כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 1/2011

    11 תגובות   יום ראשון, 30/1/11, 17:56

    מאז שצילמתי, בשבוע שעבר,  את הגברת החוצה כביש כנגד השמש ושקית פלסטית בידה,  פיתחתי אובססיה לשקיות פלסטיק באור. ביום שיש זה לא נסעתי לעיר אלא טיילתי קרוב לבית. יצאתי ל"הליכה" אלא שהדימויים הנכונים להצטלם  ממש התנפלו עלי ולא איפשרו לי צעוד במרץ. כל הדרך נתקלתי באנשים הנושאים שקיות ובהם מצרכים. לבסוף , גם אני הצטרפתי אליהם וקניתי במכולת פרורי לחם. נשאתי אותם בשקית פלאסטיק ,כחולה,קטנה וגם הצטלמתי איתה.

    ''

    תחילה פגשתי את האיש הזה.

    בדרך חזרה ראיתי את הנערה  הנראית לי סטודנתית (השכונה קרובה  לאוניברסיטה).  כשצילמתי לא שמתי לב לרצים.

    ''

    צילמתי גם את צילי עם השקית שלי.

    ''

    וכשצילמתי חשבתי שבעצם אני בורחת ממה שבאמת אני צריכה לעשות או יותר נכון מה שהחלטתי לעשות לקראת תערוכה שאני מתכוננת לערוך לאחר פסח ,בבית האמנים ,בבאר שבע. תערוכה שאני דוחה כבר שנתיים. 

    צילמתי גם ציפורים ושקית על כבל חטלפון המתנופפת ברוח.

    ''

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום שלישי, 25/1/11, 23:08

      ביום שישי, בשעה שתים  נסעתי לעיר העתיקה , למדרחוב. כשהגעתי רב הדוכנים כבר התקפלו והשאר עסקו באריזה. עברתי ביניהם וצילמתי. קבוצת ילדים שקיפצו על גלי מרצפות אקרשטיין האדומים  הבחינו בי ועשו פוזות לצילום . השאר היו עסוקים באריזה ולא נתנו את דעתם עלי. רק איש צעיר אחד ונאה  סימן לי, מרחוק, שאצלם אותו. הוא הצביע על פניו בהבעה גאה כאומר "תראי אותי. אין ראוי ממני לצילום" משהו בו נראה לי מפוקפק ולכן המשכתי בדרכי מבלי לצלמו.

      כבר הבחנתי בו קודם, כשהגעתי למדרחוב.  כשחלפתי על פניו חשבתי שהוא מזכיר לי בחור צעיר ויפה  שהכרתי בצעירותי, שהיה משעמם במידה בלתי נסבלת. אפילו העליתי את האפשרות שזה בנו של אותו גבר תמיר ונאה שכל מילה מפיו נחתה עלי כמו אבן.

      אני מרוצה  כשאנשים מסכימים שאצלם אותם אך,לעתים, מתלווה לכך מן אי נוחות. הדבר מכביד עלי (כוונתי לאנשים זרים ולא לבני משפחה). המעשה כאילו מחבר אותי אליהם , הצילום יוצר מראית עין של אינטימיות שכנראה קשה לי ומאיימת עלי.  במצב זה לא רק אני מבחינה בהם (ומצלמת) אלא גם הם מבחינים בי.

      חזרתי דרך הכיכר שתכנן ספאדי ( עוד אדון בה)  שהתרוקנה מדוכנים ואנשים.

       

       ''

      כאן השמש בגב

      ''

      כאן מול השמש

      גברת קשישה קיפלה את הסריגה. כשצילמתי אותה חשבתי על עצמי

      ''

       

       

      תחנת האוטובוס הייתה ריקה. חיכיתי וצילמתי, מוקסמת מתעלולי האור

      ''

        

      גם באוטובוס המשכתי לצלם

      היא עלתה בתחנה המרכזית. מישהו אמר " יום הולדת". היא הביאה עמה שמחה, לפחות למראית עין

      ''

      דרג את התוכן:
        3 תגובות   יום רביעי, 12/1/11, 20:43

        ''

        מרתק. באמצעות הבלוג פורטפוליו . כדאי להיכנס ולראות. מעניין מאד

        דרג את התוכן:
          4 תגובות   יום שבת, 8/1/11, 16:56

          ''

           

           

          • לפני עשרות שנים מוניתי לנהל אולפן לעולים חדשים. לאחר כחודשיים הודיתי למפקח על האמון שנתן בי וויתרתי על התפקיד כי העדפתי לעבוד כמורה. המפקח התבונן בי מזועזע בעודו תוהה את מי ימנה במקומי. לאחר התייעצות קלה בחרו הממונים באחד המורים שלא ידעו מה לעשות איתו כי הוא נכשל בהוראה. הם הניחו שכמנהל הוא יגרום פחות נזק. אותו איש, מרגע שמונה לנהל, החל להדריך את המורים האחרים ודרש מהם לעבוד על פי שיטתו. כאשר סירבתי זומנתי לשיחה עם המפקח שדרש ממני לציית למנהל. עוד אני זוכרת את תדהמתי לנוכח דרישה זו שהרי זכרתי היטב את השיחה הקודמת עם אותו מפקח, איש תם וישר.  
          •  
          • נזכרתי באירוע זה לפני יומיים כאשר חברה שלומדת אתי סיפרה לי בהתלהבות ובשמחה שראתה ביקורת חיובית על עבודותי . היא התאכזבה  כאשר ביקשתי ממנה לא לעשות מזה עניין ולא לתלות את הכתבה על לוח המודעות. היא אמרה : "אני רוצה שכולם  ידעו איזו אמנית טובה את ".הודיתי לה מקרב לב על רצונה לרומם את שמי, על יחסה האוהד ליצירה שלי ובכל זאת התנגדתי כי הרגשתי שהאמירה, גם אם נאמרה עלי ידי מבקר אמנות, בעיתון, לא הופכת אותי  לאומנית טובה יותר אלא מבטאת התרשמות אישית של המבקר, הנכונה לאותו רגע.  תובנותיו עניינו אותי אך הייתי מודעת לזמניות שלהן.
          •  
          • אדם הקורא ביקורת ספרות  בעיתון יכול לקרוא את היצירה ולהיווכח בעצמו בטיבה ואילו בכל מה שנוגע לאמנות פלאסטית הדבר לא ניתן מפני שאין אפשרות לבקר במרבית התערוכות המסוקרות  וגם  אי אפשר להביא את כל היצירות לפני קורא הביקורת ( בעיתון) המתוודע אל היצירות באמצעות המבקר ואינו יכול לעמוד על טיב הביקורת גם כאשר הוא סומך על שיפוטו מתוך שמצא כי על פי רב הסכים לדעתו כאשר ביקר בתערוכה שהנ"ל סיקר. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במבקר שהקורא אינו מכיר.
          •  
          • הכרתי את הביקורת שעליה דיברה החברה וגם שמחתי בה כשקראתי אותה אך הטרידה אותי השבריריות של אותה הערכה שכל כולה תלויה במה שאדם זה או אחר יכתוב בעיתון,  שמעצם מינויו למבקר אמנות,  בעיתון זה או אחר, הופך, בעיני רבים, לבר סמכא היכול להשפיע על גורל יצירה  ועל יחסם אליה. הרי ידידתי לא הכירה את מבקר האמנות ולא ידעה על פועלו, השקפת עולמו, נסיונו והרזומה שלו אך הניחה שעצם מינויו נותן תוקף לדבריו.   
          • איני מפונקת בביקורות טובות ואיני מזלזלת בערכן כי נדיר שמבקר, מחוץ לעולם האינטרנט, מתייחס לעבודתי  אך מטריד אותי כוחו של המינוי, התפקיד, המעמד הזמני, על קביעת התודעה הציבורית ביחס לאמן התלוי בהערכות אלו לצורכי פרנסה ופרסום. בעבור אנשים כמוני האינטרנט הוא ארץ ההבטחה. איני משתמשת בביטוי "הארץ המובטחת" כי דבר לא הובטח לי  אך כאן "הכל צפוי והרשות נתונה"
          •  

           

           ''

          רישום בעיפרון, מתוך אחד הפינקסים, לא מצוין תאריך. 

           למעלה, רישום בדיו על נייר אקורל. 15/10 סמ'

           

          פורסם לראשונה ב" במחשבה שניה"

          דרג את התוכן:

            הפעילות שלי

            פרופיל

            shulamit
            1. שלח הודעה
            2. אוף ליין
            3. אוף ליין

            ארכיון

            פיד RSS