כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 10/2007

    6 תגובות   יום שישי , 26/10/07, 12:37

     

    היא אומרת שלא מצאה את החוברת. בחנות אמרו לה שהזמינו אבל לא יודעים מתי יקבלו.  היא לא יודעת איך הילדה תסתדר.  מחרתיים היא  נכנסת לניתוח. 

    האישה עומדת מחוץ לתחנת האוטובוס, פניה לצפון , משם הוא  יבוא. השמש בדרום מזרח. 

    אני מדמיינת לעצמי  חוברת עבודה, תוהה כמה  כסף זה יעלה לה. 

    אני בצל מאחורי התחנה , מתבוננת בדולפינים המקפצים  מעל מפל הזורם בציור שעל קיר הקיוסק שליד התחנה. גם פני צפונה.

    " אז מה היא תעשה, המורה ? " היא שואלת. מקשיבה מעט, נאנחת ומסיימת את שיחת הפלאפון.

    גם  אני נאנחת, בכבדות . היא שואלת אותי דבר מה, ברוסית. הפעם אינני מבינה. היא אומרת, בעברית, שחשבה שאני מרוסיה. אני עונה שאני כבר רגילה לזה , שמאז שאני לבנה ובלונדינית מדברים אלי  ברוסית. פעם, כשהייתי שזופה ושחורה דיברו אתי בערבית. 

    היא אומרת שהיא אוהבת צבע לבן. הבן שלה מתלונן שהיא מכריחה אותו לגרוב גרביים לבנות. הוא שונא גרביים לבנות  אבל היא מתעקשת.

    אני נזכרת בשמלות מאמריקה שבהן הלכתי לבית הספר היסודי 'עדיהו', בבית שמש. האוטובוס מגיע לתחנה. אני מאחלת לה הצלחה בניתוח

     

     

     

     מראה מן התחנה

    למעלה קטע מציור קיר על קיוסק

     

     

    קישור לפוסט של יעל ישראלי ברשימות ובו היא מציגה רשית אתרים שבהם אפשר לקרוא ספרים, ברשת.

     

     

    תזכורת לי.

     קישור לתצלום על נייר חופשי מחומצה מטופל בתרסיס דוחה UV

    דרג את התוכן:
      4 תגובות   יום שלישי, 23/10/07, 23:21

      לפניכם שלושה תצלומים של ריפוד מרופט, במושבי אוטובוס ( מטרודן)  שבו נסעתי לאוניברסיטה. בבאר שבע, בתחבורה הציבורית רבים כאלה וגם באחרים ליקויים שראוי שמישהו ייקח אחריות ויבדוק אותם כדי לתקנם ללא דיחוי. צילמתי גם שלוש תחנות , שתים מוזנחות ואחת דווקא בסדר ומולם את האתר הראה מטופח  שאותו היא משרתת.

       

       

        העניין הזה של ריפוד חדש וישן באותו המושב נובע כנראה מאפנת הוינטג'. יש כאלה גם בגוונים חומים.

      מושבים באוטובוס , מראה שגרתי. הכל צולם אתמול בנסיעה אחת שערכה 4 דקות ברדיוס של 1.5 מטר.

       

       

      אתמול והיום הסתובבתי בתחבורה הציבורית, במקומות שונים בבאר שבע וצילמתי.  החודש, קניתי כרטיס "חודשי חופשי" לאוטובוס, כדי לחסוך בהוצאות, כחלק מן ההתארגנות לקראת השביתה. זאת לא הייתה החלטה נבונה כי בזמן שביתה איני נוסעת לעבודה ולא אידרש לנסיעות רבות. כדי להצדיק את ההוצאה אני ממעטת לנסוע במוניות ומרבה לנסוע בתחבורה הציבורים. כדי להתגבר על עגמת הנפש אנימצלמת. עשיתי מה שכבר מזמן ביקשתי לעשות, צילמתי את מה שממש מוציא אותי מן הכלים. תחנות מוזנחות והריפוד המרופט באוטובוסים. אין טוב ממראה עיניים.

       

      האמינו לי . אני עושה זאת בלב כבד. התחנות המוזנחות לא נמצאות באיזה מקום נידח אלא במקומות הומים מבני אדם.

       1. התחנה שליד ביג.

       

       

      התחנה בביג,

      בעומדי בתחנה או קרוב לה צילמתי את המרכז החדש והמושקע שמול ביג

       

       

       

       

       

       

      2. התחנה שמול קריית הממשלה.

      בעומדי בתחנה צילמתי את קריית הממשלה .

      לשם האיזון אביא גם תצלום של  התחנה שליד מרכז הספורט האוניברסיטאי ( לרמות) . זאת התחנה  היחידה, במצב ראוי( הדרישות שלי סבירות ), שמצאתי ,בנסיעותי אתמול והיום.

      הפעם אסתפק במה שהבאתי. לא ארחיב על הפעמים שבהם " התיבשתי" בהמתנה לאוטובוס ( התחנות בלי מחסה וספסלים בפעם הבאה) ועל כך שהאוטובוסים עוצרים רחוק מן המדרכה ולעתים בעצירות פתע, כבר כתבתי פעם.

       

      העיקר שהפריטו את התחבורה. בבאר שבע אין מוניות שרות ובעצם מטרודן היא מונופול. נדמה לי שעל מונופולים צריכה לפקח איזו רשות. לדעתי, גם העירייה לא יכולה להתנער מכך. אני תוהה אם מישהו מהם יודע על כך..

      אגב, שיניתי את כותרת הפוסט כי נראתה לי צמחונית מדי.

      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום שישי , 19/10/07, 03:14

         

        צטט: orenfrank 2007-10-19 01:55:55

        כלוםבוטק

        "לא סביר שתמצאו בכל "28 שנותיה ואלפי תחקיריה" אף תחקיר שראה אור ועסק באחד מהגורמים החזקים והמשפיעים בחתוליה שלנו –"

        חתום בוכההפתעה 

          

        כשהייתי קטנה, עוד בפולניה, שמעתי סיפור על ציפור שיר שבוששה לנדוד לארצות החום ונותרה בחורף הפולני. זמן רב היא עפה, ממקום למקום אך לא מצאה אפילו גרגר או פירור  כדי להשביע את רעבונה כי הכל היה מכוסה בשלג. כשהיתה כבר תשושה הבחינה בסוס חולף שהרים את זנבו והטיל על הדרך הקפואה "מתנה" חמה. הציפור נחתה על " האוצר" , התחממה מעט, אכלה קצת ובטוב ליבה במזון שנקרה בדרכה, פצחה בשיר ענוג ומאושר ולא נתנה את דעתה על הזאב ששמע  את קולה המתרונן, יצא מן הסבך, הבחין בארוחה שנזדמנה לו וטרף אותה .

        הסיפור מלמדנו מוסר השכל חשוב: " כשאתה יושב על ערמת חרה  אל תעשה רעש, שמא יבוא הזאב ויטרוף אותך.

        אניתמים נשבעת שלא המצאתי את הסיפור. נזכרתי בו לפני שעה כשהקשבתי לקריינים ברדיו מדסקסים את העניין. 

         

         אני מאחלת לאורן עבודה טובה אף יותר מזו שממנה פוטר ומקווה שיזכור ולא ישכח לרגע " באיזה צד מרוחה ההחמאה" .

        עליו ללמוד  מחבריו העיתונאים, בכל ערוצי התקשורת, הקורעים לגזרים את אלה שבעל המאה מאפשר ואולי אף מעודד לנשוך.

        כשהייתי קטנה אמרה לי אמא שלי, עוד בפולניה, שאסור לדבר בזמן הארוחה .הסתבר  שגם לאחריה כדאי לשתוק.  הדבר תקף גם בישראל.

         

         

        משהו אחר

        ולהבדיל אלף הבדלות. ברגע זה אני במחשב לא שלי ונכנסתי לבלוג ב'קפה' דרך גוגל.

        במקרה, שמתי לב לתגובה שלי, בגוגל ובעיקבותיה למאמר של אורי קציר שקראתי לפני כ- 10 חודשים. אני ממליצה לקרוא אותו . שווה גם היום ואולי דווקא בימים אלה.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום ראשון, 14/10/07, 16:30

           

          אני רוצה לשתול  בחדרי המגורים שלכם, את הגגות והדודים בשכונה שלי , את המראות שאני רואה כל בוקר בפותחי את חלונות דירתי .

          את פח הזבל הפעור למראשות הבניין שבו אני גרה, המאכלס על גבו וסביבו חתולים כלבים וציפורים, את ערמות האשפה והגרוטאות שלעתים מפוזרות על הכביש ( חשוב לי לומר שהעירייה מתאמצת לפנותם כל אימת שנדרש)ואולי  גם את האנשים המחטטים בפח. לא ממש אותם, שהרי אני משתדלת  להסוותם , לבל יזוהו.

           

           

           

          .אני רוצה שתיחשפו  ליפי המראה הזה. אני רוצה שתתבוננו במה שאני  ראיתי, בהתפעלות מן  היופי הזה שזכיתי לראות בזכות המצלמה שאחזתי בוקר וערב ולעתים גם בצהריים במשך ימים רבים.

           

           

           

           

           

          רק היאוש והכעס פתחו בפני את ווילון הנראות האחרת. כי כל דבר טוב בעיני, כל עוד אני מצלמת אותו.

          כעת אני מנסה להבין מניין שאבתי את תחושת היופי של המקום שבו חייתי . מניין האהבה הניבטת מן התמונות . לאן נעלמה היהירות והמרירות  על מגורי באזור מוזנח זה של העיר באר שבע.

          כפי שכתבתי כאן, לפני מספר ימים, אני עוסקת כעת בטקסטים שכתבתי ומנסה לארגן אותם. רק את אלו הקשורים ליצירה. בנושאים אחרים אני עולה טרמפט בפוסטים של אחרים כמגיבה. 

          בסופו מצאתי הערה לעצמי ( אני נוהגת לרשום לי ) :

          עלי לטפל בשטויות, קלישאות ובשגיאות כתיב בטקסט הזה. בשגיאות כתיב טיפלתי כמיטב יכולתי אך בקלישאות אין לי סבלנאות לעסוק. זו לחם חוקה של האמנות , המשחק הזה בין הפאטוס לבין הירוד.

          אתמול קראתי על צלם שצילם את הקרית יובל והוא גר שם. הרגשתי עפם זה כל כך טוב ( אצרף קישור עוד מעט)

          כתבתי טקסט זה כהקדמה לתערוכה שכבר שנים אני מתכוונת לערוך אך מתמהמהת. בימים אלו אני לוחצת את עצמי ועל עצמי לעבוד, לארגן ולא לבלבל לעצמי ולאחרים את המוח בדברים אחרים. היום דווקא לא עמדתי במילתי ו" עשיתי שעות נוספות בכל מיני בלוגים" בעיקר אצל וולווט וגם אצל דרוקר ( הפניה מוולווט) .

          כעת , לעבודה. אני בשביתה ועלי לנצל את הזמן כראוי שהרי משכורת ראויה לא אבל החודש אז לפחות אומר לעצמי שהרווחתי את לחמי הרוחני. ( קלישאה או לא קלישאה. משחק מלים פטתי או .?

           טוב, אין לי זמן לכך( בתקווה שהביתה תסתיים בקרוב) .

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום חמישי, 11/10/07, 01:22

            כבר אחרי אחת. אמרתי לעצמי שאלך לישון רק לאחר שעבור על מספר שירים או יותר נכון טקסטים שאותם ליקטתי ממחברת אוגוסט - ספטמבר, בין ה"קמתי אכלתי שתיתי, הרגיזו אותי, שמחתי, קינחתי, דיברתי. הוא בא , הוא הלך. היא אמרה. אני אמרתי". כפי שכתבתי בפוסט אחר, חזרתי לכתוב כל בוקר במחברת כדי לתקשר עם עצמי ולא רק עם המסך ודרכו עם האנשים היושבים גם הם מול המסך, קוראים או מקלידים. לחלקם אני מרגישה קרובה יותר מאשר לאנשים שאתם אני נפגשת  בעולם הממשי.

             

            בעצם, אני מעלה את הפוסט כדי להתעקש ולהעלות תמונה שה'קפה' לא מרשה לי כיהגעתי ל99.9% . אז פתחתי את ישראבלוג שלי ובאופן מקרי נכנסתי לפוסט  ( 2004)  ודליתי משם תצלום. הינהו.

             

             

            מסידרה " חדרים" צולם במצלמה אנלוגית, במספר חשיפות ( 2002?)

             

            אני מתחילה להתכונן לתערוכה. עלי לערוך את התצלומים ולהתחיל לבחור, להגדיל. יש לי הצעה לתערוכה בבאר שבע אך אני רוצה וחייבת לצאת החוצה. בנוסף, עלי לגיש מספר עבודות לתערוכה , גם בבאר שבע, העוסקת בשילוב צילוםוציור . זה לא אמור להיות בעיה. יש לי עבודות שעוד לא הצגתי כאן ( אלא דווקא באריזונה) אך לא אספיק למסגר אותן ( עד ליום שני) . החלטתי להכין עבודות חדשות שיתאימו למסגרות שיש לי. משום מה אני חוששת לגשת לעבודה. אין לי כוח להתרגש ובלי התרגשות זה לא הולך.  באמת, אני ממש משונה. אני תמיד רוצה לעשות את מה שלא נדרש. ואולי בעצם, משהו אחר . זה נשאר לי כנראה ממרד הנעורים או הילדות כמתחילים להגיד " אני לא".  נראה לי שבגיל 60 כדאי כבר להתבגר.

             

            17/10107 . ובכן, עבדתי ביום שישי בערב  עד שבת בבוקר ב06.00 . עשיתי בלגן משהו, משהו והכנתי שני קולאז'ים על בסיס שני הדפסים מסידרת הילדה על( בסיס דומה) בטכניקה דומה, לראשונה, הילדה הכחולה. אלא שהפעם המשכתי בקולאז' ( הדבקות) מפני שאין לי גישה למכבש ( אולי, אני צריכה לעשות בעניין זה משהו) . האמת , ממש לא בא לי להדפיס, לעמוד בתוך עננני טרפנטין. אמנם שיכללתי שיטות שיהיה לי נוח יותר אך בכל זאת,העבודה כוללת שימוש בחומרים שכבר קשה לי לסבול אותם ( אף פעם לא אהבתי ריח טרפנטין או טינר. אני כנראה תמיד עושה דברים המעצבנים אותי) . הינה תוצאה אחת

             

             

             

            הצילום שלי לא ממש מוצלח . שכחתי להתשמש בדורגלים.בעצם, מעולם לא בדקתי את הדיגיטלית החדשה אם היא , מתלבשת " על הדורגלים.

            ועוד תוצאה

             

            קישור לסדנת צילום של דובי. נשמע מעניין

            דרג את התוכן:
              14 תגובות   יום רביעי, 10/10/07, 14:33

               בחרתי לעסוק ב'אמת' בהקדמה לסיפורים מפני שברור לי שאלו שיקראו את סיפורי, שבעצם אינם שלי ולא אני המצאתי אותם אלא  התרחשו בפועל,לנגד עיני, יגנו  אותי על שאני מעלה את השלילי בבני אדם, יאמר אולי שאני גזענית, מרושעת, מתנשאת ויטיחו בי שאין בי כל חמלה.

              לטעמי, עניין זה שווה דיון שהרי החמלה מכסה על הכל, אף  יותר מן האהבה. בדיונים בנושאי ספרות וקולנוע, נתקלתי, לרב, בביטויי הערכה לחמלה, בצרוף  " אנושיות" או "ביטויי אנושיות"  

              ו" הומניות". מסתבר שלא די לספר סיפור כהוויתו שהרי מה בצע לנו בסיפורים על אחרים, לשם כך די לנו לשמוע את חברינו,  לקרוא עיתונים או את הכתוב על עטיפת הספרים.

              נראה לי, שלדעתם של רבים מן העוסקים בדבר,  אנו קוראים ספרות כדי לזכות ברגעי חסד שהחמלה היא יסוד במרכיביו. עלי להודות שלצערי, בשנים האחרונות אני מאלה המסתפקים לקרוא ביקורת בעיתונים או על דשי הספרים וכמעט שאיני קוראת ספרים או רואה סרטים , זולת אלה שבהם העלילות מופרכות מיסודן ואין כל סיכוי שיש בהן קורטוב מן המציאות האפשרית או מן האמת. אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם המציאות ובעיקר לא עם החמלה העוטפת את המתרחש. אני יודעת לחוש צער, כעס, טינה, שנאה, אהבה, שמחה, עליזות, תוגה ולעתים גם התעלות נפש. רק חמלה לא זמינה לי, רק לא חמלה.

              המחשבות על החמלה רודפות אותי מאז שהתחלתי לחשוב כיצד לספר דבר מה שהתרחש בערב שישי האחרון למרות שלכאורה היה זה עניין של מה בכך ולא היה בו כל חידוש ממשי שהרי שומעים על דברים כאלה כל הזמן ולוא היו לי דעות נחרצות על מה שתקין ומה שאינו תקין וודאי לא הייתי מזדעזעת כל כך.

              לאחר זמן, עלה בדעתי שבחמלה יש מן היהירות.  בחמלה ישנו מרכיב העליונות או העדיפות.

              גם אם אחמול על מלך חוטא אעשה זאת כי אני צדיק ממנו. ישו חמל על כולנו כי היה טוב מאתנו ובנוסף בן האלוהים ואלוהים הרי עדיף עלינו בכל. אולי מוטב להשאיר את החמלה לאלוהים.

               

              חזרתי וקראתי מה שכתבתי על 'החמלה' ושאלתי את עצמי מדוע, בעצם, אני רוצה לכתוב סיפורים שהרי הדבר לא בא לי באופן טבעי , כמו שירים , צילום או רישום.

              תוך כדי כך עלתה בדעתי פתיחה לסיפור שביקשתי לספר על עצמי, אולי מתוך חמלה על מה שהייתי כי אני חשה שכעת אני במצב טוב יותר ממה שהייתי לפנים. בעצם, גם בעניין זה עולות בי הספקות. 

               

               

              קישור להגדרה מעניינת של חמלה בטקסט:

              רחמים , חמלה וקארונה

               

              שם מתוארים הרחמים כנובעים מעליונות ואילו החמלה משיוויון ואילו אני רואה זאת שונה, בעיקר באופן שבו היא באה לביטוי בשיח על אודות יצירות אמנות, כולל אמנות דוקונטרית.

              גיליתי אותו בחיפוש ההגדרה לחמלה

               

              דרג את התוכן:
                3 תגובות   יום שלישי, 9/10/07, 18:35

                שלום לכם

                קיבלתי היום , ב  email  שתי בקשות לחתימה לעצומות. אינני מו הממהרים לחתום אך חתמתי על שתיהן כי הן חשובות מאד בעיני.

                1. נגד סגירת הספריה לעוורים

                2 . נגד ההחלטה של השפדן לשרוף את הבוצה. בעד הפיכתה לדשן.

                שני הנושאים חשובים בעיני.

                אני מקווה שחלקכם תבחרו לחתום על העצומות המצורפות

                 

                כמו כן אני מצרפת קישור שקיבלתי (מעמית?) - הנחיות לפעיל סביבתי מתחיל.

                כל טוב

                שולמית

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שבת, 6/10/07, 15:37

                  כל מה שנכתב בסיפורים אלו התרחש כמתואר, לא הוספתי דבר ,רק החסרתי פרטים מפאת צנעת הפרט . אני מבקשת לספר  ולאחר מכן לשכוח שחייתי בבניין זה, שבע העלילות. ברור לי שהדבר לא אפשרי שהרי אלפי תצלומים יעידו על כך ומהם אינני רוצה להיפרד.

                  ישאלו מה ההבדל בין התצלומים לסיפורים שהרי אלו ואלו התרחשו במקום זה. לכאורה, התצלום משקף את המציאות ואילו בסיפורים אפשר להמציא כיד הדמיון הטובה עלינו  וכל המרבה הרי זה משובח. זאת כתבתי לצורך המליצה שהרי ידוע שמצפים מן הסופר, המבקש כמוני, להציג בסיפוריו את פני המקום, לשקף את האמת, את המציאות ואת ההוויה של תקופתו ואף לנקוט עמדה מוסרית בבואו לעסוק באנשים חיים ולא ביצירי פנטזיה שלכתיבתם נוצרו ז'אנרים יעודיים.

                  אודה, לא אחת,  עשיתי בתצלומים מניפולציה על המציאות  ואין קל מזה. מחדדים את הצבע, משנים פרופורציות, מוחקים פרט , מוסיפים אחר ועוד כהנה וכהנה אפשרויות, כיד האמצעים שעמדו  לרשותו של הצלם בכל הזמנים ועל אחת כמה וכמה בימינו שהרי המחשב מאפשר לעשות קסמים בצילומים.  לשם כך אין כיום צורך בידע נרחב ובזריזות ידיים.

                  שונה הדבר בבואי לספר סיפור. אמנם, יש הטוענים שהמגע שלי עם המציאות רופף במקצת. כך טענה, ידידתי היקרה דוצ'י, עליה השלום ,שהייתה מורתי הרוחנית והדריכה אותי בסבך  המציאות עד שנכשלה בעצמה, בנפתולי סיפור חייה . אלא שמאז מותה אין עוד איש הטוען כך. נהפוך הוא, ישנם המשבחים את בהירות מחשבתי ואת תבונתי, את עצותי הנבונות. יש הנעזרים בי , כפי שאני נעזרתי בה, בפיענוח צפונות החיים ובפרשנות המניעים הנסתרים המפעילים את האנשים שאתם אנו באים במגע. למרות זאת אני מרגישה שהאמת נמצאת במקום אחר, נראה לי שגם באחרים היא מתעתעת. אמנם כל מה שסיפרתי, ראיתי ושמעתי בעצמי, אך גם אני מתקשה להאמין שכל זה התרחש בבניין אחד ובו 14 דירות. כל דירה והסיפורים המשונים שלה. חלקם יסופר ואת האחרים אשתוק. בנוסף, הסתבר לי שלא כל מה שמתרחש כאן, אני יודעת.

                  דרג את התוכן:
                    9 תגובות   יום רביעי, 3/10/07, 18:06

                    אכתוב את הפוסט הזה מן הסוף להתחלה. והסוף, מי ישורנו שהרי הוא נוצר כל הזמן כי זולת היושב במרומים ואין במרומים אין איש היודע מה ילד יום, כבר נאמר ש"הכל צפוי והרשות נתונה" . אנהל  יומן העתקת טקסטים מן המחברות למחשב. בקיץ חזרתי לכתוב במחברות בקביעות. כל בוקר אני כותבת "בוקר טוב עולם, בוקר טוב לכולם" ואז אני רושמת את מה שעולה בדעתי. כבר איני זוכרת מדוע חזרתי לכתוב במחברת ולא רק במחשב. נדמה לי שחשתי שאני אובדת בתוך המחשב, נבלעת בו, כאילו כל חיי מתמקדים בתוך הקופסה ומה שמחוצה לו מפסיק להיות רלוונטי שהרי גם בתצלומים אני מטפלת במחשב ומכיוון שקניתי מצלמה דיגיטלית התקצר זמן המעבר מן הלחיצה להטענה למחשב. לעניינינו, מכיוון שחזרתי לכתוב במחברת גם כתבתי "שירים, כלומר מלים סדורות בשורות קצרותץ שזרמו ממוחי לדף באופן אסוציאטיבי אוטומטי, מבלי לעבור כל בקרה. קורה שגם לתוך המחשב אני מקלידה אף כי לא עשיתי זאת בחודשים האחרונים. במחשב הדברים ניצבים לפני ואילו במחברת אני חולפת מבלי לחזור אל הדברים מלבד הפעמים שבהם אני רוצה לחפש שם חומר גלם ליצירה.  הלילה, לא מצאתי שם אוצרות, אולי שורה פה, שורה שם.

                     

                    כבר 1.35 בלילהה - 4/10. פתאום אני מרגישה לא טוב. יש לי בחילה. אני מקווה שהטקסטים שהעתקתי מתוך המחברת לא אשמים בכך .

                     

                    שתיתי תה צמחים. נדמה לי שאני מרגישה קצת יותר טוב.

                     

                     

                     

                     

                    העיקר להיות שמח.

                     

                     

                     

                     

                     

                    מכיוון שאני משנה את הפוסט אני גם משנה את הכותרות .

                     

                    1. מלים

                    2. מלים שלא רוצות להיכתב במחשב

                    3. האם המלים גרמו לי לבחילה?

                     

                     

                     

                     

                     

                     

                     

                    כאן התחלת הפוסט

                     

                     

                     

                    כל היום אני מנסה להעתיק מספר טקסטים למחשב ואולי, אולי לעבוד עליהם. לא הרבה, לא נורא. אני בחופשה ארוכה, לאחר חופשה ארוכה לפני תחילת העבודה האינטנסיבית ( אם לא תהינה שביתות) ואיני מצליחה. בעצם, כבר חודש אני מנסה לעשות זאת.

                    במקום זה אני ( שולינקה - העצמי הילדי ) מצירת במחשב תמונות מלאות חמלה עצמית בשל רודנותה של שולמית (כוונה אל האני הבוגר שלי) . היום אין כבוד למבוגרים.למען האמת, אני חשה  יראת כבוד למעט מאד אנשים ורובם כבר מתו. מעניין אם ארכוש לי כבוד לאחר מותי שהרי אומרים " אחרי מות קדושים אמור" . אפרופו מתים, דוצ'י מתה במוצאי 'שמחת תורה'.

                    ''

                     

                    רישום מחשב,  צויר היום במסגרת המרד כנגד המלים וכעת מישנתתי ביטוי לרגשותי אפנה למלים בתקווה שהפעם לא אבהל  מפניהן. 

                    כשאני מציירת או מצלמת אני חושבת שאני כותבת שטויות וכשאני כותבת אני חושבת שהציורים שלי והצילומים סתמיים.

                    כך אני נעה בין התחומים. לכאורה, יכולתי לשלב בין שניהם אך איני אוהבת לעשות זאת . בעצם, גם זה לא נכון. די, די , די

                     

                     

                    דרג את התוכן:
                      15 תגובות   יום שני, 1/10/07, 12:07

                      כשאמרה לו שכשהיא שומעת את קולו שלומה משתפר". ענה  שקולה הופך להיות ילדותי כשהיא מדברת אתו.

                      שאלה לדעתו,  מדוע זה קורה לה .

                      " את מאוהבת, זה העניין"  ענה.

                      תשובתו הפתיע אותה." אתה חושב שלאהוב זה ילדותי? "

                      "כן " ענה, בביטחון, בקולו ניכרה מבוכה קלה שהרי אדם לא מדבר על עניינים אלו באמצע יום עבודה.

                       

                      זאת תמצית משיחה, קטע משיחה שנמשכה עוד זמן מה אך אני עצרתי בשאלה  " האם לאהוב זה ילדותי"

                      ועליה אני מבקשת לחשוב ולחפש תשובות  שהרי  מרבים לדבר כי " צריך לעבוד על הזוגיות" ו" רק בגרות נפשית מאפשרת אהבה " . 

                      מה אומרת אמירה זאת על "אהבה" ( לא אעסוק באומר אלא באמירה)  . בכוונה לא כתבתי "האהבה" כי בעיני  יש אין סוף אהבות אך הפעם אני מבקשת לדבר על זאת הגורמות לאוהבים לנהוג כמו ילדים ומה זה בעצם אומר.

                      לאחרונה הגבתי מספר פעמים על  פוסטים שעסקו באהבה. אולי בשל כך הרגשתי צורך לעסוק בעניין גם בפוסט שלי . כוונתי לאהבה רומנטית, לזוגיות ואוךלי עניין זה מעסיק אותי לאחרונה ועל כן הרגשתי צורך להגיב על כך.

                      אני מצרפת רישום שעשיתי לפני יותתר מ - 30 שנה  וב" תמונות" רישום שעשיתי לפני כ - 20 שנה. בשנים האחרונות לא ממש עסקתי בעניין ברישומים אלא בעיקר , בשירים. אולי היה נדמה לי שבגילי כבר לא מציירים ככה. אני מניחה שזה בגלל  היותי אישה ( פולניה) כי הרי בשירים אפשר לרמוז ואילו בציור ולו המרומז ביותר רואים . ובכן עלי ללמוד מפיקסו, שהרי בחלק מן הרישומים אפשר לראות השפעות של פיקסו, איך להתיחס לגוף גם בגיל מבוגר. הסרקזם הרי לא חסר לי וגם קורטוב של רשעות או אירוניה עצמית אף כי עם השנים זה קשה לי יותר ויותר. 

                       

                      קיבלתי מצגת ובה האיור הבא. אני מוכרחה לראות אם הוא פועל לאחר שהעתקתי אותו.

                       

                       

                      דרג את התוכן:

                        הפעילות שלי

                        פרופיל

                        shulamit
                        1. שלח הודעה
                        2. אוף ליין
                        3. אוף ליין

                        ארכיון

                        פיד RSS