Mentor Me חיים עשירים בכל המובנים! MentorMe.co.il
מטרת הבלוג: להדריך אנשים להתעוררות רוחנית כבסיס להצלחה בחיים ובעסקים
ארכיון
תכנים אחרונים
יום שלישי 05 ביוני 2012 התפתחות אישית מה מפריד בינך לבין המציאות ולכן מעכב אותך בדרך להארה? הפעם נתחיל בסיפור...לפני כ-2,600 שנה, במקום בו ניצבת היום העיר מומבאי (לשעבר "בומביי", העיר הגדולה ביותר בהודו והשנייה בגודלה בעולם) חי זקן מתבודד, אדם רב-קדושה. כל מי שפגש אותו העריץ אותו בשל טוהר נפשו ורבים סברו כי הוא הגיע לשחרור מלא. כששמע המתבודד שמתארים אותו במונחים כאלה נשגבים, החל להרהר בליבו: "אולי באמת הגעתי לשחרור מלא". אבל, בהיותו אדם ישר, הוא בחן את נבכי נפשו בקפדנות ומצא כי עדיין נותרו בה משקעים לא טהורים. לכן שאל את האנשים שבאו לחלוק לו כבוד: "האם יש כיום מישהו אחר בעולם הזה, שידוע לכל כי הגיע לשחרור מלא?" "כן, אדוני", הם ענו. "ישנו הנזיר גוטאמה, המכונה הבודהא (הכינוי בודהא משמעותו- זה שהתעורר) והוא מתגורר בעיר סאוואתהי. ידוע כי הוא הגיע לשחרור מלא והוא מלמד את הטכניקה שבאמצעותה ניתן להגיע לשחרור". "אני חייב ללכת אליו", החליט הנזיר. "עלי ללמוד ממנו את הדרך להגיע לשחרור מלא". וכך החל ללכת מבומביי לרוחבה של כל הודו עד שהגיע לעיר סאוואתהי שמקומה בצפון הודו. כשהגיע לעיר, הלך מיד למרכז המדיטציה של הבודהא ושאל היכן ניתן לפגוש אותו. "הוא יצא", השיב לו אחד הנזירים במקום. "הוא הלך לבקש נדבת מזון בעיר. חכה כאן ונוח מן המסע, הוא ישוב בעוד זמן קצר". "לא, איני יכול לחכות. אין לי זמן. הראה לי לאן הוא הלך ואני אצא בעקבותיו". "טוב, אם אתה מתעקש, אז הנה...זו הדרך שבה הוא הלך. תוכל לנסות למצוא אותו לאורך הדרך". בלי לבזבז אף רגע, יצא המתבודד שוב לדרך והגיע למרכז העיר. שם הוא ראה נזיר הולך מבית לבית ומבקש את מזונו. האווירה הנפלאה של שלווה והרמוניה שאפפה את האיש שכנעה אותו שאדם זה הוא הבודהא. וכששאל את אחד מן האנשים שעברו במקום, התברר לו שאכן זהו האיש. שם, באמצע הרחוב ניגש המתבודד לבודהא, הוא השתחווה והחזיק בכפות רגליו. "אדוני", הוא אמר, "אומרים לי שהגעת לשחרור מלא ושאתה מדריך אחרים בדרך להשגת השחרור. אנא, למד אותי את הטכניקה הזו". הבודהא השיב: "נכון, אני מלמד את הטכניקה ואני יכול ללמד אותך, אך אין אלה המקום והזמן המתאימים. לך וחכה לי במרכז המדיטציה. אחזור בעוד זמן קצר ואלמד אותך את הטכניקה". "לא אדוני, איני יכול לחכות", אמר המתבודד. שאל הבודהא: "מה, גם לא מחצית השעה?" והשיב לו המתבודד הזקן: "לא, אדוני. איני יכול להמתין... מי יודע? בתוך חצי שעה עלול אני למות, בתוך חצי שעה עלול אתה למות. בתוך חצי שעה עלול האמון שאני רוכש לך למות ואז לא אוכל ללמוד ממך את הטכניקה הזו. עכשיו, אדוני, עכשיו הוא הזמן. אנא למד אותי עכשיו." הבודהא הביט באיש וראה: "אכן, רק זמן קצר נותר לו, לאדם הזה. בעוד כמה דקות ימות. יש ללמדו כאן ועכשיו". וכיצד אפשר ללמד את הדרך לשחרור על רגל אחת, באמצע הרחוב? הבודהא אמר רק כמה מילים, אך מילים ספורות אלה כללו את כל תורתו: "ראייתך, תהיה ראייה בלבד. שמיעתך, תהיה שמיעה בלבד. בהריחך, בטעימתך, במגעך - יהיו הרחה, טעימה, נגיעה בלבד. הכרתך, תהיה הכרה בלבד". המתבודד היה אדם בעל נפש כל כך טהורה, שמילות הדרכה ספורות אלה הספיקו לו. שם, בצד הדרך, הוא ישב ומיקד את תשומת ליבו במציאות הפנימית שלו, בלא הערכה, בלא תגובה. הוא פשוט התבונן בתהליך השינוי בתוכו. ובדקות המעטות שנותרו לו לחיות, הוא השיג את היעד הסופי וזכה לשחרור מלא. מהי החוכמה שטמונה במילותיו של הבודהא? כאשר נוצר מגע באמצעות אחד מששת בסיסי החוויה החושית (חמשת החושים הגופניים והנפש), אסור שתהיה הערכה או תפיסה מותנית. ברגע שהתפיסה מתחילה להעריך את החוויה כטובה או כרעה, אנחנו רואים את העולם בצורה מעוותת, בגלל התגובות העיוורות הישנות שלנו. כדי לשחרר את הנפש מכל ההתניות, אנחנו חייבים לחדול מהערכה על בסיס התגובות הישנות ולהישאר מודעים, בלא להעריך, בלא לשפוט, בלא לתייג, בלא להגיב. כלומר, עלינו להישאר לא רק מודעים, אלא גם מאוזנים נפשית (מודעות ואיזון נפשי הן שתי תכונות בסיסיות שהמודטים מפתחים באמצעות תרגול מדיטציית ויפאסאנה, שבאמצעותה הבודהא בעצמו הגיע להארה). שהרי אז, אנחנו רואים את המציאות, רואים את האמת המוחלטת ללא מסך התפיסה המותנית. זוהי תפיסה נקייה של המציאות שמעידה על כך שתודעתנו צלולה לחלוטין. מילותיו של הבודהא אמנם היו רק מילים, אך הן שימשו כתמרור מדויק שמכוון לעברה של האמת. מילים אלה כיוונו את תודעתו של המתבודד למקום בו נמצאת האמת בתוכו הוא. אז מה מפריד בינינו לבין המציאות? אותו מסך תפיסתי מותנה שמסתיר מפנינו את האמת ואת החיים שבכל דבר וגורם לנו לראות (ולחיות) מציאות מנטאלית, קונספטואלית. ראייה זו של המציאות היא ראייה שטחית ומצומצמת שהופכת את החיים להיות מאוד רדודים בחוויה שלנו. אנחנו עוברים ליד פרח ולא רואים את הפרח, אנחנו מסתכלים על הים ולא באמת רואים את הים. אז מה אנחנו רואים? את המילה פרח, את המילה ים, את הזיכרונות שלנו לגבי הפרח והים. למה? כי ככה לימדו אותנו. אנחנו רואים את מה שהרגילו אותנו לראות, אנחנו רואים את התיוג המנטאלי ולא את הדבר החי, התוסס והרענן שניצב מולנו באותם רגעים. זה גורם לנו לחיות סוג של "חיים וירטואליים". אותו הדבר קורה לנו גם עם אנשים...אנחנו מסתכלים על בן או בת הזוג שלנו ולא באמת רואים אותם. מה אנחנו רואים מולנו? את התדמית המנטאלית של אותו אדם בראש שלנו. אנחנו מסתכלים עליו מתוך עיני העבר ולכן רואים אותו בצורה מעוותת לחלוטין. איך נוכל להשתחרר ממסך התפיסה המותנית? הדרך לחתוך דרך כל האשליות היא לא קלה ודורשת תרגול מתמיד וסבלני של מדיטציה (גם ב"מגרש האימונים" וגם בתוך חיי היום יום שלנו). אבל הנה תרגיל ספציפי שאני מאוד ממליץ לכם ליישם. אני קורא לזה "תפיסה טהורה". התבוננו בפרח ממרחק של לא יותר מחצי מטר כשאתם ישובים בצורה נוחה וכשהגב שלכם זקוף. אפשרו לעצמכם 20 דקות לצורך התרגיל הזה, כאשר אין אף אדם נוסף בקרבת מקום והסחות הדעת האפשריות מצומצמות ככל שניתן. קחו 5 נשימות עמוקות ולאחר מכן תנו לנשימה שלכם לחזור לקצב הטבעי שלה. כשאתם שואפים אויר, הסתכלו על הפרח ושאלו בלב: "מה זה?" או "מה אני רואה כאן?" וכשאתם נושפים אויר, פשוט היו ערים לעצמכם, לנשיפתכם ולפרח (תוך כדי שהמבט שלכם ממוקד אך ורק בפרח). בחנו את הפרח בצורה קפדנית, אך לא חטטנית.בחנו אותו מתוך תמימות של ילד, מתוך פליאה וסקרנות לגבי הטבע האמיתי שלו. השתדלו לא להזיז את העיניים יותר מדי. כשהעיניים זזות מצד לצד, התודעה נוטה להתפזר. השתדלו גם לשמור על גופכם יציב ללא תזוזה. ואז שוב...בשאיפה שאלו: "מה זה?" ובנשיפה הישארו עם מה שמופיע בתוככם מבלי לחפש תשובה. חשוב לציין שגם אין צורך לשאול את השאלה שוב ושוב למשך כל 20 הדקות של התרגול. לאחר שלוש פעמים שבהן שאלתם את השאלה, המשיכו למקד את מבטכם בפרח ולנשום, תוך כדי שאתם ערים למה שמתרחש בתוככם ובתוך הפרח. אבל בזמן הזה, אל תסתפקו בתשובתו של המוח המותנה לשאלה: "מה זה?". הוא מיד יגיד לכם: "זה פרח", כי ככה לימדו אותו שקוראים לדבר הזה. מטרת התרגיל היא לראות את הפרח מעבר לשם שלו. לעתים השאלה שיכולה לסייע לכם יותר היא: "מה אני רואה כאן עכשיו?" או "בהנחה שאין לי עבר ואין לי עתיד, מה זה?" אל תחפשו תשובה לשאלות האלה. אלו הן לא שאלות שדורשות תשובה. אלו הן שאלות שמעוררות מודעות. בדיוק כפי שמילותיו של הבודהא עוררו מודעות גבוהה יותר אצל המתבודד הזקן. פשוט הישארו בתוך ההוויה שאליה השאלות לוקחות אתכם. אתם מוזמנים לשלוח תגובות, שאלות ושיתופים כאן למטה. בהצלחה. יואב זילכה
אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו! |
יום שלישי, 17 באפריל 2012 התפתחות אישית יכולת קריטית שבלעדיה זה בלתי אפשרי להיות באמת מאושרים ישנה יכולת מסוימת שחסרונה הוא מתכון בטוח לחיים בלתי מאושרים, שבאופן בלתי נמנע כוללים רמות שונות של: סבל, כאב, חוסר שביעות רצון, חוסר סיפוק, חוסר שלווה ועוד. זוהי לא "עוד יכולת", זוהי יכולת בסיסית, זהו כושר טבעי ועם זאת נדיר כל כך. יש כאן פרדוקס מצער: מצד אחד, מדובר ביכולת בסיסית ביותר, בערך כמו היכולת לנשום. ומצד שני, מספר האנשים בעולם שמחזיקים ביכולת הזו כיום מוערך לדעתי בפחות מ-1% מכלל האוכלוסייה. מהי אותה יכולת קריטית, שהיא אחת מאבני הבסיס לחיים בריאים, מאושרים ועשירים? על מנת להמחיש לכם את היכולת הזו בצורה הברורה ביותר שאני יכול, אני מתכוון לפעול בשתי דרכים: ראשית, אשתף אתכם בסיפור הודי מקסים שמספק אנלוגיה יפהפייה לאותה יכולת. ושנית, ארחיב בהסבר לגבי חוויית החיים בהיעדרה של היכולת הזו. נתחיל בסיפור... הסיפור מספר על שני נערים עניים שהתקיימו מקיבוץ נדבות בלבד, כשהם הולכים מבית לבית בעיר וגם בכפר. האחד היה עיוור והשני סייע לו. יום אחד הנער העיוור לא הרגיש טוב וחברו אמר לו: "תישאר כאן לנוח, אני אלך ואביא אוכל לשנינו". באותו היום קיבל הנער מעדן טעים מאוד: דייסת חלב הודית בשם "קיר". הנער מעולם לא אכל כזו דייסה. הוא התענג בכל פעם בו נגעה לשונו בדייסה, אך לרוע המזל לא הייתה לו קערה שבאמצעותה יכול היה להביא גם לחברו העיוור מהמעדן. ולכן הוא אכל את כולו. כשחזר למקום שבו השאיר את חברו העיוור לנוח, הוא אמר לו: "אני מצטער מאוד, היום קיבלתי מעדן טעים במיוחד- דייסת חלב, אבל לא יכולתי להביא גם בשבילך". הנער העיוור שאל: "מהי דייסת חלב?" וחברו ענה: "זוהי דייסה לבנה, החלב לבן". כיוון שהנער היה עיוור מלידה, הוא לא הבין מה זה לבן. בניסיון להסביר לנער העיוור מהו לבן, אמר לו חברו: "לבן הוא היפוכו של שחור". הנער העיוור שאל: "ומהו שחור?" כי הרי לא ידע גם את הצבע השחור. בחוסר סבלנות, אמר חברו: "נו באמת, נסה להבין. לבן!" אך הנער העיוור לא הצליח להבין. חברו חיפש דרך אחרת להסביר לו מהו לבן. הוא הסתכל מסביבו וראה עגור לבן. הוא שלח את ידו, הביא את העגור אל מתחת לידיו של הנער העיוור ואמר: "לבן הוא כמו העוף הזה". הנער העיוור מישש את העגור ואמר: "עכשיו אני מבין מהו לבן. לבן הוא רך!" חברו החל להתעצבן ואמר: "לא, אין כאן שום קשר לרכות, לבן הוא לבן! נסה להבין". "אבל אמרת לי שלבן הוא כמו העגור הזה ואני מיששתי את העגור והוא רך, כלומר דייסת החלב רכה, הלבן הוא רך". חברו אמר: "לא, לא הבנת. אולי תנסה שוב". שוב שלח הנער העיוור את ידיו והחל למשש את העגור כולו, מהמקור שלו דרך צווארו, גופו ועד שהגיע לזנבו. "אה...עכשיו אני מבין. הוא עקום, כלומר דייסת החלב עקומה!" הוא לא יכול היה להבין משום שחסרה לו היכולת לחוות מהו לבן. באופן די דומה, אם אין לכם את היכולת לחוות את המציאות כפי שהיא, היא תמיד תהיה עקומה לגביכם. אז נכון שמרביתנו לא עיוורים ויש לנו את היכולת לחוות את הצבע הלבן ואפילו צבעים רבים נוספים. אבל אנחנו בהחלט עיוורים כשזה נוגע לראיית המציאות כפי שהיא ולחוויית המציאות המוחלטת שנמצאת מעבר למסך התפיסה שלנו (מסך שהוא תוצרת המוח). ייתכן ששמעתם אותי אומר בעבר ש: "אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם. אנחנו רואים אותם כפי שאנחנו". זהו בדיוק הזמן המתאים להסביר את האמת שעומדת מאחורי המשפט הזה. הסיבה שבגללה אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם, היא מכיוון שאנחנו רואים וחווים את המציאות דרך מסננת שנקראת תפיסה. המסננת הזו היא סובייקטיבית לגבי כל אחד ואחת מאיתנו ולכן נאמר שאנחנו רואים את הדברים כפי שאנחנו. מסך התפיסה הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמוח המותנה, מה שאומר שאנחנו מסתכלים על ההווה (המציאות) דרך עיני העבר ולכן רואים אותו באופן מעוות. שהרי, בני האדם לא רואים באמצעות עיניהם, אלא רק מבעד לעיניהם, באמצעות תאים של הכרה שנמצאים במוח. במילים אחרות, אנחנו רואים את המציאות דרך "האיש החושב" ששופט, משווה, מבקר, מאשים, משער, מניח, מגיב (אוהב, לא אוהב, נמשך, סולד) ועוד. לראות את המציאות דרך מסך התפיסה של המוח המותנה, זה אומר לצמצם את המציאות. ולצמצם את המציאות, זה אומר לראות מציאות צרה ומוגבלת ובאמצעות כך, אנחנו גם מגבילים את עצמנו. זאת מכיוון שכאשר אנחנו רואים את העולם בצורה מעוותת, זה בהכרח אומר שאנחנו רואים את עצמנו גם באופן מעוות. אנחנו לא מודעים לטבע האמיתי שלנו. ישנם ארבעה תהליכים נפשיים הכרוכים בחוויית המציאות: תודעה, תפיסה, תחושה ותגובה. החלק הראשון הוא החלק הקולט של הנפש. הוא לא מאבחן, אלא רק "רושם" את התרחשותה של תופעה כלשהי ברמת חומר הגלם של החוויה, ללא הדבקת תווית למה שזה עתה נקלט. החלק השני הוא התפיסה, פעולת הזיהוי, האבחון, התיוג והמיון למה שכבר האדם חווה בעבר וקביעת הערכות ושיפוטים. כפי שהסברתי קודם, התפיסה הזו היא מעוותת מכיוון שהיא מבוססת על המוח המותנה. ומכאן הבעיה רק נעשית חמורה יותר, כשעוברים לשני השלבים הבאים. החלק הבא הוא התחושה. בכל פעם שנקלטת תשומה כלשהי בגוף, בכל פעם שהתודעה קולטת תופעה מסוימת באמצעות מגע עם החושים, מופיעה תחושה פיזית בגוף. כל עוד לא ניתנה הערכה לתשומה, התחושה היא ניטרלית. אבל ברגע שנקבעה הערכה כלשהי לאותה תשומה שנקלטה, התחושה נעשית נעימה או לא נעימה, זאת בהתאם להערכה שנקבעה. החלק האחרון הוא התגובה. אם התחושה נעימה, מתגבש בנו רצון להמשיך ולחזק את החוויה, לרצות שהיא תימשך- זה נקרא השתוקקות (סוג של תגובה). לעומת זאת, אם התחושה היא לא נעימה, יש רצון להפסיק אותה, לדחות אותה או להרחיק אותה- זה נקרא סלידה או דחייה (סוג אחר של תגובה). ארבעת השלבים הנפשיים האלה (שחשוב לציין כי הם בני חלוף, כלומר ארעיים) מתרחשים במהירות כזו עצומה וחוזרים על עצמם בכל מפגש נוסף. הדבר קורה כל כך מהר, שאנחנו לא מרגישים בזה בכלל. רק כאשר תגובה מסוימת תחזור שוב ושוב במשך תקופה ארוכה ותקבל מטען מודגש יותר, ייתכן שתתפתח בתודעה מודעות לאותה תגובה. מהי המסקנה העיקרית כאן? שחוסר היכולת שלנו לראות את המציאות כפי שהיא, מניע גלגל שלם של תהליכים נפשיים שדרכם אנחנו חווים מציאות עקומה לגמרי. זהו למעשה חלק מהסיבה לסבל האנושי. תחשבו על זה לרגע...חוסר היכולת שלנו לראות את המציאות כפי שהיא קשור לחוסר היכולת שלנו להבחין בין עובדה לפרשנות, בין המציאות לבין האשליה (תוצרת החשיבה). וברגע שאנחנו חשים ומגיבים, אנחנו עושים זאת כלפי מה שמלכתחילה הוא דבר אשלייתי ומובנה. הנה דוגמא פשוטה: קבעתם פגישה עם אדם קרוב אליכם שבעבר איחר שלוש פעמים לפגישות שלכם. אתם מופיעים במקום המפגש ובמועד שבו קבעתם והאדם הזה לא מגיע. המציאות ברמת העובדות היא שאתם כבר כאן והאדם לא לידכם. אי אפשר להתכחש לזה, זוהי העובדה. אבל ברגע הזה אתם מניחים הנחה (אלמנט תפיסתי) שמבוססת על המוח המותנה. אתם אומרים: "שוב הוא מאחר ומזלזל בזמן שלי, אין לו טיפת כבוד אליי. איך הוא מעז לעשות את זה? אני בכלל לא מבין למה אני חבר שלו..." ומכאן זה עלול להימשך עוד ועוד. אתם מתקשרים אליו והוא לא עונה, אתם מתעצבנים עוד יותר. אתם חשים את הכעס בגוף, בין אם אתם מודעים לכך או שלא. אתם מגיבים לסיטואציה, אתם מתנהגים, אתם פועלים באופן מסוים. כעבור שעתיים הוא מתקשר אליכם ומסתבר בכלל שהייתה אי הבנה ושאתם אלה שרשמתם את הפגישה במקום הלא נכון ביומן שלכם. מה קרה כאן? גלגל שלם של חווית מציאות מעוות לחלוטין, גרם לכם לחיות בתוך גיהינום קצר לכמה שעות. ומה הייתה הסיבה הראשונית שממנה הכל התחיל? חוסר היכולת שלכם לחוות את המציאות כפי שהיא. בדיוק כמו הנער העיוור, אם אין לכם את היכולת לחוות את המציאות כפי שהיא, היא תמיד תהיה עקומה לגביכם. איך מפתחים את היכולת לחוות את המציאות כפי שהיא? זה כבר נושא שנשאיר לפעמים הבאות... הרגישו חופשי להגיב ולשתף מהידע והחוויות שלכם כאן למטה. מי ייתן ותהיו מאושרים ולא כי צריך, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו! |
