כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 12/2008

    44 תגובות   יום רביעי, 31/12/08, 12:12
     

    הסתבר שלמרות 3 צילצולי טלפון ואזעקה קולנית ביותר רק הפיצוץ העז העיר אותי (אתמול שכבתי לישון בארבע בבוקר אחרי שהעליתי את הפוסט  הקודם). לפני השינה נסיתי לתכנן אירגון אחר של הבית כדי להתרחק מן הקיר החיצוני ומן החלונות שלידם מוצבת המיטה.

     

    מכיוון שהנפילה ,אתמול, בערב היתה באזור רחוק מביתי החלטתי, בשלב זה, לדחות את הרעיון. להפתעתי, הבוקר בחר החמאס לשגר טילים לאזור שבו אני גרה. למזלי, במרחק סביר מביתי.

     

    עלי להיערך לבאות. למשל, להכין את נעלי הבית בכיוון הנכון שלא אצא חס וחלילה יחפה. כמעט שעשיתי זאת היום. אך החינוך הפולני, שהוטבע בי,  המזהיר מפני דריכה על רצפה קרה ברגל יחפה מחשש להצטננות חמורה שתוביל לדלקת ריאות  שלא נדע מצרות, גרם לי להתעקב על מציאת נעל הבית השניה. תוך כדי כך עבר בראשי " אישה קשישה נפגעה בביתה מפני שחזרה לנעול את נעל הבית השניה".  

    יצאתי לחדר המדרגות כאשר שאר השכנים כבר חזרו לביתם. ניסיתי לחכות את הזמן הנדרש מרגע הפיצוץ אך נאלצתי לחזור הביתה מסיבה שהפולניות לא מדברות עליה.  

    אבל באמת, מה עושים כשמתעוררים לשמע האזעקה ומתקשים להישאר באזור המוגן  בגלל שהטבע קורא לנו לעשות פיפי. מה קורה כשחס וחלילה מתעוררים משינה, מצליחים להסתתר אך הבית  נפגע וברגע זה גם מגלים שרוצים לעשות פיפי. עניינים  כאלה העסיקו אותי הבוקר. אני פורטת מצבים בעייתים לפעולות ומנסה להתכונן לקראת הבאות.

    היו עוד 4 אזעקות.

    הכל השכנים  יצאו לחדר המדרגות. דווקא הילדים נשמעו קצת לחוצים. חלקם לומדים בבית הספר שנפגע . כשקצת התבדחתי עם השכן, סטודנט לתקשורת, בנוסח "  קשישה  נפגעה בגלל שחזרה הביתה לעשות פיפי" השתיקו אותי הצעירים ואמרו לי לא להתבדח על עניין  זה. אז הפסקתי .

     

    אוי, עוד אזעקה. עלי לצאת לחדר המדרגות . אני כבר שומעת את השכנים היוצאים מן הדירות.

    חזרתי. הפעם היו צחוקים ובדיחות אף כי אחת השכנות אמרה שהיא רועדת. בעלה אמר לה שלא תדאג שהטילים מכוונים לאזורי מגורים של עשירים. כמובן שמייד העמדנו אותו על טעותו. למרות שלא שמענו את הפיצוץ התפזרנו.   בערוץ 2 אמר הכתב הנרגש והנבוך שזאת היתה אזעקת שווא. אולי ניסוי צופרים. טוב שכך. הוא לוקח קשה את מצב העניינים. שוב ושוב מראים את הכיתה שנפגעה בבאר שבע. מנסים ליצור דרמה מיותרת. כרמל לוצטי ( כנראה זה שמו והוא באר שבעי במקור) עולה לי על העצבים. מזל שערוץ 1 מראה סרטים מצוירים. הוא לגמרה הסטרי, האיש הזה. די, כמה אפשר לטחון את המוח עם האירוע הזה ועם " מה היה יכול לקרות לו.."

     

    כבר כתבתי (באחת התשובות לתגובה) שאני חוששת שמישהו בבאר שבע עוזר לתווך את הטילים לגני ילדים ובתי ספר. אני מתקשה לקבל את המקריות שאירעה כאן. הסטודנט ,שהוא חייל קרבי במילואים אומר לי שזה לא אפשרי.  הוא  התלבש קרבית ויצא לחפש את מקומות הפגיעה כדי לצלמם. בשלב זה, אני נשארת בבית למרות שהתכוונתי לצאת לסופר. התמונה שבה אני שוכבת על המדרכה לא מעודדת אותי להתסובב ואלי בכל זאת. אולי אזמין משלוח.  

    נראה לי שבֵיבִי , הכלבה הזהובה  של הסטודנט  שאזניה ארוכות ומטולטלות,התרגשה יותר מכולנו. היא עוד צעירה ועכשיו היא נשארה לבד בבית או שבעצם הוא  לקח אותה אתו למסעו. 

    אני נזכרת שלא שמעתי נביחות בעת האזעקה האחרונה.

    די , זהו, מספיק להסתוב בפיג'מה וחלוק הבית. אני מקווה שהאזעקה לא תתפוס אותי במקלחת. בפיקוד העורף אומרים שזה לא מקום טוב להסתתר בו. רק שלא יאמרו אחר כך " קשישה התקלחה ו...."  די. אני צריכה להחליף בדיחה.

     

    אני מקווה שהסתגלתי. באזעקה הבאה ( אם לא אהיה במקלחת) אשאל את השכנים אם הם מוכנים להצטלם במחבוא חדר המדרגות..

      

     


    נסיתי להעלות את הפוסט הזה מספר פעמים אך חוץ מכותרת שום דבר לא עלה. הפעם זה הצליח.
    דרג את התוכן:
      42 תגובות   יום רביעי, 31/12/08, 04:08

      אומרים שהאדם הוא החיה שמסתגלת טוב ביותר למצבים חדשים ובזכות תכונה זו גברנו על כל שאר החיות. הפכנו לשליטי העולם. לפחות, לעת עתה. אני מרבה לחשוב על עניין זה כל הערב שהרי בסביבות השעה תשע עשיתי מעשה ושכבתי על המדרכה מאחורי תחנת האוטובוס לצידי ובעצם, קצת עלי, אישה צעירה כבת שלושים וזוג לא צעיר.

      כששמעתי את האזעקה לא ידעתי מה לעשות. התבישתי להישכב על המדרכה אך לשמחתי אתה אישה צעירה הורתה לי לשכב וזה מה שעשיתי. היא ניהלה אותנו בחביבות ובדאגה. אמרה לנו מתי כבר מותר לקום ואנחנו נשמענו לה.

       

      מעניין שאני חשה שעבר הזמן שבין תחילת האזעקה לבין הפיצוצים היה ארוך או יותר נכון, הספיק להתלבתות  ולהתארגנות . 

       

      הבחנתי מניין בא הפיצוץ וקיוויתי שחברי ובני משפחתי הגרים שם לא נפגעו. אחר כך  קיוויתי שאיש לא נפגע.

       

      לאחר שקמנו התפזרנו בשלווה. עבר זמן רב עד שהצלחתי לתפוס מונית. לאמיתו של דבר עמדתי

      כ 10 דקות או רבע שעה לפני  הפיצוץ.  בדרך כלל זה עניין של מספר דקות לכן לא הזמנתי מונית בטלפון. אמרתי לעצמי שכנראה נהגי המונית בבית כדי לראות ארץ נהדרת.  על פי אני מתרצת את המציאות בכל מיני הסברים וסיפורים. זה מניח את דעתי והפוך את העולם למובן ולהגיוני.  איני מרפה מהרגל זה ( לא מודע בעת ההתרחשות ) למרות שעל פי רב אני טועה והסבר אחר מזה שהמצאתי.

       

      אודה, אני " מתבוננת בעצמי" שוכבת שם על מדרכה, במעיל השחור הארוך שזה עתה חזר מניקוי יבש ( אגב, לא " תפס שום לכלוך). התיק השחור על ראשי החבוש בכובע ומקושט בפרח אפור גם הוא.  האחרים שכבו  דחוקים לצידי ואפילו קצת עלי (לא נורא ,זה יגן עלי , אני חשבתי).

       

      הידעה שהומחשה הערב שישנם טילים המכוונים לבאר שבע תהפוך לחלק מחיי. לא שלא ידעתי אך לא הרגשתי מה זה לשכב על הארץ ולשמוע את הפיצוץ ( למזלי במקום אחר)

      לא, איני מרחמת על עצמי אלא מתכוננת לחשיבה אחרת לתודעה מכילה את הטילים הללו  ולתפיסת מרחב שונה.

       

      אמי סיפרה לי פעמים רבות כיצד ברחה מוורשה בזמן ההפצצות ובמקום קופסה ובה תמונות המשפחה היא לקחה את קופסת כלי המניקור שבאמצעותה התפרנסה בברה"מ אלהיה נמלטה.

       

      אחד הסיפורים המכוננים בחיי הוא סיפורה ( נדמה לי שכבר כבבתי עליו)  על הפעם שבה שכבה על ערימת גוויות ( אלה היו המלים שלה , בתרגום מפולנית) מעולפת מן ההדף שספגה באחת ההפצצות בעת הבריחה ברוסיה כשהיא לובשת מעיל אדום, יפה. למזלה מישהו חמד במעיל ומשך אותו ואותה איתו. זה עורר אותה. היא סיפרה ואני סזוכרת זאת היטב שהיא התישבה והכניסה את הידים לכיסים שם ביו לה לחמניה ותפוח. היא ישבה לאכול. אמי היתה שורדת . לא כן אבי אך זה כבר סיפור אחר.

       

      אמי הרבתה לספר על אותם הימים. כיצד נחלצה ממצבים קשים בזכות תושיתה ועזרה של אנשים טובים ( היו גם אחרים אך עליהם איני רוצה לחשוב).

       

      לפני יומיים חל יום הולדתה ( היא נפטרה ב81) . ערב קודם סידרתי מגרה ונתקלתי בתמונה שלנו במוסד בן שמן ( אחי, אמי ואני).  פתאום ראיתי את פניה כפי שלר איתי אותם אף פעם. היא נראתה לי חמודה מאד. כעת, אני מנסה ללמוד את האישה שבתמונה.

       


      העין משמאל שלי . איני אוהבת את עצמי בתמונה זו.

       

       

      כשהתחילה הפעולה הצבאית כתבתי אי אלו דברים בכל מיני  פורומים. אני מקווה שלא אתבטא שוב בעניין זה. בימים אלו מוטב לי לשתוק כי אין לי דבר נכון לומר בעניין זה גם כאשר נדמה לי שזה המצב. כל אמירה חסרת טעם. רק אקווה לטוב. 

       

      הללואי וב 2009 טובה נתברך.

       

      אגב, הפעם לא צילמתי ולא הקלטתי בזמן האירוע ( כך החלטתי מראש)

       


      ההגהה מחר ואם המהדרין הסליחה.
      דרג את התוכן:

        הפעילות שלי

        פרופיל

        shulamit
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS