כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    תכנים אחרונים

    3 תגובות   יום חמישי, 6/10/16, 22:13

    בזכות שטוטית הצלחתי לצרף תמונה לפוסט. 

    שלשום כביקשתי לצרף תמונה לברכה לא הצלחתי בכך. אז כתבתי שתחילה אברך ואחר כך, אם יתאפשר ובלי נדר, אצרף תמונה. וגם אכתו במשהו על מה שעבר עלי מאז ראש השנה הקודםץ 

    בלי נדר, אנסה לבצע זאת מחר. 

     

    ''

    דרג את התוכן:
      9 תגובות   יום חמישי, 1/9/16, 03:38

      לא עזרו כל האחים שהתכנסו בדירתו ואמרו לו שיהרגו אותו אם לא יפסיק לשתות. לא  עזרה אמו שבאה לגור אתו לאחר כל גמילה, לטפל בו ולשמור עליו שלא יחזור לשתות . כשלא שתה, היה המנוח, זכרונו לברכה, דווקא בחור נחמד, עדין, מדבר בשקט. כזה תימני צנום, אולי בן ארבעים או חמישים אלא שנדיר היה לפגוש אותו פיקח. בסוף אימא שלו התייאשה ממנו ועזבה אותו, גם האחים הפסיקו לבקר. אחרי שהמשפחה עזבה הגיעו חברים ובראשם חנן שגר לא רחוק, בווילות של מפוני המעברה, שעבר לגור אצל השכן  והשתלט לו על החיים. עמו הגיעו חברות וחברים שעשו בביתו כבשלהם וכך גם חפצו לנהוג בבניין שלנו.  

      פעם אפילו זרקו אותו מהמרפסת, מקומה שלישית אך דבר לא נפגע בו. מהאלכוהול ומהסמים אפילו לא שם לב שקרה לו משהו מיוחד. הוא גר בדירה שלידי, דלתו מול דלתי. אני מופתעת לגלות שכבר איני זוכרת כמה שנים גר בבניין שלנו, אולי מפני שמאז עברו דיירים רבים ובעיניה היה שיכור נוסף, הפעם רוסי. אבל זה כבר סיפור אחר. אני זוכרת את הרגע שבו סיפר לי ר השכן, שגר בדירה שמתחת לדירתו של השיכור שזה מכר את הדירה מפני שלא היה מרוצה מהיחס של השכנים. השכן סיפר לי שמול הדירה החדשה שהשיכור קנה גר שוטר. אז זה הצחיק אותנו. אמרנו שכבר לא צריך לחכות שהמשטרה תבוא לטפל בבלגנים, המשטרה כבר גרה שם. אמרנו שאנחנו מקווים שכעת הוא מרוצה מהשכנים.

       

      אני כבר לא זוכרת מתי הוא מת ואיני יודעת בן כמה היה במותו. מהשתייה כבר אי אפשר היה לזהות את גילו. הוא גם לקח כדורים, אולי גם סמים. אני זוכרת שפעם הוא לקח כדורים חזקים במיוחד, כך אמרו השכנים, שגרמו לו להזות דמויות של תייר ותיירת אמריקנים. הוא קרא לי וביקש ממני עזרה מפני שזוג תיירים נכנסו לו לבית דרך חור המנעול. אלוהים אדירים, איזה מלעון הוא היה, כששתה והוא שתה רוב הזמן, הוא והחברים שלו שלקחו לו כסף, הוא לא היה עני והיה מה לקחת. אמרו שלפני שנפל לשתייה היה מהנדס, אדם מכובד, ממשפחה טובה. אמרו שהתחיל לשתות אחרי שתפס את אשתו עם מישהו במיטה שלו ומאז, מהצער התחיל לשתות והתדרדר. כך הוא הגיע אלינו ובמשך שנים מירר את חיינו עד שמכר את דירתו. אלא ששמחתנו לא ערכה זמן רב. בשנים שעברו מאז שהגעתי לכאן, אני הוותיקה בבניין וזה לא ייאמר לזכותי,  עברו בבניין אנשים רבים, חלקם טובים , חלקם רעים. ביניהם   הגיע אלינו עוד שיכור, רוסי, שכבר הזכרתי  שגם הוא, ברוך השם, עזב לאחר שחי בינינו שנים רבות מדי.  

      דרג את התוכן:
        2 תגובות   יום רביעי, 20/7/16, 14:27

        ''

        ''

        איור: ערן וולקובסקי, הארץ . 

         

        מושג חופש ביטוי חזר על עצמו שוב ושוב בשיח הצנזורה שנגע לדיוקן שלכאורה הציג את השרה שקד בעירום.

        דוברים הרואים את עצמם כנאורים העמידו את חופש הביטוי בראש סדר הדברים החשובים לבני האדם בכלל לאמנים בפרט. לדעתם, החובה לכבד את זכותו של האחר לומר או  ליצור גם מה שפוגע בעקרונותיך או מעליב פרטים וקבוצות באוכלוסייה  חיונית לשיח דמוקרטי. טוענים אלה שללו את האפשרות שהיצירה היא בבחינת הטרדה מינית או החפצה של גוף האישה בהקפידם להאדיר את חופש הביטוי.

         

        כשהאזנתי להם תמהתי מדוע ציבור זה שחופש הביטוי חקוק על ליבו לא התגייס להגן על חופש הביטוי של גרבוז, אורשאר ונוספים ואף התנערו מהם בשל הפגיעה בציבור וכו'. האם הקונטקסט האמנותי מאפשר את מה שדיבור ישיר מונע. האם עבודה של גרבוז שנושאה מנשקי קמעות ומשתטחים על קברים היתה זוכה להגנה של אותו ציבור שמגן על חופש הדיבור, שבזמנו התנער מהאמן ואף גינה אותו ברוב קולות? האם תמונה  של אחת מהנשים היפות במחנה הציוני או במרץ שבו ראשה מוצמד לגוף בפוזה מפתה היה זוכה לאתרוג לו זכה הציור של הציר הצעיר.

         

        לטעמי, הציור שבו הX  על פני השרה טוב יותר, מעניינת אף מכך היא הקומבינה של שני הציורים יחד, הגלוי והמכוסה. גם זהות  המצנזרת, פרופ' יולי טמיר שפעלה כל חייה במסגרת הקבוצה הרואה את עצמה כמקדמת את הדמוקרטיה, הנאורות, הרציונליות והכבוד לאחר מקנה לעבודה ערך מוסף.  הרי הדיון שמעוררת יצירה חשובה מן היצירה גופה ואף קובעת את מעמדה ההיסטורי תרבותי. האם המצנזרת  פעלה כפמיניסטית החרדה לזכותה של אישה שלא להיות מוטרדת בהערות סקסיסטיות שהרי, במסגרת ההרחבות שהנהיג השיח הפיניסטי,  אפשר לתאר את העבודה כהטרדה מינית. אפשר לומר על היצירה  הכל ,בעד ונגד. בכל מקרה, הציור ייזכר כציון דרך. הוא ממש במקום הנכון על המפה.

         

        אני מצרפת קישור למאמר בהארץ שבו רואים את כל העבודה. אמנם קשה להבחין בפרטים אך מבינים את הקונטקסט. לעוד לא קראתי את כל המאמר ( הארוך!) אך הוא נראה לי משעשע בפתרונות שהו אמציע לכל "אוהבי חופש הדיבור" לשמור על משרותיהם. 

         

        שנקר תקים "מועצה לאתיקה אקדמית", שתאשר עבודות שנויות במחלוקת של סטודנטים"

        http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.3012734

         

        א

        דרג את התוכן:
          6 תגובות   יום רביעי, 20/7/16, 01:47

           

          http://cafe.themarker.com/video/2785534/

           

          בגוגל, באחת ההפניות לאתרים, מישהו סיפר שהתבקש לדקלם שיר ברוסית ובאופן הזוי דיקלם את שיר הילדים פיף

          פאף אויויוי,  שאת תחילתו אני מדקלמת בוידאו  שהעלית כאן , שאותו כבר העליתי לקפה לפני ארבע שנים אלא

          שבקפה הוידאו נמחק. 

           

          שיר הילדים אומר: פיף פאף אוי יו יוי,  ארנבת שלי מתה.  פיף פאף אוי יו יוי,  למה ארנבת שלי מתה?                     

           לא משהו שאמור לשמח ילדים או להיות חלק מזיכרון של

          רגע מאושר אך כך אני חווה את השיר, לא בגלל תוכנו אלא בשל המעמד שבו ניצבתי על בימה ודקלמתי. זה היה באיזה

          פסטיבל או קנרבל ( אם היו בפולניה קרנבלים או פסטיבלים) ואולי בפארק שעשועים. הייתי מאד נרגשת מעצם האירוע.

          אני זוכרת את עצמי על הבימה מדקלמת ואנשים מוחאים לי כפיים.. אניחושבת שהייתי בת שבע ולבשתי שמלה לבנה

          עם סרט ורוד. מאז המעטתי להופיע  בציבור. למען האמת, יש לי חרדת קהל.  

           

          מעניין . תחילה זכרתי רק את החלק הראשון של השיר ושכחתי את השאל ה. קרק כשהקשבתי לשיר בוידאו נזכרתי בהמשך . וכשקראתי את ההמשך נהייתי קצת עצובה. 

           

           

          אני מתנצלת על הבלגן בשורות. לא הצלחתי לתקן. 

          דרג את התוכן:
            4 תגובות   יום שלישי, 12/7/16, 11:56

            http://cafe.themarker.com/video/3324781/

             

             

            נזכרתי בסרט כשהתייחסתי לשאלה של לוסין יוצר "" עמוד האש", מדוע , במשך 30 שנה לא נעשתה  סדרה אחרת שתציג את חלקם של יהודי המזרח על פי תפיסתם. הרי מאז 77 שולט הימיןו כבר בבחירות 81 העלה ראש הממשלה בגין את סקנדל ה"צחצחים" לדרגת סמל של השפלת המזרחיים. גם שאלתי מדוע לא דאגה ממשלת בגין וממשלות הימין שבאו אחריה להקצות תקציבים להפקת סידרה כזאת. מדוע לא תבעו את זה המזרחיים מהשליטים החדשים. מדוע, ברבות השנים אנשי הקשת המזרחית לא פעלו בכיוון זה וגם אחרים שנפגעו מסיפור הציונות כפי שהציג לוסין לא הפיקו סידרה אחרת, כנגדה.

            .

            פתאום עלה בזיכרוני, במעורפל, סרט או סידרה שנדמה היה לי שהגיבה ל "עמוד האש". לא הייתי בטוחה במה מדובר, אפילו חששתי ש אני מדמיינת שהרי בכל הדיונים שלהם נחשפתי לאחרונה דובר לא הוזכרה הסדרה. זכרתי במטושטש רק תמונה אחת ואת כעסי לנוכח התמונה מבלי לזכור מדוע כעסתי, השם שטרית צץ גם הוא. התחלתי לחפש בגוגל ולשמחתי גיליתי שב 2015 הועלו פרקי הסרט/סדרה ליו טיוב.

             

            באחת העדויות התלוננה העיתונאית מרב בטיטו שכמורה להיסטוריה לא הייתה מודעת לעניינים שנגעו ליהדות צפון אפריקה. כבר איני זוכרת מה לא זכרה אך כבר אז תהיתי כיצד היא לא ידעה דברים שאני ידעתי. חלקם למדתי בבית הספר. זה היה הרבה לפני שלטון הימין ואת רובם הכרתי באמצעות האינטרנט כאשר ביקרתי באתרים שנושאם יהודים מזרחיים בקהילותיהם ותהיתי האם כותבי דו"ח ביטון מכירים אתרים אלה ואת החומר התיעודי הרב שנמצא בהם, הכוללים עדויות, תמונות וסרטים.

            זו תרומתי הקטנה ארכיון החומרים שנוגעים ליהדות המזרח שכל מורה/ מורה יכולים להכין. בעמוד ביו טיוב שבו מוצג חלק א' גם שאר הפרקים של הסדרה/סרט וסרטים נוספים. אני מאמינה שאפשר למצוא גם סרטים ואתרים על עדות נוספות. באמצעים המינים היום יכול הכל קבוצה החפצה בכך להקים אתר לקהילה. בכל הקהילות ישנם צעירים המיטיבים להשתמש באינטרנט ובשאר פלאי הטכנולוגי כדי לספר את סיפור קהילתם, להציג אותו בצורה המעניינת ביותר כדי שתלמיד ישראל ירצו להיחשף לחומר זה מתוך עניין ולא בגלל ציוני בגרות, בלבד.

            11/07/16

             

            מאמר מעניין העוסק בסרט ומנתח אותו http://www.ha-keshet.org.il/articles/culture/cinema/kadim.htm

             

            הבנתי על מה כעסתי בזמנו, כאשר, היום, צפיתי בקטע מהסרט והאזנתי לדברי אריה דרעי המתאר את עלייתו. איני חולקת על זכותו למסור את הדברים כפי שחווה ופרש.  לא הייתי מתרעמת על דברי אדם המספר על ילדותו לולא היו בדברים אלה כל המרכיבים שמהם נבנה האתוס המאשים של כרוניקה מרוקאית ומזרחית שמסופרת בידי דובריו המיליטנטים כאילו זו האמת האחת ואין בילתה. לא הייתי  דנה בדבריו לו דווחה אמת זאת כחוויה אישית של פרט זה או אחר או אפילו של קהילה מסוימת אלא שאמת זו הפכה לנרטיב פוליטי חברתי הקובע את סדרי החברה בישראל ומשמש ככלי ניגוח בידי קבוצה פוליטית אחת כנגד קבוצה פוליטית אחרת. אני מאמינה שהצגה של דבריו בדרך אחרת יכולה להצביע על אפשרות נוספת לספר את העבר. אנסה לעשות זאת בהזדמנות אחרת. 

            12/06/16

            דרג את התוכן:
              13 תגובות   יום שבת, 9/7/16, 15:12

              האמירה "התביישתי בהורי, באבי, באמי" חוזרת בדברי ישראלים רבים ממוצא מזרחי התובעים את עלבון הוריהם מידי האשכנזים אך לא מעצמם גם כאשר הרגש הזה דחף אותם בדרכם לעמדת הכוח וההשפעה שבה הם נמצאים שאליה הגיעו בזכות או בגנות כלים שבאו להם מהתרבות המערבית דווקא. יכול להיות שההצהרות שלהם שומטות, לטוב או לרע, את מניע הבושה והכעס מהדורות שבאו אחריהם וגורמים להם להתבצר בתוך שמרנות. הרי אפשר לומר שצעירים אמורים להתבייש בהוריהם, להתקומם כנגד העולם שהוריהם יצרו למענם ולהציע עולם חדש טוב יותר לדעתם ואולי רע יותר לדעת ההורים ( אני מודה שזו מחשבה מודרנית, מערבית), אפשר להכיל דינמיקה זו על ההתקוממות של אותם המזרחיים שהתביישו בהוריהם הביולוגים ואימצו לעצמם הורים מאמנים ( האקדמיה, האקדמיה, ההשקפות הליברליות, הרב תרבותיות , התקינות הפוליטית, דמוקרטיה המערבית וכו') , הפנימו ויישמו את השיטות להגיע לצמרת שיחד עם המניע העצמתי של הבושה והשאיפה לעצמה ולהשפעה, כפיצוי. כל זה מהתרחש במקביל למרד דור האשכנזים בני דור המייסדים וגם בנים למשפחות מעורבות (שעד לפני זמן לא רב ראו עצמם כחלק מהמערב) כנגד הוריהם ורבים מהם, בעיקר בשמאל מתביישים בהוריהם שכעת מוצגים כמדכאים את המזרחיים ולכאורה מתנערים מהפריבילגיות שבהם המעמד והמוצא זיכה אותם. אלא שאליה וקוץ בה. כל עוד הדברים נאמרו, נכתבו כחלק משיח תרבותי חברתי היו בני השמאל האשכנזים מהתומכים הגדולים בהתנערות המזרחית, קידמו ובמידה רבה הצמיחו אותה, אך כעת, כאשר המהפכה הבשילה והמדוכאים בעיני עצמם (הימין, חרדים המתנחלים, המזרחיים, הרוסים ) על יד " השמאל האימתני" מודיעים בריש גלי שהם ינווטו, ינהיגו ויקבעו את הנורמות לחלוקת תקציבי התרבות ויתוו את גבולות השיח התרבותי והאקדמי ובפועל יחליפו את הבוסים הנוכחיים בבוסים חדשים, נבהלים אנשי השמאל וזועקים מרה למרות שבמידה רבה הם הביאו את זה על עצמם כאשר היכו על חזה הוריהם והודו באשמתם, בכל הרע שיוחס להם. את המחיר הם ישלמו ולא הימין המקפח את הפריפריה, לא החרדים המדירים את המזרחיים , לא הדתיים הלאומיים שבמוסדות החינוך שלהם לימדו רק את מסורות אשכנז, אלה לא ייתנו את הדין אלא יצטרפו למקהלת המאשימים, הללו, כמו במקרה בנט, יו"ר הבית היהודי זוכים לשפע מחמאות וזאת רק מפני שהקים ועדה שהגישה מסקנות. "נו שוֹין"(1), אומרים לא מעטים מבין אלו שבאמת שולטים במדינה, "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".

               

              אם נתעלם מהתקינות הפוליטית נראה שאפשר לבודד לכל חברה/ קבוצה  קוד הפעלה משלה המאפשר הכללה לצורך דיון בהתנהגותה. נראה לי שהשמאל האשכנזי מופעל על ידי לקיחת אחריות על כל עוולה. אפשר לראות בכך  יפי נפש, בלי הקונוטציה הצינית שדבקה בה ואפשר לראות בראייה זו פטרנליזם והתנשאות. אני רואה בגישה הזו את החיובי והשלילי אך בפועל היא מביאה לתוצאה טרגית שבה המדינה נופלת כפרי בשל בידי כוחות ריאקציה בזכות ובחסות איוולתו של השמאל שלא מסוגל לוותר על תפיסה עצמית גרנדיוזית של יודע כל ודורש את הטובה של כולם. השמאל בישראל לא בוחר להגן על המצביעים לו ועל השותפים להשקפותיו שגם אלה השקפות גרנדיוזיות שמתעלמות מהכורח לבחור בין טובתם לטובת המבקשים את רעתם. יותר מכל בא הדבר לביטוי ביחסם לחרדים, ליהודים ולערבים .   .

               

              במסגרת שיח זה אעז להכליל ולומר שהתרבות המזרחית (הכלל עולמית) בימינו אימצה לה בעיקר את הטלת האחריות והאשמה כלפי האחר. כך גם התפיסה הימנית בישראל. אולי זה מה שמניע את רוב המזרחיים להצביע לימין ובעצם כך גם  רוב הרוסים (ישראלים מוצא רוסי) . בעצם, רוב החברה הישראלים הפכה לחברה מאשימה ולא לחברה הלוקחת אחריות גם על סבלם של אויביה בלי קשר אם סבל זה נגרם כתוצאה מפעולות ישראל. לא כך השמאל ולכן הוא נענש ובגדול. הוא נדחה על ידי רוב הישראלים, יהודים וערבים כאחד המתארים את העמדה השמאלית כמתנשאות ( ראה דברי ח"כ זחאלקה על ח"כ סתיו שפיר)  

              יחסים בין מדינות לא יכולים להתנהל כמו יחסים בין בני אדם. מדינה היא ישות שגדולה מסכום חבריה שתפקידה לדאוג לכל אחד מאזרחיה יותר ממה שהיא דואגת לשכניה, בעיקר אם אלה אויביה. אחרת  איני רואה שום סיבה לחיות בתוך מדינות. נדמה לי שהציבור בישראל מתרשם שלא זו ההשקפה של השמאל.  זה נכון, אולי, בקרב קבוצות שמאל רדיקליות אך לא בקרב רוב אנשי השמאל אלא  שהם לא מאפשרים לעצמם להודות בכך ולהתמודד עם זה. הם מתביישים במחשבה זו שמנוגדת לחינוך האינטרנאציונאלי שעליו גדלו. הם חשים דיסונאנס הגורם לקונפליקט פנימי משתק.

              הם מטילים את האשמה על הימין אך הימין מחזיר את ההאשמה אל השמאל וזה פועל על השמאל כבומרנג מפני שהטלת אשמה ואחריות על האחר טבעית יותר להשקפה הימנית.

              דברי נסובו על השמאל והימין בישראל.  

               

              1.  נו שוֹין  - מילא, שיהיה. יידיש

               

               דברי נכתבו מספר שעות לפני התפוצצות פרשת גידי אורשר. התגבות  של כל אחד מהמחנות מיטיבות להדגים את טענותי. בחרתי לקשר לשני פוסטים של שלי יחימוביץ שאיני אוהדת כי בעיני היא מיצגת את מה שכל כך מזיק לשמאל. 

               

               

              https://www.facebook.com/ShellyYachimovich/photos/a.216050819217.130874.162319074217/10154503970559218/?type=3&theater

               

              https://www.facebook.com/ShellyYachimovich/photos/a.216050819217.130874.162319074217/10154505374329218/?type=3&theater

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום רביעי, 29/6/16, 00:00

                עוד תשע דקות יסתיים יום ההולדת שלי. בלי נדר, עוד תשע דקות אתחיל את הדרך אל ה- 70, בתקווה להגיע ליום ההולדת הבא  בבריאות שלמה, בנחת ובשמחה, שלי ושל כל הסובבים אותי, משפחתי, חברי, בני ארצי והתבל כולה. אמן, שנזכה לכך. בגילי אני מרשה לעצמי להישמע נאיבית, קלישאית ורגשנית כי אני יודעת שזה הנכון לי למרות הנטיות הסרקסטיות והציניות שסיגלתי לי במשך השנים . כשזה נוגע לבריאותי ולבריאותם של בני משפחתי וחברי אני רוצה רק את המתוק, הנחמד והנעים, רק נחת, את הקיטש בהתגלמותו.

                 

                אני יודעת שמגיל מסוים רבות ורבים לא אוהבים לציין ימי הולדת אך אני אהבתי זאת בכל גיל ומאז שאני כותבת בלוג/ים גילי מופיע לפני ללא כחל וסרק.  הינה כבר  00.00 . 29.06.16 עברו שמונה הדקות ואני כבר בת  + 69 , בלי עין הרע. כבר 12 שנה אני כותבת בלוג/'ם . התחלתי בישראבלוג והמשכתי, בהפסקות, בקפה עוד מתחילתו, מ -2007 ( פרק זמן גם כתבתי ב "במחשבה שניה" ) . בהתחלה , בישראבלוג לא ציינתי את גילי אלא שאז התחלתי לקבל הצעות רומנטיות מצעירים וכדי לא לבזבז את זמנם ולא להביך את עצמי כתבתי בת כמה אני. מאז  כל ההתכתבויות והדיונים עם בני כל הגילים הפכו לענייניים. הדבר גרם לי הנאה רבה כי מצאתי עניין רב בדברי בני נוער, צעירים, בוגרים, קשישים. זה היופי בסוג זה של העדר היררכיה אוטומטית. במרחבי האינטרנט יש סיכוי לכל אחד להשמיע את דברו. אמנם, עם הזמן למדנו גם את הצדדים השליליים של תופעה זו ובכל זאת אני אוהבת להתעופף במרחבי האינטרנט. 

                http://cafe.themarker.com/image/3321941/

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום ראשון, 19/6/16, 13:56

                  חשבתי שאיבדתי את הפוסט שרשמתי קודם אך לשמחתי מצאתי אותו.  כשחשבתי שאבד כתבתי על כך פוסט, אפילו צרפתי תמונה  ושמרתי את מה שכתבתי  בוורד.  ראיתי שהבלוג מתעדכן לאט. האם זה משהו שקורה לא רק לי. חזרתי לפוסט הנוכחי ושיניתי אותו וגם אחליף את התמונה.  כעת, בלי נדר, אפנה  לעיסוקים  חיוניים בעולם המכונה אמיתי מתוך תקווה שאני פועלת במציאות כדי להנציח את הדמיונות שלי. אם ירצה השם, את חלקם אעלה כאן כי בתקווה  ש"קפה" יישאר לנצח נצחים"

                  http://cafe.themarker.com/image/63960/

                  דרג את התוכן:
                    8 תגובות   יום ראשון, 19/6/16, 13:42

                    שוב חזרתי והתחברתי לקפה.  אני מאמינה, שהפעם, בלי נדר, אכתוב ברצף. החזרתי את עצמי למספר הרגלי שאותם הפסקתי. חזרתי לכתוב מחברת  בכל בוקר לפני שאני מדברת עם מישהו, אם באינטרנט ואם בריאלנט. חזרתי לרשום בציפורן מספר רישומים לאחר שאני כותבת במחברת ובתוך הרישומים אחד מהם רישום עצמי , אחד בהסתכלות פנימה ואחד בהסתכלות במראה. כוונתי לרישומים מהירים. איני נוהגת לקרוא את מה שכתבתי במחברת אלא אם נדמה לי שכתבית שיר או משהו שמזכיר שיר וזה לא קרה כבר שנים. כך נדמה לי. נזכרתי בכך כשקיבלתי קישור לשיר מ"שטוטית" שהעלתה שיר לאחר שנים שלא עשתה זאת  וגם נתקלתי, במקרה או שלא במקרה , בקבצים המכילים סיפורים, שירים והערות שרשמתי ושמרתי במחשב. במחברת אני כותבת כל מה שעולה בדעתי, לשטוף את הנשמה , לשפוך את הדברים לדף. הפסקתי לעשות זאת כשמחלתו של אחי ז"ל הפכה קשה וכואבת ואני נמנעתי לכתוב על כך ועל כל מה שהיה כרוך בכך. אחר כך היו עוד דברים שהעדפתי לרפרף עליהם עד שהבנתי שהתנהגות זו לא פועלת לטובתי, כך גם הפסקת לכתוב בבלוג אך אני נחושה להתמיד בכך, כאן. הפעם אני מקצרת כי אני מנסה להכניס עוד נוהג, משהו חדש אצלי, הקפדה על סדר בבית ואולי, בעזרת השם , גם במחשב. שמתי לב שסדר גורם לי נחת אך יהיה זה סדר שמנגיש דברים ומאפשר פעילות קלה יותר וזמינות של החומרים בתחומים שבהם אני מבקשת לפעול. היום אני מקווה לסדר את חדר העבודה כדי לחזור ולצייר בחומרים כמו אקריליק וגם אחרים שעוד לא התקלקלו בשנים שבהן רק העברתי אותם ממקום למקום. אני מקווה שגופי ישתף עמי פעולה וגם נשמתי, בסינרגיה. אני גם חייבת לחזור ולעבור על כל טקסט שאני כותבת מספר פעמים כדי לתקן שגיאות הדפסה ושגיאות כתיב   

                    http://cafe.themarker.com/image/3320082/

                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום שלישי, 29/3/16, 20:35

                      ''

                       

                          " כעת אני מוצפת . עוד מעט אורה לעצמי לעצור, לחדול מהאיסוף, להביט במה שנקרה לידי, אשלוף דבר מה, דימוי ואולי טקסט, להניח אותם כך או אחרת, אציג אותם בתערוכה. זה מה שקשה לי כל כך בתערוכות, ההקפאה של האיסוף. עכשיו אני מרגישה מוצפת, מחכה לראות מה יצוף ויעלה מתוך המערבולות"    " 

                      למעלה קטע מטקסט( "מוצפת") שפרסמתי בקפה ב 26/01/16 כשעבדתי על התערוכה . את תחילת הטקסט שכתבתי  לקראת שיח גלריה שיערך, בלי נדר, מחר ב  30/03/2016  

                      מילדותי בפולין אני זוכרת מעט. באחד הזיכרונות, איני יודעת בת כמה הייתי אז, אני בביתו של אדם שנפטר. אני עומדת בפני ערמה גבוהה של חפצים שאנשים נוברים בה ושולפים ממנה פריטים שונים. אני עומדת נפעמת בפני האפשרות להושיט יד, לשלוף משהו מתוך הערמה ולקחת.  אני אוהבת לחפש, לחטט, לנבור, לאגור אך אני עושה זאת באמצעות צילום מפני שמאז שהתחלתי לצלם אנשים מחטטים בפח איני אוספת דברים מן הרחוב אלא מחפשת בחנויות צעצועים זולים. אני אוגרת אותם יחד עם הדימויים שאני יוצרת בתוך התיקיות שלי ובמרחבי הרשת או מודפסים,אני שומרת עליהם בתיקיות בביתי . מדי פעם אני שולפת, מפזרת ומצרפת לזיכרונות ולמחשבות מרחפות.

                      אני זוכרת את חיי כאוסף מעמדים קצרים. כעת עולה בזיכרוני תמונה של אדם החופר בגבעות שמול חלונות הבית, בפולין. הגבעות מעבר לגדר החצר. האיש  שולף מתוך האדמה כלי פורצלן וכסף. אני הילדים עומדים סביבו במעגל. שנים זכרתי זאת כמין נס שעורר בי כמיהה של " המוציא מן הארץ" ורק לפני שנים מעטות תפסתי שהגבעות היו חורבות של בתים שקרסו במלחמה ואולי קברו תחתיהם את יושבי הבתים הללו. לא נתנו את דעתנו כך , אולי מפני שהיו אלה בתים של גרמנים.

                      רק עכשיו, לאחר חודשים של עבודה ושלושה שבועות של תערוכה אני מודעת לנוכחותם של אותם הזיכרונות בעבדות. אחזור ואדגיש, אלה אינם זיכרונות רעים אלא זיכרונות של חוויות טובות, של רגעי אושר.

                       

                      16/07/16 אני חוזרת לקרוא  את הפוסט כדי להיזכר במה שכבר נזכרתי לפני מספר חודשים וכדי לתקן שגיאות הדפסה ותחביר.  בימים האחרונים אני חשה קצת תקועה בעבודה. אני יודעת מה אני רוצה לעשות אך נמנעת מביצוע התוכנית. התנהלות זו אינה זרה לי אך קיוויתי שמתוך מודעות לגילי אצליח לזרז את ביצועי ולממש את רצונותי.

                      מנגד אני ניצבת מולי וטוענת די בעקשנות שבעצם כך אני  אוהבת לפעול . אני נהנית לעשות את הדברים לאט. וכבר נאמר שהמהירות מן השטן והרי אני לא ממש רוצה להגיע אליו.  

                       

                       

                       

                       

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום ראשון, 27/3/16, 23:35

                        ''

                         

                        בדף המצורף לתערוכה כתבתי:

                        "המתבונן בעבודות אלו מוזמן לקרוא אותן כרצונו. אמנם, אני הנחתי אותם שם אך אין במעשה ידי לקבוע שפרשנותי עדיפה על זו של המתבונן ובוודאי שהיכרותי הביוגרפית עם הפרטים היוצרים את העבודה לא מקנה לי קושאן על האמת שבעבודות אלה. לכן אין מקום לשאלה "למה התכוון המשורר?"

                        בפועל יש ואני מתקוממת (בלבי) כנגד פרשנויות, בעיקר כנגד אלו המייחסות לעבודותי מניע פוליטי או מחאתי דוגמטי. הדבר מדאיג אותי כל כך עד שיש עבודות שאיני מפרסמת שמא יתפרשו כעיסוק בסוגיות חברתיות קונקרטיות. ברור לי שהשימוש בדימויים טעונים במשמעיות חברתיות ופוליטיות גורר בהכרח גם פרשנות כזאת אך אני מעדיפה את הפרשנות המסתכלת על העבודה בהקשרים הגותיים. אני מודה שדברי סותרים את ההכרזה  שאני כמהה לעבוד מתוך חוסר ידע שרכשתי במהלך שנות העבודה והלימודים אלא ליצור בתום לב, מתוך מחשבה טהורה לא נגועה בקונבנציות. אלה ההשלכות של הספרות הרומנטית והדקנדנטית שכל אחת ,בתורה, בהתאם לגיל, השפיעה עלי.

                        לרגעים, אני נשמעת לעצמי כמו כלב הרץ אחרי זנבו ואז, בחטף,אני חשה כמיהה לבטא את הנשגב. לעתים אני זה מזכיר את האורובורו, הנחש הבולע את זנבו או את האין סוף הכולל את כל הטענות האפשרויות. נדמה לי שכך הייתי רוצה לחשוב על היצירה שלי למען יאריכו ימי בשיבה טובה עד שאצטרף לצבא המלאכים בבית מדרשו של הקדוש ברוך הוא.

                         

                        דרג את התוכן:
                          4 תגובות   יום שלישי, 15/3/16, 23:48

                          היום אני מעלה את התמונה ומחר, בלי נדר, אעלה את הטקסט. אני כבר עיפה אך מתחשק לי להעלות את הצלום שצילמתי היום בתערוכה שלי. 

                          ''

                          דרג את התוכן:

                            הפעילות שלי

                            פרופיל

                            shulamit
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS