כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 7/2007

    12 תגובות   יום שבת, 28/7/07, 13:37

    חלמתי שאני חוזרת לדירה שאני יודעת שהיא שלי. נדמה לי שכבר חלמתי כניסה זאת, בפעם אחרת, בחלום אחר.

    הדירה בקומה העליונה ואי אפשר להיכנס אליה כי המדרגות לשם חסרות. קרש מחבר בין המדרגות  לחלל גדול בעליית הגג, לצד דלת הכניסה לדירה שלי. המראה לא ממש ברור לי. אני רואה פרגמנט מן התמונה, קטעים. 

    ברגע זה אני מודעת שהמבט שלי בחלום התנהל, חלקית, כמבט של מצלמה או מסרטה. הגוונים תכלת כחול לבן, גווני ישראל. הכניסה מזכירה את הכניסה לדירה של דורית  (תמונה שלה בפוסט הקודם) . אני לא מעזה לדרוך על הקרש המונח על פני החלל כדי להיכנס לדירה ולבדוק מה מצבה. גם לחלל שלצידה איני נכנסת. הקרש רעוע ואינני לוקחת סיכונים.

     אני יורדת במדרגות ורואה שני גברים הנכנסים לבניין. הם בתחתונים וגופיה עם קפישון, בצבע אפור. אני נדהמת אך לא אומרת דבר.

    זוג צעיר, גבר ואישה מתלבטים אם לקנות דירה בכניסה שלנו. הם מספרים ששמעון פרס מארגן קבוצה שתקנה את הדירות ותשפץ אותן. אני מתעניינת אך חוששת לקחת סיכון שמא לא די בסכום שאקבל לקנות דירה במקום אחר. חוץ מזה אני לא סומכת על שמעון פרס.

    אני יורדת ללובי של הבניין או יותר נכון לכניסה, למטה. זה מקום די צר. יש בו דלת מסתובבת. נדמה לי שזה מן מקום מפגש לדיירים שעומדים ליד דלפק (מעורפל). שני הגברים בתחתונים יוצאים החוצה ואני שואלת את השכנים לפשר התנהגותם. הם עונים לי שהם רומנים.

    אני מודאגת מן התופעה וחוששת מפניהם. מחליטה לעמוד על המשמר. אני מסתובבת ופותחת דלת זכוכית כדי להיכנס שוב לחדר המדרגות. גבר לבוש בגדים כהים יוצא בעודי נכנסת. הוא חולף על פני ונוגע בי. נדמה לי שנגיעתו מאיימת עלי. אני מסתובבת אליו ומכה אותו נמרצות, כולל בעיטות בצלעות. הוא שוכב על הארץ ומתלונן עלי בפני השכנים.

    הוא כועס ומחליט לקחת את אוסף תקליטי בטהובן מדירתי או מן החלל שלידה. מסתבר ששם נהגו השכנים להיפגש, לשתות קפה או תה ולשמוע תקליטים. זה היה מן מועדון חברים.

    התעוררתי מרוצה שהכיתי אותו אף כי חשש קל שמא פירשתי לא נכון את כוונותיו, התלווה לכך. 

    עלה בדעתי שהכיתי אותו כי הוא חלש, זר. נראה לי שעצם היותו בעל תקליטים של בטהובן עירער את בטחוני בצדקת מעשי, בשיפוטי.  

     

     

    נזכרתי בחלום שקדם לזה ובו גרתי בבניין העשוי מאבנים, סביבו גן כמו שרואים בסרטים על איטליה. הכל ירוק ושיחי וורדים מטפסים  על קירות הבניין. בחלום זה, יצאתי מן הבניין  ועברתי דרך החצר, שם ישבה חבורה וביניהם אסתי מ'קפה' . היא שאלה אותי : "איפה החבר שלך? למה לא רואים אותו?" עניתי לה שאני מוצאת את הזמנים שלי.

    ( אני יודעת שאסתי האמיתית לא הייתה שואלת אותי זאת) . משם עברתי לחלום שסיפרתי תחילה .

     

     

    התצלום : ממרפסת בית האמנים בבאר שבע, בעיר העתיקה.

    דרג את התוכן:
      14 תגובות   יום שבת, 21/7/07, 10:33

      התעוררתי כבדה לקול צעקותיהם של ילדים בגינת הבניין השקט. הם רבו עם מישהו והעיפו דבר מה שנשמע כמו גזירי עץ. פתחתי את החלון והצצתי, הם הסתלקו. אני חושבת שהמצלמה שלי מפחידה אותם. אמנם לא הייתה בידי הבוקר אך הידיעה על האפשרות קיימת ברקע ( השערות שלי) . ראיתי שהשעה תשע ובזמן זה משודרת ברשת א' תוכנית המסכמת שיחות עם רופאים ( אפשר ללמוד המון) . התחלתי להקשיב  אך הרגשתי שמפלס החרדה שלי גואה ועברתי לגלי צה"ל, שם ראיון עם גילה אלמגור. שמעתי שהיא מדברת על קנאים ועל חברים. בקולה נשמע צליל קשה. חשבתי שלמרות כל מה שהשיגה יש בה מרירות וכיביתי את הרדיו. לחצתי על הCD וצלילי אווה מריה באיבוד תזמורת ( תזמורת  פולנית) מילאו את חלל." מלאו את חלל החדר" - איזה ביטוי קלישאי. אתמול אמרתי לחברה שחלומותינו עשויים מקלישאות  וגלויות קיטשיות. בכל אופן , חלומותי. לא אלה בלילה, אף כי אשמח לחלום במתיקות של גלויות מצוירות שבהן הכל מושלם, ללא רבב וללא צער.

       

       

       

       

      .

       

      השעה עשר. ברשת א' מדבר פרופ' השייך לעמותה לחוסן לאומי( איני זוכרת את השם המדויק). פעם, לא נהגתי להקשיב לדעות אלה. כיום, למרות שאיני תומכת בפתרונות שלהם, אני מאזינה לשמאל ולימין ומסתייגת מכולם. לי אין פתרון או הצעה טובה יותר מאלו ששמעתי עד כה. 

       

      הסתיימה התוכנית ואני עדיין ליד המחשב. אין דבר אני אומרת לעצמי, עם " מלים המנסות לגעת", וודאי, אספיק לנקות הרבה. העיקר הבריאות,  אני אומרת לעצמי בעודי מביטה בערמות הכלים הנערמות על השיש, יכול להיות יותר טוב אך אני, אישית, אינני מתלוננת.

      תוכנית על יונה וולך . מה עוד אפשר לבקש. נפלא. 

      בבריטניה יורד גשם כבד.

       

       

      מוצאי שבת. אחת בלילה ניסיתי לסדר את הניירת.  הקשבתי לפסיכולוגית שטענה שחייבים לאהוב, חייבים לצאת מן הבית ולהיפגש עם אנשים . אחרת זה לא בסדר.

      היא כתבה ספר על אהבה. יש לה קול רך, מרפרף ,נוגע לא נוגע , מעט מאנפף, השין בחיריק, האם המבטא זר. היא אומרת שהיא בעד התרופות. תרופות עושה נפלא. אפילו רופא המשפחה ידע לכוון אותך לפגוש אנשים. קולה רועד קלות.

      היא אומרת : אם אתה מוותר אתה מפסיד את החיים שלך. המון אנשים מסתובבים עם דיכאון ולא מודעים לכך. זה חלק מהגדרת המצב. היא אומרת "אני מאד בעד פסיכיאטרים. הם אנשים טובים. לא להיעזר בפסיכיאטרים זו ממש טעות." 

      אני באמת צריכה לחבר את הרמקולים למחשב. אינני יודעת מדוע איני עושה זאת. אולי מפני שני טיפוס נמנע. רק אל תספרו את זה לאף אחד. היא אמרה שזה לא בסדר להימנע. אחזור לניירת. אולי ידברו על ויטמינים או תזונה. היא מדברת בקול מתקתק. המתיקות שלה גורמת לי בחילה. כן, יש לי גם הפרעות אכילה.

      שבוע טוב

      שולמית

       

       

      האיור שעטנז בין רישום לצילום.

      האיור המקורי

      דרג את התוכן:
        20 תגובות   יום רביעי, 18/7/07, 01:11

        מראות

         

        1

        זאת אֲנִי, שַׁלָאמֵס*,

        עֵינַי חוּמוֹת, תַּלְתָּלַי שְׁחורִים,

        אֲגוּדַת סְרָטִים,

        פַּסִּים עַל ראשִׁי,

        קָמָה וְגַם נִצֶּבֶת.

        הוֹרַי לְצִדִּי

        תּוֹקְעִים בְּגַבִּי אֶצְבַּע מְלַבֶּבֶת.

         

         

        2

         

         

        לִיזָה מַשְׁחִילָה אֶת ראשָׁהּ

        הַמְתֻלְתָּל בֵּין הַגַּו לַמַּרְפֵּק,

        מַרְחִיקָה אֶת זְרוֹעִי מִמָּתְנַי,

        מְחַיֶּכֶת בְּלובֶן שִׁנֶּיהָ

        הַתּוֹתָבוֹת, כְּמוֹ בַּיּוֹם

        שֶׁבּוֹ צָפָה וְעָלְתָה

        מֵאֲפֵלַת חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת

        חֲמוּשָׁה בְּזוהַר שִׁנֶּיהָ הַחֲדָשׁוֹת,

        חוֹרֶצֶת אֵלַי חִיּוּךְ לָבָן, מְאֻשֶּׁרֶת.

         

         

        חןדֶשׁ אַחֲרֵי זֶה עָלִינוּ אָרְצָה.

         

         

         

        עַל הַיְּשׁורֶת, לְיַד דֶּלֶת

        הָאַלּוֹן הַכְּבֵדָה שֶׁהֵגֵנָה עַל בֵּיתֶנוּ,

        גַּבִּי אֶל הַחַלּוֹן הַפּוֹנֶה לֶחָצֵר,

        הַשָּׁמַיִם קָפְאוּ בְּעָרְפִּי.

         

         

         

        3

         

         

        שָׁלוֹם אָלֶכְּסָנְדֶר הַנֶּעְלָם,       

        מְזַמֵּר מִגְּרוֹנִי עַל עֵץ  

        תַּפּוּחִים בְּבֻסְתָּן מַבְכּיר,

        אוֹמֵר 'כָּל נִדְרֵי'

        וּ'נְתָנֶה תֹּקֶף' כְּנֶגֶד חֲבֵרוֹ

        הָעוֹנֶה לוֹ בְ'נְעִילָה',

        אִמִּי זָכְרָה הַכּל.

         

        כִּמְזוּזָה קְבוּעָה נִשְׁמָתוֹ

        נְפוּחָה מֵרָעָב וְכִנִּים.

        בִּשְׁמֵי קֲזַחְסְטָן

         

         

        4

         

         

        אֶת כָּל הָעוֹלָם הביאה

        בְּסַלְסִלּוֹת קַשׁ קְטַנְטָנוֹת

        מִן הַשּׁוּק בִּוְרוֹצְלַב

         

        חֶמְאָה וּגְבִינָה עֲשׂוּיִים

        פִּתּוּחִים עֲטוּפִים בַּעֲלֵי

        שָׂרָךְ רֵיחָם עוֹד שׁוֹרֶה בְּאַפִּי,

        לֹא מִגַּעְגּוּעִים לַיַּלְדוּת אֶלָּא

        לְחֶסֶד הָעֵשֶׂב שֶׁבֵּין עֲצֵי הַיַּעַר.

         

         

         

        5

         

         

        אָבִיךְ מְחַיֵּךְ מִפָּנַיִךְ.

        אָחִיךְ, יִבָּדֵל לְחַיִּים אֲרֻכִּים,

        רָצָה לִזְרֹק אוֹתָךְ

        מִן הַחַלּוֹן.

         

         

        אָמַרְתִּי לוֹ: "זֶה אַבָּא".

        יָשַׁב לְצִדֵּךְ,

        לֹא נָתַן לְאַף אֶחָד לְהִתְקָרֵב.

        6

         

        שְׁאַר הַמִּשְׁפָּחָה נערמת מאָחוֹר.

        אַדְמַת פּוֹלָנְיָה, טְפוּ שֶׁתִּשָּׂרֵף

        בָּלְעָה אֶת כֻּלָּם

        אַבָּא שֶׁלָּךְ אָמַר לִי לִיזָה

        תִּשְׁמְרִי אֶת הַפְּנִינִים אוּלַי

        נִצְטָרֵךְ לִבְרוחַ.

        רָצְחוּ אוֹתוֹ דַּוְקָא

        כְּשֶׁהִתְחִיל לִהְיוֹת

        כָּל כָּךְ טוֹב.

        שֶׁתִּשָּׂרֵף

        גַּם אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה לא נָתְנוּ לִחְיוֹת

         

        שולמית זוֹכֶרֶת,

        Zyduwka precz do Palestyny.*

         

         

         

         

         

        * שלאמס - שולמית במבטא אשכנזי. כך קראו לי שם.

        * יהודייה לכי לפלסטינה (פולנית)

         

         בניקוד הרשיתי לעצמי להחליף את החולם הקטן בן' או לבטל אותו כי הדבר לא נראה טוב בפונטים של הבלוג.

         

         

        אני ממשיכה בלופ העצמי. אפילו שאני כבר לא שלמס , כאילו אני כבר שולמית. האם אני זאת היא  ואולי אני רק מדברת בשמה. קשה לי כשמיחסים אותי לעצבות ובכל זה אחד החומרים שבהם אני משתמשת ביצירתי ( תוספת , בעקבות תגובה של רוז)

         

         

        הילדה, הדפס, טכניקה מעורבת

        דרג את התוכן:
          11 תגובות   יום שני, 16/7/07, 15:35

          " אם נדמה לכם שאתם חוזרים על עצמכם שוב ושוב, אולי הבנתם משהו עמוק: הפילוסוף והמתמטיקאי דאגלס הופשטטר טוען בספרו החדש שאנחנו בנויים מלולאה אינסופית של ייצוג עצמי. על החיים כלופּ"  ( תומר פרסקו)

           

           

           

          ''

           

           

           

           

          שני משפטים אלה " הדליקו" אותי בשעות המאוחרות של הבוקר השרבי ובמקום לצאת " לעיר"  כדי לקנות מזגן או  לפחות " להרים טלפון"  ל'כוכב הקור' או ל'עולם המזגן' ואולי לאיזו חברה אחרת שמבטיחה איכות חיים וקרירות, שקעתי בקריאת הפוסט של תומר פרסקו, בקישורים שונים בויקיפדיה ובחיפוש בגוגל של הערכים השונים שכולם זרים לי. כך גם הגעתי לבלוג בתפוז שאליו צורף קובץ ( 2005) המתבסס על התאורמה של גדל בדיון במהות טקסט מכונן כשהוא עוסק בתיאורמה עצמה כטקסט מכונן " הטקסט המכונן שבחרתי הוא משפט אי השלמות של גדל (Gödel's Incompleteness Theorem  )."

           

           

           

          אין לי כלים לדון בשני הטקסטים ( כלים מתחום הפילוסופיה והלוגיקה) דיון ביקורתי

          וגם איני רוצה בכך. די לי בדיונים הביקורתיים שערכתי במסגרת לימודי התואר

           אך התמונות שהופיעו בפוסט של פרסקו ודבריו הריצו את מחשבותי לכיוון היצירה שלי, לתובנות על אודות המניעים, דברים שכמעט ואיני עוסקת בהם מתוך מחשבה שהם טריוויאלים ליצירה עצמה כמגדירים אותה אך מהותיים כמערכת הפעלה ומכיוון שאין אפשרות לרדת לחקרה אין טעם לעסוק בה.

           

          נזקקתי לנושא זה בימים אחרונים בשל הערות של חברים (איתמר ואסתי) על אפשרויות של אמנות פוליטית. איני זוכרת כיצד זה התחיל אך טענתי שיש טענה פוליטית בעבודות שלי, לפחות בחלקן אך היא לטנתית ( לא במלים אלו) , כלומר ברקע הדברים. כשקראתי את דברי פרסקו עלה בי כיוון מחשבה אחר האומר שהאמנות שלי (הפלאסטית) לא עוסקת בפוליטיקה, חברה או יחסים ( זה לא כולל רישומים, על זה עלי לחשוב שוב, אלה נובעים מן הרגש, בדרך כלל) אלא היא תולדה של עיסוק בהשקפה על השקפה פוליטית , חברתית או אסטתית, בעיקר על הדרך שבה נערך השיח הזה. אין, בעבודתי, כוונה להפנות תשומת לב לתופעה חברתית אלא לעסוק בחשיבה על התופעה או יותר נכון, לחשיבה על החשיבה.  

           

           

          ''

           

           

           

           

           

          בעודי כותבת  אני מרפרפת בזכרוני  בתצלומים שצילמתי בעומדי בחלון דירתי

          ו"נתקלת" בתצלומי הילדים המשחקים בפח ולידו. בכל אותם האנשים שצילמתי הבאים אליו וממנו. האם רציתי לומר דבר מה על העוני ולהטיף לשינוי הסדר החברתי? ברור לי שלא זה העניין, לא זה המניע.

          רציתי לצלם כי הם היו שם ולי יש מצלמה ואני אוהבת לצלם. ובעיקר , אני מבקשת לעטוף את העוני שלי בהילה שמשרה האמנות על היוצרים ומושאיהם. ( 10/07/16 אני צריכ ה לשכתב את זה או בעצם להתיחס לדברים אלה שאני חוזרת עליהם לא פעם כי הם לא מדויקים ואפילו מנסים להסתיר ולעקוף  את מה שאני יודעת על הנושא)

           

          אני חשה תאווה ליצור קומפוזיציה שתשביע את רצוני ותעלה את ערכי בעיני כי

          " הצלחתי" ליצור דבר מה טוב ממה שנחשב רע . אני עסוקה בעצמי ביצירה ובכל זאת לא הכל אני מציגה או מפרסמת. האם המעצור הזה מונע ממני לכתוב ופוגע ביצירתי? האם המחשבה על האחר מונעת ממני להשתמש בו? . ואולי אין זאת התחשבות אלא פחד מגינוי. שום דבר מרגשות אלה וממחשבות שחולפות במוחי אינו פוליטי אלא מתרכז בי, ברצונות שלי במחשבות שלי . המעשה אולי פוליטי אך אך המחשבה לא מתכוונת לכך.

           כאמור , אני מעדיפה, לעסוק בבחינת אופן התפיסה של המציאות ואולי בביקורת שלה ( התפיסה) . אולי זה מעשה פוליטי?

           

           

          ''

           

           

           

           

          כך בחרתי לצלם (סידרה ) במספר חשיפות את הפנים ואת החוץ כאשר  המוטיבים הם ספריה ( פנים) וכביסה תלויה ( חוץ) או פח זבל. עשיתי זאת לאחר ששמתי לב שבכתבות שבהם המתראיינים הם אנשי רוח או מנהיגים,הרקע הוא ספריה  ( הקורא , זה שהחזיק מעמד עד כה יטען " ומה חדש בזה?")  ואילו עניים ( כתבתות לאחר דוח העוני ) מרואיינים , רבות , על רקע כביסה או פח זבל. כוונתי לכתבות אווירה. נשים מצולמות בדרך כלל על יד כיור  וכלים מלוכלים ואילו ילדים ליד מקרר ריק ובית מוזנח ( קיר מתקלף וכדו') .

           

           

           

          מכיוון שבאותו זמן התפניתי לבחון את עצמי, את מהותי ,את  חיי ובעיקר את מצב היצירה ואת מצבי הסוציואקונומי  וגיליתי את המשחק במספר חשיפות  , חשבתי שאופן עבודה זה יבטא את מהותי בדרך הטובה ביותר לאותו זמן ( תהיות על הזמן בפעם אחרת). בהמשך צרפתי אלמנטים וסמנים מאפיינים נוספים שכללו ביום בובות .

           

           

           

          ''

           

           

           

           

           

           

           

           

          יום אחד הפסקתי לעסוק בכך. הבובות מחכות בסל הגדול ואני מצלמת , בעיקר את הנראה והנגלה בחשיפה אחת או בחשיפות מספר, מתמקדת בחוץ. נמנעת לשלב את הפנים.  היום הבנתי שלא היה לי צורך לבחון מחשבה באמצעות צילום מסוג זה. היום, בעיקבות הקריאה שאליה הפניתי,  חשתי צורך לחזור ולעסוק בך.

           

          לא אעסוק יתר על המידה בניסיון להבין את המניעים שלי שהרי כל מה שאומר, לא אוכל להוכיח אך גם לא להפריך.

           

           

           

           

           

           

           

           

          דרג את התוכן:
            28 תגובות   יום שבת, 14/7/07, 13:02

                                                איתמר הסביר לי איך להעלות תמונות באמצעות קישורים. ניסיתי  וזה   הצליח. פנו אלי מספר אנשים להסבר על כן רשמתי אותה      

                                                 בהמשך.  אני מקווה שיעזור למעוניינים. אני ממש נהנית מאפשרות זאת.

             

                                                 אזהרה ! לא כדאי תמונות רחבות מ700 ולא לשחק יותר מידי .הינה   אני שיחקתי וכעת איני מצליחה להחזיר את המצב לקדמותו כי " מכונת הקפה" מתעקבת ביישום.

            כך נוצר לי רווח גדול מידי בין התמונות.

             

            גם הכתב התבלגן וכמוצא אחרון שיניתי את כיוון הכתיב

             

             

             

            התמונה צולמה, מחלון דירתי, במצלמה אנלוגית

             

             במספר חשיפות.

             

             

             

             

             

             

             

             

             

             

            מחלון חדר העבודה

             

            בפליקר

             

            rm1.static.flickr.com/175/407938820_e6af8e5070.jpg?v=0 

            ניסיון ליצור קישור לאתר שממנו נלקחה התמונה 

             

             

            פנו אלי מספר אנשים והינה ההסבר ( שוב תודות לאיתמר ולנץ) . אני מעבירה את גחלת הידע. זה ממש כף.

             

             

            בסרגל הכלים ( שורה 2 מלמעלה ) יש איקון של עץ ( משמאל לעוגן) 

            צריך  לפתוח את האירון ולשם להעתיק את הקישור שלוקים מן התמונה.

            לעשות זאת : להיכנס לאתר מתאים, למשל פליקר או פיקסיה ( איתמר אומר שגם תפוז . אבדוק זאת ואכתוב כיצד) .

            בוחרים תמונה ולוחצים עליה - קליק ימני. בוחרים ' מאפיינים'  ( האפשרות התחתונה)

            נפתח  מלבן אפור ובו פרטים על התמונה ( גודל, סוג, כתובת ושם)

            מעתיקים את הכתובת של התמונה- URL.

             

             פותחים את איקון העץ בסרגל ( ראו למעלה) וומעתיקים לתוכו את הכתובת.

            יש לחכות שיכנסו הפרמטרים של הגודל .

            אפשר לסמן את ברירת המחדל (אינני יודעת אם זאת חובה?) שמורה היכן תמוקם התמונה.

            לאחר שמופיע גודל התמונה שאותה מבקשים לסמן במשבצת היעודה לוחצים על הכנס (למטה משמאל).

            התמונה אמורה להופיע .

             בהצלחה

             שולמית   

             

            נסייון נוסף. אני מנסה להעלות תמונה שבסעיף סוג כתוב -לא זמין

            גודל - לא זמין ועוד פרמטרים לא זמינים (שכבר שכחתי). התמונה מן הבלוג שלי. הינה זה עולה בעריכה. השאלה אם ישמר לאחר שאתן הוראה ' לשמור שינויים'

             

             

            מחלון חדר השינה ובאוניברסיטה. שתי חשיפות 

             

            זה הצליח.

             

            ניסיתי לקשור תמונה מבימה חדשה ( האזהרה שהעליתי 103.1% שמיררה את חיי בלוג זה שבוע נעלמה. כעת לא כתוב כלום בעניין)

            אך זה לא עובד. כנראה מתוך שמירה על זכויות היוצרים או מכל סיבה אחרת .

             

            דרג את התוכן:
              26 תגובות   יום חמישי, 5/7/07, 00:49

              התמונות (מלמעלה למטה) :1. רוני הירש ( משוררת ועורכת), 2. ליד הבר: צחי ( הוא)  ובירה ( היא) - הבעלים של 'עשן הזמן' , 3. מתי שמואלוף ( משורר),  4. בעז יניב ( משורר ועורך)

               5 . ערן צלגוב ( משורר ועורך)  

               

               

              " מה קרה ?! ", שאל בבהילות נהג המונית  למראה האנשים הרבים שהתקבצו על המדרכה שמול 'עשן הזמן', חנות ספרים "מתחת " לשיכון עמידר אפור וארוך. ודאי חשב שמישהו מת והאנשים התקבצו לחכות לאוטובוס שיקח אותם להלוויה ( האסוציאציה הזאת קפצה לראשי כששמעתי את שאלתו). הוא לא העלה בדעתו שלפניו קבוצת משוררים וקהל אוהדים שהגיעו לבאר שבע, לשכונה ד', להשקת כתב העת לשירה ולביקורת 'דקה' . דיווחתי לו על המקום כדי שירשום זאת בתודעתו כדי שיום אחד תצליח מונית להגיע למקום, כשתידרש.

              הפעילות היתה בעיצומה, שלפתי את המצלמה, התקרבתי וצילמתי משורר קורא משיריו . בהמשך עלו משוררים ומשוררת, קראו משיריהם ושירים של אחרים. הקהל מחא כפיים, החליף דעות. אחדים נכנסו לחנות/קפה/סלון שתו, קראו פטפטו וחזרו למדרכה שלפני החנות  להופעה של הזמר אלעד זאב ולהקתן . בינתיים בכביש חלפו מכוניות ואוטובוסים. מעניין מה חשבו החולפים ברחוב, האם גם הם שאלו בבהלה

              " מה קרה? מי מת ? ". 

              בערך בשעה 10 הזמנתי מונית ושוב נאלצתי לריב עם הסדרן שטען שהמונית מחכה לי בעוד אני מסבירה לו שהיא חלפה על פני למרות שעמדתי באמצע הכביש ונופפתי לו בידיים. הוא חלף על פני כשהוא מתבונן במתרחש במדרכה בפנים המומות במקום להתבונן  בכביש.

              לאחר 3 שיחות, המונית חזרה אלי. זו הפעם השלישית שאני מזמינה מונית לרינגבלום 19 ובכל פעם זה אותו הסיפור.  במונית נהג צעירצ'יק וחמוד. במהלך כל הנסיעה, לאחר שסיימתי להתלונן והוא הפסיק להתנצל, תיארתי בפניו את מקסמי 'עשן הזמן'. כשהגענו הביתה הוא נפרד ממני ב: " לילה טוב, אמאלה"

              מחר אתעמק בכתב העת ואקשיב למוסיקה . הערב בעיקר צילמתי.

              בעודי כותבת אני שומעת קול בלימת מכונית, צעקות של צעירים. נערה נוזפת בגבר. מן המכונית בוקע קול מוסיקה מזרחית , אליה מלווה קול זמרתו של גבר צעיר. חריקה והמכונית נעלמת. השקט חוזר לשכונה. הינה עוד מכונית חולפת ומורחת בעקבותיה רעש של מוסיקה רועמת ושוב שקט. רעש זה גורם לי לתהות  אם הייתי שמחה לו היה ' עשן הזמן ' בבניין שלנו.  

              אמנם נעים לבוא לשם והאנשים לטעמי. אלה המנהלים את המקום ואלה המבקרים בו. לא אתנגד לקפוץ כל יום למקום כזה או לחלוף על פניו בדרכי הביתה אך לא הייתי רוצה שינגנו תחת חלוני או שירעישו גם אם אלה דברי שירה. בבית, אני אוהבת שקט .

               

              הייתי שמחה לו היה מקום כזה קרוב לביתי. למשל במרכז המסחרי שלנו.

              היקו בלוז - אני מקשיבה לדיסק של דוד פרץ ומתמוגגת. גם אותו הכרתי ב'עשן הזמן' , בעצם, קודם פגשתי בו בבלוג, ברשימות.

               

               

               גלריות שלי  

               

               

              דרג את התוכן:
                3 תגובות   יום רביעי, 4/7/07, 13:39

                 אני עושה זאת באמצעות בובות, כמו הילדים, רק כך אני נוגעת ברגש. אני שומרת מרחק, כמו שנהגתי כאן. מוטב להתבונן מן הצד, לחשוב מה זה אומר על החיים, לחטור לפאן הפילוסופי כי בסופו של דבר כולנו אבק של כוכבים ואולי סתם אבק.

                 

                מעניין מה חושב אבק הכוכבים על עצמו, האם הוא מדמה שהוא מיוחד. האם הוא יודע שממנו נוצר העולם ובכלל , האם עולם זה אומר לו משהו למישהו אחר מחוץ לכדור הכחול המתנהל לו בתוך עיסת החומר השחור וזה שעוד לא נגלה. הינה שוב אני מעדיפה לדבר על הכוכבים. בזה אינני מבינה דבר.

                 

                 

                נתקלתי באחד השירים שכתבתי המשתמש בבובה לומר את הדבר.

                 

                 

                 

                בובה

                 

                כְּשֶׁבָּאָה אֶלַּי צוֹדֶקֶת,

                צוֹעֶקֶת, הָבִי לִי אָב,

                הָב, הָב, אֶחָד, כַּנִּדְרָשׁ,

                כַּכָּתוּב, כַּמּוּבָן מֵאֵלָיו,

                 

                הֶרְאֵיתִי לָהּ אֶת כִּיסִי

                הָרֵיקָם,

                אָמַרְתִּי לָהּ:

                 

                עַד הַחֲתֻנָּה זֶה יַעֲבֹר.

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  10 תגובות   יום שני, 2/7/07, 16:37

                  כשאני מגיבה בענייני חברה או פוליטיקה אני פועלת מתוך רוגז, כעס, צער ובעיקר מרצון לפתוח עיניים לכל אותם המוני טועים בדרך לא דרך, שרק ההערה הנחוצה שלי תפתח להם צהר ל" אמת" שאני עומדת לחשוף בפניהם. 

                  עם הרוגז הזה אני מסתדרת  אך  הרוגז האחר, הנוגע לאנשים באמת, לא לאלה שרואים בתקשורת, מפיל אותי, ולא כמטפורה אלא בפועל.

                  אני מאבדת את שיווי משקלי ושוב לא כמטפורה אלא כביטוי התנהגותי לרגש שכנראה אינו מוצא את מקומו בגופי, איני מצליחה להכיל כעס . הכעס מתנהג בתוכי כמו באותם הסרטים המצוירים שבהם נכנסת דמות תזזיתית לתוך דמות שאותה היא רוצה לשגע ומניעה את ידיו רגליו, מקפיצה , מפילה ומשגעת . כל  האמון  על סרטי אנימציה מכיר סיטואציה זו.

                  נדמה לי שהדבר התחיל לפני 10 שנים, לאחר מותה של דוצ'י. קודם,  הכעס בגופי ובנפשי התנהל אחרת ואיני רוצה לתאר  את עצמי בכעסי ( כדי לשמור על שמי הטוב)  אך נראה לי שדווקא אז, אני וכעסי הסתדרנו איכשהו . אני והוא( הכעס)  נתנו את המופע שלנו והעניין תם ונשלם ואילו כעת,  כל אימת שאני כועסת ( לא פוליטיקה) אני נפגעת, נחתכת, נופלת. בעצם, כל רגש החורג מן הממוצע גורם לי לתקלות בהפעלת גופי. אי לכך , אני מנסה לשמור על מרחק בטוח מן הקצוות , שלא איפגע. נדמה לי שאז כעסי הופנה החוצה ואילו כעת הוא פונה לתוכי.

                  אולי זה התחיל כבר קודם, כשנהגתי  לצייר ציורי שמן ואקריליק גדולים. זאת נהגתי לעשות בעיקר, בלילה. יום אחד הרגשתי  שהדבר מפורר את נשמתי.  אולי נבע הדבר מן האופן שבו ציירתי. ואז יום אחד דוצ'י התאבדה ואני הפסקתי לצייר על בד, פתאום זה לא התאים לי. ציירתי על נייר, כתבתי, צילמתי. מדי פעם ציירתי בשמן ואקריליק. בעיקר לימדתי זאת. כעת אני חושבת לחזור ולעסוק בכך אך אינני משוכנעת שכדאי לי לפצל את כוחותי ( אולי זה הקרב האחרון ) . אולי אנסה שנה.

                  אני רוצה לשכור סדנה, לפרוס את הבדים בכל הבית ולהשתולל עם הצבע ובו זמנית אני רואה בראשי את הציורים האחרים הבנויים לתלפיות. ברור לי  שגם אם אני יודעת מה אני מתכוונת לעשות וודאי אעשה משהו אחר שיפתיע אותי. אני מקווה שלטובה.

                  בעצם, רציתי לומר זה דבר (אני חוזרת ואומרת זאת שוב ושוב) שדי לי עם הפוליטיקה, בבלוג שלי. אותיר זאת לתגובות ( או קי, אשתדל לקצר בהן).

                  העולם יתנהל  גם בלי ההנחיות שלי אך אני לא אחיה טוב אם לא אממש את פוטנציאל היצירה שלי .

                  גלריות שלי

                   

                   

                   

                  בורסת ניחושים

                   

                   

                  למעלה: תצריב אקווטינטה, שעווה רכה ותחריט יבש

                  דרג את התוכן:

                    הפעילות שלי

                    פרופיל

                    shulamit
                    1. שלח הודעה
                    2. אוף ליין
                    3. אוף ליין

                    ארכיון

                    פיד RSS