כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 1/2012

    4 תגובות   יום שני, 30/1/12, 22:55

     

     

    ''

    כשחיברתי את התמונות חשבתי רק על החיבור. אולי אמרתי, הינה , אני רוצה את אבא על העץ ,ליד הציפור. לא מעבר לזה. גם בתמונה השנייה חיברתי. אחר כך ראיתי את הילדה בתוך היד של האיש.

     

    לאחר מכן, כשחזרתי והסתכלתי נזכרתי בסיפור שסיפרה אמי על אבי שישב על עץ תפוחים בבוסתן בקזחסטן  ואמר את תפילות יום הכיפורים. כשחברו, שהיה על עץ אחר, עונה לו. היא אמרה שהיה שומר על הבוסתן " זה היה מזל כי אפשר היה, לפחות, לאכול תפוחים" . נדמה לי שזה מה שאמרה. לצערי לא הקלטתי את אמי ואת סיפוריה ועל כך אני מצרה. היא ידעה לספר. אני לא כל כך מבינה מדוע ישבו על העצים. אולי פחדו מחיות רעות.  מעניין אם יש בקזחסטן חיות פרא. ואולי זה היה במקום אחר. 

     

    '' 

     לעתים נדמה לי שבהסח הדעת, אני חיה את קרעי הזכרונות של אנשים שהיו אבי ואמי.

    דרג את התוכן:
      5 תגובות   יום שישי , 13/1/12, 21:41

       

      ''

      לפלא בעיני כיצד הצליחה אסתי להעלות לכאן  את הוידאו, שצילמה בביקורה בתערוכה שלי. ניסתי ונכשלתי פעם אחר פעם. כתבתי לאסתי וגם לתמר וביקשתי עזרה. במהלך שיחת ההדרכה בצ'יטוט  עם תמר גיליתי שהסרטון עלה לבלוג שלי.  לא הבנתי כיצד הדבר קרה. חשבתי שעשיתי משהו נכון ולא השגחתי בכך. כשהודעתי על כך לאסתי הסתברה לי האמת הפשוטה, כנראה יש מצבים שבהם האמת פשוטה, גלויה ואי אפשר לערער עליה,  שאסתי העלתה את הסרטון. אני מספרת זאת כדי להדגים כיצד עובד הראש שלי שאותו אני לא ממש מבינה . כך גם בעבודה לתערוכה זו. חלק מהתהליכים ברורים לי לחלוטין אך במקטעים מסוימים איני מבינה כיצד קרו הדברים שנהיו למה שנהיו, זולת הרצון שיקרה משהו בעל אופי מסוים. זה כרוך בהשתקעות בעבודה והדברים נעשים מעצמם. אולי יש בתוכי איזו אסתי או תמרי, ששמה שולמית, ואולי שמה אלכסנדרה, שכך אמרה אמי, הייתי אמורה להיקרא, לו הייתי נולדת ברוסיה . 

       

       

      ''

       

       

      למען האמת ואי אפשר לפקפק באמת זו, הייתי אמורה להיקרא שרה לאה, על שם שתי הסבתות שלי, שנספו בשואה. מהסיפורים של אמי הבנתי שאחת הייתה יפה ורעה והשנייה טובה. אני דומה לטובה, לחרוצה, לאמו של אבי  ולאבי וקרויה על שמו כי רצה הגורל  או מי שרצה שאבי ימות חצי שנה לפני שנולדתי. אני יודעת שכבר סיפרתי על כך ומשום מה אני חזרת על כך שוב ושב . אולי מפני שלהיות יתום מלידה זה משהו אחר מאשר להיות יתום לאחר זמן מה או לא להיות  יתום כמעט אף פעם. ליתום מלידה יש הילה של יתום. אמנם הוא נולד מקופח אך אם ידע לשחק את משחק היתמות ולנצל את העמדה היתמותית, יוכל גם ליהנות מכך. על המעלות שביתמות כתבו לא מעטים. הפילוסוף סרטר ב"מלים" היה משכנע ביותר וגם למגריט היה משהו מעניין לומר על כך. נדמה לי שגם שלום עליכם כתב: "אשריי יתום אני". יכול להיות שלולא הייתי יתומה הייתי ביולוגית. לא ביולוגית ימית כמו ( ארכיאולוגית?)   תמרי, גיבורת קמפינג  אלא ביולוגית חוקרת במעבדה כי לעיסוק זה ביקשו להפנות אותי היועצים החינוכיים לאחר כיתה ח'. הם לא ידעו שכבר בחרתי להיות ציירת או ליצנית. בסופו של דבר הפכתי לציירת ליצנית או לליצנית ציירת. יכול להיות שלו הייתי נולדת דומה לסבתא שרה היפה לא הייתי נזקקת לליצנות ויכולתי להיות דוגמנית או סתם אישה יפה אך אני נולדתי דומה לאבי וכשאני מתבוננת במראה אני רואה את פניו, את פני אמו ואחיותיו. זאת אני יודעת מפי אמי שלא אחת , הייתה המתבוננת בי בפליאה, בעיקר כשהייתי מחייכת ." אוי את ממש כמו אבא. ככה, ככה הוא היה מחייך". שנים אני מדברת על כך שאין לנו תצלום של אבי . רק עכשיו אני קולטת שאין לנו צלום של אף אחד. כל מה שאני מכירה הוא דרך עיני אמי שהיטיבה לצייר בפנינו את העולם שנעלם.

      ''

      כשהתחילו ההפגזות על וורשה, במהלך מנוסתה, טעתה אמי ולקחה את תיבת כלי המניקור במקום את הקופסה עם תמונות המשפחה . איני יודעת אם התמונות היו שורדות את תלאות הבריחה לרוסיה אך הסתבר שכלי המניקור שרתו אותה היטב כשאפשרו לה להתפרנס מעט מהמניקור שעשתה לנשות הקולחוז באחת ממדינות ברה"מ האסיאתיות  שאליהן ברחה עם אבי ושם נולד אחי. 

      רציתי לדבר על אמנות ועל תהליך יצירה ובמקום זה אני פורסת לפניכם את הלא מקום של הלא אנשים  שבקרבם  חייתי ושם שהיתי מילדותי ועד מותה של אמי שלצערי הרב לא זכתה שאקליט את סיפוריה. באותם הימים הייתי אישה קשה. זו דרכם של צעירים מסוימים שאינם מסוגלים לסלוח. עם השנים התרככתי וכאן המקום לתקן רושם של משהו שאמרתי על סבתי לאה, אם אמי, שעל שמה הייתי אמורה להיקרא. לפי מה ששמעתי מפי אמי היא עסקה גם בגמילות חסדים. אם סבתי הייתה צדקת ונשים שהתקשו ללדת עלו לקברה.

      הצפייה בסרטון  החזירה אותי דווקא לעבודות ההדפס שהכנתי והצגתי בשנת 2003, שבראשונות שבהן, עסקתי בראש ורק אחר כך בגוף/ לא גוף שלטעמי מהוות הקדמה לעבודות האחרונות. בנוסף, כינסתי את כל הראשים שהכנתי לקראת התערוכה הנוכחית מתוך כוונה לבחון אותם ולבנות עליהם דמויות נוספות בעולם הזה שאני יוצרת כדי שגם לי יהיה משהו לראות ולהראות. משהו לנעוץ בו את שיני הזאב המורעבות שלי.

      אני חוזרת וקוראת את המשפטים האחרונים וחשה בחילה קלה בשל המלודרמטיות. הרי אני יודעת שאני משקרת. אני יודעת שאני יוצרת רק כדי ליצור כי זה מה בחרתי לעשות בחיים ובכל זאת אני ''נהנית להיות רגשנית ולהישמע רומנטית. זה ההרגל התר אחר האמפטיה.  

       

       

        

       

       

       בסרטון המובא למעלה אני משוחחת עם אמה ודודתה צביה של אסתי סגל שצילמה את הסרטון

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

      דרג את התוכן:

        הפעילות שלי

        פרופיל

        shulamit
        1. שלח הודעה
        2. אוף ליין
        3. אוף ליין

        ארכיון

        פיד RSS