כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    תכנים אחרונים

    3 תגובות   יום ראשון, 9/9/18, 16:09

    איך אפשר לכתוב או לדבר על ספר מתח מבלי לגלות לקוראים/מאזינים את זהות הרוצח או את פיתרון התעלומה שעומדת בבסיסי העלילה. עניין זה מעסיק אותי ואף מטריד אותי מאתמול, לאחר שקראתי, בעניין ובהנאה את סיפרה של שהרה בלאו, "האחרות" . היום רצות לי פרשנויות בראש המערערות על "הפיתרון" המשתמע מהפרק האחרון , מין אחרית דבר שלכאורה מספר לנו, בקצרה, מה קורה למספר דמויות בספר לאחר שהתעלומה נפתרה.

    בתחילה תהיתי על "הקינוח" הזה שנראה לי כמתנת פיוס  לקורא המודאג ואילו היום, מבלי שחזרתי וקראתי את הפרק ואת הספר, רק מתוך הבלחות זיכרון של אמירות בפרק האחרון ולכל אורכו של הספר, הבנתי שהפרק מערער את אמינותה של המספרת ואת אמינות העלילה. רציתי לכתוב על כך בהרחבה אך אני חוששת להיות ספוילרית.

     

    נראה לי שסיפרה של  בלאו מתחכם לקורא המאמין למספרת הרהוטה, "הכנה" והאמיצה ומוליך אותו שולל. אני נזכרת בעוד ועוד " הוכחות" לטענתי ויכולה להפנות לדברי שילה המספרת  ולדברי אנשים נוספים  אך אני חוששת לגלות את מה שחיוני להסתיר מפני הקורא העתידי כדי לאפשר לו ליהנות הנאה ראשונית מספר בלשי.


    קראתי את הספר ברצף, בשטף ובהנאה. רק הפרק האחרון נראה לי קצת מאולץ אף כי פועל בתוך הקונבנציות של ספרים בלשיים.  היום, לאחר שישנתי על הספר, נראה לי שבספר רב הנסתר מין הגלוי ויש לפקפק גם במה שהוצג כדיווח על התרחשויות.

    גם במקרה זה, כמו שמתברר לנו, לא אחת, גם בחיינו, "שום דבר אינו כפי שהוא ניראה"

     

     

     

    אידיליה משפחתית


    שום דבר אינו מה שהו נראה מעבירים

    נרגילה מפה לפה אידיליה

    משפחתית על הדשא,שלושה

    דורות מעבירים אהבה

    מפה לפה,שום דבר אינו מה

    שהוא נראה.

     

    ( ש.שפרה, אישה המתאמנת בלחיות )


    הערות:


    1. ברקע דברי וופקפוקי נמצא מאמרו של  דרור משעני באחרית דבר לספר "הפרשה המסתורית בסטיילס"( אגטה כריסטי) המציע שלא לקבל  אוטומטית את פיתרון התעלומה שעליו מצהיר הספר אלא לחזור ולקרוא בו שוב כדי לבדוק פיתרון אחר)   

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שבת, 1/9/18, 00:55

       

      ''

       

       

      לפני כ - 30 שנה, כשלימדתי הדפס, במרכז לאמנות חזותית , סיפרה לי אחת הסטודנטיות  שבביקורת עבודות, בסוף הסמסטר, שאל אותה הפסל יחזקאל ירדני כיצד יצרה כתם באחת מעבודותיה שמצאה החן בעיניו. כשסיפרה לי על כך (לא הייתי באותה ביקורת)  צחקתי כי הכתם נבע מטעות בתהליך ההדפסה אך מיד התאפסתי ושיניתי את הוראות העבודה שלא ברוח מסורת התחריט שאותן רכשתי אצל מורי (מוריס קהאן) ואיפשרתי כל סוג של כתם כל עוד "הוא עובד"  והשוליים נקיים  (אני הדפסתי בעיקר ללא שולים ( collagraph bleeding print)

       

      הדרישה שהשוליים יהיו נקיים יפה בעיני, כך גם ההתעלמות ממנה. ברור לי שכמו בסוגיות  

      "קו – כתם" זה תלוי  באופנה, בסגנון ובעיקר באידאולוגיה , כך גם ההחלטה מהו כתם ראוי ומה פסול ובאיזה הקשר או קונוטציה.


      רוב הצרופים הכבולים, הביטויים והפתגמים הכוללים את  שם העצם "כתם" משמעותם שלילית. כך, למשל, אם נשמע שמעשה זה או אחר  המיט כתם על המשפחה נדע שהמעשה מביש ולא נשאל אם זה כתם טוב או כתם רע  אך כשמדובר בציור נבחן את איכותו ונשאל אם הוא טוב או רע,, האם הוא במקום  וכיוצ"ב .

       

      העוסקים בתולדות אמנות מסווגים סגנונות גם על פי השימוש בקו או בכתם. רבות נכתב על כך ולא זה המקום להרחיב בדבר מלבד הציון שהושפעתי מדיון זה ומאמנים שעסק בכך, בעיקר אלה שהושפעו מאמנות יפנית.

      השאלה של ירדני  המחישה לי מה שבן דורי אמור לדעת, בתקופתנו מה שלאחד נראה כלכלוך מפני שכך למד לראות, לאחר נראה ככתם מעניין וציורי.  מאז נתתי את דעתי על הכתם, כתופעה פיזיקלית וגם כמטפורה.

       הרישום בקו נקי וזורם טבעי לי ואילו הכתם נרכש, כחלק מלימוד שפת האמנות שבה אני פועלת כבר עשרות שנים, עם זאת, התנסיתי גם בהרחבת אפשרויות  הקו. במשך שנים הנחתי כתמים והנפתי קוים, מנזילה רגשות ומחשבות, בעיקר בדיו שחור ולעתים גם בצבע, על מצעים שונים בפורמטים ההולכים וגדלים עד שהעיסוק בסוגיה מהו כתם ראוי התחלף בתהיה  אם שאלה זו לגיטימית

       

      היום, כשהסתכלתי על העבודות האחרונות הבנתי שבעבודות אלה סיכמתי את תוצאות ההתעסקות בסוגיות שעלו בי בעקבות שאלתו של ירדני.

      כידוע ,למילים כתם וקו משמעויות מטפוריות וכבר הזכרנו זאת. העיסוק בהם משקף גם את הלכי נפשי הנוגעים לאתיקה, למוסר ולמשמעות החיים. רבים עוסקים בכך בסגנונם,  באמצעות תחומי הידע שלהם. אני עושה זאת  בכלים שמזמנת לי האמנות הפלאסטית.. במקרה שלפניכם , בתערוכה זו, באמצעות מכחול ודיו.

      ''

       

       אני מתנצלת על איכות התמונה. התאורה בגלריהלא טובה

       

      דרג את התוכן:
        2 תגובות   יום ראשון, 26/8/18, 01:12

        לפני כשבועיים  רגע לפני השינה, דימיתי את עצמי מזרימה רגש דרך צינורות דמי אל האצבעות ומהן אל המכחול הטבול בדיו והלאה, במסילות הקווים, אל הדף הלבן והרגש הולך, מתגבה ומתעבה באמצעות הכתמים.

         

        למרות השעה המאוחרת מיהרתי לחדר העבודה ורשמתי את הדימוי כי הרגשתי שהוא מיטיב למצות את תחושת היצירה מסוג זה. רשמתי ושכחתי שרשמתי. נזכרתי בו כשהתחלתי לכתוב פוסט זה שענינו פתיחת התערוכה "כולה קוכתם"

        ב -3 בספטמבר בשעה 18.00,  בבית האמנים בבאר שבע. 

         

        ''

         

         

        הרישום בקו טבעי לי, מאז ומתמיד רשמתי בקו, בעיקר בציפורן או ברפידוגרף, מילאתי בלוקים ומחברות ציור ברישומים, תמונות שקפצו מראשי לדף והיו למפת נפש, מין דיווח מאויר לרגשותי  ולמחשבותי. זאת עשיתי במקביל ללימודי אמנות מבלי שאלה ישפיעו על טבעם של הרישומים שהלכו והצטברו במגרות ורק לעתים רחוקות נתתי עליהם את הדעת לאחר שרשמתי אותם.

         

        הפעם  אני מציגה תערוכת יחיד ובה רק עבודות שנעשו במכחול ובדיו 

        ''
          

         

        עם השנים למדתי טכניקות הדפס והתמדקתי בעיקר בתחריט שהעמיד לרשותי מגוון קווים ובתצריב שהוביל אותי גם לעיסוק בכתם ובעיקר ביחס שביו הקו לכתם. לא היה זה עיסוק מלומד, לא מחקר מדעי אלא משחק של צרופים ותחושות המנחים את עבודתי שתכליתו להפתיע אותי ולספר לי משהו שלא ידעתי קודם אך לא זה העיקר, לא הסיפור אלא החיבור בין הדברים והחיבור בינם לבין הצופים בעבודותי באינטרנט, בשנים האחרונות  בפיסבוק ובבלוג הזה. 

         

         

        בשנים האחרונות אני גם מציגה יותר בתערוכות, גם בתערוכות יחיד.

        דרג את התוכן:
          8 תגובות   יום שלישי, 21/8/18, 21:05

          הדרקונים רקדו והתפטלו סביבי ראשה. האש בערה בביטנה הגדולה. החול כיבה הכל. 

           

           

          להפעיל בו זמנית  ברמקול פתוח 

          http://cafe.themarker.com/video/3439709/

           

           

           

           

          http://cafe.themarker.com/video/3439710/

           

           יצרתי את דמותה של האישה עםהבטן הגדולה בסוף 2010 ומאז אני חוזרת ומפתחת את הדמות ומציבה אותה במצבים שונים.  עד כה  היא הופיעה בדו מימד ואילו עתה אני מוסיפה תנועה 

           

          הינה דמויות האישה עם הבטן הגדולה 

          https://www.facebook.com/shulamit.davidovicz/media_set?set=a.403426617959.178864.729312959&type=3

          דרג את התוכן:
            9 תגובות   יום רביעי, 1/8/18, 22:45

            להפתעתי, הפוסט הזה הפך להיות פוסט מתפתח כי תוך כדי חיפוש פיתרון  למציאת דרך קלה למציאת הוידאו המובא כאן עלה לי רעיון שמלהיב אותי ואני שמחה לשתף. העליתי כאן שני סרטוני וידאו קצרים.  העליון אמור להיות תמונת מראה, ההיפוך של. ההרעיון עלה בדעתי כאשדר העליתי זזוידאו נוסף לפוסט והיצעתי להקשיב לו כקנון. אז עלה בדעתי שאפשר לצפות בשני הוידאו באותו זמן ולהתיחס אליהם כוידאו אחד. אפשר לשחק עם ההשתקפות או העדר  ההשתקפות.  ממלצה לצפות בשניהם עם רמקול פועל ובו זמנית להאזין גם לשני. אפשר, כדי לקבל תחושה של קנון , לצפות בשני הוידאו בו זמנית או לעצור מדי פעם ולשחק ביניהם. אני חושבת שמאתי לי כיוון חדש לעשית וידאו שהפלטפורמה של הפוסטים ברפה ממש מתאימה לו. 

             

             

            ''

            ''
             

             

            אוליי זו האנטיטזה למזרקה של אגם, התגלמות רעש בלתי נסבל המלווה קלידוסקופ של צורות וקולות שנוצרו מהקלטת סלילת כביש  ברחוב שלי. זה קרה לפני כשלוש שנים. אני כבר לא כל כך זוכרת אלא שכשסללו את הכביש כיסו  באספלט גם את בור הביוב שבכביש ומשום כך,לאחר זמן מה  סבלנו מהצפות ביוב מבלי לדעת מה הסיבה האמיתית לכך כי הכל שכחו את הבור. לאחר חודשים אם לא שנה, מישהו נזכר בכך. אך לא על זה רציתי לספר אלא על תערוכה בשם "צליל חזותי" שתיפתח ביום ג' הקרוב בספריה העירונית, בבאר שבע  שםאציג עבודה שנוצרה מצילום אדם (מגבו) הזורק זבל לפח שעל המדרכה שמעבר לכביש. רציתי להציג גם את וידאו שעיל סלילת הכביש שעיבדתי לקלידוסקופ רעשני אך זה לא התאפשר מסיבה טכנית. אי לכך סיכמתי עם האוצרת, דר' רחל קרופ, שאעלה את הוידאו ליו טיוב ומי שרוצה יוכל לצפות בעבודה ביו טיוב שהרי לכולם יש גישה ליו טיוב מהסמארטפון. בעצם, לא לכולם, לי , עדיין, אין 

             

            ''

             

            הכנתי המון גירסאות  לוידאו הקלידוסקופ וציור שלמעלה שהוא הגירסה האחרונה לתערוכה, מודפס על בדי.

            כאן, בקפה, אני מעלה סרטון אחד באלבום הוידא ואחד כאן, בפוסט זה.


            להפתעתי, שמתי לב לקישור לפליקר, בעמוד שלי, לוידאו שהוא ההכפלה רהאשונה של הוידאו שצילמתי בעת הסלילה.   

            הינה ההזמנה לתערוכה

            ''

            דרג את התוכן:
              4 תגובות   יום שלישי, 10/7/18, 17:16

              ''

               

              איני יודעת מדוע בוכה הרישם בתצלום מסך מחשב שצילמתי ב2012. מצאתי אותו לפני כשעה כשחיפשתי תצלומים של "החייל" כדי להשתמש בהם בעבודה שבמרכזה דמות המצולמת מהגב, הדומה לבובת החייל. בלי נדר, ארחיב על כך בחודש הבא כשתיפתח התערוכה (קבוצתית) שבו תוצג העבודה, אם אינני טועה, זה תצלום הדף הראשון מ"במחשבה שניה" הזכור לי לטוב שפסק מלפעול ומה שכתבתי בו נעלם או נמחק. לשמחתי, כתבתי, במקביל באתר, בקפה וגם בישראבלוג שגם הוא פסק מלפעול אך לפחות איפשר לגבות את התכנים וכך אני יכולה ללמוד מה העסיק אותי אז. בנובמבר 2012 הייתי שנה אחרי תערוכה בבית אמנים ושנה לפני תערוכה בתאטרון פרנג', שתיהן בבאר שבע. זה גם היה שנה לפני מות אחי שנפטר באוקטובר 2013.מאז מיעטתי לכתוב בקפה כעת, אני מזכירה זאת  כי כעת אני בגילו בשנת מותו ומקווה להיבדל לחיים ארוכים ובריאים. שימו לב לזבוב שבקצה הימני ,למעלה שהיה על המסך. 

               

              ''

              החייל. 

              דרג את התוכן:
                7 תגובות   יום ראשון, 18/3/18, 15:21

                לפני מספר ימים פרסמתי פוסט שבו שאלתי מתי פורסם השיר "תכלית בתחתית" מאת ערן צור. היום קבלתי את התשובה ( נכתב ב96, פורסם באלבום ב2000). כשהתשובה בידי ערכתי  את הפוסט מחדש מתוך מחשבה שסיימתי עם הנושא אך כשהגעתי לשורה האחרונה עלתה בי שאלה חדשה לגבי זהותו של מי  שהכיר לדוצ'י את השיר ששתי שורות ממילות השיר , כך השתכנעתי, כתבה על גב הכריכה של חוברת אמנות שאותה לקחתי לביתי לאחר מותה. בהמשך, למי שמעוניין  השתשלות העניינים  בשבוע האחרון ושאלות נוספות .

                 

                ''

                 

                 

                בשישי בלילה, כשעברתי ליד כוננית הספרים במסדרון, נפלו ממנה מספר חוברות אמנות, בדים קטנים מתוחים ומד דופק אחד לפרק כף היד שנקנה לפני שנים באחד מהתקפי הכושר שחלפו מהר. משום מה לא הצלחתי להחזיר את חוברות האמנות למקומן והותרתי אותן על הרצפה עד היום בצהריים כשהחלטתי לחפש להן מקום חדש. על הכריכה האחורית של אחת מהן ( לטראק) מצאתי שורות בכתב יד:

                 

                " לוקח רכבת בעיר גדולה

                נוסע ונוסע ללא תכלית"

                ''

                 

                חיפשתי בגוגל מניין לקוחות השורות כי החוברת נלקחה מדירתה של דוצ'י, לאחר מותה, ומצאתי שהן משיר של ערן צור. כשקראתי את המלים הבנתי, כך נדמה לי, מדוע הדברים נגעו לליבה, כאילו שמעתי אותה חוזרת ומדברת אלי.

                צילמתי את הכיתוב כדי לספר עליו וכשבדקתי את התמונות מצאתי שהמצלמה שלי, החדשה, שנוהגת ללוות את תהליך הצילום בווידאו (הדבר פרח מזיכרוני) הקליטה בתצלום הראשון של הכיתוב קטע מדברי הספד על אחד החיילים שנפלו אתמול, בפיגוע,  ובו נאמר שאלוהים לוקח את הטובים. צרופי המקרים גרמו לי לחפש הסבר מיסטי אף כי גם אני מפקפקת בו לא מכפירה אלא מחוסר ידיעה.

                 

                כאשר הגעתי לוידאו של השיר ולתמליל שעוד לא שמעתי, הבנתי שהפרוש התקשורי לא ממש מסתדר לי עם התאריכים. השיר יצא ב 2000 ואילו דוצ'י נפטרה ב1997 ולכן חשבתי  שלא הכירה את השיר ולא היא כתבה את המלים על גב הכריכה אלא מישהו אחר, אוליזה קרה  באחת הפעמים שבהם הבאתי את החוברת לכיתה לעיונם של התלמידים (אפשרות סבירה) ואחד מהם או אחת מהם כתבו את מילות השיר.

                 

                נזכרתי שאחת התלמידות אהבה מאד את שיריו של צור ומשום כך חבריה לכיתה ,שאהבו בעיקר מזרחית, לעגו לה אך היא הייתה איתנה באהבתה.  העליתי את האפשרות שהשיר הושמע ברדיו עוד ב1997 או לפניכן ויצא באלבום רק בשנת 2000. זאת נראתה לי התשובה המתאימה. השיר כאילו מדבר מגרונה של דוצ'.

                 


                רק אתמול הצלחתי למצא את הפיסבוק של ערן צור כדי לשאול שם את השאלה ואכן נעניתי. הינה צילום המסך ובו התשובה המפורטת, ותגובתי והפיתרון המשוער. מעניין שלא חשבתי על אפשרות זו כי דוצ'י לא נהגה ללכת למופעים.

                 

                ''

                כשקראתי שהשיר הושמע בהופעות חיות חשבתי שהטקסט הגיע לדוצ'י מאחת המטופלות שלה. נדמה לי שהיא לא קראה לזה טיפול אלא עבודה. לרגע חשבתי שסיימתי לשאול אך עלה בדעתי שישנה אפשרות שהאדם שהציג בפני דוצ'י אתה שיר יקרא פוסט זה ויספר לי על כך?

                רק רגע! כעת עולה בדעתי שהיא קראה כתבה בעיתון שבה הובאו מילות השיר. 

                 

                עם מותה של דוצ'י שאלות רבות  נותרו עלומות. אולי הגיע הזמן לדבר על תעלומות נוספות הקשורות במותה ואולי בחייה. גם במקרים אלה יש לי רק שאלות. כך גם בלא מעט עלילות בחיי. עוד לא החלטתי מה עדיף לדעת או להסתר מפני הידיעה. במחשבה שניה ושלישית, נדה לי שזו שאלתם של אנשים מפונקים

                 

                 

                ''

                 

                פרט מתוך תחריט שיצרתי לפני כ 15 שנים מתצלום פספורט שמצאתי בארנקה של דוצ', לאחר מותה. 

                דוצ'י התאבדה

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום שישי , 9/3/18, 16:54

                  פתאום, עכשיו, אני מרגישה ככה.

                   

                   

                  ''

                   

                   

                  הייתי הרבה בחוץ, בשמחה. כעת, אני זקוקה לקצת מנוחה. אולי בחרתי בייצוג זה כהד לדברים שאמרתי לחברה על אודות תרפיה באמנות. נדרש לפריד בין שני התחומים למרות שלכאורה בשניהם משתמשים באותם המרכיבים הפיזיים והנפשיים. אני מרשה לעצמי לומר שבמהלך יצירה של עבודת אמנות התוצאה היא התכלית. בתהליך זה גם הרגשות השונים הם כלי עבודה ואילו בתרפיה באמנות, היוצר ורגשותיו הם התכלית. להבנתי, מטרת התרפיה באמנות ללמד את הפועל דבר מה על עצמו, על רגשותיו, לשנות את תפקודו, אם זה רצונו. לתוצאה ( לעבודה) אין חשיבות כשלעצמה, מלבד הגישור בינה לבין המטופל והמטפל לשם ריפויו ואילו לאמנות אין תפקיד תרפויטי ( אלא אם מדובר בציורי איקונות וכיוצ"ב שזה תחום בפני עצמו)מידי ומעשי אלא אם נדבר על שיפור הנפש  או שיכלולה, בהוראתה הרחבה, הרוחנית, המטפיזית, תחומים שבהם איני מתמצאת.

                   

                  אני מאמינה, כך נדמה לי ברגע זה, שהאמנות שלי נוצרת בתוך המבוך שמאחורי הכיסוי השחור (בדימוי המצורף למעלה) ומופיעה כהתגלות קונקרטית מחוץ לה באמצעות ידי שגם הם כלי, כמו הכאב, הצער או השמחה שחוויתי כשיצרתי או "העבודה", מונח המשמש כיום לתיאור התהליך והתוצאה. בעיני, ביצירת אמנות התהליך לא חשוב אף כי מעניין לא מעטים, בעיקר "מדעני" אמנות. גם לא חשוב כיצד היצירה השפיעה על האמן וחייו אף כי גם אני אוהבת לשמוע על כך. חשובה רק היצירה.

                   

                  אפנות בביקורת אמנות מתחלפות אך בהקשר זה הן מכונות זרמים המספקים פרנסה ל"מדעני אמנות" רבים המעלים ומורידים אמנים ויצירות בדומה לתעשיית האפנה  כמוה ,

                   

                  לעתים, כשלעולם מתמזל הדבר הנכון עולם האמנות מזדעזע.

                   

                   

                  בעבודה למעלה אני יושבת מכוסה בבד שחור מרימה את ידי הטבולות בדיו לאחר שרשמתי בדיו דגם הציור על ידי נוצר מסקיצה להדפס שתכננתי בהיוי בת 20 וביצעתי בהיותי בת 38. כאן עובדה הסקיצה מחדש במחשב. צילמתי את עצמי בכיסוי פנים וראש כדי להתנסות בחוויה של הסתרת פנים

                  לפני מספר שנים איכזבתי אוצרת כשסיפרתי לה את מהלך היצירה של העבודה הזו כי היא חשבה שמה שהיא רואה זה תצלום אוטנטי של אישה בדואית  או ערבית  המכוסה בחיז'ב.   

                   

                   


                  דרג את התוכן:
                    2 תגובות   יום חמישי, 8/3/18, 14:05

                     

                    ''

                     

                     

                    ההתערוכה "לבנות את ההר" נפתחה ואפשר לבקר בה עד ה- 15 ביוני, בגלריה "על הגבעה" במיתר.

                     

                    העבודות שאני מעלה כאן נבעו מתוך תצלום מיבנה הגלריה (בסוף הפוסט) וסביבתה הקרובה שצילמתי כאשר הגעתי לראשונה לגלריה יחד עם האוצרת שבע שחם כדי להתרשם מחלל התצוגה . כמנהגי  בשנים האחרונות, לפחות אחת העבודות  שואבת מסביבת מקום התצוגה. 

                     

                     

                     

                     

                     

                     

                    ''

                     

                     

                     

                    הדימויים  צמחו מעצמם, מתוך תצלום מבנה הגלריה, ש"הקרין " עלי "הוראות בימוי" ובמהלך תהליך ארוך ומלא הפתעות הביא אותן למה שהן עכשיו ובלי נדר, גם לעבודות נוספות שצמחו ממנן.

                    אין בתיאור זה כדי לרמוז לעשיה מתוך טראנס או חוויה מיסטית. אני חווה את הדברים כסוג של התמסרות  לתודעה הנבנית מתוך התבוננות בתצלום המהווה מקור, בנוסף לשיטוט ההכרה בין אובייקטים , ייצוגים ומחשבות, מודעים לבין הלא מודעים, שרק בדיעבד, במהלך העבודה או לאחריה , לעתים בעקבות הערות הצופים, מסתברים ומתבהרים לי מקורות העשייה בבחינת "מניין שאבתי את שירי" .

                     

                    נזכרתי באגף נוסף שהקדים את זה המוצג כאן, שמקורו בתצלום שלפנינו. על כך, בלי נדר,  בפוסט הבא או בזה שאחריו

                     

                     

                    הגלריה . צולם ביום אביך במצלמת פוקט מתוך רכב נוסע, לאט

                     

                    ''

                    דרג את התוכן:
                      4 תגובות   יום שישי , 23/2/18, 19:24

                       

                      ''

                      כבר שעתיים אני יושבת וחושבת רק במלים (גם שתיתי תה, אכלתי שוקולד ותמר אחד, תוצרת נאות סמדר). גם צפיתי בסרט על זלדה ("אישה פשוטה"). אני חושבת על מלים של צבעים, של צורות, של רגשות. משווה את אלו של זלדה לשלי, בודקת מה היה לה ומה היה לי.

                      זמן מה אני מרחפת במחשבות ואז צונחת, שוקעת בביצות עמוסות כל טוב שמהן אני חומקת, חותרת בחול טובעני, נבלעת בעפר (וולקני?). בקרחונים עצרתי. יותר מדי כחולתכלתלבןירקרק.

                      נפלתי על דף כרומו צבעוני בספר אגדות רוסיה,(מתורגמות לפולנית ). גם משם ברחתי. יותר מדי לבן בסוס הכסף ובבגדי החמודות של הנסיכה התמה. אולי אתחבא בעובי היער או שאנסה מערבולות בים.
                      זהו, חזרתי. הייתי בכל מקום שאליו רציתי להגיע ומשם הבאתי רק מלים מתחלפות .
                      אני מפסיקה את ההתפלשות במלים ומאיצה בעצמי לקום ולרשום  במכחול, בדיו שחור ואז נזעקת כנגד הצבע או בעצם, העדר הצבע. 
                      אולי עדיף שוקולד חום, תמר חום, תה חום, קוניאק חום ( חום מערבוב הצבעים). מכיוון שאין לי קוניאק חום אני שוקלת וודקה שקופה (אני מחזיקה אותה למקרי הצטננות, חס וחלילה).

                      מוטב שאחזור לשוקולד חום, האפשרות הטובה ולדיו שחור, האפשרות המתוקה.
                      שוב אני מדמיינת, הפעם את ידי אוחזת במכחול במבוק ששערו מלא בדיו שחור (black indian ick), את קצה המברשת הדק נוגע בבד הלבן (לאחרונה אני מעדיפה לצייר בדיו על בד ולא על נייר), את ההתרגשות, את הציפיה והגעגועים לנס ואת הצער שנס זה כנראה לא יקרה ובכל זאת, אם ירצה השם, היד תנוע, גם המכחול והדיו.
                      התערוכה כבר תלויה הפתיחה היתה לי שמחה ומהנה.
                      4/08/18 בעוד חודש תיפתח תערוכה חדשה מעבודתי .הפעם בעיקר יורים בדיו. אני מקווה להציג גם רישום זה עבדי על הרישום מאז שצילמתי את הצלום כאן . איני זוכרת אם צילמתי .אותה אחרי השינוי 


                      דרג את התוכן:
                        2 תגובות   יום שלישי, 6/2/18, 21:21

                        לפני 9 שנים, בסוף אוגוסט, רשמתי את הדיוקן הזה, מתוך התבוננות בתצלום. עשיתי זאת כדי לתרגל רישום מתוך התבוננות כהכנה לחזרה לעבודה כי לא ידעתי אם באותה השנה אצא לפנסיה או אמשיך ללמד. אפילו הגעתי להכין את החומרים לקראת העבודה. אני זוכרת שחתכתי ניירות צבעוניים. בסופו של דבר יצאתי לפנסיה ולא התחלתי ללמד.

                        מאז לא רשמתי מתוך התבונות, גם לא מתוך התבונות בתמונה. גם לא הצגתי  אף פעם את הרישום הזה, רישום על בד.

                         

                         

                         

                        ''

                        הפעם שילבתי אותו באחת העבודות בתערוכה (בגירסה שונה מהתמונה המוצגת בפוסט זה).כאן העליתי תצלום מסך של העבודה עם זבוב. בזמנו כשעוד חיה, סיכמנו, דורית ואני, שמי מבינינו שתמות קודם תבוא לבקר כפרפר או כזבוב ותספר אם יש עולם הבא ואם כן מהו. מאז נזהרתי מלפגוע בזבובים ,בעיקר באלה שישבו לצידי על מסך המחשב. לצערי, לא הבנתי מה הן אומרות. חברות זו הסתימה כשהופיעו זבובי החול הנשכניות.



                        ''
                         
                        בזמנו הכנתי מספר סדרות של תצלומי מסך של עבדות ותצלומים כשזבוב יושב על המסך.אני חושבת שהגיע הזמן לכתוב על כך. פתאום נזכרתי במה שאחי ואני היינו עושים לזבובים. איני יודעת אם יהיה ל אומץ לספר על כך. במקרהזה אטיל את האחריות עליו כי הוא היה גדול ממני בחמש שנים
                         

                        דרג את התוכן:
                          13 תגובות   יום ראשון, 21/1/18, 20:24

                           

                          ''

                           

                          בחלון שמימין לשולחן הכתיבה גיליתי שבחצר שמעבר לכביש כרתו את ענפי אחד העצים, רק הגזע נותר. שם העץ הכרות וגם של זה שנותר, "אקליפטוס הצווארון". ראיתי שלט המציין שם של עץ הדומה לו, במכללה ע"ש קיי. הצבת שלטים עם שמות ליד הצמחים יפה בעיני, כך אתה רואה פרח או שיח ומיד יודע מה שמו. כדאי להרחיב מנהג זה גם לציפורים, לאו דווקא למפוחלצות. נדמיין לנו את הרגשת ההתעלות בראותנו ציפור בשמים ולצידה שלט קטן נידלק ומכריז "דרור" ,"חוחית מצויה ", " יונה צחורה". אולי כדאי שגם האנשים יישאו שלטים : " אדם טוב" " כרגע העליבו אותי ואני מתוסכל", " היזהרו, אני עצבני" או לחילופין " אני מאושר".

                           

                          יש האומרים שפניו של אדם הם שער לרגשותיו, מבוא לנשמתו,  שהתנוחות שלנו מעידות על כוונותינו אך הרי כבר למדנו שאינם מספקים מידע חד משמעי ובעיות רבות נגרמות בעטיין של פרשנויות מוטעות. מי כמוני, שטעו בי ואני טעיתי באחרים, יודעת זאת. גם מלחמות פורצות על רקע זה. אני תוהה אם הלנה חייכה לפריס לפני שנחטפה, ואולי הוא פירש את חיוך המארחת המנומס, כהזמנה לאהבת נצח, גם זה קורה. הרי בימים אלו אנשים נדקרים בשל חיוך שהובן כאיום

                           

                           אני מציצה באנציקלופדיה 'כרטא' כדי לבדוק אם דייקתי בשם החוטף ומתברר לי שהלנה ברחה לטרויה ולא נחטפה אך בערך "מלחמת טרויה" נכתב ש"הנסיך הטרויאני פריס חטף את הלנה מטרויה". שומו שמים! אני מזדעקת כשאני מגלה שגם על האנציקלופדיות כבר אי אפשר לסמוך.

                           

                          פתאום, עולה בדעתי האפשרות שגם השלט עם שם העץ "אקליפטוס הצווארון" מטעה. אולי מישהו חמד לצון והחליף את השלטים בין העצים במכללה או טעה בהדפסה, טעויות קורות בחיים. במקרה של עץ האקליפטוס הטעות לא גרמה לאסון ואילו תיאור מדויק של אירועים שקדמו למלחמת טרויה חיוני להבנת תפקידן של הנשים במהלך דברי הימים. די לנו בחווה, אם כל חי, שהביאה עלינו את החיים, את המוות ואת העבודה הקשה שלא נישא על כתפינו הצרות את האשמה במלחמת טרויה. אם עד כה ידעתי שהאשם היה ביופייה של הלנה, בערך "הלנה מטרויה" באנציקלופדיה 'כרטא' למדתי שהייתה בעלת רצון חופשי, דבר הנחשב למסוכן בעיני ציבור רחב מפני שתחושה זו עלולה לערער את האמון של האומה בעצמה.

                           

                          הטקסט שממנו הוצאתי קטע זה נכתב ב 2007 ואולי אף לפני כן. מצאתי אותו כשחיפשתי פרטים מה C.V שלי כדי שיפורסם בתערוכה שלי, שבלי נדר תיפתח בתחילת מרץ, בגלריה הגבעה, במיתר. 

                           

                          כל קשר בין הטקסט לתמונה מקרי ביותר אלא אם נתיחס לגורלו המר של הצלוב שדרש טוב אך פרשו אותו לא נכון

                          דרג את התוכן:

                            הפעילות שלי

                            פרופיל

                            shulamit
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS