כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 9/2009

    11 תגובות   יום רביעי, 30/9/09, 16:23

    ‏29/09/2009

    רכבת הנטוורקינג הראשונה בישראל!

    המטרה: עזרה במינוף העסקים בדרום, שסבלו רבות בשנים האחרונות

     

    ביום ג' ה- 13.10.09 תצא לראשונה בישראל רכבת מצפון הארץ לדרומה ובה קרון מיוחד לנטוורקינג, במטרה למנף את העסקים בדרום הארץ. במהלך הנסיעה יעלו בעלי עסקים רבים בכל תחנה ותתקיימנה פגישות עסקים מהירות (speed meeting) וכן טעימות ממוצרים ושירותים.

    הרכבת תעצור בבאר שבע, במקום יתקיים אירוע נטוורקינג רב משתתפים, היחיד מסוגו בארץ המשלב בין עסקים מהצפון, המרכז והדרום.

    מארגן האירוע- אתר "עסקים עושים עסקים" (Bizmakebiz)  - ארגון הנטוורקינג הגדול והמהפכני ביותר בישראל, הנמצא בתנופת צמיחה.

    מוזמנים לקחת חלק באירוע !!!

    מועד:  יום שלישי ה- 13.10  מ- 17:30- עד- 20:30

             בבית המלון לאונרדו בב"ש,  באולם הגדול בקומת כניסה.

    עלות ההשתתפות: 50 ₪ (תינתן אפשרות של עמידת דוכן קטן במחיר סימלי)

    הרשמה ותשלום עד יום א' 11/10/09: במ.ט.י ב"ש -08-6275450  

    לפרטים נוספים הינכם מוזמנים ליצור קשר עם:

    אתי פיש

    חברת קבוצת מקדמים עסקים בנגב  

    ויו"ר קבוצת ערד

    הזדרזו להירשם!!, נותרו מס' מקומות בודדים !!!.

     

     

     

     קיבלת יהיום( באמצעות מט"י ) ב  email ואני מעלה כאן כי הפרויקט נראה לי מעניין ומועיל לנגב. לצערי , איני מתמצאת בעולם העסקים ואין לי יכולתלשפוט את המידע שלמעלה.

    .

    חג שמח וכל טוב

    שולמית

    דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום ראשון, 27/9/09, 15:19

       

       

      חשבתי לעלות היום, ערב יום הכיפורים, לקיברה של אמי ולהדליק נר נשמה אך בסופו של דבר לא הלכתי. הבטחתי לעצמי שאעשה זאת בקרוב. אני מדברת אתה לעתים קרובות. בעיקר כשאני מבקשת עזרה או ברכה למישהו במשפחתי או לעצמי. איני יודעת מדוע אני עושה זאת. אולי מפני שגם אמי נהגה כך. אולי מפני שהדבר נוסך בי ביטחון שיש מישהו שמדבר בעדי.  אמי נהגה לומר ש" דם סמיך ממים" וזה אומר שקשרי משפחה חזקים ממחלוקות , מטינות ומחשבונות. ביקשתי מאחי שידליק נר גם בשבילי ואני אדליק נרות בבית , בשביל כל המשפחות, בשביל כל בני המשפחה, גם לאלה שלא זכינו להכיר, בשל המלחמה ההיא.

       

      רציתי להעלות תמונה שלה אך לא ידעתי איזו לבחור והינה מצאתי במקרה ( באחד התיקיות)  את התמונה שלפניכם שצולמה בוורוצלב לפני עשרות שנים. בתצלום אמי ועוד שני אנשים שאיני מכירה. גם אני שם. איני יודעת בת כמה הייתי. יש לי תמונות רבות שבהם אנשים שאינם מוכרים לי. רק תצלום אבי חסר. שנים קיבלתי את הסברה של אמי שטענה שהוא פשוט לא אהב להצטלם אלא שלפני כשנה כשעסקתי במסמכים הקשורים באבי תהיתי כיצד אין לנו תצלום של תעודת זהות שלו או כרטיס מפלגה. העניין תמוהה בעיני אך עד כה לא טרחתי לברר זאת ובעצם, יכול להיות שאין כבר מי שיכול להעיד. יש לי רק תמונות מן ההלוויה שבאחת מהן השתמשתי לעבודת הדפס. אולי כעת, כשאני בבפנסיה יהיה לי חשק להתעסק בכך.

       

       

      מעניין, הצלם " תפס את  החייל המציץ עלינו ( עלינו?) מחלוןהאוטובוס.

       

       

       

      חזרתי והיבטתי בתצלום. אמי מחייכת בהנאה ואני נראית ממש שמחה. בודדתי את עצמי מן התמונה. נדמה לי שזו השניה מבין כל התמונות מילדותי שבה אני מחייכת . כאן אני נראת ממש עולצת. סוף, סוף אני מתחברת אל עצמי, כילדה. אמנם  יצרתי עבודות ובהם הפרצוף העצוב ( לרבים הוא מזכיר את אנה פרנק) אך כבר מזמן איני חשה מחוברת אליו. " מה לי ולילדה העצובה שבתצלום ?" אני שואלת את עצמי. לילדה זו, שבתמונה למעלה, אני מתחברת בשמחה. אולי, בגיל זה עוד לא הכרתי את ה"רווחים" מן ההבעה " אני יתומה" . שנים רבות, רבות מדי,  המשכתי בכך. אני מעידפה להתחבר לילדה השמחה הזו.

      אני בוחנת שוב את פניה ורואה בהן היסוס מסוים. די. מספיק, עלי להתבגר.

       

       

       

       

       

      דרג את התוכן:
        2 תגובות   יום ראשון, 27/9/09, 10:15
        לשנה טובה ניכתב, שנת בריאות, שמחה ושלום.
        דרג את התוכן:
          2 תגובות   יום שני, 21/9/09, 01:14

          בעיסקי מחזור עובדים גם בראש השנה. כך קרה שאתמול בבוקר הייתה פעילות ענפה סביב הפח שמול הבניין שלנו. זוג צעירים פינה את דירתו והניח חפצים ליד הפח ומיד, כבמטה קסם, צצו מאי שם ממחזרים למיניהם או במלים אחרות אנשים שהם  יזמי יד שניה או גואלי אשפה. אפילו יזם מתכון מזדמנות הגיע תוך זמן קצר. עלה בדעתי שליד כל פח ישנו מודיע המזעיק את היזמים השונים. הפעם הגיעו אנשים אחרים מאלה שאני רגילה לראות בעסקי המחזור שסיבב הפח שלנו. כנראה הקבועים היו עסוקים בתפילות ראש השנה. בכל אופן, אוצרות רבים הונחו ליד הפח ונעלמו תוך זמן קצר, כל מטען בתורו. אני מבקשת לציין את זוג הצעירים שהניח הכל בסדר מופתי ואת הפרטים הקטנים יותר הניח בקופסה. לצערי, הסדר סביב הפח לא כל כך נשמר . גם בגלל הכמות הרבה של פסולת החג שנאספה על הפח וסביבו. כשזרקתי אשפה אתמול

          (  היום כבר השארתי את הזבל בבית עד שיפנו את הקודם)  הבחנתי בצער בתקליטים רבים פזורים ליד הפח. ברגע הראשון רציתי להרים אחד או שנים אך הם היו מרובבים בשיירי אוכל.אני חושבת שראיתי תקליט של נינה סימון ועוד מוסיקה ג'ז או מוסיה שחורה. 

          הזכרתי לעצמי שלפני 22 שנים זרקתי את כל התקליטים שהיו לי, גם את הפיטפון ואת רדיו העץ מפולניה.

           

          לאחרונה, אני משתדלת למעט בצילום אך בראש השנה הזה צילמתי המון. כל כך הרבה מתרחש ברחוב הקטן שלנו. פשוט לא יכולתי להתאפק.

           

           

          מי שמכיר את הבלוג שלי יודע שאני עוסקת באתיקה של חיטוט בפח הזבל ובקונוטציה השלילית שיש לפעילות זו. לא ארחיב את העיסק בעניין בפוסט זה. רק  אציין שלדעתי הצופים בתמונות של אנשים המחטטים בזבל מגיבים תגובה אוטומתית, מותנית שבדרך כלל מפנה תרוניה כלפי השלטונות או משהו בנוסח זה מבלי לחשוב על הנושא בהרחבה. כך מגיבים בעיקר כאשר המתבונן משייך את המחטטים למעמד נמוך, לעדה או לקבוצה אתנית הנחשבת לחלשה. לא זה המצב כאשר מדובר ב מחטטים אידאולוגים . הסתבר לי שישנה קבוצה כזו בתל אביב ( או במקום מכובד אחר) שעושה זאת מטעמי מצפון והשקפת עולם.

           

          שמחתי כשראיתי שהדברים נלקחו. רק על התקליטים שנושארו מאחור הצטערתי. הממחזרים לא ידעו שכיום יש להם ערך כספי. כך, בכל אופן, נאמר לי פעם.

           

           

           

          הערות:
          *    -    בתמונה התחתונה מתפללים החוזרים מבית הכנסת חולפים על פני הפח. זה פשוט בדרך.

          **  -    לא, האיש האוחז בתמונה אינו  עולה מאתיופיה.

          דרג את התוכן:
            10 תגובות   יום שבת, 5/9/09, 16:16




            ברגע האחרון, עם תחילת שנת הלימודים יצאתי לפנסיה. בכל אופן, חתמתי על חוזה ליציאה לפניסה. כבר התחלתי להתארגן לקראת שנת הלימודים, גייסתי לשם כך אנרגיות וכעת עלי להוליך את האנרגיות למקום אחר.

             

            אני שמחה, נרגשת, קצת בהלם ומקווה שאסתדר עם הכנסה קטנה יותר. הלוואי שאצליח למצוא תעסוקה  שתחזיר אותי לרמת ההכנסה שהייתה לי עד כה ( לפחות),לעבודה כפית  שבה לא אצטרך להטיל מרות, לתת ציונים ולטפל בבעיות משמעת.  


            זה מזכיר לי את הפירסומת של פסגות(כאן ) שהופנתה אלי ישירות והציעה לי לדאוג לקופת הגמל שלי לעת פרישה. מעניין מה הי הקורה לקופת הגמל שלי אם הייתי מעבירה אותה לפסגות שרכשה הכי הרבה איגרות חוב של לבייב.  אמנם גם קופה שלי הפסידה אך נראה לי  שהחזירה לעצמה קצת מן ההפסדים. אנימקווה שאין לה איגרות חוב של לבייב.


            44444444444444
            רק היום נכנסתי לאינטרנט לבדוק מה קורה בה.


             


             


            דרג את התוכן:
              4 תגובות   יום שלישי, 1/9/09, 13:57

               

              ציטוט מפוסט של וולווט אנדרגראונד (ההדגשה בשחור , בהמשך,  שלי) :

               

              " מה יהיה עם התלמידים יוצאי אתיופיה
              כל כלי התקשורת מחפשים להם את האחים כהי העור הייצוגיים שידברו על התופעה. בידיעות בחרו כברה קסאי המספרת איך פעם אחת, בגלל שהמורה עלבה בה,אמא שלה באה לבית הספר ובלי לומר מילה “הורידה לה סטירה”. עידן רייכל, עמו מופיעה קסאי, מספר את זה בהופעות מדי פעם, למרות שהוא נגד אלימות, “אבל כשצריך, צריך”.
              הלו הלו, סליחה? מה קורה לכם? כשצריך צריך? מה זה פה? ולמה העיתון המכובד מפרסם בכלל את הסיפור המקסים הזה, בבחינת הנה, ראו מה אפשר לעשות?
              והנה, אשר יגורתי: אב זועם תקף את ראש מנהל החינוך באילת. "

               

              דבריו של רייכל כפי שצוטטו בבלוג הרגיזו אותי כל כך עד שהגבתי  בהרחבה אלא שתגובתי לא נקלטה ( מעבר לבלוג חדש ועוד כהנה וכהנה עניינים אינטרנטיים)  לכן החלטתי לכתוב זאת כאן, כפוסט. בדיעבד הסתבר  לי שהתגובה צריכה אישור של דבורית ולכן עובר זמן עד שהיא נקלטת. בגלל בעיות הקשב שלי רק לאחר קריאה חוזרת שמתי לב שכברה קסאי סיפרה על כך בידיעות . מפני שאיני יודעת כיצד הציגה זאת . האם לחיוב או לשלילה איני מתיחסת לדבר. אם אקרא את הטקסט אתייחס לדבר. רק אציין שמורות ומורים רבים העליבו אותי במהלך לימודי אך מעולם לא עלה בדעתי לנקוט באלימות ובוודאי שעניין זה לא היה עולה בדעתה של אמי שלא נמנעה מלהכות אותי ( "כשצריך אז צריך" , כמו שאמרו אז על הכאת ילדים וכיום אומר זאת רייכל על הכאת מורים).

              כילדה שנולדה יתומה ( מאב) העליב אותי העולם בכלל ובעיקר כשעליתי ארצה זכיתי למטר עלבונות. כמוני, גם אחרים. הכל העליבו אלה את אלה וכך גם נוהגים כיום. גם אז היו הורים שהיו אלימים כלפי המורים. מנסיוני כתלמידה וכמורה, הדשבר לא מועיל לילדי אותם ההורים. אני זוכרת שאמי סיפרה לי, עוד בילדותי, שאשה מסוימת שפכה דלי עם צואה על העובדת הסוציאלית. היא כנראה כעסה מאד ואולי בצדק. אולי אז לא היו לה כלים אחרים. אני זוכרת שכשמעתי סיפור זה העסיקה אותי השאלה כיצד אספו במשפחה את דלי הצואה. איני יודעת עד כמה הסיפור הזה נכון. אז באותם הימים ( בבית שמש) הילכו סיפורים שונים . כך למשל הי שמועות על שוחד מיני. אני יודעת שמאי נתנה מתנות מכל הדברים שהבאנו מחול. אז , זה לא נחשב לשוחד . אולי בעצם אני רק מציאה זאת מזיכרונות ילדות.

              ובכל זאת משהו על עלבון. אני זוכרת ואיני יודעת עד כמה זכרוני נכון , שפעם מורה חיילת נתנה לי מכה בסרגל , על הראש ואלי על הכתף, בגלל שפיטפטתי. אז עוד לא הייתי חוצפנית. לאחר מכן , בכיתה ט או י' הפכתי לילדה רעה ובסוף כיתה י' קיבלתי ' מספיק' בהתנהגות וכיוצא בזה בסדר וניקיון ובחריצות ( הציונים האחרים היו בסדר) . אך אף פעם לא הייתי אלימה כלפי מורים ואפילו לא כלפי התלמיידם ( חוץ מאלה שניסו להרביץ לי). פשוט , אז , אמרתי מה שחשבתי או מה שחשבתי שאני חושבת , דבר שנחשב, בימי למנהג מחוצף. בעצם, גם בימינו איננו אוהבים זאת. למען תחושת הצדק אציין שכל מה שעשיתי אני למורים שלי קיבלתי בחזרה במידות גדולות ומכופלות.

               

              הינה התגובה שלי בבלוג של וולווט אנדרגראונד.( בתיקונים קלים):

               

              עם תחושת עלבון אי אפשר להתווכח  אך אסור להגיב על עלבון באלימות גם אם המורה אכן העליבה את הילדה או שהילדה פרשה כך את דבריה של המורה למרות שלזו לא היו לה כוונות לפגוע בילדה (לא נכתב על כך כלום). אותי מעצבן שהאיש הנחמד הזה ריכל מרשה לעצמו להצדיק שימוש בכוח פיזי כתגובה לאמירה. בבית הספר אנחנו מנסים לשכנע ילדים לא להכות את האחר רק מפני שזה העליב אותו ולנסות לפתור את העניין באמצעות הידברות. שהרי יש כאלה שדי להם במבט מסוים המתפרש כמזלזל או בהערה תמימה כדי להוציא סכין ולדקור.  אגב, לעתים, די שמורה מעיר הערה עניינית לתלמיד מפריע כדי שזה  יתפרש זאת כהתנכלות.  הסיפור הזה ממש מוציא אותי מן הכלים כי בימים הקרובים אצטרך להתמודד עם בעיות מסוג זה שרייכל המתיפייף מרשה לעצמו להפיץ. אגב, אם אינני טועה , לאחר הפרויקט הראשון שלו היו טענות של משתתפים ממוצא אתיופי שרייכל ניצל אותם.  

              אין לי זמן להרחיב בנושא אך , בלי נדר, אעשה זאת  במהרה, בימינו.

               

              והינה תוספת קטנה :

              פתיחת שנת הלימודים תש"ע | צעירים התקיפו מורה במבשרת ציון מאת יהונתן ליס

              מקרה האלימות הראשון בבתי הספר אירע פחות משעתיים לאחר פתיחת שנת הלימודים. כוח משטרה שהוזעק למקום הותקף גם הוא בידי התלמידים

              אני מניחה שגם הם נעלבו ממשהו.

              דרג את התוכן:
                2 תגובות   יום שלישי, 1/9/09, 03:11


                היום, פעם שניה אני אוכלת אותה בקפה. שעתיים כתבתי פוסט רגשי, ארוך, אישי, דבר שנמנעתי ממנו כבר זמן רב בשל כל התקלות ובגלל שגם לא היה לי חשק ורצון לדבר על רגשות שבעצם גם לא כל כך עניינו אותי אלא שלאחרונה התחלתי ( מתוך החלטה) לעבוד על שירים שכתבתי ( כעת איני כותבת).  הערב נכנסתי ל'בימה החדשה' שבה לא ביקרתי איזה שנתיים  והדבר עורר בי זכרונות של רגש. הינה הלילה זה בא. שעתיים כתבתי וכשביקשתי לשמור הכל הלך פרש.

                 

                ברגע האחרון גם שכחתי לשמור אותו במסמך אחר. אולי מוטב כך. מה זה חשוב בעצם. אז דיברתי לעצמי. גם זה משהו.

                 

                כעת, כשזה לא ממש חשוב אז הוא שמר בלי בעיות. .

                 

                מילא, בפולנית אומרים שלא בודקים שיניים לסוס שמקבלים במתנה.

                 

                 


                הציור למעלה : צבע מים 56/76 על נייר . לזכר אמי שנפטרה בח' באלול לפני 28 שנה ולזכר ה1 בספטמבר 1939 . ביום זה ברחה אמי מוורשה מפחד ההפגזות ולקחה עמה את קופסת כלי המניקור שעמדה ליד הקופסה שהכילה את תמונות בני המשפחה.  כלי המניקור עזרו לה להתפרנס מעט בקולחוז בקזחסטן . 

                 

                 

                 

                דרג את התוכן:

                  הפעילות שלי

                  פרופיל

                  shulamit
                  1. שלח הודעה
                  2. אוף ליין
                  3. אוף ליין

                  ארכיון

                  פיד RSS