כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    10 תגובות   יום שישי , 4/10/13, 05:32

    לפני מספר חודשים נערך מפגש מחזור של בני כיתתי מאבן יהודה. לא השתתפתי מכיוון שיומיים קודם חזרתי מארצות הברית והייתי סחוטה, המומה, עייפה ועצבנית.

    חלפו הרבה שנים מאז שסיימנו את כיתה ח' בבית הספר היסודי. היינו בני ארבע עשרה והיום אנחנו בני שישים.

     

    בימים ההם של ילדותי היתה זו מושבת פרדסים ולולים, ריח ההדרים נכבש לא אחת בסרחון של זבל העופות, ולהקות הזבובים שחגו ממעל במעגלי ניצחון השחירו את השמים. זכורים לי כבישי אספלט, שבילי חול טובעניים ודרכי כורכר מהוהות. המושבה שלנו היתה די "חור" בתקופה שרכבים פרטיים היו נדירים למדי ותנועת האוטובוסים התנהלה רק על כבישים ראשיים. בתוך הכלום הזה חיו בני אצולה שהגיעו מהרטוב והרבה מאוד ניצולי שואה שהתגלגלו ממעברות סמוכות. שכונת התימנים נקראת עד היום "עין יעקוב" ולעולים החדשים שהגיעו באמצע שנות החמישים, נבנתה שכונת צריפים על שטח שנקרא "תל צור".

     

    כשהוריי קנו את המקרר הראשון שלהם, הפך מוכר הקרח את פניו ולא דיבר איתם תקופה ארוכה. כאשר מוצרי החלב הגיעו לצרכניה, נעשה החלבן שלנו מובטל וצלצול הפעמון שלו נדם. את הקניות עשו הורינו בצרכניה בשיכון או במכולת אצל אדון וגברת גורסקי, ואילו אנחנו קנינו את הממתקים בחצי גרוש או בגרוש וחצי באחד משלושת הקיוסקים - של אלטמן ליד בית הספר, של אולו ליד המועצה ושל גרינשפן מעבר לכביש שמול המועצה. החיים היו מאוד מעניינים אף שלא היה בהם שום עניין. כלומר, שמענו רדיו, לחלק מהמשפחות היה אפילו פטיפון, ההורים שלנו נפגשו עם חברים בבית הכנסת או במשחקי קלפים באחד הבתים. הנשים נפגשו אצל השוחט והגברים במגרש הכדורגל. הילדים נפגשו בחולות ובשבילים בין הפרדסים. אחת החוויות השמורות עמי היתה ההסעה בימי חמישי אחר הצהריים לים במשאית של ויגלמן. חוויה טובה לכשעצמה, אבל פעם אחת טבעתי ופעם אחרת איבדתי בים את סנדליי האדומים החדשים. ניצלתי, הנה אני כאן כותבת, קנו לי סנדלים חדשים ויותר לא זכור לי, גם לא צבעם. 

     

    אני חושבת שהתחלתי לבקר בספרייה כבר בכיתה ב', והיה זה אך טבעי בימים ההם, כשבבתים לא היו מדפי ספרים בעברית, כל שכן בבית שלנו. אל הצופים הצטרפתי בכיתה ג' או ד'. אין לי עד היום מושג למה לא הצטרפתי ל"נוער העובד". היו רק שתי תנועות נוער ובחרתי באחת. היו לנו פעולות וא"שי לילה, יצאנו למחנות ולטיולים ובאופן אישי - אהבתי את הפעילות הזאת יותר מאשר את הלימודים בבית הספר. בשעות אחר הצהריים של ימי שישי  אפשר היה ללכת לקבלת שבת בבגדים יפים ולא במדי התנועה. זו היתה הזדמנות פז להתגנדר, עם זאת היתה לי מלתחה כה עלובה, אבל זה מה שהיה ולא עלה על דעתי להתלונן או לקטר. נקודת ציון נוספת שקשורה בהבלי תרבות, היא בית הקולנוע של טוכנדלר. פעם בשבוע הוקרן במקום סרט לילדים וכשגדלנו להיות בכיתה ז' כבר היו סרטים שהורשינו לצפות בהם בהקרנה הראשונה במוצאי שבת. אירוע כזה היה אירוע של ממש. 

     

    יש לי הרבה מאוד זיכרונות מהמקום הזה, חלקם מטרידים אותי עד היום, חלקם נעימים לי עד היום. 


    פתחתי את הפוסט באזכור פגישת המחזור שנעדרתי ממנה. בחלוף שבועיים צלצל הטלפון שלי ועל הקו היתה בת כיתה שלי. היא הציגה את עצמה ומיד צצו ועלו בראשי אירועים וחוויות משותפות שעברנו יחד. נדברנו להיפגש וכך היה. לפעמים יש לפגישות כאלה המשך, המקרה הזה, הוא אחד מהם.  

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום שלישי, 16/7/13, 01:50

      ערב תשעה באב. ימים קשים.

      בילדותי נספו שני נערים ביום הזה.

      אמא אמרה לי שהם טבעו ב"ים של אודים".

      כל המושבה הלכה להלוויה.

      היינו מושבה קטנה, כולם הכירו את כולם.

      לא היינו משפחה, אבל היה סוג של קרבה בין כולם לכולם. 

       

      הייתי ממש קטנה, אולי בת חמש או שש כשזה קרה.

      סביר להניח שלא הכרתי את הנערים הללו, אבל ידעתי מי הם, מי אחיהם ומי הוריהם.

      כעבור זמן, הלכתי עם אחותי הגדולה בצעדים אטיים בשביל הסמוך לאחד מבתי האבלים. במרפסת ישב על כיסא האב השכול. שערו הלבין כחלב. מבטי התעכב עליו.

      "אל תסתכלי, זה לא יפה." אמרה לי הגדולה.

      אחרי שנים כששמעתי בראשונה את הביטוי "זקנתו קפצה עליו", הבנתי שמדובר באבא הזה שרעמת שערו הצחורה נחתמה בזיכרוני. 

      ימי בין המצרים הפכו להיות דגל שחור במושבה שלנו.

      כולם כיבדו את החוק הלא-כתוב, איש לא הלך לים עד שחלף תשעה באב.

      דרג את התוכן:
        20 תגובות   יום שבת, 13/7/13, 10:01

         

               אמא אמרה על גברת ואדון הורוביץ שהם "יתומים", והתכוונה לומר, שאין להם ילדים. היתה להם חצר גדולה עם לול תרנגולות, שובך יונים גבוה ועצי פרי ממינים וזנים שונים, את המרפסת עטפה סבכת גפנים ומאחורי הבית ניטע פרדס של קלמנטינות. 

        אמא אמרה שהם משקים את העצים שלהם במי דבש וסוכר, אחרת אי-אפשר להסביר את המתיקות הזו של הקלמנטינות שלהם. 

        כשאמא אמרה לאבא ש"נגמרו הקלמנטינות," נסעתי אתו לביתם בקצה המושבה. הוא הרכיב אותי על הסָבַּל ואני חיבקתי את מותניו הרחבות.  

        אדון הורוביץ יצא לקראתנו ופטפט עם אבא באידיש, אחר כך נתן בידו מזמרה מבהיקה וליווה אותנו לפרדס. אבא קטף את הפרי הכתום עם זנב ענף קטן שנקשר בצמד עלים ירוקים ובזהירות רבה מסר לי קלמנטינה אחת ועוד אחת, כך עד שמילאנו את שני סלי הבד הגדולים.  

        הדיווּש בדרך חזרה היה אטי. הסלים הכבדים היטלטלו משני צדי הכידון וכשהגענו לדרך העפר שהובילה לבית שלנו, דחפתי את האופניים מאחור. 

        בקיץ כשרכבנו לקנות מהם ענבים ראיתי לראשונה בחיי עץ פפאיה שנגע בשמים עם דבוקת כדורי פירות מוזרים לופתת את גזעו. הם הזמינו אותנו לשבת במרפסת ולימדו אותי לטפטף על הפפאיה מיץ לימון ולאכול את הפרי בכפית. בפעם אחרת הם לימדו אותי לאכול מנגו בקליפתו, "כי זה לבריאות מאוד." על הטעם הנפלא הזה אכתוב פעם את השיר: לפני שאמות, תביאו לי מנגו. 

        "מנגוס צריך קוטפת ירוק ושמה בעשב קש עד להיות מוכן," הסביר לי הורוביץ הזקן, ואני ראיתי לנגד עיניי את רצפת הבית שלהם עם ערמות חציר צהובות ובתוכן מתבשלים המנגוס הנפלאים הללו.

         

        ''

        אני חושבת שהייתי בכיתה ב', כי כבר הלכתי לבדי לספרייה במרכז המושבה. בדרך הביתה פגשתי את עמיצור, כשעברנו ליד החצר של ההורוביצים שאלתי אותו: "'אכלת פעם מנגוס?"הוא לא ידע מה זה. הסברתי לו שזה מין פרי כזה, שהורוביץ הזקנה משקה עם דבש.

        עמיצור שאל: "יש בזה דבורים?"

        "לא, מה פתאום," אמרתי, "הן מתות במים ורק הדבש מגיע לפרי." 

        "אז איפה יש מנגוס כזה?" שאל עמיצור, ואני הצבעתי על החצר שמעבר לכביש. נכנסנו דרך השער והלכנו לכיוון הדלת. נקשתי פעם או פעמיים."הם לא בבית," אמרתי.

        "איפה העץ הזה?" שאל עמיצור.

        הולכתי אותו בין העצים עד שהתקרבנו אל העץ עם הפירות הירוקים שהתנדנדו ברוח. עמיצור הפך ארגז ועלה עליו. הוא קטף מנגו אחד ונעץ בו את שיניו הקטנות. "זה מגעיל," אמר וירק מאוכזב.

        "קודם צריך לשים אותו בתוך קש ורק אחרי זה..." התחלתי להסביר וראיתי את ההורוביצים פוסעים על המדרכה ומתקרבים אל הבית. לקחתי את המנגו שעמיצור זרק והכנסתי אותו לכיס מכנסיי.  

        "הם חזרו," לחשתי בבהלה, "בוא נברח מהר." 

        פתחנו במנוסה דרך פרדס הקלמנטינות, אך לרוע מזלנו אדון הורוביץ ראה אותנו והחל לצעוק: "גנבים, גנבים."

        עמיצור היה זריז ממני ונעלם. עצרתי וחיפשתי אותו בעיניי, באותו רגע פחדתי מאוד, לבי הלם בפראות. קולו של אדון הורוביץ נשמע קרוב. נצמדתי לגזע של עץ אחד וראיתי אותו מתקדם לעברי עם מקל בידו. ברחתי מהחצר אל הגבעה הסמוכה. במרכז הגבעה נבנה מאגר מים עם סולם ברזל שהוביל לכיפתו. הסתתרתי מאחורי המאגר והמתנתי. 

        חלף זמן, אולי דקות, אולי שעה. החלטתי לטפס אל כיפת המאגר ולבדוק את השטח. התיישבתי במקום הכי גבוה, הכי בולט, הכי גלוי וצפיתי על העולם. איש לא נראה על פני הגבעה, הבתים והלולים שטבלו בירק נראו לי רחוקים וקטנים. הוצאתי את המנגוס מכיסי וליקקתי את קליפתו, נגסתי בבשרו הקשה ובאותו הרגע הבנתי שהדבורים נשארו בפרי ועקצו אותי. בבהלה ובכעס גדול השלכתי את הפרי אל האדמה. 

        "אתה לרדת חַת שתיים מִשָמָה", שמעתי את קולו.

        התחלתי לרעוד, חיבקתי את הספר שלי וטמנתי את ראשי בכריכתו. 

        "חת ושתיים יורדת."

        רציתי להיעלם ולטבוע במאגר, רציתי למות מיד והייתי מוכרחה להשתין. לא הייתה לי ברירה. נאחזתי בסולם וירדתי שלב אחרי שלב עד שרגליי נגעו באדמה. מולי עמד אדון הורוביץ ובידו המקל. 

        "אתה ילדה של הטישלר?" 

        "כן." יבבתי. "אני צריכה פיפי."

        הוא הביט בי מאחורי הזגוגיות העבות של משקפיו ושתק. אחרי רגע הושיט את ידו ואסף את כף ידי הקטנה אל כפו. כך אחז בי והחל צועד באטיות אל השביל המוביל אל פרדס הקלמנטינות. ידעתי שגורלי נחרץ והתחנה הבאה תהיה בבניין המועצה בחדרו של יואל השוטר. אבל אדון הורוביץ החליט לעשות עמי חסד אחרון לפני שאנמק בכלא. הוא פתח למעני את דלת ביתו והכניס אותי פנימה. 

        "שם זה בית כיסא," אמר והצביע על דלת עץ לבנה, "עכשיו אתה לעשות פִּישׁ."

        יצאתי מהשירותים מבוישת וכנועה, הבטתי בחשש בפניו חרושי הקמטים, ראיתי את הערוצים שנחתמו על מצחו ואת שפמו הקטן מרצד, ופרצתי בבכי. 

        הוא שלח לעברי את האצבע המורה,"אתה נוּ נוּ  נוּ," ונופף בה מול עיניי. "ילדה של טישלר גליק, כן? עכשיו הולכת הביתה, כן? מנגוס לא טוף עד עכשף. את לבוא עשרים ושתיים ימים, יהיה מנגוס טוף".

         

         

         

        ''

        דרג את התוכן: