האם אתם רואים קשר בין תודעת היחיד לבין התרבות שבה הוא חי?

"כשאנו מבינים שהתודעה והתרבות הן דבר אחד, כשאנו רואים מבעד לפיצול בין רוח וחומר, איננו יכולים עוד לראות את הפנים מבלי לראות את החוץ; איננו יכולים עוד לראות את החוץ מבלי לראות את הפנים."

-אנדרו כהן

חזרה לשאלה: האם אתם רואים קשר בין תודעת היחיד לבין התרבות שבה הוא חי?

אני רואה (במידה מסוימת) ולדעתי, כל עוד אנחנו לא מודעים לקשר בין תרבות ותודעה, סביר שמי שאנחנו יהיה ברובו המוחלט תלוי תרבות. כלומר, ניהיה תוצר של התרבות ולא הרבה יותר מזה.

אבל זה כביש דו-סיטרי. בני אדם לא רק נוצרים ע"י התרבות, אלא גם יוצרים את התרבות.

הרי לכם שני כוחות שיוצרים זה את זה:

התרבות יוצרת תודעה, ובתורה, התודעה יוצרת תרבות.  גם לכם זה נשמע כמו מתכון טוב לשמירה על הסטטוס קוו?

אם כך הדברים פועלים, הגיוני להניח שבלי מודעות לתהליך הזה, התוצר הוא אכן אינרציה - ברמה האנושית והתרבותית וזה אומר הנצחת כל מיני רעות עתיקות.

לכן, נשאלת השאלה עד כמה אני/את/אתה מודעים לקשר בין תודעה ותרבות.

מהו אפס?

הייתי אומר שיש משהו מוזר במספר אפס. יותר ממוזר - מסתורי. גם במושג האינסוף אגב, אבל על הבנת האינסוף אנחנו די מוותרים מראש (בעיה בפני עצמה?) ואילו את האפס נדמה לנו שאנחנו מבינים. בעצם, בד"כ אין לנו ספק לגבי הבנתנו את האפס.

אנחנו משתמשים באפס בצורה מתמטית - כדי לשלול את קיומו של דבר מה, חיובי או שלילי. אבל יש כאן נקודה מעניינת, שאולי היא גם מהסיבות העיקריות לפחד הנוראי שיש לרובנו מהמוות. ואולי גם מהחיים.
הרי, אם האפס בא לשלול את קיומו של דבר מה, אז מה בעצם ההבדל בינו לבין המינוס שמסמן מחסור והיעדר קיום? - או: למה למילה "אפס" יש קונוטציות שליליות רבות?

יש באפס מהות שלא מחייבת שלילה של דברים אחרים? ובהאנשה קלה: האם לאפס יש קיום בפני עצמו?

מסורות מסטיות גדולות ועתיקות משתמשות במילים כמו "רִיק" כדי לתאר אמת גדולה המצויה בתשתית המציאות והחיים. אמת שהיא עמוקה יותר מהמחשבות. אמת נצחית - שלא כמו הגוף והאישיות הזמניים שלנו.

אז... אולי צורת הבנתנו את האפס יכולה ללמד אותנו משהו...

מיד נעזבה

מי אני?

להלן תמונה שיצרתי פעם עם מילותיו של המורה הרוחני אנדרו כהן.
אני חושב שאנדרו מצביע במילותיו אלו על עיקרון מדהים בפשטותו, ובו זמנית, רדיקלי ביותר: חופש זאת עמדה, לא תחושה.
לדבריו, קביעה זו מבוססת בעיקר על סמך עבודתו רבת השנים עם אנשים - שבה הבחין שוב ושוב שחוויות - גבוהות, עמוקות ורוחניות ככל שיהיו - לכשעצמן כמעט אף פעם לא מביאות לשינוי מהותי בחייו של אדם -
כי שוב, חופש זאת לא חוויה, זאת עמדה. וזה בדיוק גם מה שהניסיון שלי מלמד אותי. 

התמונה לפניכם (השימוש בגורילה בסה"כ אומר שאני אישית מצאתי ומוצא את הדברים כמאוד מאתגרים להפנמה): 
 
 

למכירה אגו במצב מעולה, שמור כחדש.

מודל 83,
תוצרת (כדור) הארץ,
נפח מנוע: 0.00001 סמ"ק,

אינסוף כוחות סוס,

האצה מאפס למינוס מאה: 4 שניות,

עיצוב חדשני,

מחיר: רק 5 אגורות! (המחיר עלול לגדול פי-אינסוף בכל עת).
 

מהי המציאות?

שאלה גדולה מדי בשביל שעה כזו... (בכלליות, כולם אמורים להסכים שהמציאות מורכבת בחלקה מחומר אבל גם ממשהו נוסף - נקרא לזה איך שנקרא לזה: "חיים" / "תודעה" / "בינה" / "רוח" / "אלוהים"?).

כך או כך, נדמה לי שקשה להתווכח עם העובדה שבני אדם יוצרים מציאות - לפחות במידה לא מבוטלת כלשהי.

ניקח כדוגמה את הפוסט הזה. האם הוא היה חלק מהמציאות לפני שיצרתי אותו?

תשובה: הוא אמנם היה קיים כפוטנציאל ואפילו אבני הבניין השונות שלו היו קיימות אבל הוא לא היה קיים כפוסט.

נוכל להעמיק ולשאול: מה זה פוסט? הפוסט, כאוסף של יחידות מידע, דיגיטליות ולינגואליות, הוא בעצם אובייקט מוחשי וחומרי - מרגע שנוצר, הוא נמצא פיזית על שרת אינטרנט וכל אחד יכול לראות, לקרוא, להדפיס או לשמור אותו במחשב. אבל - וזה אבל גדול - כשאני יוצר פוסט, האם אני יוצר רק אוסף של צורות דיגיטליות, כימיות, מגנטיות ופוטוניות? רק חומר?

מה לגבי צורות-מחשבה / רעיונות / דיעות / השקפות / נקודות מבט / מוסר?
בני אדם יכולים ליצור גם דברים כאלו?

יתכן שאנחנו יוצרים מציאות, כל הזמן ולא רק ברמת החומר, אלא גם ברמת התודעה?

אני חושב שאחד מהמקומות שיחסית קל לראות שמתרחשת בהם יצירת מציאות הוא החדשות במדיה הכתובה - טקסטים יכולים להראות דומים מבחינה חיצונית - מבחינת הפונט, הגודל והצבע - ובו זמנית להביע רעיונות כ"כ שונים. היופי בדבר הוא שאתה יכול לראות, בזמן אמת, איך אנשים שונים בוחרים להציג/לפרש בצורות שונות אירוע אחד. מעבר לטענות לגבי קיבעונות מחשבתיים, ישנה העובדה שכל אחד מהם בוחר להציג/לפרש את האירוע בדרך מסוימת. אבל זו רק דוגמה... ואם אנחנו יוצרים מציאות נונ-סטופ - אז בטח מעורבת בכך גם לא מעט אחריות (למרות הקיבעונות האפשריים). לא?

מי שעוקב מספיק אחריי ואחר הנעשה בעולם יודע שיש בעולם גם חדשות טובות

נכון, העיתונות מעדיפה בעיקר להתעלם כי הרוע מוכר יותר. אבל יש גם "איים של שפיות", כמו למשל: http://good-mood.co.il
ו- http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-3548,00.html

זה "תחום" שהוא עדיין בחיתולים, ובכל זאת, לפני שנה שנתיים יכולתי רק לחלום על התפתחות שכזו (אגב, לא רק שחלמתי, אף הקמתי את האתר הניסיוני goodnews.org.il, שמאז מונשם בצורה מלאכותית, ואני אפילו מעלה לפעמים חדשות טובות לאתר אחר באותו הז'אנר).

אני עדיין חושב שזה חשוב שהמדיה תראה דברים חיוביים ולו רק כדי שלא נשכח שקיים גם טוב בעולם, שהעולם הוא טוב מיסודו.

ועם זאת, אם לדבר על חלום - אני חולם על עיתונות עם יותר נשמה, שמראה גם את הטוב וגם את הרע - מפרספקטיבה רחבה יותר, מעבר לשמאל ולימין (למרות שבני אדם כנראה תמיד ישתמשו בהגדרות כאלו ואחרות - אבל אני מתכוון מעבר למחנאות, צדקנות וכו'). לא יודע עדיין לדבר בוודאות על צורת המימוש. מה שדי בטוח הוא שהרוב יתפשו זאת כמחתרתי, ואולי בצדק. הנה כמה רעיונות ראשוניים: עיתונות שבה במקום לומר "ערבים", "יהודים", "אתיופים" או "צ'צנים" אפשר והגיוני לומר "בני אדם" ורק אז אולי לפרט משהו על ההשתייכות האתנית שלהם. עיתונות שבה אתה לא לוקח כ"כ מהר צד בכל קונפליקט (לא כל אדם עם רובה מעבר לגבול נחשב ל"טרוריסט"). למילים יש כוח עצום, ואני מקווה שנדע לרתום את הכוח הזה יותר ויותר לטובת האנושות.

את good-mood.co.il הקימו כמה חבר'ה צעירים עם תשוקה לעניין ולאחר כמה חודשים של עדכונים תכופים, הופיע בדרך פלא מדור "חדשות טובות" שבועי ב-ynet. אין דרך לדעת אם יש קשר, ניתן לעובדות לדבר. הנקודה היא שאם נרצה, אין זו אגדה, והאינטרנט פותח אפשרויות שלא יאמנו. גם בכל הקשור לשינוי התודעה.

נ.ב. כמו שאני מכיר את עצמי זה עוד עלול להתממש כפרוייקט אישי, אז אם יש למישהו הצעה לשם בשביל הדומיין... (:
 

"הסיפור על סוזן בויל הוא לא סיפור שמח, מרגש, מפתיע. הסיפור על סוזן בויל הוא סיפור עצוב. הוא סיפור על אנשים שמופתעים כשהם צופים במישהי לא כל כך יפה שרה יפה. הוא סיפור על אנשים שמופתעים כשהם צופים במישהי לא כל כך רזה אוחזת בביטחון עצמי סביר. זה סיפור על אנשים שמופתעים כשהם רואים מישהי לא כל כך יפה ולא כל כך רזה בטלוויזיה. בפריים טיים. בתוכנית שלא עוסקת בניתוחים פלסטיים..."

(הכתבה המלאה)

(הפוסט הקודם נגנז, מצטער).

בנוסף למצות וקניידלך, חג הפסח הביא עימו גם הרבה זבל ורעש. אז רציתי להתייחס לזה.

לי באופן אישי, כנראה שהיה נדמה פעם שהבעיה שלנו כאנושות היא שאנחנו לא מדברים מספיק אחד עם השני.

עדיין נכון בעיניי, אבל... דיבורים זה יופי - חשבתם פעם מדוע חלק מהאנשים כאן משאירים, בדומה לחלזונות, שביל של רפש מאחוריהם? מדוע כמעט בכל פארק בישראל ובכל פיסת דשא אפשר למצוא זבל מפוזר? מדוע ילדים צועקים מתחת לחלונכם?
- או בקיצור, למה אנחנו חיים בתוך זבל ורעש?

עכשיו עשו על זה סרט. לפחות על החלק של הזבל, אבל הוא נוגע בלב העניין עצמו. מדינה זבל הוא סרט מרתק ומומלץ משום שהוא מתעד את חיצוניותה ההולכת ומזדבלת של ישראל אך מתמקד בעיקר בהיבטים הפנימיים של התופעה - מה גורם לבן אדם לקום בבוקר ולשכוח שיש מסביבו עוד אנשים?

זה מעלה הרבה שאלות גדולות (שלהבנתי הסרט עוסק לפחות בחלקן): מהם ערכיה של החברה המזובלת והרועשת? האם אנחנו מזבלים ומרעישים בשם הציונות? מהי ציונות בכלל עבורנו? מהי מעורבות אפקטיבית? ועוד ועוד...

הנושא מרתק לדעתי - כי הוא כ"כ בגובה העיניים (והדשא?) ובכל זאת גורם לך לחשוב על התמונה הגדולה, על ערכים, על מניעים ועל התכלית שלנו כאן.

חשבתי על זה, ונראה לי שאני דתי.

נכון, למילה הזו ישנן קונוטציות רבות ומשונות אבל אני לפחות משתמש בה כאן באופן חיובי - ואף חתרני.

איני דתי במובן של חבישת כיפה והליכה לבית כנסת (סליחה סבא רבה).
אני דתי במובן של משיכה נצחית לנשגב כלשהו - ושאיבת השראה מאותו נשגב.

הדתיות שלי היא לא תמיד מודעת - משום שקשה להיות מודע תמיד לכל הדחפים והרצונות שלך.

הדתיות שלי היא דינמית. די בטוח שהיא עברה כמה גלגולים ב-26 שנותיי -- אבל אם כבר לבחור מטאפורה, אני מעדיף משהו כזה: יש לי כמה מוחות. מבחינתם הם תמיד זמינים עבורי. לאורך הזמן, באמצעות יכולת הבחירה, אני משתמש פחות בחלק מהם ויותר באחרים. אולי גם משמיש "מוחות" חדשים ונוטש ישנים - אבל הנקודה היא שזה (לדעתי) תהליך הדרגתי, רב שכבתי ועמוק.

על המסלול שעובר אדם בחייו אפשר לומר הרבה. לדעתי, אחד מהאספקטים המרתקים ביותר של מסלול זה הוא שינוי תפיסתו את הנשגב. זה עוד יותר מרתק משום שיש להרבה מאיתנו נטייה לחלק את הנשגב למשהו בעולם הפיזי - ולמשהו במימד/עולם אחר...

למרות שהפוליטיקלי-קורקטיות מבקשת שאכתוב רק על עצמי, אני לא חושב שבאמת מדובר בנושא אישי, מה גם שאני לא ממש זוכר מה נתפש מבחינתי כנשגב ועורר בי השראה בכל נקודה בחיי... אבל אני די בטוח שלפחות מרגע שהתחלתי לחשוב במונחים של "אני" "אתה" ו"הוא" - מאז אני גם "כבול" לחיפוש אחר נשגב כלשהו שממנו נובעת השראה ליצור משהו ולהפוך למישהו... אני ככל הנראה "דתי" כבר מאז.

אני חושב שאי אפשר לנתק אדם מההֶקשר התרבותי שבו הוא חי.

לי נדמה שניתן לחלק את כל האנושות ל"דתות". כל "דת" כזו מורכבת מליבה מסוימת של ערכים ואמונות. מנקודת מבט זו גם המטריאליזם היא דת (בה אני מאוד משתדל לכפור), כמו גם הסוציאליזם, הקומוניזם ועוד. אבל זו לא בהכרח הנקודה הראשית. הנקודה הראשית היא שאני "דתי" והדתיות שלי היא דינמית ומעניין מי מכם (אם בכלל ) מזדהה עם משהו מהדברים האלו.

(נ.ב. לצערי אני לא תמיד מגיב לכל התגובות, מנסה להשתפר. אתם גם רשאים לקיים דיון בלעדיי, למרות שזה "הבלוג שלי").