


     

    ''

     

     

     

     

     

     

    * הכותרת נגנבה משירו של חיים חפר לזכרו של דודו אחר, דוד צ'רקסקי לוחם פלמ"ח אגדי. ואין בכך משום זילות או כוונה לפגוע בזכרו של הנ"ל.  

    דרג את התוכן: