פשוט נשפך לי מהראש. מוזמנים לתרום ולהציע שיפורים/תיקונים.

כשהיינו קופים, לא ממש היינו מסוגלים לשאול שאלות כמו מי אנחנו או איך ולמה הגענו לכאן.

כשהפכנו לבני אדם, כמעט מיד הבנו שלא יתכן שהעולם הזה נברא מעצמו וניתן לנו בחינם.

לכן, פיתחנו יִרְאָה וכבוד כלפי אלו שתפשנו כבוראי העולם.

כוחות טבע, גרמי שמיים, אלילים - תפישת המציאות שלנו השתנתה והתעדנה עם הזמן. אבל עבדנו אותם, בהכנעה. וככל שכך עשינו, כך זה חזר אלינו - ככוחות נפש, כבריאות, כחיוּת - וזו גם הייתה הוכחה לקיומם.

בשלב מסוים, ההיגיון אמר שאם ישנו אל אז הוא אחד ויחיד. אז גם קמו החכמים שבינינו, ופיצחו עבורנו את המסרים החבויים ממנו. הם העבירו לנו את מסריו ורצונותיו ואנחנו קיבלנו אותם בכניעה ובאהבה. ידענו שלטובתנו האישית והקולקטיבית, כדאי לנו להקשיב. זכינו בקשר ברור וחי יותר מאי פעם עם בוראנו.

האמונה והכניעה נתנו לדורות רבים מאיתנו כוח נפלא, ליצור, להקים משפחות, למלא את הארץ ולהתמודד עם מצבים קשים. העשייה הייתה רבה. התמודדות עם אויבים, דחפה אותנו לקצה היצירתיות והעניקה לנו יכולות חדשות.

בשלב מסוים, הידע והחכמה שלנו פרצו לרמה חדשה. התחלנו לראות חוקים ביקום שמעולם לא ראינו לפני כן; גילינו את כוח המשיכה, את המתמטיקה, את הפיזיקה, את החשמל... את הרדיו. אפילו הסוסים, החמורים והגמלים שליוו אותנו במשך אלפי שנים החלו לפנות את מקומם לצורות מודרניות יותר של כלי תחבורה.

בעיצומה של תנופת גילויים והמצאות אדירה, חלק מאיתנו התרחקו מהאל. "למה אנחנו עובדים ישות בלתי נראית? איך הסקנו שהיא קיימת - על סמך אילו שיטות מדידה? בשביל מה אנחנו צריכים את זה כשהתמורות המשמעותיות בחיינו מגיעות מהבנת חוקי טבע שאפשר למדוד ולבחון אותם?"

אנשים רבים אימצו את חוקי הטבע הנגלים כ"אלוהים" שלהם. התוצאות לא איחרו לבוא. לטוב ולרע, האדם התקרב למרכז התמונה והכל נפתח לבחינה מחודשת מהפרספקטיבה הפוסט-מסורתית המתהווה.
ללא אלוהים שיגיד מה מותר ומה אסור, התמקדנו יותר ויותר במה שיש לעולם החומר להציע לנו, שהרי האמונה ברוח דעכה.

התוצאות הפחות נחמדות מאותו שינוי דרמטי היו שגם בלי תמיד להודות בזה, נעשה לנו קצת פחות ברור בשביל מה אנו חיים. החיים הפכו ליותר ויותר מבלבלים ללא אותו יודע-כל שיוביל אותנו בבטחה אל "הארץ המובטחת", או אל כל מטרה ראויה לשמה.

צצו כל מיני פתרונות או תחליפים, שכללו הצעה לאינטרוספקציה על תהליכים מחשבתיים ומניעים לא מודעים...

בעידן הניואייג', בני האדם נחשפו יותר ויותר לתורות מסטיות שונות שהיו ידועות במשך זמן רב רק למיעוט מצומצם מהאנושות. בהתחלה היו אלו שיטות המותאמות לחייהם המטורפים - שיטות יעילות להֵרגעות, הגברת הריכוז, התגברות על סבל וכו'.
 
אט אט, החלו לחלחל לתודעה גם הרעיונות המיסטיים והפילוסופיים עצמם שהיו בבסיס השיטות השונות.

משלב זה הסתובבו כאן כבר מגוון אמונות. היו את אלו שמעולם לא חדלו להאמין באלוהים המיתולוגי ועבדו אותו; היו את אלו שלא האמינו באלוהים (הם למעשה היו האלוהים של עצמם, לטוב ולרע); היו את אלו שאימצו אמונות בדבר אחדות מיסטית עם האל.

הנקודה המעניינת האחרונה קשורה למשמעות האחדות המיסטית עם האל.

רוב התורות המסטיות צצו לפני אלפי שנים והפילוסופיות שלהן בנויות בהתאם. הן לא כוללות למשל את עובדת קיומה של האבולוציה הקוסמית - תגלית מדעית טרייה יחסית. הן כוללות בעיקר רעיונות בדבר אחדות - חשובה ונפלאה עם כל הקיים - אבל אחדות סטטית. קבלה עצמית וקבלת האחר במלוא הדרה אבל מתוך כמיהה לשלווה או לסטטיות מסוימת ורצון לשמירה על סטטוס קוו.

איך עשוי להיראות אלוהים, בפרשנות עכשווית ואמיצה שאינה מתעלמת מכל הידע שצברנו עד היום - על טבע האדם, על טבע היקום, על הדרכים הרבות שבהן צעדו אבותינו...?

דבר אחד שמסרב לעזוב את תודעתי בימים אלו, למרות שאני כביכול ב"תענית כתיבה" הוא - 

מהתבוננות בתודעה שלי, אני פשוט מוקסם מהחשיבות של המניע בכל הסיפור (כל הסיפור=החיים).

אפילו על ההחלטה שלי לכתוב פחות אני יכול להתבונן עם זכוכית מגדלת באופן הזה ולהסתקרן מעניין המניע.

פעולות הן פעולות ומעשים הם מעשים - על כל אלה אפשר להסתכל ולנסות לפרש אותם.

אבל המניע (לפעולות, למעשים)?

זאת כבר רמה הרבה יותר מעודנת... בעיניי המניע קודם לכל. הוא חשוב יותר מהכל - במיוחד כי אני מזהה בתוכי שני סוגים מנוגדים לחלוטין של מניעים... הדחף האגואי, והדחף האותנטי/רוחני להתפתחות... וזה מעניין כי שניהם חיים ובועטים.

קרה לי דבר מוזר.

מילים כבר לא מספיקות לי כרגע.

הן לא רעות, אבל, הגעתי כנראה לרוויה כלשהי מבחינת מילים אחרי כמה עשרות אם לא מאות אם לא יותר מזה של פוסטים ותגובות בנושאים הקרובים לליבי.

סוג של פסק זמן וקידוש העשייה "בעולם האמיתי". ואכן אני בתקופה של עשייה מרובה (ומאוד מרגשת!).

אם תרצו, גם זה לא מנותק מהקו הפילוסופי של הבלוג עצמו.

סתם חשבתי שיהיה נחמד להסביר זאת לעולם וגם לעצמי.

כל טוב וחג שמח לכווולם (:

הו הו, אינסוף דרישות, וטוב שכך.

נותנים לו אצבע והוא רוצה את כל היד - וגם את הרגל והרבה יותר מזה (חוצפה גאונית ומתבקשת).

הוא? אני.

לא "אני". אני (מי שאני כשאני מוותר על הרצון להיות תמיד נפרד מהיתר).

נשמע מוכר?

רוני חן, גרושתו של דודו טופז: "הייתי רוצה לבקש סליחה מהאנשים שנפגעו ממה שדודו עשה. דודו טעה פעם אחת. הוא עשה הרבה דברים בחיים שלו, אבל טעות כזאת הוא עשה פעם אחת. בשמו, אנחנו נבקש את המחילה והסליחה של כולם". בנו הצעיר הוסיף: "אני לא מבין למה אבא שלי הלך לכלא אם הוא עשה טעות אחת וכל כך הרבה דברים טובים".

כביכול, זה לא נשמע נכון - מיוחסים לו מעשים רבים, אבל מבחינה עקרונית - או אפילו רוחנית, יתכן שזאת האמת לאמיתה. 

או במילותיו של ג'ק באואר, ה"סוכן הממשלתי" מהסדרה 24:

"אתה יכול להעלים עין פעם אחת וזה לא יהיה עניין גדול. אלא שזה יקל עליך להתפשר בפעם הבאה, ומהר מאוד כל מה שאתה עושה זה להתפשר, כי אתה חושב שכך הדברים נעשים. אתה מכיר את אלה שדיווחתי עליהם? אתה חושב שהם היו האנשים הרעים? הם לא היו רעים... הם היו בדיוק כמוני וכמוך. מלבד העובדה שהם התפשרו - פעם אחת."  

נניח שאתה לבד באמצע מדבר רחב ידיים ואין לך מפה (מה שאומר שאתה מבולבל כהוגן). 

נניח שיש לך את המפה (!) אבל אתה בכלל במקום אחר.

מה יותר חשוב?

הרע הוא רע והטוב הוא טוב.

הטוב הוא טוב וזה טוב.

אבל למה הרע הוא רע?

אולי כדי שיהיה טוב?

...

אם הרע הוא רע כדי שיהיה טוב, אז אחרי הכל, גם הרע הוא סוג של טוב - ועדיין רע.

כך שלומר "הכל טוב" זאת אף פעם לא טעות, ובו זמנית זו יכולה להיות טעות.

פרדוקס שקשה להבנה, אבל אם מציירים מפה כזו של טוב ורע שהם גם אחד וגם שניים אז יותר קל להבין.

המעניין בפרספקטיבה כזו, לדעתי, שהיא פורצת מעבר לגבולות האישי. אדם נפצע, נהרג, אבל אם חבריו מסיקים מסקנות, זה לא היה לשווא - כדוגמה קצת קיצונית. והתחממות כדור הארץ, יש לקוות ולוודא, מובילה לקפיצת מדרגה טכנולוגית. ולמעשה, יהיה מעניין להמשיך את הרשימה הארוכה הזו של רע שמוביל לטוב. אם כי אולי יהיה מעניין יותר לציין את האפשרות של הפיכת התהליך ליותר מודע בצורה שמפחיתה את התלות ברע.

אחד מהטובים (זה בכל אופן מדבר אליי), אז הנה אני משתף אתכם:

איני יכול לחשוב על התגלות רוחנית או על מסר טרנספורמטיבי שיהיה רלוונטי יותר עבור מחפשים רוחניים - במיוחד עבור נרקיסיסטים כמונו, המרוכזים כל-כך בעצמם – מאשר: אלוהים תלוי בך! אחרי הכול, איך נוכל אי-פעם לשחרר את עצמנו באמת מהסחת-הדעת האינסופית של עיסוק עצמי ושל אנוכיות, המותנים תרבותית, אם לא באמצעות ההכרה העמוקה ביותר בכך שללא שיתוף הפעולה וההשתתפות האישיים שלנו, לא יוכל הנעלה מכול להיכנס אל העולם הזה?

-אנדרו כהן

קצת מחשבות ונתחיל מסיפור אישי: אתמול, במהלך אימון גופני, אינטנסיבי מהרגיל, היה לי "דז'ה-וו" מתקופתי במדי צה"ל. פתאום מצאתי את עצמי מהרהר ביופי המיוחד של מה שאני יכול לכנות ממרחק של כמה שנים "חוויה של התמסרות נפשית וגופנית" שחוויתי שם לעיתים (חיילים קרביים קרוב לודאי חווים את זה בכמויות הרבה יותר גדולות). קצת הופתעתי מהמחשבות הללו כי לא כך אני חושב על הצבא בד"כ.

אבל עם כל הכבוד לצבא (ויש בי כבוד אליו, למרות ההסתייגויות והדילמות הלא פשוטות), נראה לי שחשוב להבדיל בין שני האלמנטים הבאים: ויתור על האגו, וההקשר של הויתור הזה.

הגנה על המדינה מפני אוייבים היא בוודאי מטרה שלא ניתן לערער על החשיבות שלה ואין ספק שהיא מצריכה המון ויתור מכל הנושאים בנטל. ויחד עם זאת, ויתור על הרצונות האישיים אפשר למצוא בהקשר של מטרות נוספות. תאורטית, זה אולי די מובן מאליו. אבל ברמת היומיום, נראה לי מעניין לבחון מתי עוד אנחנו נדרשים לוותר על האגו לטובת משהו גדול יותר. ואולי יש עוד מטרות גדולות וחשובות שרק ממתינות שנגלה אותן ונתמסר אליהן מכל הלב. ובנינו, יש קסם מאוד ייחודי בהתמסרות כזו.

איך תראה התמסרות נעלה כזו בהקשר הרחב ביותר שאנחנו יכולים לחשוב עליו זאת שאלה בפני עצמה, אבל כדי לגלות את התשובה אולי הלוגיקה מזכירה במשהו את הצבא - קודם צריך להתמסר - או אם תרצו "להתגייס", ורק אז לראות על מה מדובר, איך זה נראה ואיך זה מרגיש.