כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 3/2007

    8 תגובות   יום חמישי, 29/3/07, 09:34

    האם אפשר להוציא מסקנה ממראה ציור, צילום, שיחה, ריב, מעשה אהבה, האם אפשר לסכם חיים, פרק בחיים, רגע ,מבט, תנועה, אירוע, קרן אור, חיוך של אהוב,מעוף יונה שחצתה ברגע זה את חלון המרפסת, שמשמאל למחשב.

    שנים טענתי שהצורך " לדבר לעניין" שנוא עלי אך לאחרונה אני מוצאת את עצמי מעורבת בדיונים על אודות המציאות. טוענת טיעונים, מוכיחה בעליל ונלחמת על דעתי. אני מבינה שכל זאת בשל שנים שבהם נאלצתי לתעל את המחשבה לתהליך שבסופו עלי להנפיק מסקנות וסיכומים, במסגרת לימודים אקדמיים. כאילו האמנתי שאכן אפשר להקיף דבר מה במלים ולהביאו לכלל תכלית מעשית ביצועית שתאפשר פיתרון הולם לשביעות כל הצדדים. ביום יום ,כמעט שאיני מדברת לעניין. אני נוטה לעבור מנושא לנושא, " קופצת "למסקנות לא מבוססות כי זה מה שמתאים לי באותו רגע . מנהלת את השיונים עם הזולת באופן אסוציאטיבי. אני יודעת שישנם מספר חברים שהדבר מוציא אותם מדעתם ואחרים, כבר התרגלו.

    הדיון/ לא דיון נעור בי היום למקרא תרגיל  המלמד התבוננות בציורים בספר  העוסק בכך.

    " ספר האמנות הראשון שלי" שקניתי לאחייני התינוק ( בריאות , אושר לו ולמשפחתו). בספרי האמנות, בדרך כלל, אני מסתכלת רק בתמונות. אני קוראת את הטקסט רק לעתים נדירות, בעיקר כשאני צריכה ללמד או ללמוד. מכיוון שזה ספר הפעלה התחלתי לקרוא בו כדי ללמוד ממנו. עשיתי זאת כדרכי " מן האמצע" . כך מצאתי בעמוד 30 תמונה מקסימה ( הספר יפהפה, בעיני) שבו תמונת גבר יושב על כיסא ועל בירכיו ילד המנגן בבנג'ו. אני מניחה שאלו אב ובנו .תחת התמונה תאור התמונה ולצידה שאלות המתיחסות לטקסט ולציור ( " שיעור בנג'ו", הנרי אוסאוה טאנר).

    בין השאר, נכתב שהם יושבים " במטבח החם והביתי" . בהמשך שואלים: " איך העניק האמן מראה חמים כל כך וביתי למטבח ב" שיעור בנג'ו).

    כעס ישן התעורר בי. זיכרון מתחילת לימודי האמנות ( כשעוד חשבתי לעשות תואר ב" תולדות אמנות"). גם אז נדרשתי להסביר את האמצעים האמנותיים שבאמצעותם יצר האמן אווירה מסוימת.

    טענתי אז בפני המנחה שאני מפרשת/ רואה משהו אחר, מנוגד לפרשנות שלהם. ננזפתי והציון בהתאם. הפסקתי את הקורס. לימים חזרתי ולמדתי אותו בהנחייה אחרת, מהנה ביותר ( שני המנחים הפכו לפרופ' שכתבו ספרים הרבה) .

    לי נראה המטבח שבו הם יושבים, מוזנח ועני, אפילו מבולגן. בעיני, דווקא החיבור בין האב לילד, התואם ביניהם, פניהם המרוכזות בכלי הנגינה, על רקע המטבח הלא מטופח מיחדים את הציור ( רפרנט לציורי מטבחים ולציורי מנגנים ועוד). האב והבן יושבים בתוך ריבוע אור ( חלון לא נראה) , על רקע קיר זוהר , כד מים לבן וכיכר לחם ( רמז לישו ), מפה. לרגליהם כלים כהים.

    עלי לקצר, גדי אמר אתמול שמקסימום 300-400 מלים בפוסט ואצלי כבר 470 . אומר רק שמרב הלימוד המסקנתי אבדו רבים מן הילדים וגם המבוגרים את ההנאה הפשוטה של סתם לדון בדבר מה מבלי להגיע לכלל הסכמה או מסקנה מלומדת.

    כך נדרשים הילדים "להבין" את הציור, השיר ( למשל) , כאילו הדבר אפשרי.הם מגששים, מנסים, טורחים לעשות זאת. כדאי לראות את פניו של ילד/ נער שענה " תשובה נכונה" , איזה אושר, איזו שמחה.

    לא מצאתי כל קישור לשם ולציור. אם מישהו מכיר ויודע אשמח אם יפנה אותי לשם.

    ( ישנה עוד בעיה. הילדים מתבקשים להתיחס לפרטים שלא באים לביטוי ברפרודוקציה הקטנה

    קישור לבלוג מעניין. הפעם ציטוט מ 'יונג' על חתרנות

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום רביעי, 28/3/07, 20:26

      לאחרונה, חשתי כאילו חיי מתנהלים באינטרנט, בבחינת "ראשי בקפה וגופי בהווה" . היום, האינטרנט קם והתממש בחיי, בחדר הרצאות , באונ' בן גוריון , בבאר שבע בצורת וולווט אנדרגראונד שהפכה מאיקון, לאדם חי.כך גם גדי שמשון, המרצה בקורס לניהול תוכן בלוג.

       

       

      אני קוראת את V ( כך אני מכנה אותה) על בסיס יומיומי מיום התגלותה כדבורית שרגל .העיתונים כתבו על כך בהרחבה וכך נודע לי על הבלוג שלה/ מאז אני קונה עיתונים רק לעתים רחוקות, בהתאם להפניות שלה ( אני כמובן גם קופצת ל'הארץ' ), בוחנת את האתרים שעליהם היא ממליצה.

      כלומר, ל V יש נוכחות קבוע בחיי. אפשר לומר שהתמכרתי. חביבים עלי גם המגיבים לפוסט של V. מתנהלת שם מן דינמיקה עולצת של רמיזות ועקיצות. לעתים חביבה ולעתים גם מרושעת. ממש חגיגה.

      אודה, ניסיתי להוריד את המינון שהרי היה עלי להתכונן לבחינות גמר, לסיים עבודות. כעת עלי לעסוק בעיבוד שירים שכתבתי במהלך השנים האחרונות כדי להגישם כעבודת יצירה, לסיום התואר. ובכלל, מלאכתו של האמן נעשית בבדידות. עלי לעבור מפזה של פעימות ( אינטרנט ) לגלים ( ניסיתי להקביל את עצמי לאור) .

      כעת, נוסף ה'קפה' וסחף אותי לפעלתנות עליזה. דבר קטסטרופלי למשורר. בעצם, גם לקפה הגעתי באמצעותה של V.

      נראה לי שהבלוג שלה מיצג, באופן מובהק, דבר מה באינטרנט, שבעיני הוא יקר ערך . אני מתכוונת ל" הובלת ידע" , לאינטראקציה, לתנועה מהירה בין תחומים ובין אנשים.

      אפשר לומר זאת גם על דבורית, שתוך שנה הפכה את עצמה, כלומר את V, למושג שיש לו גם ניגזרות של פועל ושם פעולה.

      בהרצאה, התרשמתי מגילוי הלב והישירות שבו הציגה את מצבה בטרם הפכה לV והפכה נקודת שפל מנוף לצמיחה.

      לפי דבריה, פעלה מתוך צורך, החליטה החלטות אינטואיטיביות

      " מן הבטן". יכול להיות שהתחושה שאין לה מה להפסיד היתה אפשרה לה חופש פעולה. כך, כשגבה אל הקיר, היא שלפה מספריים וחתכה מן העיתון וכתבה , כתבה, כתבה. השאר ידוע וממשיך להיכתב.

      יש בעלילות V חומר שממנו עושים סרטים, ואולי טלא נובלות ( אני מציעה לה להתחיל לנהל משא ומתן עם אחת הרשותות). העלילה תדגים את כוחו של אדם להוציא מן הכוח אל הפועל את יכולותיו, למרות הממסד שלא ראה את מה שלפניו.

      יש בעלילה גם מסר פמיניסתי ( ראה אמונותיה של דבורית בדרך חיים שלא על פי תכתיבי השבט) .

      חוץ משביעות רצוני מכך שאדם קורא ומסכם בעבורי, בחינם, את המתפרסם ( פרינט ואינטרנט) אני מתפעלת מאדם שממש את כישרונו, שממציא את עצמו. במקום לשקוע במרה שחורה ואולי, למרות המרה השחורה, דברית " עשתה עם עצמה משהו".

      שנים זלזלתי בביטוי זה ( על כך עוד אכתוב בהמשך), אולי מתוך יוהרה שהסתירה את חרדתי ומנעה ( ומונעת) ממני לפעול ביעילות להשגת מטרותי . ידידתי דוצ'י ז"ל שהייתה, במידה רבה גם מנטור, לימדה אותי שהדרך היא העיקר. שנים לאחר מותה , כשאני לומדת את חיי בדיעבד, אני מבינה שהחטירה אל המימוש ( כל אחד והמימוש שלו) חיונית באותה המידה. כלומר, גם התוצאה חשובה

      עד כאן על תופעת V . בפעם הבאה אספר מה למדתי על " תוכן בלוג ועל בלוגיות. אני צריכה לחשוב על כך, לסכם לעצמי ולחשוב על אפליקציות תואמות למטרותי. סוף , סוף להתמקד בחטירה למימוש המיוחל. כבר בגיל צעיר ידעתי מה אני רוצה מחיי ותמיד חטרתי לכך, בדרכים עקלקלות. צעד קדימה, שנים הצידה וחמישה לאחור.

      עוד משהו. רציתי לבקש מגדי שיקרין את הבלוג שלי. רציתי לראות איך נראות התמונות בהגדלה. חשבתי לבקש זאת ממנו לאחר השיעור ולא ביקשתי כי כבר לא היה זמן.

       

       

       

      שולמית דוידוביץ

      התמונה: ציור אקריליק ושמן על קנבס 150/100 סמ' , 1993

      מנוע חיפוש

      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום שלישי, 27/3/07, 00:28

        אני מותירה את טוביה היפה ליצג אותי בכבוד ב'קפה ' בעודי מתפנה סוף, סוף לעיסוק בשירי שהרי עבדתי עליהם שנים ועתה , כאשר אני עומדת להגיש מעט מהם כדי לקבל את התואר שעליו עבדתי כ4-5 שנים, עד שאוניברסיטת בן גוריון סגרה בפני את האופציה להמשיך ולמרוח את הלימודים על פני שנים נוספות ( נהניתי להיות סטודנטית למרות הסבל שבהכנת העבודות) .

         

        לפני כשבועיים הודעתי רשמית שזאת אעשה אך , כרגיל , לא עמדתי בדיבורי והעדפתי להתרוצץ ברחבי הקפה ובעוד אתרי אינטרנט המופלאים.

        14/4/07

        עדיין לא עשיתי את מה שהתכוונתי.

        טוביה הגיע לביתי עם עוד צלם והאוצרת כדי לצלם אותי לתערוכה, ב2003. לאחר זמן מה נשארנו לבד,שוחחנו כשחיכינו להמשך הצילומים. ככל ששוחחתי אתו ראיתי את יופיו. ביקשתי לצלמו. הוא אישר לי לעשות ככל העולה על רוחי בתמונות אלה .

         

        יותר מכל ,אני אוהבת תמונה זאת, הישירה שבה הוא מישיר אלי מבט, כמו מלאך בחולצת התכלת עם הצווארון הידלותי, הרך. היה משהו נקי מאד, במבטו. ממרחק גילי , צפיתי בו כמו ביצירת אמנות. מכיוון שרב הצילומים היו במספר חשיפות יצרתי ממנו מפלצת , באחדות מן התמונות.

         

        קישור:

         

        גלריה טוביה

        טוביה ואנה

        כח בגלריות

        מעניין שלעצמי איני עושה מה שעשיתי לו. בציורים כן, אך לא בצילום.

         

         

        לאחרונה, צילמתי מספר רב של תמונות . עבודת שאני אוהבת. אלא שאיני יכולה להציגן בשלב זה מפני שהסתבר לי בדיון בקהילת הצילום שעלי לבקש רשות מן המצולמים. כדי להתנחם, אני מעלה את התצלום של טוביה. אני חושבת שאפנה אליו כדי לצלם אותו עוד.

         

        דרג את התוכן:
          25 תגובות   יום ראשון, 25/3/07, 01:22

          היום יום יפה וזה כבר טוב.

           

          אתמול תהיתי מדוע אין מגיבים לטקסטים שאני כותבת.

          הייתי סקרנית לדעת מדוע אף אחד מן ה- 58 שנכנסו לכל פוסט ( בממוצע, בשבוע האחרון ) לבלוג שלי לא רצה לומר דבר מה בתגובה למה שכתבתי. התגובה היא מנגנון חשוב במחזור הפוסטים ועידכונם.

           

           

          לא רק לפוסטים אין מגיבים , כך גם לעבודות בתחום האמנות הפלאסטית . בעצם הגיבו מעטים ואסתי " הוציאה אותי לאור " בפוסט הכוכבים שלה ( אני מודה לה על כך).

           

          איני באה בטענות אלא סקרנית להבין את הסיבה. מכיון שאיש לא הגיב על שאלתי ויתרתי עליה והחלטתי לא לתעסק בה יותר. פשוט לכתוב ולהסתפק בכך.

          לאחר התגובות לפוסט הזה הבנתי שעלי לכתוב בדרך שתיצור אמפטיה אם אני רוצה תגובות. השאלה אם הדבר חשוב.

           

          העבודה היא הדפס קולאגרף( 100/70 סמ'),צבעוני +צביעה ידנית. הבנוי על הגדלה של תצלום שלי בבית הספר בפולניה, בלווית החברות והמורה. זה היה מן טקס למען השלום העולמי שהמפלגה הקומוניסטית מקדמת. שמתי לב שאני עומדת בנפרד. אותו הקולאגרף ואותו הצלום בגירסה אחרת

           

          תוכנה לפליקר

           

           

           

          חיפוש הודעות

           

           

          דרג את התוכן:
            4 תגובות   יום שישי , 23/3/07, 18:38

             

             

             

            כְּבָר שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

            אַתְּ מֵתָה

            וְעַבְרוּ רַק שְׁנָתַיִם

             

            כָּל הַזְּמַן חֲבַצָּלוֹת פּוֹרְחוֹת בַּצַּד

            הָאַחֵר וְאֵין רוּחַ לְפַזֵּר

            אֶת רֵיחָן הַנִּשְׁאַב אֶל הַיָּם

            ועוֹלֶה כְּעֵד

            חַם שֶׁל תַּבְשִׁיל חֹרֶף

             

            עָלִינוּ עַל גִּבְעָה

            בְּחוֹף הַיָּם הַתִּיכוֹן

            לִרְאוֹת יָם

             

            בֵּינְתַיִם הַסְּתָו בַּפֶּתַח

            וּכְשֶׁיָּבוֹא הַחֹרֶף נִתְגַּעְגֵּעַ לָאָבִיב

             

             

             

             

             

             

             

             

            יש משהו נורא בילדות מאושרת, אדם חי כשגבו אל החיים , עיניו כלות ממראות עבר. היא הסבה את מבטה אל העצים. העצים עוד דיברו אליה, שמעה את רחש העלים הצומחים. עיני האזדרכת פרחו עם היפתח הניצנים, החתולה כבר מתה . לא היה מה לקחת, לא היה מה לתת. יש משהו נורא בילדות מאושרת, ההרגל, הניסיון לשחזר.

            השנה האחרונה, דווקא היטיבה עמה. כבר בתחילת הקיץ אמרה שהשיגה שליטה ביכולת הניפוי של המלים הנגועות, נמצא הגורם שהאט את מחשבתה, המחלה טופלה.

            יש משהו נורא במה שאמרתי ובכל זאת, גם זה נכון. אולי במודעות לסוגיה יש מן המרפא.

            דוצ'י נולדה בערב פסח 1937 - מתה במוצאי שמחת תורה 1997

            לדבריה, מצתה את החיים. עשתה כל מה שרצתה. זה הספיק לה

             

            כתבתי מה שכתבתי כאקט מתריס של אחת שהיתה רוצה ילדות מאושרת , בגרות מאושרת וגם זקנה נמאושרת. בילדות לא היה לי כוח בבגרות לא היה לי שכל , אולי בזקנה יהי לי שכל לשאוף לאושר וכח להגשים אותו .

            מתוך צער כתבתי על שדוצ' ביזבזה את ילדותה המאושרת .

            די, אני עיפה היום, העיסוק בשירים גורם לי מועקה. אני

            ממש לא יודעת מדוע. בדרך כלל , הכתיבה גרמה לי אושר.. אולי פשוט נמאס לי לעסוק בעצמי. לא משנה . אני לא אתן לי להסיט את עצמי מדרך היצירה. אני מכירה אצלי את ההתחמקויות.

             

             

             

             

             

            חשבון פשוט

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום שני, 19/3/07, 01:08

              תצלום מחלון חדר השינה, חוף ים. מספר חשיפות, מצלמת פוקט אנלוגית.

              לעתים רחוקות אני מתגעגעת אל הים. אולי אסע לשם.

              בינתים אני מביטה מבעד לחלון המרפסת .

              אני אוהבת לראות את העולם מן החלון, מרחוק, מגובה בינוני. כאשר החיים מגיעים אלי ותובעים ממני לקחת אחריות על מה שמחוץ לאני התַחום שלי, אני חשה מועקה.צורך להתנקות מאחרים, מחייהם. אולי זאת הסיבה שכל כך טוב לי באינטרנט שבו חלונות רבים שאפשר לסגור בלחיצה על המתג בד בבד עם עולם נשמות הנפרס לרוחב המסך. כן, אני משלמת מחיר על הבחירות שלי. לעתים השכונה פולשת אלי ואז אני כואבת. רק מאחורי המצלמה אני חשה בנוח. קליק וזה עובר, מקובע, אוביקט.די, אני חייבת לעשות משהו כנגד ההסתגרות הזאת.

              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום שישי , 16/3/07, 22:27

                "למחרת בערב, הסביר לי התימני, שבערב הקודם לא היו להם סמים". אמרה והביטה אל הים.

                "אינני יודעת מה גרם למחסור. בכל אופן, באותו ערב, ערב סוכות, הם ישבו בבית קפה, קרוב לחוף, עישנו,  שתו בירות ופטפטו. חבורה של "היפים", ישראלים ותיירים, לאורו של ירח מלא. זה היה לפני שהסרט "וודסטוק" הגיע לארץ,  קצת אחרי " מלחמת ששת הימים".

                היא השתתקה, לגמה מן הבירה באיטיות " אז עוד לא ממש הכרתי כאלה",  אמרה בלחש. "אני זוכרת רק שניים. את התימני הקטן והמזוקן  ואת האנגלי, יפה, גבוה,גוף דק, כתפיים רחבות, היה לו שער בלונידיני ארוך. ממש נסיך מן החלומות. אמר לי שהוא בן שלושים. אני הייתי בדיוק אחרי צבא. לאילת הגעתי עם מישהי שהכרתי בדרך. אני לא זוכרת היכן פגשתי אותה ולמה החלטנו להמשיך יחד.  אני זוכרת שהוא התחיל אתה, אך אני התלבשתי עליו ולא הרפיתי ממנו עד שהלך אתי להתבודד לאורך החוף. כזאת הייתי באותם הימים",  צחקה חרישית.

                "לא היית מאמינה עלי, מה עשיתי כשהייתי צעירה, לא פחדתי משום דבר".

                היא עצמה את עיניה,הסיטה את ראשה לאחור, חייכה ומלמלה דבר מה לעצמה. הצללים שנפלו על פניה העמיקו את החריצים בזויות פיה המתעגל. הבטתי גם אני בשמש השוקעת.

                "צעדנו חבוקים לאורו של הירח. זה עובר לי בראש כמו סרט. גם היום אני חשה את העונג שבהליכה אתו ואני זוכרת את החול הרטוב."  

                פניתי לעברה. ראיתי שהיא מתבוננת בחוף,בוחנת את החול.  נגעתי בכתפה. היא התנערה והמשיכה לדבר.

                "במבט לאחור, טיול זה, על חוף ים סוף, היה אי רומנטי, בים הימים, ובעיקר הלילות שהתמסמסו במבול מפגשים מיניים אקראיים. כך נהגנו באותם הימים, לפני שהמחלה שיבשה את מהלך הדברים. באותו לילה, כשהלכתי אתו על החוף, חשתי לרגע, נערה מאוהבת." 

                ראיתי שמחשיך וביקשתי ללכת. ביני לביני חשבתי שדבריה האחרונים מעידים עליה ששבה וספרה לעצמה את מה שקרה באותו לילה פעמים רבות. היא הניעה בראשה והמשיכה לספר בקצב מהיר יותר.

                "הגענו לאוהל שלו. נדמה לי שהתנשקנו, הוא התפשט". כאן עצרה לרגע את משטף דיבורה והתבוננה בי, "ממש לא נעים לי לדבר על זה, אני לא ממש זוכרת מה קרה שם. ראיתי את האבר שלו, זקור, משונה,זר, מפחיד. אף פעם לא ראיתי אחד כזה, לא נימול. האמת, מאז לא ראיתי כאלה. הסתלקתי משם. נרדמתי בחוץ, בין האוהלים, תחת כיפת השמים. באותם הימים לא פחדנו כל כך. למחרת, עם שחר, ראיתי אותו, ישן על החול הרטוב, ידיו פשוטות לצדדים  ,כמו ישו על הצלב .פניו המעוטרות באניצי זקן זהוב מעורב בגרגרי חול, פנו אל השמים, אל השמש העולה. גלי הים ליחכו את גוו הארוך, הרטיבו את בגדיו".

                היא הביטה אל הים המחשיך והרימה את ראשה אל השמים. עקבתי אחר מבטה לוכדת בעיני את ערפילית האור המתגבהת מעל הים  רמז אחרון לשמש השוקעת.

                "התימני סיפר לי שהמשלוח הגיע בשעות הלילה המאוחרות, ממש לפנות בוקר. מה אגיד לך, הוא היה איש מצחיק מאד".

                "

                דרג את התוכן:
                  7 תגובות   יום חמישי, 15/3/07, 03:09

                  בעמידה שלו מבוכה רבה כל כך, בפיתול הגו, ברגל המהוססת. הוא נראה כלב מבית טוב שמצא את עצמו ברחוב, ביום סגרירי. הביטוי " לבד כמו כלב " מעניין מפני שהלבדות של הכלב מיצגת את תמצית תפיסתו של האדם את מהות הבדידות, את ההזנחה. אין אומרים "לבד כמו חתול" או "לבד כמו ציפור" ואפילו לא "לבד כמו נמלה". דווקא בדידותו של הכלב נבחרה לכך.

                   

                  אסתי סיפרה על כלב באוטוסטרדה. המונית שבה נסעתי הביתה כמעט דרסה כלב שניצב לפניה בכביש. כשהגעתי הביתה ובחנתי תמונות שהבאתי מפיתוח ראיתי את הכלב הזה. הוא נראה לי כל כך לבד.

                  ברחוב שלנו ( קצר מאד) מספר כלבים. כוונתי לכלבי רחוב. משום מה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, הם בגווני שחור לבן.

                  אני שוקלת לרדת אל הרחוב ולצלם את הכלבים וגם את הפרחים שצמחו בגינות , " עשבים שוטים" יפהפיים.

                  *התצלום בפוסט מחלון חדר העבודה

                   

                  קישור לגלריות שלי

                  דרג את התוכן:
                    3 תגובות   יום שלישי, 13/3/07, 15:42

                     

                     

                    מה נותר

                    מתנועת עקלתון

                    הזוחל איננו

                     

                    רק רחש עלים,

                    גן העדן מתגעגע לנחש

                     

                    האחר, הוגה בתפוח

                    נסרך, צועד אחריה

                    מתגעגע ללחישה

                     

                    הוא ממהר ללמוד

                    את מלאכת הפיתול

                    בעודו מתאבל

                    על גפיו האבודים

                     

                     

                     

                     

                    13/3/07 בלילה

                     

                     

                     

                     

                    הצפיה בטקסט במרחב האינטרנטי מאפשרת לי ראייה מרוחקת ושיפוטית .

                    זהו, הבנתי שאני רוצה להיות באינטרנט . אני אוהבת את זה. החלטתי להעלות כל שיר שאני מעבדת* אשתמש בפוסט זה. כל פעם כשאוסיף שיר אשנה את שם הפוסט. כך יהיה לי רצף של שירים שאוכל לסדר כרצוני.

                     

                    3/4/07 מוצאי חג פסח 1 , מחר מתחיל חול המועד

                    חודש לאחר שכתבתי את הדברים למעלה לא עשיתי דבר מכל אלה. לא עיבדתי השירים, לא אירגנתי לא הכנתי ולא הגשתי. כתבתי פוסטים על דא ועל הא , הגבתי וכתבתי הודעות. כך גם בחופשת פסח. נותר לי עוד שבוע עד תום החופשה. אני חייבת( בלי נדר) , אבל ממש חייבת לעמוד במשימה.

                    נדמה לי שהבנתי מה הבעיה. העומס. עלי לעבוד בפיצטה, לתייק כמו פקידה. די, לשתוק, לעבודה.

                    הורדתי את האחרים השארתי אחד

                    כך עדיף, פוסט לשיר

                    13/3/07 צוהריים

                    קישור לגלריה שלי

                    .הגורם האנושי, אתר מעניין

                    * כעבודת יצירה לסיום תואר M.A ) לבלוג. אשמח לתגובות

                    דרג את התוכן:
                      7 תגובות   יום שלישי, 13/3/07, 12:10

                      האם מותר להשתמש ביצירות המוצגות ברשת ולהציגן כיצירות שלנו . אולי באמצעות מניפולציה על היצירות כפי שעשה דושאן על מונה ליזה ( אם יצטטו אותי בשמי ואני אהיה איקון די חשוב שהעושה זאת יתכתב אתי, אשמח ). תחילה חשבתי על צילומים אך גם שירים וסיפורים באים בחשבון, כציטוטים. האם מותר לקחת שורה או משפט מאתר זה או אחר  ולשבצם לכלל יצירה חדשה ולטעון שזה מעשה פוטמודרניסטי. האם נחקקו כבר חוקים העוסקים בכך או נוצרה אתיקה מחייבת המקיאה מתוכה את אלה המפרירים אותה. כל זה עלה בדעתי לאחר שנכנסתי לאתר    pic box , אתר של צלמים ובו מוטבע על התמונות סימן מים בהפנית עמית כנען. גם באתר אחר של צילומים שבו הטענתי תמונות לפני זמן רב מוטבע סימן שממש עיצבן אותי ובשל כך החלטתי להפסיק להטעין שם. פה ב'קפה' התלהבתי מגודל התמונות שאפשר ( לא חשבתי על כך שזה מגביל בכמות) להעלות, דבר המבטיח את איכותן. לא חשבתי על כך שאפשר להשתמש בהן לתצוגה.  כל המחשבות הללו לא העסיקו אותי למרות שקראתי פה ושם דיונים על כך. השמירה על הזכויות לא העסיקה אותי  וכנראה מצביעה על כך שאיני רואה אותן כבעלות ערך כספי ( למרות הסכומים המכלים את הכנסותי שהשקעתי) . האם גם אני לא התרגלתי לכך שתצלום, ככל יצירה אמור להיות מומר למזומנים או לשווה ערך או לפחות לזכות במעמד של יצירה מוגנת בזכויות יוצרים. ממקומי המתבודד והמבודד , אני שמחה על האמצעי שניתן לי - האינטרנט כדי להפיץ את היצירות שלי, את רוחן ואת בת דמותי המשתקפת בהן ( כך בשירים ) בעוד אני נבדלת מהן יושבת לי לבטח לפני המסך , מוגנת מפני הטירדה של העיסוק  הכלכלי והשיווקי של עולם האמנות (  אפשר לקרוא לזה גם "תת משיגנות",על זה בפעם אחרת) . והינה, נפל עלי היום " התיק הזה, , המודעות לדבר. אולי הגבתי כך גם בשל   קריאה בפוסט של בני ציפר בעניין זה ( בין השאר ) שאליו הופניתי בפוסט של אליסיה שחף שעסק בצילום.

                      ואני, מה אני עושה היום. אני שוב ממרקרת - מתמכרת ( זכויות יוצרים לניצה צמרת) במקום לעבוד על השירים וגם על תמונות לתערוכה. זה קל יותר ומתגמל . כבר אינני יודעת למה שהרי הפוסטים שלי לא זוכים לתפוצה רבתית. אולי זה מפני שהעבודה על שירים בודדת כל כך או שאני פשוט חוזרת על הדפוס הקבוע של "דווקא לא עכשיו כשאני חייבת אלא כשיתחשק לי " .

                      זו גישה לא מקצועית אלא אם יש מישהו  שדואג לאסוף אחריך את הדברים, לתייק ולארגן.

                      כאן אני חוזרת לpic  box , נראה מה יש להם להציע ואשר לשירים. אודה למי שיאמר לי  איך  והיכן אני יכולה לבנות אתר , פשוט, רק לשירים שקל יהיהלהציגם ברשת ולשלוף מהם קישורים.

                       כן, בסופו של דבר, אני רוצה את הרשת, אני אוהבת אותה. היא כל כך מתאימה לאופי שלי.

                      אני חולמת למכור או למסור את כל היצירות שלי למישהו שידאג להן, כלומר יקדם אותן, ידאג שלא  יאבדו, שימקם אותם על המפה כי רק כך הם ישרדו בתודעת האחרים. ואני אסתובב לי עם מחשב נישא , קל משקל ובו גישה לאתר שבו יאוחסנו כל הדימויים שיצרתי במלים ובתמונה ( שמישהו יערוך ויסדר) ' פשר גם בדיסק און קי. רק אכתוב ואצלם. רק רגע,  אני אומרת לעצמי ומה עם הציור?

                      לגלריה שלי

                      או קי, פטפטתי די עבודה רבה לפני, מסרתי 25 סרטים לפיתוח ולהעלאה על דיסק וגם השירים מחכים לי. שרק ימשיך ככה.  שרק נהיה בריאים. הזמן לא עוצר מלכת.

                      עוד משהו. בקהילת עיצוב מעלים שאלות מעניינות מאד ( אותי) ואני ממליצה לבקר שם.

                      דרג את התוכן:

                        שעת חסד

                        0

                          

                        2 תגובות   יום שני, 12/3/07, 10:06
                         

                        " זאת שעת חסד" אמרתי לעצמי " עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ"

                        אני עומדת באמצע החדר, קוראת.  " יומם השמש לא יככה וירח בלילה" ,סביבי קול דממה דקה.

                        הפעלתי את המחשב. משמאלי חלון המרפסת , מאחור חלון חדר העבודה.  גרגור המנוע מימיני מתערב בקול הבא מן העורף, מן החלון הפתוח, קול כדור מכה בקיר הבניין.

                        הילדים משחקים, השקט מופר.

                        " קול התור נשמע בארצנו", שתי צוצלות על עדן חלון המרפסת סובבות זו את זו ומצודדות מבט אלי.

                        מה הן רואות כאשר הן מביטות בי ? אני חוסכת בתנועות, מנסה להידמות לדומם.

                        לעתים, בראותי יונה הנחה על עדן חלוני אני תוהה אם היא התגלמות נשמתה של דורית המתקשרת אתי, שגרירה מגיא צלמוות " בצרתה לי קראתי ויענני" .  במרפסת שלה, תמיד קיננו יונים.

                        קבענו, שמי שתמות קודם, תתגלם בפרפר או בזבוב ותבוא לספר לנותרת, מה באמת קורה לאחר המוות, מאז מותה, איני הורגת זבובים.

                        דלת המרפסת פתוחה. רוח קלה נוגעת בעיני בהסיבי את פני אל העץ שבחלון, המבורך באשכולות פרחים פרפרניים, נטמעים בין ירוקים ופסים חומים, תחומים בתכלת ורדרדה.

                        אור הצהריים מקנה לצמרת העץ את צבע ה'קנקנתום המיושן' ( verdigris)בעל התכונה המסוכנת;

                         " הוא נמס בשמן פשתים וזב דם ",  כתוב בספר " ציור ורישום" מאת ב.מ.יכטהימר.

                        אני קוראת את רשימת הפיגמנטים הירוקים הבלתי מעורבים ;

                        ירוק אוכרה וירוק איזמרגד הרעיל.  ווירידיאן - "החשוב ביותר, קריר, טהור מאוד בגוונו, קרוב מאוד לצבע הספקטרום" .

                        הצייר אליהו גת אסר עלינו להשתמש בוירידיאן טהור, לא מעורב. זמן רב נשמעתי לו.

                        לאחר שנים, בתערוכה שערך בבאר שבע, לאחר שהתאושש מן השבץ המוחי, שלטו בעבודותיו  צבע ירוק וירידיאן ואדום  אליזרין קרימזון  הניגודי לו -שגם עליו חל האיסור. 

                        דרור יושב על ענף, מפתל את ראשו ימינה ושמאלה, מביט בתכלת, מביט בי, מצייץ פעמיים ומסתלק. מן החצר עולה קול ניסור, מצטרף  אליו  'צויץ ציץ' ומן תקתוק, כצליל כפית מתכת המכה בשולחן עץ.

                        מימיני , מכיוון הדלת  נשמע קול תינוק העורך " ניסוי כלים ", בטרם יפצח במגוון צליליו;

                        שאגה קלה, צפצוף, גרגור, גיהוק, שמץ צחוק, צליל בכי קצר.

                        קול אחותה מצטרף לקולה, נזפני.

                        כתמים אפורים נחים על צמרת העץ, צל ציפורים חולפות. ירוק כרום מעורב בוירידיאן מזדחל לאיטו ומכסה את צדו הצפוני של העץ. השמש נעה דרומה, הגוונים מתרבים.

                        אני מחפשת בין ספרי האמנות, ספר המפרט את שמות כל הצבעים.

                        " איזה בלגן! ספרים על השולחן, על הכיסאות, על המדפים ערוכים בסדר מקרי".

                        אומרים ש" סדר בבית עושה סדר בראש"

                        דבורה  נצמדת לאשכול הסמוך לחלון המרפסת, גווה פונה לאדמה. דבור חולף מאחוריה, 

                        הצמרת נעה ברוח פתאומית. הדבורה נסה. תנועת העלים  יוצרת גוונים שאת שמותיהם איני יודעת, כפיסות זכוכית ירוקות  בקלידוסקופ.

                        כילדה אהבתי לשחק בשברים של  כלי זכוכית שהותירו החופרים בגבעות שמול ביתנו, בוורוצלב.

                        אנחנו , הילדים, נהגנו לעמוד סביבם ולעקוב בשקיקה אחר נס שליפת חפצי בית מתוך האדמה; כפיות כסף, ספלי פורצלן, כלי קריסטל.  

                        בדרך כלל, אני מרכיבה את הירוקים בעצמי ,מן הכחולים, הצהובים, האדומים

                        ומחום -אומברה שרופה, מעורבת בכחול פרוסי. הצבע הזה טוב גם לענפים המוצלים.

                        אלו המוארים זורחים באור כסוף, לבן וורוד.

                        השמים  יורכבו מלבן, כחול פרוסי, מעט צהוב לימון ואדום ורמיליון.

                        אני מתבוננת שוב, מכווצת את העיניים. כן, גם לצהוב קדמיום תפקיד במארג הצבעים.

                        לאחרונה, גופי מתגעגע לצייר. אני חשה בתנועות היד האוחזת במכחול ,האוסף לתוכו צבע  ובתנועה הולמת, נוגע בבד המתוח. אני שומעת את רעש הצבע המתחכך בבד, אני רואה את הכתמים.השמש נוטה מערבה, העץ נשטף זיגוג זהוב. ציפור מתיישבת על קצה ענף מולי, נעה ברוח.

                        אני קצת רואה, קצת מנחשת, במשקפי קריאה, עלי להחליפם, להיטיב לראות. 

                        אניח לעץ, אתפנה לכתוב סיפור על השכנה הקטנה, שמעבר לקיר. עולה בדעתי שלכתוב סיפור זה כמו לצייר בהרבה נגיעות שקולות .

                        הוא מדבר על אלוהים ומביא מאמר של אינשטיין על אמונהשל פרסקו ,אתר מרתק

                        אליסיה שחף מגיבה על פוסט של בני ציפר . היא תוהה מהי אמנות הצילום

                          

                        דרג את התוכן:
                          3 תגובות   יום שבת, 10/3/07, 13:46
                          כבר בגיל צעיר חשבתי שאני מאד מתוחכמת ובעיקר מבינה בנפשם של בני אדם. למרות שהתברר לי, ללא שום צל של ספק , שטעיתי בהנחת יסוד זאת, אמונתי בכך לא התערערה. ככה זה בענייני אמונה.

                          אחד המקרים המכוננים בחיי התרחש בכיתה ט' , בבית שמש ( היו רק שתי כיתות בתיכון ט-י) . אני זוכרת את האירוע באופן חד וברור ( גם זה אחד הדברים שדבקתי בהם, אמונתי בזכרוני)

                          באחד הפעמים גיליתי לחברי לכיתה שיש לי חוש בלשי יוצא מגדר הרגיל. הפלגתי בשבחים על עצמי, אולי בהשפעת ספרי אגטה כריסטי ובלשה הבלגי מיסיה פארו.

                          לא עבר זמן רב וגיליתי בחושי המחודדים וביכולת דדוקטיבית מפליאה שחבורה אחת בכיתתי מנהלת מערכת מעבדות סודיות באתר תל בית שמש. כאדם אסרטיבי פניתי למנהיג של אותה החבורה ( גיליתי אותו ללא כל בעיה ) וביקשתי להתקבל אליה. הנ"ל הזדעזע מגילוי הסוד אך מכיוון שאמד את כישורי השכליים ואת כישורי המדעיים, נכון היה להכניסני בסוד המערות ולצרפני לחבורה אם אצליח לגלות את הכניסה למעבדה. זה המבחן. כך קרה שכל יום לאחר הלימודים נהגתי לפגוש חבורה מבני כיתתי בתל בית שמש והתרוצץ שם במשך שעות, במטרה לגלות את המעבדה. למען האמת לא הצלחתי בכך למרות שהשקעתי בכך שעות וימים. מדי פעם צץ לו אחד החברים בפתח מערה כלשהי ולעתים מצאתי שברי מבחנות אך את הכניסה למעבדה הסודית לא הצלחתי לגלות. שיתפתי את אחי הבכור בסוד העניין אך הוא פיקפק בקיומן של המעבדות והציע לבדוק את האפשרות שחברי חמדו לצון ופשוט משתעשעים בי. טענתי שלא יעלה על הדעת שאנשים יבזבזו את זמנם רק כדי לסדר מישהו. בסופו של דבר התבררה לי האמת. למרות זאת המשכתי להאמין בחדות אבחנתי בכל מה שנוגע לבני האדם. לא נרפאיתי מכך מעולם. יכול להיות שזה גנטי אבל בהפוכה כי אמי טענה שכולם רמאים, חוץ ממנה כמובן.

                          בסיפור שסיפרתי הכל אמת

                          נזכרתי בכל זה כשקראתי את הפוסט " א יידישע סטארט-אפ " * והבנתי סופית שאינני מתאימה לעסוק בקרנות הון סיכון.

                          אגב, אותי הזיכרון משעשע , ראה תגובתי לעמית כנען * שבאמצעותה הגעתי לפוסט הנ"ל. אני חושבת שאהפוך אותו לסיפור

                          חומר קראיה חיוני למתלמדי האתר

                          יבש - תצלומים מחלון חדר השינה

                          דרג את התוכן:

                            הפעילות שלי

                            פרופיל

                            shulamit
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS