כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 9/2007

    5 תגובות   יום ראשון, 30/9/07, 14:11

    כבר שנים לא הרגשתי כמו ברגע שבו שמעתי קטעים מיצירותין החדשות של המלחין , מנצח, פסנתרן , גיל שוחט *. קמתי ורקדתי , חשתי כמו בלרינה . זכרתי שפעם הרגשתי כך ואף ציירתי בהשפעת הרגשה זו. פתחתי את המגרה שבה דחוסים רישומים רבים ולאחר חיטוט קצר מצאתי את זה שנעשה לפני שנים רבות ( לרב איני מציינת תאריך). לאחר שסרקתי אותו והעליתי לבלוג והבחנתי שוב את הרישום הירגשתי שיש בו מן האירוניה. הסרתי פיסה כדי שיהלום את הרגשתי התמימה בעת הריקוד ובעת השמיעה והעליתי אותו כאן.

     

     

     

     

     

     

    במחשבה שניה, כרישום, אני מעדיפה את הגירסה האמבילנטית, האירונית. בעצם, כבר אינני יוגעת מה " נכון, מבחינתי. הרי קצת התרוממות רוח בפולנית יש לזה ביטוי  -  Nathnienie, אם אינני שוגה בהיגוי ובאיות, האומר שכאילו נחה עליך רוח השראה. איך לומר זאת בעברית? בסופו של דבר בפולנית זה נשמע יותר טוב. ישנן עוד מלים כאלה שאין להן ביטוי בעברית.יש בודאי עוד הרבה כאלה שאינני מכירה ואי לכך גם אינני מרגישה כי  אני הגעתי לכאן בכיתה ב' או ג' .

    הרישום : דיו ומכחול על דף נייר עיתון. מטופל ( קלות ) במחשב

    תודה לרשת א' ולברוך אסקרוב על התוכנית. כמה חבל שמוחקים תחנה זו ממפת הדידורים ורק מעט נקודות אור נותרו בה.

    שוטטתי קצת באינטרנט לקבל מידע על המלחין ומצאתי שהוא מעורר יצרים ואף השמצות בבלוגים . כאמור, טעמי במוסיקה תמים וכך טוב לי.

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שבת, 29/9/07, 02:02

      מאז שהתחלתי לצלם אירועים ברחוב שלי, נתחדדה שמיעתי והתחתלתי להבחין בין צלילים שלפנים היו בבחינת רעש ובמקום להתעצבן  אני מצלמת* .

      אני מבחינה בציוץ אחר של ציפור שלא שמעתי, כאן, קודם. בצליל שקית אשפה הנזרקת מן החצר שמעל לפח  ופוגעת במדרכה,  בקול גלגול חפצים בכביש שלא חלפו כאן קודם, המשמשים לכלי רכב מאולתרים, לילדים.

      גם היום, שמעתי רעש חריג, לא מוכר ( למרות החלון הסגור והמזגן הפועל). איני יודעת מניין לקחו את עגלה- מסגרת ולמה שימשה קודם. הספקתי לצלם מספר תמונות לפני שהסתלקו. 

       

      צולם מחלון המרפסת. 

      * יש ולאחר הצילום אני מטפלת בגורם הרעש, אם הדבר נדרש.

      דרג את התוכן:

        אבא, אבא

        3

          

        9 תגובות   יום רביעי, 26/9/07, 17:05

        בערב יום כיפורים הם חלפו על המדרכה שמול חלונות דירתי . הוא נופף לי ביד. צילמתי אותם.תמיד הוא זה שמוביל את העגלה. הדבר מוצא חן בעיני. בכלל, מראות של ילדים ואבות נוגעים ללבי.

        היום, בערב סוכות, פגשתי אותם בדרכי הביתה.

        חג סוכות שמח

        דרג את התוכן:
          5 תגובות   יום שלישי, 25/9/07, 00:08

          חיה כתבה( בתגובה לפוסט הקודם) שזה עוול להעדיף ילד אחד על פני האחר. אני תוהה אם אפשר להימנע ממצב זה. הספרות והקולנוע מרבים לעסוק בנושא. אני זוכרת סרט בכיכובו של  ג'יימס דין ( את האחרים שכחתי. הייתי מאוהבת בו , בנעורי) המיוסר. " קדמת עדן" היה שם הסרט, אם אינני טועה. מקורו- סיפור קין והבל.

          בעלילות, בסרטים אלו ובסיפורים, מנסים הדחויים לזכות באהבת ההורים ועל פי רב נכשלים בכך. לעתים ההבנה " האסימון נופל" להורים רק לאחר מות הילד הדחוי, כשכבר אי אפשר לתקן את העוול.

          אני טוענת שעלילה זו אינה הכרחית .אני  מהניחה שיש באי ההעדפה אופציה לבניית אישיות עצמאית שלא תלויה באישור המבוגר המשמעותי.

          אני מנסה להיזכר בסיפור שיציג אפשרות זו ואיני מצליחה אך היא בוודאי קיימת.

          מעניין,אילו הורים מסוגלים לזהות בתוכם את הרגש המבחין בין ילדיהם. מעניין מה הם עושים בנידון.  

          עולה בדעתי שגם בפרשת " חפציבה, מעורבים שני אחים. האם הצעיר היה המועדף?

          דרג את התוכן:

            עדות

            1

              

            11 תגובות   יום שבת, 22/9/07, 18:37

            אז אומר להם אני סוּלָמָה

            לא עוד יוסתר  שמי

            רשמתי אותו בכתב ידי היפה

            אותיות דיו חרוטות בקפידה

            בציפורן על דף נצהב

            קישור לגלריה של סולמות

            וכעת מסתבר לי שבעצם אינני זוכרת איך פנו אלי וכיצד הצגתי את עצמי. מה עניתי כששאלו אותי " ילדה איך קוראים לך?" .

            אני זוכרת רק כיצד כינו אותי אחי ואמי?, גם אמי? משהו כמו

            " המה הצרפתי" (" francowate co"). נדמה לי שהייתי ילדה חולמנית, מגיבה לאט , בהשהיה ובשאלה "מה ?" הדברים גם "נפלו לי מן הידיים", כפשוטו.

            אחי ( שיהיה בריא) זריז, בעל ידי זהב, היה ילד בהיר, שובב ואילו אני אפלה, אטית, חולמנית ובכיינית. בצעתי היטב את תפקיד היתומה, במודעות מלאה ואף צינית מעט- " ילדה חלשה".

            גם כשבגרנו היה אחי זוכה למנת " שולה חלשה" בפגישות עם אמי.

            אותו אמי אהבה, אותי פחות. היה לה חשבון אתי. היא יצרה זיקה בין ההריון  ולידתי לבין מותו של אבי ( בחודש השלישי). אני ממש דומה לו. לעתים היתה מסתכלת עלי בערגה ובחיבה " יש לך ממש חיוך שלו" ולעתים " תתחתני עם גבר יפה שיהיו לך ילדים יפים". היא נהגה לספר שאבי היה אדם חכם ומלא חן אך חלש, מפונק, זקוק להגנה. רק הודות לה שרד את הרעב ברוסיה והינה דווקא כשהעניינים הסתדרו הוא מת והשאיר אותה עם ילד ובטן.

            שנים רבות עניין זה הכאיב לי אך כעת, כך נדמה לי, אני מתבוננת בדבר ממרחק, מתוך סקרנות  שהרי אני בונה לי זהויות כרצוני.

            אני מתבוננת סביבי ורואה הורים וילדים והכל חוזרים על אותם הסיפורים שהתחילו כבר בבניה של חווה.

            דרג את התוכן:
              12 תגובות   יום שישי , 21/9/07, 17:43

              גמר חתימה טובה

               

              לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו לחיים טובים, לשמחה ולבריאות טובה.

               

              כל היום צילמתי את השמלה הלבנה  הנעה ברוח, באור המשתנה.

              אחר כך חלפו אנשים לבושים לבן, צילמתי גם אותם.

              מישהו לא הוריד את הכביסה, בחצר ממול, והיא עדיין תלויה. אולי עשו זאת למעני כשראו שאני מצלמת אותה. אולי הבינו שאתלהב מן הרעיון לצלם שמלה לבנה ועוד בערב יום הכיפורים.

               

              לאחרונה, אני נמנעת מלהיכנס לפולמוסים למרות שלא אחת רציתי לכתוב כנגד או בעד אמירה זו או אמירה אחרת, בעד או נגד עניין חשוב.

               

              אני שמועת מעבר לחלון :

              " איפה אושר?

              אושר הלך לבית הכנסת."

               

              נראה לי שבזה אסיים את הפוסט.

              אני אשמע את התפילות שיבקעו מבתי הכנסת הקרובים לביתי, שלושה במספר.

               

              גמר חתימה טובה.

               

               

               

               

               

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום שני, 17/9/07, 12:31

                עדן החלון בחדר השינה שלנו, בוורוצלב היה רחב. אפשר היה לשבת עליו ולהתבונן בחצר. אמי אסרה זאת. היא סיפרה שכשהייתי תינוקת כבת שנה ומשהו היא ישבה על יד החלון ואני עמדתי על עדן החלון כשהיא אוחזת ברגלי. " ראית ציפורים" היא סיפרה, לאחר שנים, במסגרת גילגול המיתוסים המשפחתיים " צעקת ציפי ציפי וניסית לעןף אתם" .כל חיי,  אמי השתלדה שאהיה קרובה לארץ. היא חשבה שציירים הם בהכרח משוגעים. היא רצתה שיהיה לי מקצוע מכובד, שאהיה מורה. ככל שהרחקתי לכת ממנה והתמרדתי, הגשמתי את חלומה זה ( להפתעתי) . דבר זה גרם לה הנאה רבה. אך עניין הציור הטריד אותה עד שמצאתי לו שימוש מועיל.

                למעט זמן קצר, מגיל 16 גרתי מחוץ לבית. כל עוד היה זה לצורך לימודים או עבודה היה לאמי הסבר נאות שאותו יכלה להציג בפני באי העולם. אולם לאחר מספר שנים עברה אמי לבאר שבע שבה גרתי לבדי ואמי עמדה בפני בעית הסברה רצינית. היא חששה שאנשים יחשבו שבתה לא גרה אתה מפני שהיא לא אוהבת אותה .

                עניין זה עלה בשיחותינו עד שעלה במוחי הסבר שנשא חן בעיניה והציל את כבוד האם הפולניה. אמרתי לאמי שתגיד לחברותיה ולכל מי ששואל אותה ( וגם לאלה שלא שאלו) שביתה ציירת ומשתמשת בחומרים העלולים לפגוע בבריאותה ומתוך דאגה לשלום אמה  ויתרה על המגורים עמה. עניין זה סיפק את אמי וגם אותי.

                כבר אמרתי , לא אחת, אם אפשר לומר אי אמת כשהדבר מועיל, רצוי לעשות זאת.

                אגב, בחרתי לקנות את הדירה שבה אני גרה כי היא לא רחוקה מדירתה של אמי  אך במרחק סביר, בעבורי.

                הייתי אז צעירה ושכנים זקנים נהגו לספר לאמי על מעלליו. אמי, כמובן נפנפה אותם, אך אותי נהגה לתחקר, לא כל כך בטקט אך בזהירות. באותם הימים היה מזגי רגזן אף יותר מאשר בימים אלו.אצלנו זה משפחתי.

                כיום, אני הזקנה בבניין. בעצם, שכן אחד מבוגר ,בשנתיים. לא חשבתי שאגור כאן שנים רבות כל כך ובעיקר הייתי משוכנעת שלא אהיה מורה.

                 

                 

                 

                 

                 

                אתמול צילמתי מחלון חדר העבודה למרות שהחשיך.

                דרג את התוכן:
                  1 תגובות   יום שבת, 15/9/07, 13:22

                   

                   

                   

                   

                   

                  תחושת הצער המסוימת, עוגנת בחזי כבר ימים אחדים. בדרך כלל , אני מקיימת אותה בעצימות נמוכה. לעתים, אני מאפשרת לה להתרחב ולמלא את בית החזה, להכיל את הכתפיים ולהיאחז בגרון. יש ואני מנהלת  דכדוך ברמות צער סבירות שלא משתק את הגוף ומאפשר לי תפקוד ברמה הנדרשת כדי להתפרנס ולשרוד. לכאורה, מעבר לזה איני חייבת דבר, לא לעצמי ולא לאיש זולתי.

                   

                  "גלוריה, גלוריה"  שרה מקהלה בגבי. משמאלי, צליל מים זורמים בכיור, שטיפה אחרונה. לאחר מכן אפתח את חלון המרפסת ואתלה את הכביסה. תוך כדי כך אביט בחצר ממול ובכביש למרגלות הבניין ובפח הזבל שתכולתו גלויה לפני ובערמות האשפה שסביבו. אולי, אם דבר מה מעניין יתרחש שם או משמאלי או מימיני, מכיוון בתי הכנסת, ארפה מן הכביסה, " אתפוס" את המצלמה ואצלם את המתרחש.

                   

                  זה ימים אחדים אני מתכננת לצלם צילום מבוים, באנלוגית, אלא שהדיגיטלית קלה כל כך וזמינה. אולי העצב נובע מגעגועים לצילום הזה, הבונה עולמות.

                   

                  תוך כדי הכתיבה נעלם העצב בעודי מביטה שמאלה, בחלון המרפסת, בצמרת העץ האהוב.

                   

                    

                  דרג את התוכן:
                    5 תגובות   יום שישי , 14/9/07, 20:06

                    לפני כחודש, ככלבלב(שחור לבן), התחבר לגורי החתלתולים*. היום, כשצילמתי, חשבתי שמצא לו חבר חדש אך הפגישה היתה מקרית, כנראה, לארוחה משותפת.

                    שני הכלבים ניזונים משאריות חג שמישהו פיזר על הכביש, ליד הפח, שמול חלונות דירתי.

                    אשמח בשמחתם.

                    שמחה נוספת: זה פוסט המאה. מזל טוב לי!

                    שנה טובה לאנשים ולחיות.

                    *אחד הגורים

                    דרג את התוכן:

                      שנה טובה

                      0

                        

                      6 תגובות   יום ראשון, 9/9/07, 16:08

                      אני מאחלת לכולם שנה טובה ומאושרת.   

                      כל טוב

                      שולמית

                      דרג את התוכן:
                        7 תגובות   יום רביעי, 5/9/07, 01:17

                        זו תעודת תלמיד שלי משנת 1957, מה31 בינואר, כחודשיים לפני הסתלקותנו מפולין. אותי מסקרנת  החתימה שלי בשם  Sulama. עד שראיתי זאת,  לפני מספר חודשים לא זכרתי שנקראתי בשם זה( התעודות אצלי כבר 26 שנים ועברתי עליהן לא פעם). חשבתי שזאת טעות כי רק היום שמתי לב שזאת חתימה שלי.

                        הייתי במחצית השנייה בכיתה ג'. רק בשליש השני של כיתה ז' חזרתי ללימודים סדירים, בבית ספר עדיהו בבית שמש. 

                         

                        מחר אני מתחילה לעבוד. ממש לעבוד. ביום א' רק נפגשתי עם אחת הקבוצות לשעה. אני מניחה שזה הדבר " השולח , אותי למסמכים אלו. הפעם זאת סקרנות ולא רגש אחר שהניע אותי בעבודותי.

                         

                        כשאני יוצאת לעבוד אני מתגעגעת לעצמי.

                         

                        צילום הנשקף מחלוני, כהוויתו ( עד כמה שאפשר) מפנה את מבטי החוצה אל העולם, בשונה מסדרת הצילומים חדרים ( שעירבב את העולם בי ובעצם הוטמע בלא להיות נפרד ממני) או מסידרת הילדים ( תינוק בובה) או הבובות. נראה לי שכאשר אני נחשפת ליותר מידי אחרים את אני בוחרת להתהפך פנימה.

                        דוצ'י אמרה שאני ברלה.

                         

                         

                        הינה הצד השני של התעודה ובו שמי הרשמי שלמס.

                        גרתי ברחוב סטלין 90/1

                        דרג את התוכן:
                          4 תגובות   יום ראשון, 2/9/07, 01:06

                          לכאורה עשיתי מעשה טוב. האכלתי גורי חתולים שנולדו במחסן שלנו.אחר כך הסתבר שמישהו בסביבה פגע בהם.

                          פעם התערבתי בריב של שכן עם אשתו. הוא היכה אותה והזעקתי משטרה. למיטב ידיעתי הוא לא חזר להכותה אלא שלאחר מכן עלה בי החשד שהיא מכה את ילדיה. עד היום איני יודעת אם כדי להגן על ילדיו היכה אותה

                          פעם ראיתי אדם שהאכיל חתולים וזה הדבר הטוב , היחיד, שיכולתי לומר עליו. לאחר מכן נרמז לי שהוא פוגע בהם.

                          הכרתי אדם שרצח את קרובו כי חשב שבכך הוא מגן על קרוב אחר.

                          אני כותבת כל זאת כי קראתי על התארגנות של קהילה במטרה לעשות טוב. נראה לי שמוטב להתארגן לעשיית טוב ולא לעשיית רע אלא שגם בכך עלינו להיות זהירים (אין צורך להזכיר את הבדיחה על הצופים והזקנה).

                          רציתי לומר שנראה לי שראוי לו לאדם לבחון את מעשיו יום, יום, רגע, רגע ולבדוק אם  טובים הם או רעים ולהחליט כיצד . אך מה קורה אם אפעל לטובתי וזה יגרום רע לאחר. למשל, אזכה בתפקיד שהיה משאת נפשו של זולתי. האם עלי לוותר עליו כדי לעשות טוב לאחר ועקב כך רע לעצמי.

                          לא ארחיב כי איני פילוסופית וזה לא תחום עיסוקי אך בעבודתי עלי להחליט בכל רגע אם אני עושה טוב. גם אם אינני יכולה לדעת מה יהיו השלכות מעשי.

                          החלפתי את הכותרת כי הראשונה לא אמרה את מה שרציתי לומר ועלולה היתה לרמוז שאני שואלת מה יצא לי מן המעשה הטוב ואילו אני מצרה על כך שאי אפשר להבטיח שכוונה ומעשים טובים ישארו כאלה ולא יגרמו לרע.

                          *

                          אגב, באחד הפוסטים האחרונים הפליגו בשבחי כמורה ואני התנגדתי לדבר. אני מקווה שלא העלבתי את המחמיאים אך ההוראה היא עניין כל כך מורכב והאינטראקציות כל כך מגוונות עד שאיני רואה כל  אפשרות לאפיין את טיב הוראתי. אוכל לומר שאני מתכוונת לטוב ומקווה לא להזיק. אני שמחה כשמתברר שהועלתי. 

                          * התצלום בכניסה לבניין שבו אני גרה.

                          דרג את התוכן:

                            הפעילות שלי

                            פרופיל

                            shulamit
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS