כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 9/2012

    6 תגובות   יום שלישי, 25/9/12, 12:49

    ''

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום רביעי, 19/9/12, 14:09

      ''

      בלי נדר, אם ירצה השם והאוצרת, אחרי החגים, אשתתף בתערוכה שנושאה באר שבע. לכאורה, זה עניין פשוט לבחור שתי עבודות. הרי אני מרבה לצלם בעיר אך אני מתקשה לבחור. האם להציג תצלומים שצילמתי מחלון דירתי ואם אכן זה הכיוון, האם יהיה זה תצלום דוקומנטרי ואם זו הבחירה האם אציג ציפורים על העץ מול חלון המרפסת  או חתולים על פח הזבל ואולי אנשים המחטטים בו. צילמתי גם נופים ומעמדים בשכונות השונות שבהן חלפתי אך נראה לי שזאת אשאיר לאחרים. גם צילמתי מראות מחלון דירתי במספר חשיפות (במצלמה מכנית), ערבבתי חוץ ופנים, אור וצל , ים ויבשה, גבוה ונמוך עד שנוצר מקום החדש גם לי. לכאורה, רק אושיט את הסמן ואגע  בהן, אתקן את הראוי לתקן, אתאים לגודל הרצוי ואגש להדפיס.

      ''

      ובכן, זה לא כל כך פשוט. שאלות נוספות מתדפקות על ליבי( בעניין זה, מוחי בהמתנה). האם יהיה זה תצלום המפאר את עירי או כזה המעלה ספק במושלמותו של המרקם האנושי והאורבני. ואולי אציג תצלומים שחס וחלילה מלהזכיר, ירמזו לאיזו נקודת תורפה. האין זה אחד מתפקידיה של האמנות? אני מודה שאתקשה לעשות זאת. שמא איחשב לעוכרת באר שבע דווקא בתקופה של שינוי המיתוג וריבוי מזרקות. במשך שנים התלוננתי על האופן שבו באר שבע מוצגת עלי ידי אלה הקופצים לכאן לרגע כדי לצלם שיכון מסכן או חתולים על פח גולש ליד חבלי כביסה המעידים על דלות  אך מסתבר שגם אני עושה זאת למרות שכשהתחלתי לצלם התכוונתי להראות את ב- ש האחרת.

      לְצַלָּם כוח לרומם ולהשפיל, לשבח ולהעליל, למשוך או לדחות ועוד כהנה וכהנה ברירות עומדות בפניו ואפילו יכולת להואיל או להזיק. גם בעניין זה טמון חומר נפץ לוגי וקונקרטי. הרי אם אראה דברים שליליים אולי יתוקנו ואם אסתיר יכול להיות שאיש לא ידע על כך והמצב לא יתוקן.

      למשל, אם  אקום מהמחשב, אגש לחלון ואביט החוצה אראה שני פחי זבל גדושים וסביבם ערמות זבל, גרוטאות החוסמות את המעבר במדרכה, עליהם חתול, המולך ברחוב. הינה, אב בבגדי חג ושני ילדים הבאים מבית הכנסת, מזנקים מהמדרכה לכביש, מעל הביוב הזורם( קלות) על הכביש, בסמוך למדרכה. הם מתקדמים לעבר השקיעה . אם אציג זאת אראה אמת חלקית כי זה המצב רק בימי חג ובערבים, במי חול. בבקרים המקום נקי אלא שתוך זמן קצר הוא מתמלא. גם בערבו של החג הפחים והגרוטאות פונו אך אנשים באזור שלי מרבים לנקות, לשפץ, להחליף ריהוט, לפנות דירות ( קרוב לאונ' בן גוריון) ואינם מסוגלים לסבול את האשפה בבית למרות שאין די פחים להכיל אותה. אני יכולה לטעון שזאת המציאות שלי וזה מה שאני מציגה אך יטענו נגדי שעלי להתעלות מעל הפחים ולצלם שמים ועצים. גם זאת אני מרבה לעשות וזה כולל, לעתים, גם את המסוקים החולפים, ביום ובלילה, בגובה נמוך, מעל הרחוב שלנו (ברוך השם, בראש השנה הם נחים).לאחר התדיינות זו החלטתי שלא להציג תצלום דוקומנטרי בתערוכה לרגל כך וכך שנים לשחרור באר שבע. הרי לא יעלה על הדעת שאציג בהיכל התרבות אנשים המחטטים בפח אשפה מחשש שיראו זאת המבקרים מן החוץ.

      ''

      יש בידי די תצלומים המציגים רגעים ומראות יפים אך, בשלב זה, לא אתייחס אליהם כי לא מעניין להציג אותם בתערוכה קבוצתית. מצבים יפים קשה להסביר ואילו המכוער מסביר את עצמו. לא. גם זה לא זה.  דברי הבהירו לי שאני מֵפְלַנְטֶרֶת מה שניתן לפרימה קלה. נדרש רק למצוא את קצה החוט. אני מקווה שזה יקרה בפוסט הבא, בתקווה שיבוא אלי במהרה כי הזמן קצר ומלאכת ההכנה לדפוס והטיפול בתצלום המודפס, מרובה. חגים נוספים באים עלינו לטובה, ימי החול מעטים וימי חול המועד קצרים. 

      נראה לי שאני מעדיפה להציג תצלומים רבי חשיפות או תמונות מבוימות. גם בחירה זו נדרשת לשאלת החיוב או השלילה. אני תוהה אם אפשר גם וגם.

      התצלומים:

      1  אגורן באתר בנייה מול קריית הממשלה.

      2. אנדרטת הנגב . מבט משדרות בן גוריון  . תצלום רב חשיפות במצלמה מכנית

      3. מראה הרחוב מחלון חדר העבודה. רב חשיפות במצלמה מכנית.

      לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו.

      דרג את התוכן:
        7 תגובות   יום שני, 17/9/12, 17:08

        ''

        שנה טובה שתבוא עלינו מכל כיוון אפשרי. ונאמר אמן

         

         

         

        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום שלישי, 4/9/12, 22:58

          ''

          היא אומרת רק זה חושך והם בשלהם

          כבר אור

          בתחילה היה שחר, בשנית הגדיל יום

          שם הייתה חכמת בינתיים

          תום, חום, צפרדע לא צייץ

          נמלים קטנות חורשות בגזע עץ

          על סלסילת פירות היא יושבת

          מראשי בובות שערות חוטים תולשת תולה

          הן מדברות אתה רק בחושך

          זה

          היה אדום

          היה (זה) מה שהיה

          רק עושק עור

          היא אומרת גם זה שחור

          סולחת בחום גופה רוחשת מזימה

          בין הַמַּשְפֵּתִים*

          עור קודח, עוד חולם לוחם, רותח

          גדוד פורץ בליבה

          בִּכּסתות (אדומות) נאגר לב צומח

          היא שואגת חושך והם בערגה

          מבעד לחלון ,בגבעות

          עוד אפשר לראות חרצית בצל חסידה.

          הערות:

          א.      מַשְפֵּת - 1. כל אחד מהמקומות לשפיתה של סירים בכיריים . 2. כירה חשמלית לסיר אחד ( פלטה)( מילון ספיר)

          ב. הטקסט נכתב בהשראת התצלומים שאעלה בפוסט הבא. כלומר, הם היו הטריגר שהפעיל את הנצרה שהייתה בהיכון ולא נתנה לי מנוחה עד שיריתי. זו הגרסה - 45 ועוד היד נטויה. בדרך כלל, אני מחכה זמן בין הכתיבה של מה שאני מעזה לכנות שיר אך החלטתי לשנות ממנהגי , לפחות במקרה זה ואולי גם בעתיד. אני מגייסת לעזרתי את חוש ההומור שבנושאים אלה נחבא אל הכלים או יותר נכון מתחבא בין הכלים. אני נזקקת להדפסה כדי להחליט שמשהו " עובד נכון" מבחינתי אך כשאני רואה את זה בפוסט הכל נראה אחרת. כאילו ההעלאה לתחום העין הציבורית משנה את הראייה שלי ואת השמיעה

          ג. חרזתי חרוז חופשי במקומות שבחרתי. אני נתלית באילנות גבוהים, יסלח לי דורי מנור על שאני נאחזת בענפיו. גם מורי הקפדן אורי ברנשטיין שזמן רב האמנתי שקלקל את רוח היצירה השירית שלי ( אני מאמינה שרפי וויכרט קצת תיקן) , חזר לחרוז באחד מספריו. למען ההגינות עלי להודות שאני מרשה לעצמי לדבר כך מפני שאני יושבת על ענף אחר בתחום האמנות ( גם ענפים זה לא מה שהיה פעם) אך בזמנו, אהבתי מאד לכתוב שירים. הבטחתי לעצמי שלא אלמד, בשום פנים ואופן בסדנאות שירה ואותי את עצמי לא מקצועית ולא מהוקצעת שתהיה לי פינה לא מבוקרת אך לא עמדתי בכך ונרשמתי למסלול יצירה באונ' בן גוריון . מאד נהניתי ואפילו השכלתי אלא שאני מאמינה שדעתי השירית התבלבלה עלי או אולי קיבלתי פרופורציות או חוש מידה וזה ממש לא טוב. מכיוון שאין רע בלי טוב הרי שלימודי ספרות משפיעים עלי לטובה דווקא בתחום האמנות הפלסטית. לא חשבתי מדוע זה קורה. די לי בתוצאה. ובכן , אלך לי לרקוד לצלילי הצניעות היהירה שלי

          ד.   הרישום - עפרון על נייר. העליתיאותו רק כדי שיווצר לי רווח בין הכותר לשאר הטקסט. הצפיפות שיגעה אותי. אז חיפשתי משהו בהיר ומתאים אולי.

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שבת, 1/9/12, 12:40

            המצלמות שלי "לא כל כך בסדר" . גורלן לא שפר בחזקתי. הן נפלו, נחבלו, נשרטו אך, כל אחת בדרכה, בהתאם לשינויים שהנפילה עשתה בה, המשיכו לעבוד. אלא שהמצלמה האחרונה שרכשתי נפגמה לאחר הנפילה השנייה או השלישית. הייתה גם ה" קודק" שנטשה אותי לאנחות. ערב אחד, היא לא עלתה אתי לאוטובוס כשעליתי, ליד קופת חולים ג' , לקו 5.. לאחר מכן קניתי מצלמות פוקט קטנות שיכנסו לכיס בתיק שלי וכך לא יאבדו לי. לצערי, צעד זה לא מנע נפילות.

            מכיוון שהתוצאות שמתקבלות ממצלמות שעברו טראומה מאכזבות אותי, החלטתי להמעיט בצילום. בנוסף, בשל סיבות שונות שחלקן אתיות, אני משתדלת שלא לצלם אנשים שעוברים ברחוב שלי. ובכלל, עד כה צילמתי תמונות רבות אך לא דאגתי לסדרן ולמיינן כראוי. אני מקווה להתמסר לכך.

            מאז שאיני מצלמת את מה שקורה בחוץ אני ממעיטה לעקוב אחר המתרחש מחוץ לחלון דירתי. כמובן שלא וויתרתי על הצפייה בעץ שמחוץ לחלון המרפסת ובשמים התכולים אלא שאני מביטה בהם פסים, פסים, מבעד לתריסים המוגפים חלקית. עם זאת, העולם לא מרפה ממני. כל צליל ברחוב צף ועולה לדירתי. אין לי מנוס מרעשי החוץ אלא ברעשי פנים.

            אתמול, בצהריים, כשישבתי ליד המחשב בשקט, שמעתי קול אישה, נוגס וגס, פוקד: " נו , תזוז כבר". קול דק וצייצני ענה לה משהו. ניגשתי לחלון. ראיתי שכבר חלפו על פני פחי הזבל, פניהם לעבר רחוב השלום. אישה גבוהה, רחבת ירכיים, רכוסה בטייטס וגופיה שחורים, שערה הבלונד מספרה אסוף על עורפה, נזפה בילדון קטון, כבן שלוש או ארבע, לבוש בבגד, כהה, מתבונן בדבר מה על המדרכה. קולה הרעים ודחק בו למהר. היא משכה בידו בכעס ואז ראתה אותי המתבוננת בה מהמרפסת. היא הסתובבה והחלה ללכת. הילדון נשרך מאחוריה, עוצר לבחון דבר זה או אחר. מדי פעם עצרה, הסתובבה קראה לו ממרחק והמשיכה ללכת.

            התבוננתי בגבם תוהה האם תצלום יוכל להעביר את קולה הגס, את תנועותיה חסרות הסבלנות ואת הקור הרגשי שנשב ממנה בצהריים, בשרב כבד. הילד לא חבש כובע.

            איני יודעת מי הם ומה הקירבה ביניהם. האם היא אמו או סבתו. אולי היא מטפלת או שכנה. איני יודעת מה עבר עליה באותו יום. הרי יכול להיות שבימים אחרים היא מתנהגת אחרת. מי מאיתנו לא גילה חוסר סבלנות כלפי היקרים לנו או הנתונים להשגחתנו, בהיותנו עייפים או טרודים.

            אחרי הצהריים, כשחזרתי הביתה מהעיר העתיקה הקשבתי לשיחה של שתי צעירות שלפחות אחת מהן לומדת סיעוד, בבאר שבע, שישבו מאחורי, באוטובוס. הן דיברו על סבתותיהן הסובלות מדמנציה ואלצהיימר והעלו אפיזודות מהמפגשים איתן. הקשבתי להן מבלי לנסות לראותן. תפקיד הקשר עם הסבתות נפל, בעיקר, בחלקן מפני שלאמותיהן קשה יותר לראות את אמותיהן החולות. הן דיברו על כך בהבנה.

             

             

             

             

             

            ''

            תצלום במספר חשיפות . המדרכה שמול חלונות הדירה. 

            דרג את התוכן:

              הפעילות שלי

              פרופיל

              shulamit
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              ארכיון

              פיד RSS