כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    15 תגובות   יום חמישי, 31/10/13, 18:24

    צפת 1957

     

    בוקר אחד קם ילד בן שבע וחצי והולך לבית הספר. הוא יושב בכיתה, כיתה ב'. המורה צילה מלמדת את השיר "פרח עציץ" שכתב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

    "מִן הַחַלּוֹן פֶּרַח עָצִיץ כָּל-הַיּוֹם הַגַּנָּה יָצִיץ.  כָּל חֲבֵרָיו – שָׁם בַּגָּן, הוּא לְבַדּוֹ עוֹמֵד כָּאן."

    הילד חוזר על המילים ומשנן. הוא זוכר אותן בעל-פה.

    כשמריוס השמש מצלצל בפעמון שועטים כל הילדים מפתח הכיתה אל המסדרון הפתוח לחצר ורצים הביתה. גם הילד הזה ביניהם. הוא ידקלם לאמו את השיר שלמד היום. הוא מתרגש. הוא מדלג במדרגות, פותח את דלת הבית וצועק: "אמא, למדנו שיר של חיים נחמן".

    אמו אמורה להיות במטבח, כמו בכל יום. ליד הכיור או ליד הפתילייה לבושה בחלוק הפרחוני הדק, היא אמורה לפנות אליו עכשיו ולחייך, "בנוש, חזרת?"

    הבית שרוי באפלולית ובשקט מוזר. הכול כרגיל ובכל זאת שונה. התריסים מוגפים, האור מעומעם,  ערביים בצהריים.

    הוא סוגר את דלת הכניסה, חוצה את ההול ונכנס לחדר. יוצא , נכנס לשני. יוצא.

    "אמא?"

    הוא חוזר אל ההול ועומד בכניסה למטבח. מבטו מתעכב על הרצפה. אמו יושבת כמעט שרועה על הרצפה. סכין גדולה נעוצה בבטנה ושלולית אדומה של דם סביבה.

    הילד פוסע צעד. הוא מתקרב אל אמו. ועוד צעד אחד. הוא רואה אותה בבירור. פניה לבנות, עיניה עצומות למחצה, פיה פעור, שערה סתור, הפרחים הקטנים על חלוקה מאדימים לנגד עיניו, ידיה פשוטות לצדי גופה, רגליה פשוקות. הוא גוהר מעל גופה ומושך את הסכין בידיו הקטנות. הוא מניח את הסכין על הרצפה.

    הוא לא יודע אם כל זה קורה באמת או בחלום. פתאום כמו התעורר ויצא במרוצה מהבית. הוא רץ לבית הספר, הוא רץ מהר כל כך, כמעט מרחף, מדלג מעל מעקה הבטון, נופל, מתרומם ועף. הוא פותח את הדלת של כיתה ו' בתנופה וצועק, "שושנה, שושנה, בואי הביתה!" כל המבטים מופנים אליו, המורה יצחק מבקש: "בנימין, תצא מיד", אבל הוא לא שומע ולא רואה.

    "שושנה!"

    "היה לך מבט משונה בעיניים". תאמר כעבור שנים, "מבט מפחיד. חשבתי שהשתגעת". 

     

    -----------------------

     

    קטע מתוך הספר: צפת פרנקפורט וחזרה

    מאת: בנימין מושקוביץ

    עריכה: ניצה צמרת

    הוצאת אופיר

     

    דרג את התוכן: