כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    פרופיל

    תכנים אחרונים

    10 תגובות   יום שישי , 4/10/13, 05:32

    לפני מספר חודשים נערך מפגש מחזור של בני כיתתי מאבן יהודה. לא השתתפתי מכיוון שיומיים קודם חזרתי מארצות הברית והייתי סחוטה, המומה, עייפה ועצבנית.

    חלפו הרבה שנים מאז שסיימנו את כיתה ח' בבית הספר היסודי. היינו בני ארבע עשרה והיום אנחנו בני שישים.

     

    בימים ההם של ילדותי היתה זו מושבת פרדסים ולולים, ריח ההדרים נכבש לא אחת בסרחון של זבל העופות, ולהקות הזבובים שחגו ממעל במעגלי ניצחון השחירו את השמים. זכורים לי כבישי אספלט, שבילי חול טובעניים ודרכי כורכר מהוהות. המושבה שלנו היתה די "חור" בתקופה שרכבים פרטיים היו נדירים למדי ותנועת האוטובוסים התנהלה רק על כבישים ראשיים. בתוך הכלום הזה חיו בני אצולה שהגיעו מהרטוב והרבה מאוד ניצולי שואה שהתגלגלו ממעברות סמוכות. שכונת התימנים נקראת עד היום "עין יעקוב" ולעולים החדשים שהגיעו באמצע שנות החמישים, נבנתה שכונת צריפים על שטח שנקרא "תל צור".

     

    כשהוריי קנו את המקרר הראשון שלהם, הפך מוכר הקרח את פניו ולא דיבר איתם תקופה ארוכה. כאשר מוצרי החלב הגיעו לצרכניה, נעשה החלבן שלנו מובטל וצלצול הפעמון שלו נדם. את הקניות עשו הורינו בצרכניה בשיכון או במכולת אצל אדון וגברת גורסקי, ואילו אנחנו קנינו את הממתקים בחצי גרוש או בגרוש וחצי באחד משלושת הקיוסקים - של אלטמן ליד בית הספר, של אולו ליד המועצה ושל גרינשפן מעבר לכביש שמול המועצה. החיים היו מאוד מעניינים אף שלא היה בהם שום עניין. כלומר, שמענו רדיו, לחלק מהמשפחות היה אפילו פטיפון, ההורים שלנו נפגשו עם חברים בבית הכנסת או במשחקי קלפים באחד הבתים. הנשים נפגשו אצל השוחט והגברים במגרש הכדורגל. הילדים נפגשו בחולות ובשבילים בין הפרדסים. אחת החוויות השמורות עמי היתה ההסעה בימי חמישי אחר הצהריים לים במשאית של ויגלמן. חוויה טובה לכשעצמה, אבל פעם אחת טבעתי ופעם אחרת איבדתי בים את סנדליי האדומים החדשים. ניצלתי, הנה אני כאן כותבת, קנו לי סנדלים חדשים ויותר לא זכור לי, גם לא צבעם. 

     

    אני חושבת שהתחלתי לבקר בספרייה כבר בכיתה ב', והיה זה אך טבעי בימים ההם, כשבבתים לא היו מדפי ספרים בעברית, כל שכן בבית שלנו. אל הצופים הצטרפתי בכיתה ג' או ד'. אין לי עד היום מושג למה לא הצטרפתי ל"נוער העובד". היו רק שתי תנועות נוער ובחרתי באחת. היו לנו פעולות וא"שי לילה, יצאנו למחנות ולטיולים ובאופן אישי - אהבתי את הפעילות הזאת יותר מאשר את הלימודים בבית הספר. בשעות אחר הצהריים של ימי שישי  אפשר היה ללכת לקבלת שבת בבגדים יפים ולא במדי התנועה. זו היתה הזדמנות פז להתגנדר, עם זאת היתה לי מלתחה כה עלובה, אבל זה מה שהיה ולא עלה על דעתי להתלונן או לקטר. נקודת ציון נוספת שקשורה בהבלי תרבות, היא בית הקולנוע של טוכנדלר. פעם בשבוע הוקרן במקום סרט לילדים וכשגדלנו להיות בכיתה ז' כבר היו סרטים שהורשינו לצפות בהם בהקרנה הראשונה במוצאי שבת. אירוע כזה היה אירוע של ממש. 

     

    יש לי הרבה מאוד זיכרונות מהמקום הזה, חלקם מטרידים אותי עד היום, חלקם נעימים לי עד היום. 


    פתחתי את הפוסט באזכור פגישת המחזור שנעדרתי ממנה. בחלוף שבועיים צלצל הטלפון שלי ועל הקו היתה בת כיתה שלי. היא הציגה את עצמה ומיד צצו ועלו בראשי אירועים וחוויות משותפות שעברנו יחד. נדברנו להיפגש וכך היה. לפעמים יש לפגישות כאלה המשך, המקרה הזה, הוא אחד מהם.  

    דרג את התוכן: