כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 2/2016

    4 תגובות   יום ראשון, 7/2/16, 14:20

    http://cafe.themarker.com/image/11800/

     

     

    בגלי צה"ל השעה קצת אחרי אחת. יעל דן מודיעה שבתוכניתה ידובר על גבי שושן ז"ל ו"כיצד המדינה מפקירה את אמניה", דבריה מיצגים את הטון הרווח בהספדים לזמר שלפי מה שפורס סבל מבעיות נפשיות שהקשו עליו את החיים וכנראה גרמו לו להתאבד. למרות ההצלחה שלו בהפקת אלבום ובעידוד שלו זכה מהתקשורת ומחברים לעבודה. הבעיה בדיכאון שהוא משתלט על ההוויה וצובע את כל מה שקורה באורו המדכדך. הקישור בין הצלחה או אי הצלחה להתאבדות מסוכנת מפני שהצלחה היא עניין הנתון לפרשנות. ולפרשנות המעבירה את האחריות להרגשתו הטובה או הרעה של אדם מסוים על הממסד או על סביבתו יש השפעה המניעה אנשים המחושבים על התאבדות לפעולה הרסנית. למיטב הבנתי, הרגע המסוכן ביותר הוא דווקא הרגע שבו אדם יוצא מדיכאון חמור כי בזמן דיכאון אין כוח לפעול. איני אומרת שאי אפשר למנוע התאבדות אלא שכדאי לגשת לנושא בלי הצהרות בומבסטיות ובלי האשמות כלליות אלא לבדוק כל נושא לגופו של עניין. בנוסף, כישלון או הצלחה של אמן לא יכולים להיות בידי המדינה אף כי , כידוע, בתחומים מסוימים הממסד משפיע על מהלך חייו האמנותיים של אמן, בעיקר כשמדובר בתחומים כמו אמנות פלאסטית , תיאטרון, מחול וכיוצ"ב. לצערי, יש המון אנשים מוכשרים בתחומים רבים שלא "מצליחים", לא זוכים להכרה , לממון , לכבוד ולכיבודים שבהם זוכים אחרים. ישנו מבנה נפשי המאפשר הצלחה. שמעתי שהיכולת להתמודד עם כישלון מאפשר את היכולת להצליח ובעיקר היכולת להגדיר מה זאת הצלחה. ממה שקראתי ושמעתי על גבי שושו ז"ל , זמר שאהבתי את שיריו ואת שירתו ואני קרובה לגילו, שצריך להיזהר בענייני הצלחה וחרדה. שינם אנשים שמורכבות קשה להם, שעודף רגשי מוחץ אותם. ובעיקר למדתי שוב על התגובות המצטדקות של אנשים לנוכח התאבדותו של אחר. קשה לנו לקבל בדיעבד, הרגשה של אזלת יד שלנו או של אחרים כשנדמה לנו שיכולנו להציל את האדם מהתאבדותו. אני מכירה תחושה זו שהרי כבר ח"י שנים אני חיה ב"ידיעה" שיכולתי לעשות משהו ולא עשיתי כדי למנוע את התאבדותה של דוצ'י  כל מי שיבחן את חייה בעין " אוביקטיבית" יחשוב שהיו לה כל הסיבות לחיות וכל מי שהקשיב לה יכול היה לשמוע שהיא דוחה את החיים כפי שהם מפני שמבחינתה זה לא היה מה שחשבה שיצרה. צר לי לומר שאת הסיפור שמכרה לי ולאחרים כדי להרחיק אותנו ממנה ליום הקובע היא למדה ממה שהתפרסם בעיתון על זוג שהתאבד. למרות שגם אני קראתי את הכתבה לא זיהיתי אותה עם מה שדוצ'י  אמרה לי כדי להסביר את היותה לא זמינה במשך יומיים. למוחורת, כששחזרתי את דבריה הבנתי את הרמזים אלא שיום  קודם הייתי אדם אחר. שלא ממש הבין את המשמעות של המילה "התאבדות"  כפי הבנתי ביום שלאחריה. עם זאת, למרות תחושת ההחמצה, אני חושבת  שהיסטריה האוחזת בתקשורת עם היוודע דבר התאבדות והפנית אצבע מאשימה  כלפי ממסד כלשהו  מעידה על צרות מוחין , על אי היכולת להבין שישנם אנשים שלא רוצים לחיות  או כאלה שמוכנים לחיות רק בתנאי כזה או אחר ולא תמיד אפשר לספק את רצונם. במידה רבה, שביעות רצון תלויה בפרשנות של המציאות. 

    דרג את התוכן:

      הפעילות שלי

      פרופיל

      shulamit
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      פיד RSS