בשנים האחרונות אנו עדים לויכוח ציבורי בין משפחות השכול מטרור למשפחות השכול מצהל. בדבר מהות יום הזיכרון.הויכוח מחריף כאשר במשפחה יש חללים הן מטרור והן ממלחמות ישראל.
נושא השכול בישראל הוא נושא רגיש וכואב,רבים מדברים בשם המחיר הכבד ששילמו ועל כך אין ויכוח.
אני מנסה להסתכל על נושא השכול מנקודת מבט לאומית. לכל מדינה יש אתוס אותו היא מקדשת האתוס הוא חוט מקשר בין דורות ובין ההסטוריה להיום. מה הקשר שלנו לחללי מרד בר כוכבא, השומר,המחתרות וצהל ב-60 שנות קיום המדינה?
הקשר הוא האתוס, המלחמה על זכותנו למדינה על המחיר האישי שיש לשלם למען הכלל.
מדינת ישראל בגלל לחצים של המחתרות צרפה את חללי השומר והמחתרות ליום הזיכרון של חללי צהל.וזאת על מנת להאדיר את האתוס. ולהדגיש את המחיר האישי שחייבים לשלם.
נשאלת השאלה האם חללי הטרור הם חלק מהאתוס? האם אזרח שנסע לתומו באטובוס שהתפוצץ ונהרג הוא חלק מאתוס של עם? מה המסר, צריך לנסוע באוטובוס גם אם יש חשש שיתפוצץ?
חשוב לי להדגיש אינני כותב על התגמולים להם זכאים משפחות החללים. אני כותב רק על האתוס.
אתוס הגבורה עליו אנחנו מחנכים את חיילינו ובונים עליו מורשת קרב ומצפים כי דור החיילים החדש ימשיך להגן על המולדת.
לצערינו בכל ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל נפגעו אזרחים,בפעולות הפדאיון,ירי הקטיושות על עמק בית שאן וקרית שמונה, השתלטות מחבלים על מטוסים ומבנים ועוד,
מעולם לא עלתה הדרישה לצרפם ליום הזיכרון לחללי צהל, באינתיפדה השניה עם גבור ההרוגים האזרחים נכנעה המדינה וצרפה את חללי הטרור ליום הזיכרון לחללי צהל,אומנם בטקסים נפרדים אך תחת אותו יום \"יום הזיכרון לחללי צהל\".
מדינה זקוקה לאתוס. בואו נשמור על האתוס למען הדורות הבאים.