מאת איריס אלכסנדרובסקי


11 במאי 1998 משאית גדולה פוגעת במכונית פרייבט ומוחצת אותה בין גלגליה. האמבולנסים וצוותי טיפול נמרץ שהגיעו למקום הבחינו במחזה מזעזע בחור צעיר (26) לכוד בין גלגלי המוות. המשימה לחלצו לא הייתה פשוטה הם החלו לנסר את המכונית והצליחו לחלץ את הבחור השוכב מחוסר הכרה כשרגלו הימנית מרוסקת.
הבחור הלכוד בתוך האוטו שמו צח גרונור, (34) המתגורר בקיבוץ גנוסר על יד טבריה. כיום עברו שמונה שנים לאחר התאונה אך הפגיעות שספג שינו אותו ואת חייו מקצה לקצה. "התאונה זה הדבר הכי טוב שקרה לי" הוא אומר בחיוך רחב כשעצב עופף את מבטו. נשמע קצת אירוני אך כנראה שיש לכך סיבה טובה. גרונר נפגע בתאונת דרכים קטלנית בסמוך ליציאה מטבריה כאשר היה בדרכו הביתה מעוד יום עבודה שגרתי. חייו היו מוטלים בסכנה הוא היה בין החיים לבין המוות. הרופאים לא נתנו לו סיכוי קלוש לחיות. לאחר שניתחו את רגלו הימנית שהייתה מרוסקת לחלוטין הם הבחינו שהוא אינו מתעורר וערכו לו בדיקות מקיפות. בבדיקות התגלה שהוא פגוע ראש קשה, קרום המוח שלו נקרע ונפגעה בעיקר האונה הימנית של המוח. בשבעים ושתיים השעות הראשונות לאחר התאונה אמרו למשפחתו להתפלל בכל הכוח. גרונר שכב בקומה במשך שישה שבועות "כשהתעורר מהקומה זה לא היה בדיוק חזרה להכרה, עיניו נראו מזוגגות והוא לא תיקשר עם אף אחד כל צדו השמאלי היה משותק" מציינת אימו. גרונר האם אתה זוכר משהו לאחר שהתעוררת מהקומה? "לא אני לא זוכר כלום כלל מכל אחד עשר החודשים שהייתי מאושפז בבית לוינשטין". לאחר שהתעורר הרופאים אמרו שהוא יישאר צמח לכל החיים אמרו שלא יכול לתפקד בכוחות עצמו. הקשר הראשון עם סביבתו לאחר שהתעורר מהקומה היה עם אימו הוא רשם לה "את אמא שלי" זה מאוד ריגש אותה ונתן לה תקווה שאולי יום אחד הוא יקום וילך.
בנוסף לכל הפגיעות הוא איבד את הזיכרון הוא היה מסוגל לזכור רק דמויות ודברים מהעבר הרחוק. מה הזיכרון הכי חזק שלך לפני התאונה? "אני זוכר ששירתתי ב'צנחנים' וכשקפצתי מהמטוס באחד התרגילים המצנח לא נפתח אבל לא הרגשתי פחד ופתחתי בשיא הטבעיות את מצנח החרום שלי, אני זוכר שאף פעם לא פחדתי מכלום וגם היום אני לא פוחד". איך אתה זוכר את עצמך לפניי התאונה? " אני זוכר שלפני התאונה הייתי כמעט מושלם הרגשתי כמו סופרמן". האם תוכל לפרט מה כוונתך? "נחשבתי לבחור נאה והייתי ספורטאי בנוסף בגיל קטן אבחנו אותי כמחונן בדיוק לפניי התאונה עשיתי פסיכומטרי וקיבלתי את הציון הכי גבוהה בצפון, היה לי הכל...". מה היו תוכנייתך לפני התאונה? "מספרים שממש לפני התאונה עמדתי לסיים לימודים ולהתחתן עם בחורה שמאוד אהבתי. אני זוכר רק שהיא בדיוק חזרה מהולנד וכל שאר הזיכרונות נמחקו, קשה לי לזכור את כל מה שקרה בערך שנה לפני התאונה". איך הגיבה הבחורה איתה עמדת להתחתן? "היא עזבה אותי לאחר שהתאוששתי מהקומה, בערך כחודשיים לאחר התאונה". האם אתה מרגיש כעס על זה שלא נשארה איתך? "לא, אני לא כועס עליה, אני רק מאוכזב שלא הייתה לה סבלנות" גרונר עונה על השאלה כשעיניו מלאות עצב והוא ומשפיל את מבטו.
לאחר שהתעורר מהקומה הוא לא דיבר במשך חודשיים כשהחל לדבר דיבורו היה איטי וכבד עיקר הדברים שאמר היו קללות וצעקות. בנוסף הוא היה מאוד אלים "היו קושרים את ידו השמאלית כדי שלא יפגע באף אחד" אימו מציינת שזה חלק מההתאוששות של כל פגועי הראש. כשהעבירו את גרונר ממחלקת טיפול נמרץ למחלקת שיקום הוא סירב בכל תוקף להשתקם כל מה שרצה זה להיות כל היום במיטה. תהליך השיקום היה מסע מאוד ארוך וקשה גרונר עבר טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק בנוסף לימדו אותו לבצע את כל הפעולות הכי פשוטות שכל אדם יודע לבצע, לאכול, להתלבש ולשלוט בצרכיו "הוא היה מאוד נבוך מזה והתנגד לשיקום" אימו אומרת בצער. בזמן השיקום היו גם הפתעות נעימות כשהרופאים גילו כי היכולות הקוגניטיביות של גרונר לא נפגעו הרופאים אמרו "שיש לו מזל גדול שמבחינה שכלית לא נפגע". הרופאים היו מופתעים מהאינטליגנציה שלו, אך מבחינה פיזית הוא לא השתקם כלל והרופאים אמרו שהוא לא יוכל ללכת שוב.
לאחר טיפולים וניסיונות רבים לשקם את גרונר בניגוד לרצונו הרופאים התייאשו ממנו משום שהוא לא הביע שום רצון להשתקם וציינו "כשירצה להשתקם שיחזור" ושיחררו אותו לאחר אחד עשר חודשים מבית לוינשטין. האם אתה זוכר את החזרה הביתה? "כן אני זוכר שהגעתי על כסא גלגלים הביתה הייתה לי תחושה של משהו לא טבעי, הזיכרון הכי חזק שלי הוא כשצעקתי על המטפלים שלי מה אתם עושים הצילו הצילו, ואז זה הכה בי שאני על כסא גלגלים ושאני כבר לא מה שהייתי פעם". בנוסף היו לי גם כל בזמן התפרצויות זעם הרגשתי שהפכתי פתאום מאדם כמעט מושלם לשבר כלי. אני זוכר שפעם לא קינאתי באף אחד ופתאום התחלתי לקנאות כמעט בכל אדם שראיתי". במשך שנתיים לאחר התאונה גרונר התקשה להשתקם "במשך שנתיים לא רציתי כלום רק רצתי רק לישון ושיעזבו אותי בשקט".
מה הרגשת כשהרופאים אמרו לך שלא תוכל ללכת שוב? "אמרתי להם שהם לא מכירים אותי ורציתי להוכיח להם שאני כן יכול רציתי להשתקם אך לא היה לי את הכוח לעשות בשביל זה משהו רק רציתי לישון". מה הרגע הכי קשה שאתה זוכר בתהליך השיקום? הוא נאנח בכבדות ואומר "היו הרבה רגעים קשיים אבל אני זוכר שהייתי מגיע לביקורות בבית לוינשטין והרופאים אמרו לי שאתחיל להתרגל לכסא הגלגלים הם לא האמינו שאוכל ללכת שוב אמא שלי כל הזמן ניסתה לעודד אותי ללכת אבל אני הייתי מיואש". אז מה בעצם נתן לך את התקווה שיום אחד תוכל לקום וללכת? "בוקר אחד אמא שלי סיפרה לי שהיא חלמה חלום שבו אני צועד לחופה עם מישהי, היא בעצם היחידה שהאמינה שאוכל ללכת שוב ואז הבנתי שהיא רוצה רק בטובתי. אני זוכר את כל המריבות שהיו לי איתה על זה שהיא לחצה עליי להשתקם ואני כעסתי עליה, חיפשתי על מי להוציא את הכעס והיא היחידה שהייתה שם". בנוסף גרונר ציין בחצי חיוך מה שעודד אותי עוד זה שהייתי הולך גם לראות ילדים קטנים משחקים כדור רגל ואז כבר ידעתי שאצא מזה".
האם המקורבים והחברים תמכו בך?
"לא נתתי לאחים שלי לעזור לי הם ניסו לא ציפית מהאחים שלי שיוותרו על החיים שלהם היה לי ברור שיש להם חיים משלהם והם לא צריכים לוותר עליהם בגלל מה שקרה לי. בנוסף היה לי חבר אחד שבמשך כל הזמן שהייתי בקומה היה לידי וניסה גם לעזור לי אחרי שהתאוששתי אבל בגלל שהוא גר במרכז היה לו קשה להגיע אליי לצפון, וכל שאר החברים בהתחלה היו איתי אבל לאט לאט התחילו להתרחק ממני, החברים כל הזמן דחו אותי אמרו לי לא, לא היום, אנשים ברחו ממני אך לא יכולתי לרדוף אחריהם" גרונר צוחק ואומר בציניות "הייתי על כסא גלגלים גם ככה לא יכולתי להשיג אותם". גרונר מוסיף ואומר בעצב קודר "איבדתי אמון באנשים וחשבתי שהם עוזרים לי רק בגלל שהם חייבים, פתאום הייתי בצד השני של זה שמקבל עזרה כשתמיד הייתי זה שמעניק עזרה".
לגרונר הצמידו מטפלים צמודים שליבו אותו לאורך כל היום ועזרו לו לאכול, להתקלח, להתלבש ולבצע כמעט כל פעולה שהוא לא היה יכול לבצע לבד. "תמיד רציתי להיפטר מהמטפלים" גרונר אומר "לא היה לי נוח רציתי שילכו רציתי לדעת להסתדר לבד כמו פעם". בנוסף לטיפולים הפיזיים גרונר עבר גם טיפולים פסיכיאטריים, הוא קיבל כדורים נגד דיכאון שאותם נטל במשך שלוש שנים, אך לקח הרבה זמן עד שמצבו החל להשתפר אימו אומרת ש"הפעילות איתו הייתה מלחמה הוא וויתר לעצמו הוא היה תוקפני וציני, הוא טען שאני שונאת אותו משום שהייתי מכריחה אותו לנסות ללכת ולהשתקם". בזמן ששוחחתי עם אימו, גרונר ישב במרפסת ואז לפתע נפתחה הדלת והוא נכנס בצליעה ואמר לאימו בעיניים דומעות "אמא תודה לך על הכול אני אוהב אותך". אימו התרגשה מאוד מהמחזה והתקשתה לדבר. בקיבוץ גנוסר בו התגוררו הכינו לו מתקן הליכה שבעזרתו יכול להשתקם וללכת אבל גרונר שנא את זה הוא היה צורח על אימו מפלצת, מכשפה "אבל אני לא וויתרתי לו" אומרת אימו.
מה היה השינוי הכי משמעותי שגרם לך לקום מהכסא הגלגלים וללכת? "השינוי הכי משמעותי הייתה גלית היא בחורה שלמדה איתי בתיכון והייתה מאוהבת בי אז, שנתיים אחרי התאונה פגשתי אותה בחתונה של בת כיתתנו הייתי על קביים כמעט שלא יכולתי ללכת בלי להיעזר בקביים או במקל. החלפנו מספרי טלפון ויום למחרת היא התקשרה אליי ורצתה לפגוש אותי, כשבאתי לפגוש אותה התקרבתי אליה על כסא הגלגלים והיא הסתכלה דרכי כאילו לא ראתה אותי אחרי דקה ארוכה כמו נצח היא אמרה מי אתה, אני לא מכירה אף אחד על כסא גלגלים ואני אמרתי גלית זה אני צח והיא אמרה שוב אני לא מכירה אף אחד נכה ופקדה עלי קום. התאמצתי מאוד לקום מכסא הגלגלים והצלחתי". איך הצלחת לקום מבלי להיעזר בשום דבר? גרונר קם באיטיות ובקושי רב מכסא העץ שעליו ישב והדגים לי איך הוא הצליח לקום אז בפעם הראשונה ואמר "ככה קמתי" ועל פניו נראה מבט מלא סיפוק וגאווה. לאחר מכן גרונר וגלית הפכו לזוג הוא התגורר אצלה אחרי כחצי שנה נפרדו דרכיהם. גרונר אומר בחיוך "לכל אדם יש שליחות וכשהוא מסיים אותה הוא הולך". הוא מוסיף ואומר בכבדות "הרבה קרה בזכותה, בעצם אני חייב לה המון באותה תקופה האמנתי שאף אחת לא תרצה אותי והיא הראתה לי שנשאר בי משהו ממה שהייתי פעם".
מה הפגיעות שאתה עדיין סובל מהם ומפריעות לך היום? "מפריע לי שאני צולע מאוד ולא יכול להזיז את יד שמאל פעם יכולתי ללכת על הידיים, בנוסף יש לי בעיה בזיכרון לטווח הקצר לפני התאונה היה לי זיכרון ממש טוב ". הוא מצית את הסיגריה ביד ימין ועם ידו השמאלית המשותקת מנסה להיעזר. ממה לדעתך קשה יותר להשתקם ממצב פיזי או נפשי? "השיקום מהמצב הנפשי לקח הרבה זמן ואני עדיין לא משוקם אני מרגיש עדיין חסר ביטחון לגבי הרבה דברים" גרונר משפיל את מבטו. מה אתה מרגיש כיום בקשר לתאונה? "זה הדבר הכי טוב שקרה לי אני לא מצטער שזה קרה אני נזכר במי שהייתי לפני התאונה ושלם עם מה שקרה לי הייתי חייב להשתנות". למה הייתה חייב להשתנות? "כי חשבתי שאלוהים נברא בדמותי שאני אלוהים חשבתי שאני הכי טוב מכולם היה לי כל מה שאדם צריך, ובעקבות התאונה השתנתי והתחלתי להאמין שאלוהים קיים. לפני התאונה חיפשתי הוכחות לכל דבר הייתי מאוד מדעי, אימפרי, מתמטי" גרונר צוחק ואומר "מה שנפגע אצלי זה שהיום אני לא זוכר מתמטיקה עקב פגיעת הראש".
מה אתה עושה כיום? "אני לומד הוראה ועושה הרצאות על תאונות דרכים בבסיסים צבאיים עם חבר שגם עבר תאונת דרכים קשה". מה תוכניתך לעתיד? "בעתיד הקרוב אני רוצה לסיים את לימודי ההוראה בהצלחה" גרונר מחייך ומוסיף "אני רוצה לרוץ, לחזור לשחק כדור רגל ולהיות מסוגל ללכת על הידיים כמו שפעם ידעתי" הוא חושב כמה רגעים ואומר "הייתי רוצה להקים משפחה אני חייב שיהיו לי ילדים". מה השקפתך על החיים היום? "יהיה יותר טוב כבר טוב... היום אני מבין הרבה יותר דברים והכי חשוב שאני חי, נושם, הולך ואוהב את החיים " גרונר אומר ומחייך.