"אמה, ילדתי, כל חיי פחדתי לעשות שינוי, כי תמיד חיפשתי ביטחונות לעתיד לבוא תמיד היו לי תירוצים משכנעים למה לא כדאי לעזוב, למה לא כדאי להשתנות, והכול נעשה רק מתוך פחד. ואז, ערב אחד, ישבתי במטבח והתבוננתי בחמישים וחמש שנות חיי. האמיני לי שזה לא היה קל. המסקנה שהגעתי אליה עדיין רועשת בתוכי. את יודעת, אמה, מדוע אנשים לא שואלים את עצמם שאלות? בגלל שהם יודעים שהם לא יוכלו להתמודד עם התשובות, כי התשובה טומנת בחובה את הצורך לעשות שינוי. וכשידייך מנועות מלעשות משהו, את יוצרת מראש ויתור. והוויתורים בחיים, ילדתי, נעשים תמיד מתוך פחד. את יודעת מה הכי מפליא אותי היום?"
"מה, אימא?" שאלתי בסקרנות.
"שכל-כך פחדתי מהעתיד לבוא, בזמן שההווה שלי היה התגלמות הפחד כשלעצמו.
כשהבנתי את זה, הציף אותי מטר של שאלות. שאלתי את עצמי אם אני מאושרת, והתשובה הייתה ברורה, חדה וכואבת: לא. שאלתי אם זה המקום שלפני עשרים שנה חלמתי שאהיה בו, ואם כך ראיתי את עצמי. התשובות כאבו וצרמו, כי הן היו רחוקות אלפי מיילים מהמקום שבו דמיינתי שאהיה. שאלתי את עצמי מה ביכולתי לעשות בכדי לשנות את המצב וממה אני מפחדת. והתשובות כאבו עוד יותר מהשאלות, כי הבנתי שאני הבאתי את עצמי למצב הנוכחי ורק אני יכולה לשנות אותו.
"כל חיי רציתי שאחרים ישתנו בכדי שלי יהיה יותר טוב. האשמתי את כולם בכל מה שקורה, ואם לדייק – במה שלא קורה בחיי, בעוד שאני הייתי האשמה היחידה, כי פחדתי ללכת אחרי הלב שלי. כשהתבוננתי בחיי למדתי להכיר שהפחד מעולם לא שירת או הציל אותי, אלא ההיפך הוא הנכון – הוא היה הדבר היחיד שעצר אותי"......
קטע מתוך הספר ללכת אחרי הלב סיפורה של אמה גונס
ערב נפלא לכולנו
|
