כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    ארכיון : 3/2016

    2 תגובות   יום שלישי, 29/3/16, 20:35

    ''

     

        " כעת אני מוצפת . עוד מעט אורה לעצמי לעצור, לחדול מהאיסוף, להביט במה שנקרה לידי, אשלוף דבר מה, דימוי ואולי טקסט, להניח אותם כך או אחרת, אציג אותם בתערוכה. זה מה שקשה לי כל כך בתערוכות, ההקפאה של האיסוף. עכשיו אני מרגישה מוצפת, מחכה לראות מה יצוף ויעלה מתוך המערבולות"    " 

    למעלה קטע מטקסט( "מוצפת") שפרסמתי בקפה ב 26/01/16 כשעבדתי על התערוכה . את תחילת הטקסט שכתבתי  לקראת שיח גלריה שיערך, בלי נדר, מחר ב  30/03/2016  

    מילדותי בפולין אני זוכרת מעט. באחד הזיכרונות, איני יודעת בת כמה הייתי אז, אני בביתו של אדם שנפטר. אני עומדת בפני ערמה גבוהה של חפצים שאנשים נוברים בה ושולפים ממנה פריטים שונים. אני עומדת נפעמת בפני האפשרות להושיט יד, לשלוף משהו מתוך הערמה ולקחת.  אני אוהבת לחפש, לחטט, לנבור, לאגור אך אני עושה זאת באמצעות צילום מפני שמאז שהתחלתי לצלם אנשים מחטטים בפח איני אוספת דברים מן הרחוב אלא מחפשת בחנויות צעצועים זולים. אני אוגרת אותם יחד עם הדימויים שאני יוצרת בתוך התיקיות שלי ובמרחבי הרשת או מודפסים,אני שומרת עליהם בתיקיות בביתי . מדי פעם אני שולפת, מפזרת ומצרפת לזיכרונות ולמחשבות מרחפות.

    אני זוכרת את חיי כאוסף מעמדים קצרים. כעת עולה בזיכרוני תמונה של אדם החופר בגבעות שמול חלונות הבית, בפולין. הגבעות מעבר לגדר החצר. האיש  שולף מתוך האדמה כלי פורצלן וכסף. אני הילדים עומדים סביבו במעגל. שנים זכרתי זאת כמין נס שעורר בי כמיהה של " המוציא מן הארץ" ורק לפני שנים מעטות תפסתי שהגבעות היו חורבות של בתים שקרסו במלחמה ואולי קברו תחתיהם את יושבי הבתים הללו. לא נתנו את דעתנו כך , אולי מפני שהיו אלה בתים של גרמנים.

    רק עכשיו, לאחר חודשים של עבודה ושלושה שבועות של תערוכה אני מודעת לנוכחותם של אותם הזיכרונות בעבדות. אחזור ואדגיש, אלה אינם זיכרונות רעים אלא זיכרונות של חוויות טובות, של רגעי אושר.

     

    16/07/16 אני חוזרת לקרוא  את הפוסט כדי להיזכר במה שכבר נזכרתי לפני מספר חודשים וכדי לתקן שגיאות הדפסה ותחביר.  בימים האחרונים אני חשה קצת תקועה בעבודה. אני יודעת מה אני רוצה לעשות אך נמנעת מביצוע התוכנית. התנהלות זו אינה זרה לי אך קיוויתי שמתוך מודעות לגילי אצליח לזרז את ביצועי ולממש את רצונותי.

    מנגד אני ניצבת מולי וטוענת די בעקשנות שבעצם כך אני  אוהבת לפעול . אני נהנית לעשות את הדברים לאט. וכבר נאמר שהמהירות מן השטן והרי אני לא ממש רוצה להגיע אליו.  

     

     

     

     

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום ראשון, 27/3/16, 23:35

      ''

       

      בדף המצורף לתערוכה כתבתי:

      "המתבונן בעבודות אלו מוזמן לקרוא אותן כרצונו. אמנם, אני הנחתי אותם שם אך אין במעשה ידי לקבוע שפרשנותי עדיפה על זו של המתבונן ובוודאי שהיכרותי הביוגרפית עם הפרטים היוצרים את העבודה לא מקנה לי קושאן על האמת שבעבודות אלה. לכן אין מקום לשאלה "למה התכוון המשורר?"

      בפועל יש ואני מתקוממת (בלבי) כנגד פרשנויות, בעיקר כנגד אלו המייחסות לעבודותי מניע פוליטי או מחאתי דוגמטי. הדבר מדאיג אותי כל כך עד שיש עבודות שאיני מפרסמת שמא יתפרשו כעיסוק בסוגיות חברתיות קונקרטיות. ברור לי שהשימוש בדימויים טעונים במשמעיות חברתיות ופוליטיות גורר בהכרח גם פרשנות כזאת אך אני מעדיפה את הפרשנות המסתכלת על העבודה בהקשרים הגותיים. אני מודה שדברי סותרים את ההכרזה  שאני כמהה לעבוד מתוך חוסר ידע שרכשתי במהלך שנות העבודה והלימודים אלא ליצור בתום לב, מתוך מחשבה טהורה לא נגועה בקונבנציות. אלה ההשלכות של הספרות הרומנטית והדקנדנטית שכל אחת ,בתורה, בהתאם לגיל, השפיעה עלי.

      לרגעים, אני נשמעת לעצמי כמו כלב הרץ אחרי זנבו ואז, בחטף,אני חשה כמיהה לבטא את הנשגב. לעתים אני זה מזכיר את האורובורו, הנחש הבולע את זנבו או את האין סוף הכולל את כל הטענות האפשרויות. נדמה לי שכך הייתי רוצה לחשוב על היצירה שלי למען יאריכו ימי בשיבה טובה עד שאצטרף לצבא המלאכים בבית מדרשו של הקדוש ברוך הוא.

