הקיץ כבר כאן, מה לא עושים כדי להצטנן מעט. מדליקים מזגן, אוכלים אבטיח, מתקלחים פעמיים ביום. אבל אולי את הדבר החשוב ביותר רובנו מפספסים.
מה בסך הכל רוצה הבן אדם אם לא להיות בריא וליהנות מהחיים (ואם אפשר שתהיה גם משמעות לחיים, ועומק, כן). אבל הבסיס הוא בריאות, ולהצליח ליהנות. ובעידן הפוסט מודרני שלנו, לצערנו אנחנו חיים בעולם מתועש ואפילו ציני, והשיטה הקפיטליסטית מעודדת את בעלי הממון למכור פאסט-פוד ופאסט-אבריטינג, העיקר למכור, להרוויח ופחות שמים לב לנזקים ולבעיות שנוצרות על הדרך.
אז כדי להיות בריאים, עלינו להפעיל את הראש ולראות איזה הרגלים שלנו לא משרתים אותנו. הרגל אחד כזה עשוי להתברר כשימוש בדאודורנט רגיל. מי לא משתמש בדאודורנט? בוודאי בקיץ כשכולנו מזיעים בכמויות... הבעיה היא שדאודורנט רגיל בא קומפלט עם רשימה מכובדת של כימיקלים, שההשפעה שלהם על גוף האדם היא איפשהו בין "עדיין לא הוכח קשר לפגיעה בבריאות" לבין "ישנו חשד מסוים שבשימוש ארוך טווח עלולה להיות השפעה". אבל שימו בצד רגע מחקרים מדעיים. למה אני צריך אלומיניום בגוף שלי? בבקשה, חפשו בגוגל "אלומיניום בגוף" - מיד המילה שמכסה את המסך היא "ר ע ל". אז אנחנו לא צריכים את הסיכון הזה, גם ככה החיים מלאים בסיכונים והימורים שעלינו לקחת. אבל מה עושים? פשוט מאוד, מנסים דאודורנט טבעי, כזה שלא מסכן אותנו בפגיעה במערכת העצבים או בשלל מחלות חשוכות מרפא.
מהו דאודורנט טבעידאודורנט טבעי הוא אולי הגורם הראשון במעלה כשחושבים על שמירה וחיזוק הבריאות של גופנו. דאודורנט רגיל חוסם את בלוטות הזיעה, דבר שמעלה את הסבירות להיווצרות מחלות כגון אלצהיימר, סרטן השד, ועוד. עלינו לזכור כי ההזעה הינה תהליך טבעי ותקין של הגוף. שימוש בדאודורנט טבעי מתיישב עם הבנה זו כיוון שדאודורנט טבעי אינו חוסם את בלוטות הזיעה.
כיצד פועל דאודורנט טבעיראשית, לזיעה עצמה כמעט שאין ריח. הדאודורנט הטבעי מייצר בבית השחי סביבה בסיסית (שאינה חומצית) וסביבה זו אינה מתאימה להתפתחות חיידקים אשר הם אשר יוצרים את הריח הידוע לשמצה. דאודורנט טבעי הוא כזה המיוצר מחומרים טבעיים. מטרתו אינה למנוע הזעה אלא רק לטפל בחיידקים שנמצאים על פני העור בבית השחי. מומלץ לנסות בכל גיל, לנשים ולגברים כאחד, לעבור לדאודורנט טבעי ולהיגמל סופסוף מהדאודורנטים הרגילים. דאודורנט טבעי נחשב ללא ספק למוצר הפופולרי ביותר שיש לקוסמטיקה הטבעית להציע, והוא כנראה גם החשוב ביותר כיוון שהוא מונע מהגוף רעלים ופגיעה בתפקוד הנכון והתקין שלו.
דאודורנט טבעי מתוס צרת יול
יול זיגלבאום הינה מהחלוצות בתחום הקוסמטיקה הטבעית בארץ שכן כבר מספר שנים היא מפיקה בביתה תכשירים העשויים 100% מחומרים טבעיים (טבעוניים, אורגניים). הדאודורנטים של "יול" מגיעים בצנצנת המכילה קרם שהריח שלו מזכיר אורנים והדרים. יול מתגאה בפיצוח "הפורמולה המנצחת ל- דאודורנט טבעי", ואכן אני יכול לומר שהמוצר עובד היטב ומעלים כל זכר לריח הזיעה. מה גם שמספיקה מריחה קטנה פעם ביום ואתה מסודר לכל היום. גם אם אתה מתרוצץ בחום הכבד של הקיץ הישראלי, אין ריח של זיעה כי המוצר עןשה את העבודה. ממש מומלץ להתנסות. פרטים באתר: http://yolway.co.il |
פרסומת:
תשלובת עוף טוב, יצרנית מוצרי המזון האיכותיים מעוף והודו המובילה בישראל.
-----
בתחילת 2011 הזמנו חברים לחקור עימנו לאן מושך אותנו הרעיון ואהבת לרעך כמוך. למחרת פתחנו קבוצה בפייסבוק. כתבנו מצע, ושברנו את הראש על כללי-דיון בקבוצה. למדנו להעריך את חכמת-הקבוצה המשקפת אמת רחבה יותר מראיה של אדם אחד.
הפייסבוק הוא כלי תקשורת וחיבור, אבל ישנה עשייה חשובה בשטח: מפגשים של חברי-קבוצת-הגרעין. מפגשים שלנו עם קהילות שונות: יצרנו קשר חם עם אנשי-ההתנחלות-איתמר. קשר עם קבוצת מפגשים-טובים באמצע-הדרך (המורכבת משמאלנים ומתנחלים). לפעמים ההרגשה היא שאנו, כמים, חוצבים את דרכנו בסלע. המסע שלנו מאתגר. אנחנו יוצרים יש מאין: חיבור בין קבוצות רחוקות בדעות. בשנה הבאה עלינו לטובה נמשיך לעבוד. אנחנו פועלים מתוך המשאבים האישיים שלנו שעיקרם הוא דחף. דחף אדיר לפעול למען חיים טובים יותר המושתתים על רצון לחיבורי-אהבה ותבונה אנושית.
הנכם מוזמנים להכיר ולקחת חלק בפעילות (לחצו כאן).
בימים בהם ההסתה כנגד המגזר החרדי גוברת, דווקא קבוצות ברשת החברתית 'פייסבוק' מנסות לגשר על הפערים ולהשכין שלום בין המחנות הניצים. גולש מספר לכיכר השבת: "יש חרדים שאני מכיר דרך הפייסבוק, ההכרות הזו היא כנראה המשמעותית ביותר, שכן דרכה אני נחשף לאספקטים אנושים בקרב ציבור שבהחלט יש לי דעות קדומות כלפיו". כתבת שער בשבועון מעייני הישועה "מתנחל, שמאלני וחרדי נפגשו על גג בתל אביב... זו כבר מזמן לא התחלה של בדיחה, זו התחלה של חיבור וקירוב לבבות אמיתי ... למרות שהפערים בין הדעות הם גדולים, הגשר בין הלבבות הוא קצר, והעיקר – לא לפחד כלל". |
כל איבר בגוף מופקד על תחומים שונים ... יש למשל את הפוליטיקה ואנשים שזה הדבר הכי חשוב עבורם. ואכן, בלי ממשלה ודמוקרטיה נוכל לחזור לחיות על עצים. אבל מאחר שהתפקידים האלו כבר מאויישים, אני חש שאני לא חייב גם כן לאמץ את התפקיד הזה. ישנם כנראה תפקידים לא מאויישים אחרים, חשובים גם כן. למשל הכיוון של "הכול אנושי" (שרק לכאורה סותר את "הכול פוליטי") - שאומר שכשבני אדם לומדים להכיר ולהבין זה את (עולמו של) זה, הם נוטים להסתדר ולמצוא שפה משותפת ופתרונות (הם הרי מגלים שלא עושים להם דווקא ושהטבע איפשר שוני כי זה מה שהוא עושה, ולא כדי לפגוע במישהו). יש כנראה את שני הכיוונים האלו שביחד מאזנים את המערכת הכללית.
*ולא שאני ישות א-פוליטית, אלא שאני כבר מאומן בחשיבה פוליטית ויכול להרשות לעצמי להרפות ממנה מעט. |
חלמתי הלילה שהגיע פורים אבל התעוררתי דווקא עם רצון עז להוריד מסכות... |
תובנות והשערות בעקבות דיון של חברים מארגון אנלייטנקסט בארץ: המיקרו למרות הדרך המשותפת, מצאנו שאנחנו זהירים כשזה נוגע לדיבור על התרגול-הרוחני שלנו וכל מה שיש לו נגיעה דומה להתפתחות. חוששים להיחשף וחוששים "לפלוש לעניינים אישיים" של אחרים. שקיפות היא אכן בעייתית כשהיא נובעת מהאגו, כי זו עמדת הקורבן, עמדה הישרדותית. הרעש שהשכל שלי מייצר לא בהכרח צריך לעניין אותך, הרי גם לך יש שכל שמרעיש, למה לך שניים? אבל מתוך אותנטיות, אנחנו כן רוצים להיות שקופים כשזה נוגע לדברים שמאתגרים אותנו להתפתח. חשפנו התניה שאומרת שאתה חייב לעשות X ו- Y ("ללכת לבית כנסת" / למדוט...) ואם לא, אז "אוי ואבוי" (וצפה לעונש?). לעומת התפתחות שמבוססת על רצון פנימי - כאן, כשצצה בעיה היא מובנת כפער בין הרצון למעשה. הפואנטה היא שני המניעים שונים - האחד הוא הרצון להיות חלק מקבוצה, לא להיות מנודה, וההשתדלות להיות "בסדר" - מה שעלול להוביל להעמדת פנים וחוסר אותנטיות... לעומת הדחף האותנטי לעשות דברים שנראים לנו כנכונים, את מה שעמוק בפנים אנחנו מרגישים שעלינו לעשות (אפילו שיש סיבות חיצוניות, אבל אנחנו מודדים את הפעולות ביחס למחויבות שלנו). אשמה לעומתו, קיים בנו קול אותנטי שממהר לקחת אחריות (ולהעניק). |
תובנות והשערות בעקבות דיון של חברים מארגון אנלייטנקסט בארץ: חקרנו את הנושא של ניכור... מחסומים בין אנשים... רשמיות (מוגזמת)... שמירת מרחק. הופתענו לגלות שזה קיים בכל אחד מאיתנו. ההבחנה בין "חבר" במובן הקלאסי, ל"שותף להתפתחות" נראתה לגיטימית, אבל עלתה שאלה לגבי "חברותיות" שמוסיפה אותנטיות לאינטראקציה. המחיר לאותנטיות זו היא המוכנות להיות חשוף - כלפי עצמך וכלפי חוץ.
הרצון להיות חשוף לא מגיע רק מהאגו שרוצה את כל תשומת הלב... זה גם הרצון להיות אמיתי, להתמודד עם הכל, ולקבל פידבק (מעצמך ומאחרים) כדי להתפתח.
1. חשש אחד, שאופייני לרובנו ובמיוחד ל"פוסט-מודרניים" (דור X ו-Y), הוא שכול ביקורת שנקבל תהיה חדה ומכאיבה מדי. נכון, מדובר רק באגו שצועק, אבל בד"כ המסר יובן גם אם הוא יועבר יותר ברכות. אנחנו מתקשים להבין "ישירוּת". זה לא בלקסיקון הפוסט-מודרני. זה לא אומר שאנחנו לא מוכנים לעבוד קשה, אבל לא בהכרח גם להרגיש כמו אחרוני כורי הפחם דוגמית: במקום "איכזבת אותי", אמור "אני חושב שיכולת לתרום יותר". כי החיים יפים וכולכם חייבים לחייך יותר 2. חשש הפוך, שאופייני לכולם ובמיוחד ליותר "ציוניים" או "מודרניים" (טיפה מבוגרים יותר), הוא לפגוש אצל בן שיחם עדינות-יתר; חוסר מוכנות מוחלט לקבל ביקורת ולקחת אחריות. | זה קושי להבין התנהגות שלא נראית "רצינית" / לפי הספר. יתכן שנוצרת הימנעות מאינטראקציה (התפתחותית) בגלל סיבות אלו.
נדמה לי שראיתי פה גם קשר לחלוקה ברורה של החיים לסגמנטים: עבודה, צבא, משפחה, חברים. החלוקה למעגלים היא בסדר, אלא שזה יכול לשמש כגדרות שמקבעים אותנו, קופסאות של תפקידים ברורים ומוכרים, שמספקים ביטחון ונוחות - שזה מה שקיים שם מתחת לפני השטח ומזין את ההתניות הללו - הרצון האדיר לביטחון ונוחות. |
שפה = תודעה לשם מה ההדגשה...? במצב הישרדותי, איום משותף, אנחנו נותנים "באמת" מכל הלב. חן חן וכיפאק היי.
שיחה שיש בה פוטנציאל התפתחותי? זה עשוי להיות משעמם * המכשול: לוקחים הכל באופן אישי * תזה - שורשי הפרספקטיבה האישית: 2. אתנוצנטריות-הישרדותיות: מזוהים מדי עם איומים קיומיים בכדי להשאיר את הלב פתוח אל האחר. גם כשיש לו כוונות טובות. אחר = אויב: מצב הישרדותי שיש לו לפעמים אחיזה במציאות. רוב הזמן זו פשוט התניה על טייס-אוטומטי (שאפשר להבין את מקורה). דינמיקה והיררכיה במרחב התרבותי: דיון: מצד אחד, הגדרת תפקידים (מורה / הורה / הנחיית קבוצה) עוזרת, מעניקה אחריות ומעודדת הקשבה ו"היררכיה" בריאה. מצד שני, תפקיד מוגדר היטב הוא לא העיקר, אלא מידת רוחב הלב. מה אנחנו עושים דווקא כשאין לפנינו איומים קיומיים? רוחב הלב מצריך תשומת לב ומודעות להתניות הישרדותיות אלו. חופש (רוחני) הוא חופש מהאני. שזה גם החופש להיות בין האני ובין האחר. "אין האהבה דבקה באני אלא היא שרויה בין האני ובין האתה." -מרטין בובר |
http://www.youtube.com/watch?v=UKUZ42T9diU קרייג פרגוסון, התוכנית המאוד מאוחרת, CBS הבנתי את זה ... הבנתי את זה! -מה? אספר לכם: הכל. למה הכל מבאס. הנה למה: בסוף שנות ה-50, תחילת שנות ה-60, חבורה של אנשי פרסום התקבצו בשדרות מדיסון והחליטו כי מה שהם מנסים לעשות הוא למכור מוצרים לאנשים צעירים יותר. הם אמרו "אנחנו צריכים לנסות למכור מוצרים לאנשים צעירים יותר כי הם יקנו דברים כל חייהם." אז הם ניסו למכור להם משקאות קלים או לחם או סיגרים או מה לעזאזל שהם מכרו. הם אמרו: "ננסה לפנות לצעירים". זה היה רק עניין של פרסום, הם לא התכוון לגרום נזק, זה היה רק קצת מחקר שוק, אז הם עשו את זה וסיפרו לחברות הטלוויזיה, חברות הסרטים וחברות התקליטים. כולם התחילו להתמקד בנוער כי הנוער יהפוך למקום שבו תהיה מסוגל למכור דברים. אז הנעורים הפכו ליותר ויותר חשובים והחברה החלה להתהפך על ראשה, כי עם האלהה של הנעורים... לנעורים יש תוצר לוואי. תוצר הלוואי של הנעורים הוא חוסר ניסיון. מטבע היותך צעיר, אין לך שום ניסיון, אתה צעיר מדי כדי שיהיה לך את זה, זו לא אשמתך. |
הסרטון הבא, שצולם על ידי נרי, נערך על ידי, והשתתפו בו אן, גלילה וטל, מסביר את מטרת קבוצת ואהבת, ומהיכן היא באה.
|
הרבה דיו דיגיטלי נשפך כעת בנושא בפייסבוק ובבלוגים. שזה טוב. מתבצעת בתקופה האחרונה עבודת עומק קדחתנית לגישור בין כאלו שאמונתם נטועה בשמאל וכאלו שאמונתם נטועה בימין ובחזון א"י השלמה. זה תהליך מעורר השראה וזיקוקים נצפו במוחם ובלבם של כמה וכמה מעורבים - או שזה רק אני?
הזווית האישית שלי בסיפור מתחילה בהשתייכותי לעם הזה (עם במובנו החילוני). החיים לא נועדו להיות קלים - את זה אני מבין בשנים האחרונות, אבל כן אמורה להיות התפתחות והתקדמות -- ואפילו בחוויה הפשוטה שלי נדמה לי שזה משהו שקצת חסר במדינתנו בעשורים האחרונים. בכל העולם המערבי מורגשת איזו "סתימה" בזרימה ההתפתחותית - בגלל המטריאליזם. מהפכת שנות ה-60 מעולם לא הסתיימה עבור מליוני אנשים. כולם רוצים את החופש האישי לעשות מה שבראש שלהם. יש ערכים של סובלנות וכבוד הדדי, אבל נדמה שהאינדיבידואליזם הקיצוני ממש משבש את העניינים ואת ההתפתחות התקינה של העולם המערבי (החילוני). כל האמיתות שוות בערכן: יש לזה את הצורה החיובית והבריאה של קבלת האחר אבל בשילוב עם אוריינטציה צרכנית, זה נוטה לשמש חותמת הכשר לעשיית כל העולה ברוחנו כי אין אמת אחת שמחייבת אותנו. חיה ותן לחיות - לטוב, או לרע. הטוב: סובלנות והכלה. הרע: ניתוק ואפתיה. עם הזמן אני חושב שמתבהר כמה המצב הזה הוא יותר לא בריא מאשר בריא.
בישראל זה אפילו יותר מורכב, אפילו מסובך. כן, במידה מסוימת אימצנו את המחשבה שזה לא משנה במה אתה מאמין, העיקר שאתה עושה מה שאתה רוצה (טוב ורע כאמור). מעין פלורליזם המהול במידה נדיבה של ציניות. אבל בו-זמנית, מתחת לשכבה הזו, למעטה הזה (שלא נאמר תחפושת) של האוניברסליות שלנו, חיה ובועטת מציאות אחרת שבה אנחנו דווקא כן מתווכחים ונלחמים על האמת האחת והאמיתית.
זה בעצם לא ייחודי לישראל. גם בארה"ב ואירופה יש מאפיינים שבטיים-צרים מובהקים. אבל פה זה חזק. מה זה כל הסיפור עם הפלסטינים ואירן וחיזבאללה וחמאס וסוריה - שכולם עובדים במרץ מתוך שנאה דווקא אלינו? יש את הצד שלהם, תהליך ההתפתחות שלהם, שנמצא במקום מוקדם יותר מהשלב ההתפתחותי שלנו, והם צריכים משהו שיאחד אותם ויחזק אותם מבפנים. אבל למה להם לבחור דווקא בנו? יש הרבה תשובות, אבל אנחנו משחקים את המשחק שלהם. אנחנו מפוצלים. אנחנו עוד בתהליך התבגרות. כשקורה משהו, אנחנו לא מגיבים בענייניות, אלא נלחמים עם עצמנו. זה סיפור די עצוב, אבל יש אור בקצה המנהרה.
אנחנו חייבים לעבוד על הקיצוניות בתוכנו. לדמיין שהבעיה שלנו היא 300,000 הזויים שמתרוצצים על הגבעות והורסים לנו את חזון ארץ ישראל היפה, זה "פתרון נוח". לא באמת נוח - כי אנחנו תקועים בלופ הזה כבר הרבה זמן והשד יודע מה יקרה אם כמות נכבדה זו של אנשים יגורשו (מנק' מבטם) מבתיהם. אז יהיה לנו קצת שלום (אף אחד לא מבטיח) עם הערבים ופה בפנים נאכל אחד את השני פי שבעתיים. זה חלום נחמד, מפתה, אבל אני לא חושב שאפשר לאלף מאות אלפי אנשים לחשוב כמוך.
לאן זה מוביל אותנו? מהמפגשים שלי עם אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, אני נחשף לאתגר לא פשוט, אך משמעותי. בקרב המתונים, תפישות העולם השונות מכילות גם הרבה חיוביות ורצון טוב. אנחנו יכולים להתאגד סביב זה וליצור חיבורים. תושבי יו"ש דתיים רבים חפצים באחדות עם ישראל - ואנשים רבים שבאים מהשמאל רוצים שלום - אז יש פה בסיס לנסות וליצור - 1. אחדות בעם ישראל שמאפשרת לכל אחד להיות הוא עצמו, על דעותיו ועמדותיו. 2. שלום שכולל לא רק את אלו שמעבר לגבול, אלא גם את אלו שלידו, מבפנים.
זה אתגר גדול ומרהיב ביופיו שמצריך מוחות ולבבות גדולים - וברוך השם הם ישנם והם מתאמנים וצומחים וזו תנועה שעתידה לגדול. |
שאלה: האם החיים טובים במהותם (במניע הבסיסי לתנועה של עולם התופעות עצמו), ניטרליים (ללא משמעות מיוחדת לדברים מעבר לסובייקטיביות), או רעים (עונש, תחנת מעבר, טעות) ?
בואו נראה... הייתי אומר טובים. אבל אם הייתי צריך להעביר הרצאה בנושא - הייתי מצליח להיות משכנע?
ואתם? מבחינתי האישית התשובה כאן: |