כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    תכנים אחרונים

    4 תגובות   יום רביעי, 29/2/12, 17:39

     ''

    כשראיתי,בתצלום, את הבעת פניו של החתול הבנתי שבאופן, שעדיין לא ממש נהיר לי, התצלום מסביר לי מה אני עושה , למה אני חותרת בתצלומי הפח , העיקשים שלי, שאותם אני מנסה להפסיק, כשהדבר נוגע באנשים. אני רואה את העולם במקטעים, לקח לי זמן להסתגל אל הרצף ועדיין אני משתוממת על התהפוכות המתרחשות בחיים. עדיין אני מתקשה להשלים עם האחדות של ה"אני" באותם היצורים בני גדלים שונים וצורות משתנות המעידות על גילם, המהווים יחידה אנושית אחת ,הקרויה אדם. זה כנראה סוג של הפרעה התפתחותית שמאפיינת איזו תופעה שבוודאי מצויה באותו ספר עב כרס, שפיקים בארה"ב הכולל כל מיני הפרעות כדי שאנשים שלמדו הרבה שנים לקטלג בני אדם יוכלו להכניס אותם לאחת מהקטגוריות ההולמות את הטפסים שהם בוודאי ממלאים לצורך אבחון, טיפול, עזרה, השאה, כליאה , סגירה, ריפוי וסיווג המקל על חי כולם. למשל  אני , מאז שהבנתי שאני סובלת מהפרעות קשב, ליקויי למידה, הימנעות, תת משיגנות, חרדות ועוד כל מיני תופעות שהם אני, נחה דעתי. הכל הפך ברור יותר, החיים זורמים במסלולם המאובחן ואני יכולה להתפנות להתבונן בדברים למקוטעין, בעיקר באמצעות הצילום. התמונה הבודדת מאפשרת לי להבחין במורכבות האצורה בסצנה אחת או במקבץ סצנות המורכבות ממקטעים בודדים. הרצף קשה לי. אני מתקשה להכליל את הילדה שהייתי עם הקשישה שניבטת אלי בתמונות אך אני מאמינה לעצמי כי כך אמרו לי לחשוב ובוודאי שאינני רוצה להיחשב מנותקת מהמציאות, עדיף לי לשתף פעולה בחלק מההצעות כדי לזכות בהתרת נדרים, באחרות .

     ''

    כבר הודיתי באי עמידה מאחורי הדברים שלי, גם לא בקיום הבטחות למרות שגם שבעניין זה איני עקבית ואני מתעקשת לקיים, לממש הבטחה שנתתי לעצמי לפני המון שנים, כשעוד הייתי  שלמאס או שולמה ( sulama  גיליתי שם זה בתעודת תלמיד בכיתה ב. עכשיו נזכרתי בסדרת עבודות שעשיתי בהקשר זה) . הבטחתי לעצמי להתעקש להגשים את המאווים שלי, את חלומי. לשם כך עלי לגלות מהו אותו החלום שאני רוצה להגשים. פעם חלמתי שתהיה לי אחוזה ובאחוזה יהיה טבח שיבשל לי כל מיני מאכלים שארצה. באותו חלום אשב לי על המרפסת אתבונן על האחו שבו רועים סוסים ואוכל כל מיני מעדנים.בשנים האחרונות הבנתי שלא זה החלום. נדמה לי שגם חלמתי על אהבה ( אני לא ממש בטוחה בזה) שככל שאני מנסה להיזכר בפרטיה מזכירה לי את סיפור הטבח והמעדנים. אני שמה לב שבחלומות שהזכרתי אני פסיבית ומקבלת שרות , דבר ששונה מאד מהדרך שבה חייתי עד כה.  אני לא כל כך מבינה איך הגעתי מאותו חתול אומלל ( נראה אומלל)  לחלומות שטיפחתי כל חיי. נדמה לי שהחלום היחיד שממנו לא סרתי, חוץ מלמות בריאה ולחיות באושר ועושר עד לשיבה טובה , כרוך ביצירה.  עוד בפולניה קראתי את הספר של יאנוש קורצ'אק "התהילה " שממנו זכרתי רק את קטע הסיום שבו ילדים יושבים על הגג ומספרים על החלומות שירצו להגשים לכשיגדלו. זכרתי שהסופר אומר הם "ילדים לעולם אל תפסיקו לחלום". עדיין לא ירדתי לסוף דעתי אף כי אני מתקרבת לשם. האם הקפיצה ההרואית של החתול התשוש ערה בי מחשבות אלה.

    ''

      נחיתה בארץ המובטחת.

    כל התמונות צולמו ממרחק, מחלון מרפסת הדירה שלי דמעבר לכביש

    .

    דרג את התוכן:

      הפעילות שלי

      פרופיל

      shulamit
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS