כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    תכנים אחרונים

    3 תגובות   יום שבת, 25/2/12, 22:13

    "  איש לא יוכל לשמור על בדידותו אם לא יידע איך להשניא את עצמו על הזולת." /אמיל סְיוֹראן, על ידי ראובן מירן

     בדידותי כה רבה עד שאני חוששת להשניא את עצמי ולכן אני נמנעת מלומר מה שאני חושבת או לתאר כיצד אני רואה  את פני הדברים הנשקפים בתצלומים שלי מפני שגם עתה , כשאני ממיינת את אמירותי ומצנזרת את עצמי אני זוכה לגינויים מימין ומשמאל, מאשכנזים וממזרחיים, מבני עניים וגם מפי בני המעמד הביני ואפילו הבינוני הגבוהה.  מסיבה זו,מחשש לאותה שנאה,  אני נמנעת מלהעלות תצלומים שצילמתי. אני יודעת שלא יהיה לי על מי להישען, אפילו לא על עצמי שהרי אני לא אתמוך בפרסומן. אני מודעת היטב לכך שאין לי קבוצת התיחסות שתגן עלי, שתעמוד לצידי, שתתקוף את אלה שיגנו אותי. איטיב להגדיר את תחושתי באידיש, בביטוי"  נישט אהינט, נישט אהיר (בערך,  יסלחו האידישיסטים  על עלגותי)שלמיטב הבנתי אומר " לא לפה ולא לשם " ומתאר מצב של העדר שייכות. אפשר לומר שביטוי זה מיטיב לתאר את מקומיותי למרות שאני מן הוותיקים שברחוב שלי שבו אני מצלמת ( חלק מהוותיקים ממני נפטרו מן העולם) את התמונות שמעיקות עלי ועל מצפוני.                                                                                                                                                         כשפתחתי את הבלוג ב" במחשבה שנייה,  תכננתי לעסוק בצילום הדוקומנטרי ולהתמקד בצילום "עניים" או יותר מדויק " אנשים הנתפסים בעוניים" או "אנשים שהתצלום תופס אותם במצב המעיד על עוניים". הדבר הטריד אותי עד כדי שתכננתי לעסוק בסוגיה זו במחקר אקדמי  או יותר נכון בעבודת תזה ( שתאפשר לי להגיש דוקטורט באותו עניין ) , לבחון טקסטים ותצלומים שנושאם עוני ועניים. למען האמת ( אמת לשעתה) רציתי לטעון  ולהוכיח  שאמנים מנצלים את העניים ביצירתם לתועלת היצירה . בעיקר הטרידו אותי תצלומי העניים  והאסטטיקה של העוני .הלילה, בראיון רדיופוני ( גל"צ, מומלץ ) ,שאלה עמליה רוזנבלום את הצלם רובינגר * על האסטטיקה של הסבל.  הוא טען שאינו עוסק בכך. לי נראה שהוא מתחמק מלחשוב על כך והמראיינת לא ממש לחצה עליו בעניין זה. כאמור, רציתי לבחון סוגיה זו אלא שלאחר מספר חודשים הבנתי שהעניין שמעסיק אותי  לא מעניין אותי  וכל כוונתי לבנות מסכת של צידוקים אידיאולוגיים  שיצרו מצע תיאורטי שעליו אוכל להניח את התצלומים שלי ולהרגיש נכון, להרגיש צודקת, לקבל אישור להצגת אותם התצלומים " המשקפים"  את "המציאות" שמבעד לחלון דירתי מבלי להתחשב באנשים שצילמתי בעודם מחטטים באשפה , מבלי לחשוף מאפיינים ומבלי לקחת אחריות על מעשי שהרי יוצרת אני המדווחת " אמת לשעתה , איזה מונח נפלא לשעתנו.

    מחשבות אלה חזרו ועלו בי כאשר התבוננתי בתצלומים במצגת צילומי העיתונות הטובים של 2011 ובעיקר בטקסט המלווה את חלקם ( אתר 'הארץ')

    ''

    "תצלום השנה של 2011, צולם על ידי סמואל ארנדה מספר (ניו יורק טיימס), ב-15 באוקטובר 2011.

    בתצלום, אשה מחזיקה קרוב משפחה פצוע במהלך ההפגנות נגד נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח בצנעא בירת תימן. צוות השופטים כתב על התצלום כי "התמונה הזוכה מציגה רגע מכאיב ומעורר חמלה. ההשלכה האנושית של אירוע גדול, אירוע שעדיין מתרחש. ייתכן ולעולם לא נדע מי היא האשה, המחבקת קרוב פצוע, אולם יחדיו הם הופכים לעדות חיה על האומץ של אנשים רגילים שמסייעים לכתוב פרק חשוב בהיסטוריה של המזרח התיכון"

     אכן התצלום יפה, נוצרי, מאזכר את הפיאטה (לי מזכיר את התצלום "עיישה"של מיכה קירשנר  ). איני יודעת מה הטקסט שהתלווה לתצלום ואם הוא חלק מסידרה. אני מבקשת להתיחס תמונה שכאן ולטקסט המלווה אותה. בעיקר למשפט המודגש ( כל ההדגשות שלי).

     "לעולם לא נדע מי היא האישה" - משפט מיתמם ומתחסד המתעלם מן העובדה הפשוטה שאיננו יודעים מי האישה מפני שהיא רעולה כי זה גורלן של נשים בארצות איסלאם ( לא מעטות גם בישראל) . במקרה זה הרעלה, כנראה, מגינה עליה מפני השלטונות ושומרת על בטחונה וגם פני הפצוע מוסתרים אך האמת המרה שרוב הנשים המוסלמיות נעולות מאחורי הרעלות והמהפכות המתרחשות, בארצות ערב, בימים אלה יגבילו את חרותן עוד יותר מפני שהן בעלות אוריאנטציה מוסלמית השואפת להשליט את ההלכה הדתית בארצם.  מעניין אם אותם האמיצים בתימן המשנים את פני המזרח התיכון  מתכוונים להעניק  חופש לנשים בארצם  ומה בעניין נישואין ילדות בתימן?

    ''

    "התצלום הזוכה בקטגוריית סיפורי חדשות בנושאים עכשוויים, צולם על ידי סטפני סינקלייר מארה"ב, מסוכנות הצילום VII בעבור סדרת הכתבות "כלות-ילדות: צעירות מכדי להתחתן".טהאני (בוורוד), שנישאה לבעלה מג'יד כשהיא היתה בת 6 והוא בן 25, נראית בתצלום עם בת כיתתה לשעבר ג'אהדה, גם היא ילדה  שנישאה, מחוץ לביתם בהרי חאג'ה חאג'ה בתימן.כמעט מחצית מנשות תימן נישאו כילדות. נישואים מעין אלו הוצאו מחוץ לחוק במדינות רבות והסכמים בינלאומיים מונעים אותם. אולם, המסורת הזו עדיין חוצה ארצות, שפות, דתות ומעמדות."  מעניין שילדות אלה לא רעולות.

    במצגת מובא תצלום  אישה המשועבדת לסמים ולזנות. אני תוהה ואני יודעת שרבים יחלקו על דעתי, אם מזלה לא שפר ממזלן של הנשים המוסלמיות הנשואות בנישואים כפויים  . לפחות לה הייתה הזדמנות ואולי עדיין יש לה אפשרות להיגמל. להן אין דרך מילוט, הן לכודות, כנראה לדורות. בוודאי שגם " האביב הערבי" שכה מפעים את לבות הדמוקרטים בארצות המערב לא ישחרר אותן  מכבלי הפטריארכיה. לצערי, עלי להדות שישנן נשים שמזדהות עם הכפפת הנשים לרצונם של הגברים. כידוע זה קורה גם בארצנו ומתוך בחירה, בקרב נשים בלא הבדל דת וגזע.

    ''

     "התצלום הזוכה בפרס הראשון בקטגוריית נושאים עכשווים, צולם על ידי ברנט סטריטון מדרום אפריקה, צלם גטי אימג'ס, ב-31 באוגוסט, 2011. בתצלום, מריה, מכורה לסמים ועובדת בתעשיית המיין בקריבוי רוג, אוקראינה, בהפסקה בין לקוחות בחדר ששכרה בעיר. מריה מזריקה סמים על בסיס יומי ומקבלת גברים רבים בכל שבוע אולם טוענת כי היא לא נשאית איידס. לטענתה, היא זקוקה לכסף כדי להתקיים, בשל התמכרותה לסמים וכדי לפרנס את בתה בת התשע."

     נראה לי שהתצלום מרמז למאיה הערומה שצייר  גויה שאחד המאפיינים המיחדים אותה הוא המבט שהיא מישרה אל צופה התמונה המביט בעירומה (בלילה, לאחר שכבר סגרתי את המחשב עלה בדעתי שהתצלום למעלה מתכתב דווקא עם "אולימפיה"  של א.מאנה

    בחרתי לדון בשלושת התצלומים מפני שהם מעוררים בעיני שאלות אתיות ובעיקר מפני שהן עוסקות בנשים , בנשים חלשות ומוחלשות. בנוסף, שלושת התצלומים צולמו על ידי צלמים שלא בארצותיהם. סמואל ארנדה מספרד (ניו יורק טיימס) צילם את הרעולה והפצוע בתימן. סטפני סינקלייר מארה"ב ( מסוכנות הצילוםVIII ) צילמה את הילדות המכלות בתימן.  ברנט סטריטון מדרום אפריקה (גטי אימג'ס) צילם זונה באוקראינה. שלושת התמונות צולמו על ידי צלמים אורחים ומושא תצלומיהם ישארו רחוקים מהם בהופכם לדימוי, איור, מטפורה למצב, לסיפור ואילו אני מצלמת מחלונות דירתי. מושאי הצילומים שלי גרים בשכנותי או מבקרים אצלנו על בסיס קבוע ( מפליאה אותי מהירות התפשטות השמועה על גרוטאות שנזרקות ליד הפח). אני אינני יכולה להסתתר מאחורי המצלמה, המוניטין , הריחוק והמדיה. המצולמים שלי יכולים להישיר אלי מבט אלא שבשלב זה הם לא יודעים שצילמתי אותם. לא כמו האנשים בתמונות שהעליתי כאן ש" התיצבו לצילום" ( זה מעלה דיון נוסף בדבר האינטראקציה בין הצל לבין המצולמים ועד כמה זה דוקמנטרי ומה זה דוקמנטרי)

    בעצם, דיון זה בצילום מתנהל בתוכי ברמה העקרונית. בסופו של דבר , עיקר פעילותי האמנותית כרוכה במדיה מדומינת וזה כולל תצלומים מבוימים. התצלום הדוקומנטרי הוא פועל יוצא של הצבת פח זבל מול דירתי  ואפשרות לתצלום דיגיטלי שמאפשר לצלם המון תצלומים בחינם. כלומר, הוא תולדה של נסיבות סוציואקונומיות.

     הערות:

    1. ברגע שיעלה הראיון לICAST אקשר אליו.

    2. אני מתכוונת לכתוב מספר פוסטים על צילום

    3. הכיתוב האלכסוני מצוטט

    הפוסט פורסם לראשונה , לפני חודש ב"במחשבה שניה"

    דרג את התוכן:

      הפעילות שלי

      פרופיל

      shulamit
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS