~ ראיון של לארי קינג עם עצמו ~

המנחה הוותיק לארי קינג פרש השבוע בגיל 77 מתוכנית האירוח שלו ב-CNN לאחר 25 שנה, 6,000 תוכניות וכ-50,000 ראיונות בסה"כ בקריירה שלו שבכלל התחילה ברדיו.

באמת אדם מעניין ומרשים מאוד (שאגב גם נשוי למישהי שנראית צעירה ממנו בהרבה).

בתוכנית הסיום רבים וטובים באו לשבח ולהודות לו על העולם הרחב שחשף בפניהם ושהנעים את זמנם בכל אותן שנים - כולל גם מסר מפתיע מ-"The highest office in the land", זאת אומרת מאובמה.

התוכנית כללה ראיון משעשע של לארי עם "עצמו", כלומר עם קומיקאי שהתחפש ללארי ושאל אותו שאלות כמו "לארי, מה היה הראיון המועדף עליי ביותר?"

אבל הייתה שאלה מעניינת במיוחד:
"איזו שאלה שאלתי יותר מכל שאלה אחרת לאורך השנים?"

לארי: "למה?"

"...השאלה הטובה ביותר לארי, היא השאלה 'למה?', כי היא לא יכולה להיענות במילה אחת והיא מאלצת את האדם המשיב לחשוב".

זה סוג של חכמה שאני מאוד אוהב.

אבל כמובן שזו פשוט שאלה טובה גם מעבר לגבולות CNN ובחיים של כולנו.

"למה?" - ללא ספק היכולת לשאול את השאלה הזו היא אחד מהיתרונות האבולוציוניים שלנו ביחס לבע"ח אחרים.

לבני אדם יש סיפורים -- המשמעות והתוכנית של חיינו לא נובעת מה-DNA שלנו, כמו במקרה של פרפרים וחולדות, אלא מהסיפורים של התרבות שלנו.

וזה כל כך טוב ועצמתי לשאול את השאלות האלו בכנות, כי ככה אנחנו נאמנים למקומנו במגדל האבולוציוני.

למה אני הולך לעבודה

למה אני בקשר זוגי / מחפש קשר זוגי

למה אני מגדל ילדים / רוצה לגדל

למה אני גר בישראל

למה זה משנה אם אני יהודי או לא

למה למה למה -- יש שאלות גורליות, כי התשובות מעצבות תרבויות...

פוסט שכתבתי במקום אחר והחלטתי לשתף כאן:

למי שלא מכיר, אנדרו כהן הוא אחד המורים הרוחניים הפופולריים של זמננו. הוא עורכו הראשי של מגזין EnlightenNext זוכה הפרסים. הוא מרצה במקומות רבים בעולם ולצד מורים רוחניים פופולריים נוספים, שעם חלקם הוא גם מקיים דיאלוגים מעמיקים ומתמשכים. תורתו של אנדרו כהן, תורת הארה האבולוציונית, משפיעה על חייהם של אלפי, אם לא עשרות אלפי אנשים בעולם, וקהילת תלמידיו מהווה את אחת הזירות התוססות ביותר בעולם הרוחני של ימינו (רק לאחרונה ערך הארגון מרתון מדיטציה בהשתתפות למעלה מ-400 איש מ-23 מדינות שהביא לאיסוף תרומות מ-1200 איש לארגונו של אנדרו כהן, שהוא ארגון ללא מטרות רווח).

אולי קצת בדומה לקמפיין הפוליטי של אהוד ברק אנדרו כהן הוא לא מורה רוחני "נחמד". בעולם פוסט מודרני וניו אייג'י, שבו מורים רוחניים רבים פשוט אומרים לכולם את מה שהם רוצים לשמוע ("אי מאמץ הוא הדבר הנעלה מכל" "מגיע לך להיות מואר" וכו'), אנדרו כהן מעז שוב ושוב לאתגר את שומעיו - לראות את חייהם בהקשר אבולוציוני התפתחותי.

מבחינת אנדרו כהן, מטרת הנתיב הרוחני של ימינו, לאנשים בחוד החנית של התרבות הפוסט מודרנית, היא לא לחוש שלווה או להגיע ליעד סופי ("הארה"), אלא להשתמש בכלים הרוחניים כדי להביא לשינוי אמיתי בתודעה ובתרבות.

באופן זה, אנדרו כהן יודע לאתגר את כל המעוניינים בכך, להביט על ההקשר התרבותי שבו הם חיים, ולהתעלות מעבר לו.

עם ישראל, יש לאנדרו כהן קשר בן 20 שנה ויותר שכולל ביקורים רבים, הרצאות וקורסים שהעביר כאן, וכמו כן קהילת תלמידים ישראלים שחלקה מתגורר ופועל בישראל. אנדרו כהן מנסה לאתגר ישראלים שמתעניינים בתורתו להתעלות מעל הסטטוס קוו התרבותי ההישרדותי והלוחמני הקיים באזורנו. טענתו היא שכמדינה מוקפת אויבים לא הייתה לנו ברירה וכדי לשרוד היינו מוכרחים לפתח סוגים שונים של מנגנוני הגנה וכתוצאה מזה גם אופי קשוח ונוקשה למדי (אמנם לא כלפי חוץ - כלפי חוץ הישראלים נחשבים לאנשים מאוד חמים וחביבים, אבל איך אנו מגיבים כשאנו מופתעים - כשאנו נמצאים תחת לחץ שלא קשור להיחלצות מיידית מאש או מטילים?). בזמן מלחמה, ההתניות הללו משרתות אותנו היטב. יותר מזה - בזמן מצוקה קולקטיבית אנחנו יודעים לחבור יחדיו באחווה והרמוניה מרשימות. אבל ברגע שהאיום הקיומי מוסר, הנטייה שלנו כישראלים היא לשוב כל אחד לענייניו האישיים ומלחמותיו המוכרות. ומנקודת מבט אבולוציונית, זו בעיה.

הרי, איך בדיוק אמור להיווצר כאן עתיד אחר אם באופן זה אנו שומרים באדיקות על הסטטוס קוו?

בחודשים האחרונים קבוצה ישראלית קטנה של תלמידיו ושומעיו (ואני ביניהם) החלה לחקור על עצמם למה "ישראלים לא יכולים להתפתח", כדברי אנדרו כהן. ואיך הגישה הקז'ואלית לחיים קשורה לכך, שזה דבר נוסף שאנדרו הבחין בו והאיר לגבי קיומו בתרבות הישראלית.

ישראל היא מדינה אתנוצנטרית, כלומר מרוכזת בעיקר בעצמה, וזו הבחנה חשובה בהקשר זה. אם פעם חיינו בשבטים, כעת אנו חיים במדינה, וזו התפתחות, אבל ההתפתחות לא נעצרת ברגע שבו מופיע שבט יהודי גדול בארץ קטנה -- "המדינה היא רק כלי ולא המטרה" אמר מי שאמר, ואנחנו נוטים לשכוח את זה, גם כשהדבר שמעסיק אותנו הוא "מה יהיה עם הסכם השלום". נכון שההשפעה הפוליטית-מדינית שלנו היא די קטנה, אבל מבחינה תודעתית - האתנוצנטריות ויתר ההתניות שלנו - למעשה הן שקובעות כיום את העובדות בשטח יותר מכל דבר אחר.

אז כמו שאנדרו כהן יודע לומר, אנחנו מזוהים מאוד עם האגו האישי שלנו, אבל לא פחות מכך גם עם האגו הקולקטיבי שלנו - השייכות הדתית והלאומית שלנו למשל; אנחנו רגילים לקרבות ויודעים להתאחד למטרות הישרדותיות. אבל כדי שהמציאות תשתנה, אנחנו צריכים להשתנות. ובמקרה שלנו כישראלים זה אומר להתעלות מעל המלחמתיות, אבל גם מעל מנגנוני ההגנה (הנפשיים) שפיתחנו כתוצאה מהקושי והבעיות שאנו פוגשים כאן על בסיס יומיומי. קל לישראלים להיות ציניים כי קל לנו לחכות לשווא שמישהו אחר יפתור את הבעיות שנדמות כבעיות פוליטיות-מדיניות בלבד. קל לנו גם להיות "קז'ואל" ולהגיד "יהיה בסדר" - הרי ממילא אנחנו כאן רק כדי לשרוד, נכון? אז למה לקחת את החיים האלו ברצינות, גם ככה הם מאוד קשים, לא? למה לנו ללכת לפני המחנה, להוביל, וליצור בעצמינו את העתיד? עבודה קשה, וגם ככה עבדנו קשה ב-2000+ שנים אחרונות...

אבל, למי שהמפה שציירתי כאן (בעזרת רעיונותיו של אנדרו כהן), נראית נכונה, האפשרויות שנפתחות כתוצאה מהבנה זו הן בלתי נתפשות בחיוביותן ובפוטנציאל שלהן ליצור שינוי תודעתי-תרבותי עמוק ומשמעותי. לא שינוי של החלטה גורלית אחת במסדרונות הכנסת אלא החלטה מתמשכת ביחיד וביחידים שביחד יכולים לבנות את הבסיס המוחשי לעולם חדש - שבו יופיע (יתפתח) עתיד חיובי יותר עבור כולם, עבור האנושות כולה, עבור היקום כולו.

המפה שמעבר למפה, אינה דבר מובן מאליו לאיש, והכרתה דורשת הרבה עניין וחקירה. למעשה, זו לא בהכרח מפה משורטטת מראש. אבל הרעיון כולו מבוסס על הנכונות להפנות את האצבע קודם כל אל עבר עצמך ו"להיות השינוי אותו אתה רוצה לראות בעולם".

לחצו כאן לצפייה בראיון שנערך בארץ ב-2006 עם אנדרו כהן

 יחד עם עוד 300-400 איש מרחבי העולם, השתתפתי במרתון מדיטציה של 24 שעות לקידום התודעה והתרבות.
לפרטים (ותרומות):  http://www.firstgiving.com/yair

האירוע הטרגי של השריפה בכרמל חושף לא רק מחדל ניהולי-לוגיסטי-תקציבי של עשרות שנים, אלא גם צדדים גלויים-נסתרים בהוויה הישראלית העכשווית.

אז נכון, אף בכיר לא לוקח אחריות אישית, וזה מוזר, בלשון המעטה (!).

אבל גם מוזר שהתקשורת מאוד להוטה למצוא אדם מסוים להאשים אותו. מוזר, כי מדובר על מחדל מתמשך של עשרות שנים, כך נראה.

אבל... האחראי האמיתי בעיניי הוא... כולנו.
כן, במובן הזה שכל מה שקורה בעולם מבטא את רמת ומבני התודעה הקולקטיבית שלנו.

כמובן שאפשר לרדת לרמה של אדם זה או אחר, אבל יותר מעניין ואפקטיבי להביט על העניין עצמו.

כישראלים, יש לנו נטיות ייחודיות. תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" למשל.
גם האשמה אוטומטית של ה"אחר" היא בעייתית (פלגנות/מחנאות/שבטיות שאופיינית לנו).

אולי התניות שמקורן באמונות עתיקות בניסים משמיים ובקיומם של אויבים מוחלטים/נצחיים.

אלו דברים שמוטל עלינו להשתחרר מהם, למען הכלל.

ואם כבר, אז גם ממלחמות האגו, שהן מחלה של העולם הפוסט מודרני, שמחזקת את הבעיות שקיימות ממילא בתרבות המקומית.

הרבה מאיתנו סומכים על בעלי הסמכויות השונים ועל הממשלה שיסדרו את כל העניינים ויקבלו את כל ההחלטות. אבל גם זו עשויה להיות חשיבה מיושנת שעלינו להשתחרר ממנה.

אטומים ומולקולות חיים בעולם הפיזיקלי והכימי,
נמלים חיות בעולם הביולוגי,
כלבים חיים בעולם האינסטינקטים,
אנשים חיים בעולם החברתי.

*    *    *

למה ברק אובמה הוא נשיא ארה"ב?

אפשר להניח שזה בגלל שב-4 בנובמבר 2008 יותר אנשים הכניסו פתקים שעליהם היה כתוב "ברק אובמה" מאשר פתקי "ג'ון מקיין" למעטפות, שהוכנסו לקופסאות, נכון?
(או לחצו על כפתור X יותר מאשר על כפתור Y על איזשהו מסך...).
אבל זהו, שלא...

ברק אובמה הוא נשיאה של ארה"ב כי בתרבות האמריקאית (ולא רק בה) קיימת מוסכמה שהאדם שמקבל את מירב הקולות בבחירות צריך להיות הנשיא - זו הסיבה האמיתית.
בעולם מקביל, כלומר עם מוסכמות תרבותיות אחרות, זה שהיה מקבל פחות קולות היה הופך לנשיא.

אבל ניקח צעד אחד אחורה:

ישנם דברים שאנחנו יודעים (שאת חלקם גם בע"ח אחרים יודעים), כמו למשל את עובדת הופעתו מדי יום בשמיים של כדור המפיץ אור וחום. דברים כאלו קודמים למוסכמות תרבותיות. אלו מעין אמיתות אינסטינקטיביות שלא מצריכות מחשבה או הסכמה.

כל מה שמעבר לכך, ועוד איך דורש ומזמין החלטות קולקטיביות כדי להמשיך להתקיים כאמת. והצורך בהחלטות האלו מוליד כמובן ריבוי וחילוקי דעות.

זו צורה אחרת ורעננה עד אין סוף להביט על העולם שלנו. כמעט כל דבר שאנחנו עושים מבוסס על 'אמת' שהכרנו בה - כמעט אף פעם לא רק על דעת עצמנו. זו פשוט המציאות.

דוגמה נוספת: למה אנחנו נועלים נעליים? הבנה אינסטינקטיבית?
הכלבה שלי לא נועלת נעליים... וראיתי כבר לפחות שני אנשים שהולכים יחפים ברחובות ת"א, כך שההשוואה במקום והמסקנה (שלי) היא שהאינסטינקט משחק תפקיד הרבה יותר קטן בדוגמה הזו מאשר המוסכמה התרבותית "צריך לנעול נעליים".

למעשה, לדעתי, האינסטינקט משחק תפקיד משני או שום תפקיד ברוב הפעולות שלנו. פעם חשבתי על זה במונחים של "התניות תרבותיות" - אבל זה משהו שמוציא אותנו מהתמונה מהר ומוקדם מדי - לעומת "הסכמים תרבותיים" או "מוסכמות תרבותיות" - שאלו כבר מונחים ששמים בידינו כוח רב: האם אנחנו משתפים פעולה עם מגמות בתרבות הנוכחית שלא מוצאות חן בעינינו? האם אנחנו מאפשרים את הופעתן של מגמות חיוביות שאנו חולמים לראותן בתרבות שלנו (ויודעים בליבנו שהן אפשריות)...?

קרדיט על ההשראה: פוסט של ג'ף קררה, תלמיד ושותף בכיר בארגונו של המורה הרוחני אנדרו כהן: "למה ברק אובמה הוא נשיא ארצות הברית? (באנגלית).

בגדול, לא ניתן לנבא את התפתחות האירועים (או קיצם), אלא אם זה מחייב את מעורבותנו המודעת...

~ באוגוסט 2010, המורה הרוחני אנדרו כהן הנחה סדנה בת 20 יום בהרי הרוקי בקולורדו. הסדנה הורכבה משני חלקים: הוויה והתהוות. ביום האחרון של הסדנה, משתתפים השיבו לשאלה: "מהו בעיניך גן עדן עלי אדמות כיום?" זאת לאחר שכל שלוש מאות המשתתפים התחייבו ליצור ביחד גן עדן עלי אדמות. ~

מהו בעיניך גן עדן עלי אדמות?

גן עדן עלי אדמות זה...

"אנשים שעובדים ביחד עם אמון ומחוייבות."

"גברים משוחררים ונשים משוחררות שיוצרים תרבות."

"אמון באנושות - שתרצה להאמין במקום שאליו אנחנו הולכים ובמקום שאליו אנחנו יכולים להגיע ביחד."

"כשאתה בצוות עם אנשים בעלי חשיבה דומה שרק מעוניינים ביצירת גן עדן עלי אדמות (כשאתה מבין זאת, אתה יודע שזה גם יקרה)."

גן עדן עלי אדמות זה...

"חופש מהעבר. עכשיו."

"כשכולם חיים בחופש מהאגו."

"התפתחות תמידית. לחלוטין משוחררת. לנצח."

"גן עדן עלי אדמות זו השמחה וההבנה - שכולנו בתהליך אבולוציוני - ולראות את זה, כל יום."

"אחריות, איחוד.. אוטונומיה ואבולוציה תמידית."

"כשהאנושות חוברת יחדיו כאחד."

גן עדן עלי אדמות זה...

"חבירה משותפת בהקשר אבולוציוני."

"מטרה משותפת, מעבר לתועלת האישית."

"יצירת עתיד חדש ביחד."

"שמחה. שקיפות. אותנטיות. התפתחות. לנצח".

גן עדן עלי אדמות זה...

"לעולם לא להפסיק לזוז, קדימה."

"התעוררות הרוח בין אנשים. מעבר למסורות העתיקות."

"ההשתתפות הקולקטיבית ביצירת משהו חדש."

"קדושה, הנאה ושמחה."

גן עדן עלי אדמות זה...

"עומק, ותהליך יצירתי."

"כשאכפת לך יותר מכל השאר מאשר מעצמך."

"כולם חיים בשביל כולם."

"התהוות אבולוציונית בלתי פוסקת, מעוגנת במימד הבלתי נגלה וחסר הזמן."

גן עדן עלי אדמות זה...

"כשכל אחד מפתיע בהתמדה את כל היתר. כלומר, הם מבטאים כל כך הרבה אהבה רוחנית, יכולות, חוזק, אחווה, הבנה, ידע ולמעשה הופכים למראה עבור היקום עצמו."

**  "השתתפות מאוד מודעת, מכוונת ופעילה ביצירה ובאבולוציה בחוד החנית."  **
-אנדרו כהן

גן עדן עלי אדמות זה...

"אינסוף אפשרויות בין אנשים."

"כשאין לך מושג מה יכול להיווצר."

"אבולוציה ללא סוף."

"הליכה והתקדמות עם משפחה רוחנית."

"אתה רוצה להשתתף ואתה מרגיש אחראי."

גן עדן עלי אדמות זה...

"אוטונומיה מאוד רצינית ואיחוד עמוק עם אחרים, בהקשר התפתחותי."

**  "הפוטנציאל הרדיקלי למשהו באמת יוצא דופן, הרבה מעבר לחוד החנית."  **
-אנדרו כהן

האוהל שבו מדטנו יחדיו, האזנו להרצאותיו של אנדרו כהן וחברנו כולנו למטרת התפתחות.

 

משתתפי הסדנה, רוקדים לצלילי הפיוז'ן ג'ז של Unfulfilled Desires שאנדרו כהן מתופף בה.

 

 

עוד עדויות מהסדנה בקולורדו עם אנדרו כהן (צולם ביום האחרון של הסדנה). מה דעתכם?

חזרתי לפני שבועיים מאירוע אבולוציוני משמעותי, סדנה עם אנדרו כהן ו-300 חלוצים מכל העולם. בשיא התמצות, אני חושב שביקרתי בעתיד - שבו כולם חיים בשביל העתיד ולא כסיסמה, אלא כמאמץ מתמשך (שיש בו קפיצות ספונטניות). האתגרים שם היו גדולים אבל למדתי שבאמצעות מיקוד אפשר להשיג גם את הבלתי אפשרי. שזה אומר שביקרתי ובו זמנית תרמתי ליצירת תודעה גלובלית וקוסמית. גלובלית - גילוי וחיזוק המכנה האנושי המשותף. קוסמית - גילוי וחיזוק הכמיהה המשותפת ליצירה מתמשכת ומשמעותית.

לא קל לנטוש מקום כזה, תרבות כזו. ומצד שני קל מאוד;
חוויה כזו שופכת יותר אור על הפיצול הקיים בתודעה.
וזה הכי מעניין. לא נעים להודות שיש לך "פיצול אישיות", אלא אם מתחשק לך לקחת אחריות על הפיצול ולהעדיף חלק מסוים. וללא הכרה בפיצול לא יכולת להעדיפו.

כמובן, החלק המעוניין במה שעוד לא קרה, אותו דחף שיוצר את כל מה שקורה פה, הסיבה להכול, שהופכת מודעת יותר לעצמה ורוצה לצאת לסיבוב נוסף והפעם ליצור קומה גבוהה יותר במגדל האבולוציוני, השואף לשמיים האינסופיים -- ולעומתו, אותה שיכרות עצמית, אותם הדים מלפני שעה, שנה, מאה ומילניום שרוצים רק לשמוע את עצמם.

ממליץ על קטעי האודיו מהסדנה, בקישורים למעלה.

איפה הגבול בין התרבות לאינדיבידואל?

יש בכלל גבול?

פעם חשבנו שהעולם שטוח ושהשמש סובבת סביב כדה"א.

אף פעם לא טעינו ב-100%, גם לא אז.

אם אתה מקיף את כדה"א, אתה לא נופל אחרי הסיבוב וגם לא מרגיש אותו. זו שטיחות במובן מסוים.

והשמש מטגנת אותנו מכל הצדדים בלי קשר למי סובב את מי.

(אם היינו מתעלמים מכוכבי הלכת הנוספים, יכולנו לטעון שזו נקודה של מבט מי סובב סביב מי).

והיום... מהי הפרדיגמה שהולכת להתנפץ לנו בפרצוף... ועדיין להשאיר רסיסי אמת יחסית?

אני יכול לחשוב רק על דבר מרכזי אחד: אשליית המיוחדות האישית.

זו אחת הפרדיגמות החזקות ביותר כיום.

"כי (לך תדע למה,) מעפר באתי (אל החיים החד פעמיים שלי) ואל עפר אשוב".

לתפישתי המציאות היא לא ההפך מזה; לא חידלון של האישי -- היא כוללת את הופעתו וקיצו של האישי וגם מימד פי אינסוף עמוק ורחב יותר, שיכול להבחין בתהליך האישי והלא-אישי, ולכוונו.

אני לא יודע לגבי גלגולי נשמות וזה הרי בלאו הכי נוגע למימד האישי.

בכל אופן, האינטואיציה תמיד הקדימה את השכל לא?

כי אם כן, האינטואיציה שלי אומרת שלפחות הלא-אישי הוא נצחי.

ושהעדות הטובה ביותר לגבי טיבו של היקום היא התשובה לשאלה האם אכפת לי מהיקום שמסביב או לא. ועד כמה.

אנחנו אוהבים "להרגיש טוב". מאוד חשוב לנו שתהיה לנו חוויה פיזיו-פסיכולוגית נעימה.

אולי יותר חשוב לדעת מי אתה ולהישאר ערני ללא תלות בחוויה ?

אולי מדיטציה היא דלת לאותה ידיעה וערנות ?

*   *   *

ישבתי למדיטציה, שלא גרמה לי "להרגיש טוב" - הדופק האיץ.

לא הופיעה חוויה פיזיו-פסיכולוגית טובה, אבל נזכרתי שיש רק אחד.

החיים לפעמים נראים כמו אירוע פרטי אבל הם לא. כשאתה מוכן להיות האחד, אתה חווה שחרור. האגו שלך עדיין יכול לנסות לייצר דרמות, אבל דברים הרבה יותר חשובים ומעניינים מעסיקים אותך.

ותודה לאנדרו כהן על ההשראה.