       

      דרג את התוכן:
        4 תגובות   יום שלישי, 15/3/16, 23:48

        היום אני מעלה את התמונה ומחר, בלי נדר, אעלה את הטקסט. אני כבר עיפה אך מתחשק לי להעלות את הצלום שצילמתי היום בתערוכה שלי. 

        ''

        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום שלישי, 15/3/16, 11:22

          ''

           

          זו התמונה, בתערוכה, ששונתה אחרונה. כאן העליתי אותה היום, ב 29/03/16 ואת התמונה שהייתה כאן העברתי לפוסט חדש שמשכתב טקסט שכתבתי בינואר   2016 ועסק במחשבות לקראת התערוכה

           

          אם בתערוכות הקודמות ניסיתי לשלוט בכל תג ותק. בתערוכה הפעם התכוונתי להרפות את השליטה ואפילו י להציע למבקרים בתערוכה לגעת, להזיז וליצור גרסה משלהם לתמונות, לצלמן ולהעלות לפיסבוק בדף שאיחד לנושא ואם הם יכולים להחזיר למה שהי הקודם. חשבתי לעשות זאת אלא שהרגשתי שזה כבר יותר מדי בשבילי ,לפחות בשלב זה שבו אני רוצה לחשוב באמצעות הנעת האלמנטים בעבודות. במידה מסוימת, אני מחקה תהליך המתרחש בעת העבודה במחשב או בהדפס המורכב מגלופות. זה דומה אבל שונה כי העבודות המשתנות לא נשמרות כמות שהן גם אם צולמו כי הצילום אינו משקף נאמנה את החומריות של הדברים. תחילה דיברתי על האמצעים ( מגנטים) , אחר כך על התהליך . כעת עוד לא דיברתי על מבנה התערוכה .רק אומר שהפעם רציתי שהמבקר יתבונן בכל תמונה לחוד וזה ממש שונה מהתערוכה ב2011 שבה רציתי לפעול על רגש מסוים באמצעות רושם של כל העבדות ייחד. באותה התערוכה חשבתי כמו כוריאגרף ( כך דימינתי לעצמי) ואילו כעת כמו מספר סיפורים המקבץ סביבו קהל מזדמן. כשלמדתי אמנות וגם כשלימדתי סיפוריות היתה מילת גנאי. גם על ציור נאמר שעבר זמנו אך אני מתחברת , מילדותי, לציורים של מעמדים, של קדושים ולשם אני הולכת. יותר מכל נגעו לליבי תמונות המדונה השחורה והילד. עד היום לא נרגעתי מהכעס כלפיה על שלהבנתי העדיפה את אהבת האב, האלוהים על פני חובתה כלפי ילדה. נזכרתי שכתבתי על הנושא באחד הבלוגים, נדמה לי ש"במחשבה שניה" , הזכור לי לטוב. אולי גם בקפה. אחפש אותם.

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום ראשון, 13/3/16, 00:38


            ''

            רוב חיי עברו עלי בבאר שבע. הגעתי לעיר בגיל 16 ומאז, להוציא שרות צבאי ושנת הוראה בדימונה, אני כאן, פועלת בעיקר בשכונות הוותיקות ובעיר העתיקה. לפני 20 שנה חדרה באר שבע לעבודותי באמצעות קולאז'ים, מונטאזים או בהדפסי מולטימדיה שבהם השתמשתי בתצלומים שצילמתי, רובם מחלונות דירתי ובחדר העבודה שלי, חלקם במקומות שבהם חלפתי. בתערוכה זו נוספו גם אסמבלאזים הבנויים על מגנטים המאפשרים הנעה של דימוים מעבודה לעבודה במהלך התערוכה.

            עד גיל 10 גדלתי בפולין ומשם הבאתי חלק מהדימויים שאותם אני שותלת בנופי העיר בניסיון להלחים את היסודות הזרים זה לזה לכלל הוויה אחת שתמגר את תחושת הזרות של האני המהגר שלא מצליח להתמזג במה שאמור להיות המולדת.

            רוב שנותי עברו עלי בשכונה ג' באותה הדירה ומאז 2001 אני מצלמת מחלונותיה את פחי הזבל המתחלפים, הפרוסים לנוכח חלונות המרפסת וחדר העבודה, את החיים הערים המתחוללים בתוכם ומסביב להם, את החצר שמעליהם ואת הנוף הנשקף מחלונות הדירה שמעבר לעץ הניצב מול חלון המרפסת ומחפה חלקית על הפחים ואת הציפורים ולעתים גם החתולים הפוקדים אותו, לשמחתי הרבה.

            במהלך שנות היצירה נוצרו בעבודותי דימויים ודמויות, החולפים בין העבודות, נוחתים במקומות ובעלילות בהקשרים שונים ומתארגנים כמלים המרכיבות משפטים, פסקאות.  המתבונן בעבודות אלו מוזמן לקרוא אותן כרצונו. אמנם, אני הנחתי אותם שם אך אין במעשה ידי לקבוע שפרשנותי עדיפה על זו של המתבונן ובוודאי שהכרותי הביוגרפית עם הפרטים היוצרים את העבודה לא מקנה לי קושאן על האמת שבעבודות אלה. לכן אין מקום לשאלה "למה התכוון המשורר?"


            דרג את התוכן:

              הפעילות שלי

              פרופיל

              shulamit
              1. שלח הודעה
              2. אוף ליין
              3. אוף ליין

              ארכיון

              פיד RSS