כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    8 תגובות   יום שלישי, 16/7/13, 01:50

    ערב תשעה באב. ימים קשים.

    בילדותי נספו שני נערים ביום הזה.

    אמא אמרה לי שהם טבעו ב"ים של אודים".

    כל המושבה הלכה להלוויה.

    היינו מושבה קטנה, כולם הכירו את כולם.

    לא היינו משפחה, אבל היה סוג של קרבה בין כולם לכולם. 

     

    הייתי ממש קטנה, אולי בת חמש או שש כשזה קרה.

    סביר להניח שלא הכרתי את הנערים הללו, אבל ידעתי מי הם, מי אחיהם ומי הוריהם.

    כעבור זמן, הלכתי עם אחותי הגדולה בצעדים אטיים בשביל הסמוך לאחד מבתי האבלים. במרפסת ישב על כיסא האב השכול. שערו הלבין כחלב. מבטי התעכב עליו.

    "אל תסתכלי, זה לא יפה." אמרה לי הגדולה.

    אחרי שנים כששמעתי בראשונה את הביטוי "זקנתו קפצה עליו", הבנתי שמדובר באבא הזה שרעמת שערו הצחורה נחתמה בזיכרוני. 

    ימי בין המצרים הפכו להיות דגל שחור במושבה שלנו.

    כולם כיבדו את החוק הלא-כתוב, איש לא הלך לים עד שחלף תשעה באב.

    דרג את התוכן: