כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 9/2010

    10 תגובות   יום רביעי, 29/9/10, 01:30

    רציתי לראות איך נראה העולם מעבר לכיסוי שחור. רציתי לצלם את ידי המלוכלכות בדיו. צירפתי דבר לדבר ולאחר מכן גם עיבדתי במחשב.

     

    ''

    אני מנסה להפריד בין התמונות אך  הן מתחברות כל הזמן וממש  אין לי כוח לדחוף אותן. הערב ביקרתי בדוכנים שמכרו שוקלודים, יינות ובירות. גם טעמתי וגם קניתי לבית ובבית המשכתי לטעום עד שראיתי את תחתית המיכל ( קופסה , בקבוק) .

    ''

    אני דווקא מנסה לחזור למוטב ולמשקל לפני חג הפסח אך עד כה נכשלתי בכך. בכל אופן, איני מרימה ידיים.

    עוד בעניין כיסוי הפנים

    דרג את התוכן:
      12 תגובות   יום שישי , 24/9/10, 14:04

       

      זה התחיל ככה. בציפורן ודיו שחור על דף לבן

      ''

      נפעם היא לא עפה. ישלה בטן גדולה. הציפור רוצה לעוף אלא שהיא קשורה או שהיא פורמת

      הרישום נסרק ובמחשב נוספו הכתמים השחורים  שנתנו להם גוף ומשקל

      ''
       

      בסופו של דבר הפך הרישום לצילורישום או לרישוצילום 

      ''

      וגם

      ''

      אצלי, במחשב, נותרו הצעות נוספות לאפשרויות בלתי מוגבלות.

      בעצם, העיקר  שתהיה שבת שלום

      דרג את התוכן:
        13 תגובות   יום ראשון, 19/9/10, 01:17


        ''
         

         

        יום אחד, כשעוד הייתי צעירה, דימיתי לעצמי שאני מרקדת על גגות הבתים בדרך מצדה. זה  היה באחד מימי סוף הקיץ, ביום ערפילי ואולי מהביל. גם ברגע זה אני רואה את עצמי, שם, מביטה בי מקפצת על שפת אחד הבניינים שברבות הימים הקדשתי לו סידרה של תצלומים, נעה בקלילות על קצות האצבעות, מתרוממת כשפירית כשידי מקבילות לכביש  ובעודי מסתחררת נוחתת בתוכי, על המדרכה.

        נדמה לי שבאותו רגע הייתי מאושרת ואולי הייתי סתם שמחה או משועשעת. אחר כך, לאחר שסיפרתי את המעשה לאותה החברה, הוסבר לי שזה מסוכן, שממש לא כדאי להתפצל ולו כדי לעוף. עם הזמן למדתי לפחד.

         

         


        ''

        לאחרונה הופיעו ברישומים שלי דמויות עפות או יותר נכון דמויות המנסות לעוף . אמנם גם לפני כן רשמתי מדי פעם דמויות שניסו לאתגר את כוח הכובד אך הן היו כבדות ומסורבלות. בחודשים האחרונים, הדמויות העפות קלילות ושקופות אך רובן מחוברות בחוט לחפץ כלשהו או לחיה.

         

         


        ''

        השנה, רשמתי בעיקר בציפורן הטבולה בדיו. מגע קצה הציפורן בדף והקו ההולך ונוצר בתנועת ידי המוליכה את העט גורמת לי הנאה המכילה בתוכה גם מידה של מתח וחשש מפני טעות בשיקול דעת כי ברגע שהחומר מטביע את חותמו על הדף אין דרך חזרה. אי אפשר למחוק כתם דיו. כל תנועה נשמרת ומתועדת. זאת למדתי כבר בכיתה א', במהלך התרגולים בכתיבה תמה. למדנו לכתוב בציפורן הטבולה בדיו. מילאתי דפים על גבי דפים באותיות מסורטטות  בתוך שורות ועל פי המידה הנכונה, בתנועה שנלמדה, מבעוד מועד, בקפידה רבה ועל פי הסבר מדוקדק. כל כתם דיו, כל קו לא נחוץ, גזר את דיני להתחיל את המלאכה מבראשית.

         

         


        ''


         

        נדמה לי שכאשר אני מסיימת רישום שמשביע את רצוני. כלומר, זה שלתחושתי " נכון" מבחינת מידת הקווים והכתמים שהנחתי על הדף הלבן, זה שהצורות בו הולמות את הרגש או את המחשבה שהניעו את היד, אני חשה כמו ברגע שבו סיימתי למלא דף במחברת הקליגרפיה, בלי אף שגיאה אחת. בדרך כלל, זה רגע קצר החולף מהר. אני מתארת לעצמי שכל מי שעוסק ביצירה מכיר את הרגעים הללו שבהם היוצר רואה את מעשה ידיו במבט שני ושלישי. אולם, מאז שאני זוכרת את עצמי אני מציירת בציפורן ודיו כדי לחוות את רגעי שביעות הרצון הקצרים.

         

         
        ''

        כבר איני זוכרת כיצד התקבלו התרגילים ה"מושלמים" שלי עלי ידי מורתי. אני מקווה שלא העירה לי על כל אותם האי דיוקים שכנראה היו בעבודתי שהרי איני מסוגלת אפילו לחתום את שמי באופן אחיד וקבוע.

         

         
        ''

        למען הגילוי הנאות עלי להודות שלעתים אני מעבדת רישומים בחשב. כך נהגתי גם ברישום (השני מלמעלה) שבו דמות שחורה שוכבת. האפשרות לטעות ולחזור בי מטעותי גורמת לי הנאה מרובה.  

         


        ''

         

         

         

        פורסם לראשונה ב"מחשבה שניה" כפוסט אורח'  כאן,

         

         

         

         

        דרג את התוכן:
          8 תגובות   יום שישי , 17/9/10, 15:25

          ''

          דרג את התוכן:
            8 תגובות   יום שני, 13/9/10, 19:30

             

            • תגובה של איריס על אחד התצלומים שהעליתי בפיסבוק וה "וואו , דרמטי"  של רונה הניעו אותי לבחון מחדש את התמונה שהעירה בי זיכרון ילדות או יותר נכון נערות.
            •  
            • ארגון הכתמים בתמונה הזכיר לי את המעמד ההוא שמעצמת הרגש שעורר בי נחקק בזיכרוני כהוויתו. אני מוצאת דמיון בחלוקה בין המשטחים הכהים לבהירים , בגודלם ובהתארגנותם. והעיקר מדובר בחנויות מכולת.

             

             

            •  ''

             

             

            • יכול להיות שהייתי בת 12. כן, זה מה שנדמה לי. בתחילת ההיזכרות הייתי שם לבד אך כעת נוסף אחי לתמונה. אי אפשר בלעדיו שהרי בלעדיו אין משמעות לזיכרון זה. לו היה זה בימינו יכולתי לתת לו תפקיד קולי בלבד שהיה מושמע באמצעות הפלאפון אך אז, בתחילת שנות השישים אפילו טלפון לא היה לנו בבית וגם לא לשכנים שלנו. מי שרצה לדבר עם קרובים רחוקים נאלץ להיעזר בטלפון באחת משלושת החנויות שעל הגבעה, מעבר לכביש. נדמה לי ששלושתן היו חנויות מכולת. אולי באחת מהם מכרו גם ירקות. לאמיתו של דבר איני יודעת אם היה להם טלפון. אני סתם מנחש.. נדמה לי שמתקבל יותר על הדעת שהיה שם טלפון ציבורי אחד המשותף לכולן.
            • באותו לילה שעליו אני מספרת חזרתי לביתי  מן "המרכז". מול ביתנו, מעבר לכביש היו אותן החנויות. מצידו האחר של הבית, של כל הבתים ברחוב השתרעו מרחבים, שדות בר לא זרועים, נחל שורק היבש, גבעות רכות . בחלקן עצי זית ובוסתנים זנוחים שנעזבו בבריחה/ גרוש ב 48. ובראש הגבעות התנוסס לו המנזר בית גמל.
            • בימים נהגנו לשוטט בגבעות אך בלילות נזהרנו מאד מפחד אותם הפדאיונים שעליהם שמענו  בחדשות.
            • הלכתי לביתי בחושך  וכשהתקרבתי אליו הבחנתי באפלה הפרוסה מעברו האחר.  תהיתי מה אעשה אם אלוהים יתגלה אלי לפתע מן החושך, כיצד אגיב, האם אתאבן מפחד או שאדע להתמודד עם המראה. באותו רגע הסבתי את פני אל גבעת החנויות, שם ראיתי דבר מה גדול מונח על ארגז הסמוך לקיר המכולת, מאותם ארגזי העץ שבהם הביאו העולים את חפציהם. לא הבחנתי באחי הגדול שהתקרב אלי ולחש : "ז ה הפרש בלי ראש". עוד שני רבות נתקפתי חלחלה כשהבטתי באותו הארגז שעמד שם עוד שנים רבות. הסתבר שאחד הרוכלים /סוחרים הערבים שהסתובבו בסביבתנו מצא לו מקום לינה לאותו הלילה.

             

             

             

             

            הערות :

             

            1.קראתי שהספר "פרש בלי ראש" מין ריד יצא בארץ ב - 1965 בהוצאת יזרעאל

            http://booksefer.co.il/index.php?dir=site&page=catalog&op=item&cs=13627&langpage=heb&category=2452

            כנראה קראתי את הספר בפולנית

            • 2. מדובר בבית שמש  
            דרג את התוכן:
              10 תגובות   יום שלישי, 7/9/10, 14:53

              ''

              גמר חתימה טובה

                                         כל טוב, שולמית

                                               

              דרג את התוכן:

                הפעילות שלי

                פרופיל

                shulamit
                1. שלח הודעה
                2. אוף ליין
                3. אוף ליין

                ארכיון

                פיד RSS