Mentor Me חיים עשירים בכל המובנים! MentorMe.co.il
מטרת הבלוג: להדריך אנשים להתעוררות רוחנית כבסיס להצלחה בחיים ובעסקים
ארכיון
תכנים אחרונים
יום שלישי, 25 בדצמבר 2012 לפני מספר חודשים צפיתי בסרטון קצרצר של אחד המורים הרוחניים שהשפעתם עליי הייתה הגדולה והמשמעותית ביותר – אקהרט טול. בסרטון הזה רואים את אקהרט מקבל שאלה בכתב ממישהו שנחשף לתכנים שלו. השאלה הייתה: "איך זה מרגיש להיות אקהרט טול?" (במילים אחרות: כאדם מואר, כיצד אתה חווה את עצמך?). תשובתו החלה בכך שזה מאוד קשה לתאר מכיוון שאין יותר מדי מה לתאר. "יש פשוט תחושה של הכרה חובקת כל, איזשהו מרחב של מודעות, חלל...ישנה זהות חיצונית (צורה), אבל היא בפריפריה". ואז הוא סיים עם משפט שלדעתי ממחיש יותר מהכל את התשובה לשאלה. משפט שיצר הפוגה במוחי וגרם לי לחוש השראה ולחייך בפליאה. הוא אמר: "...אבל אין לי דעות על עצמי". תארו לעצמכם כמה נפלאים היו חייכם, אם לא היו לכם דעות על עצמכם. הרי אם יש לנו דעות על עצמנו, זה אומר שהתפצלנו לשניים: אני ועצמי. פיצול שמוליד אשליה ולכן מאוד מכאיב. לעומת זאת, ברגע שאין לנו יותר דעות על עצמנו, אנחנו אחד. וכשאנחנו אחד, מסתיימת המלחמה הפנימית, מסתיים הקונפליקט. כשזה קורה, אפילו ביטוי כמו "החיים שלי" כבר אינו נכון מיסודו. החיים הם לא שלכם. אתם החיים. ברמה החיצונית, אתם מופיעים זמנית כצורת חיים אחת מיני רבות ובמהותכם אתם החיים בכבודם ובעצמם. להגיע למצב הזה של הארה, של להיות אחד, מצב חסר אגו, מצב שבו אין לכם יותר דעות על עצמכם – זה ברוב המקרים דורש תרגול רוחני עקבי ומתמשך שמצריך מאיתנו סבלנות, התמדה, נחישות וכמובן הדרכה מקצועית. אבל בינתיים, בדרך לשם, בחיי היום יום שלנו, אנחנו נאלצים להתמודד עם השופט הקשוח שנמצא בתוך הראש שלנו. שופט שלעתים אין לו שום רחמים והוא קוטל אותנו בביקורת קשה ונוקבת. זה סוחט מאיתנו כמויות עצומות של אנרגיה ומטיל עלינו עננות כבדה של רצינות יתר ושל תסכול. ייתכן שחלקכם חושבים: "מה רע בביקורת עצמית? הרי ככה אפשר להתקדם ולהשתפר". יש בזה משהו נכון (כפי שגם נראה בהמשך), אבל ברוב המקרים הנטייה של בני האדם היא לשפוט ולבקר את עצמם (וכל דבר אחר כמעט) באופן כפייתי, מוגזם וקיצוני יותר מהרמה הבריאה. וככל שגדלה הביקורת, ככה מתחזקת תחושת ההפרדה. ההפרדה בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין אחרים, בינינו לבין העולם, בינינו לבין אלוהים. וככל שגדלה ההפרדה, כך מתעוותת תפיסת המציאות שלנו, האשליה מתחזקת והסבל גובר. אז איך אפשר להתמודד עם כל הביקורת העצמית הזו? הרהרתי קצת בשאלה הזו ומתוך ההרהור הזה עלו כמה עצות שיכולות לעזור לכם: הצעד הראשון – קבלו את זה שישנה ביקורת ראשית, עליכם לקבל לחלוטין את העובדה שבתוך ראשכם שוכן לו הרגל מנטאלי לשפוט ולבקר כל דבר (וגם את עצמכם כמובן). למה לקבל? מפני שאם תבקרו את עצמכם על כך שאתם מבקרים את עצמכם, הרי שהביקורת העצמית התגנבה מהדלת האחורית ועכשיו היא ממשיכה לגדול ולהתעצם. אם אתם אומרים לעצמכם: "אוף, למה אני עושה את זה? אני לא אמור לבקר את עצמי", אתם רק מוסיפים אש למדורת הויכוח הפנימי. ביקורת היא צורה מסוימת של חוסר קבלה, של התנגדות. ואי אפשר להתמודד עם חוסר קבלה באמצעות עוד חוסר קבלה. הדרך השפויה להתמודד עם חוסר קבלה מתחילה בקבלה ולכן במקרה הזה, עליכם לקבל את העובדה שיש בכם הרגל לבקר. הצעד השני – זהו את החלק שמבקר, אך אל תזדהו איתו במקביל לקבלה של ההרגל לבקר, חשוב שלא תיקחו את זה באופן אישי. פשוט קבלו את העובדה שמדובר בהרגל מנטאלי שטמון בתודעה האנושית. זה מה שזה, זה לא משהו רע וזה לא משהו טוב, זה בסך הכל הרגל. ולהרגל הזה יש כוח עצום שמבוסס על שני מנועים עיקריים: הראשון הוא הוותק שלו – מספר השנים שהוא קיים בכם בפרט ובתודעה האנושית בכלל, נותן לו אלמנט של מינוף. המרכיב השני הוא הזנה. בכל פעם שאתם מזדהים עם הקול שמבקר, אתם מזינים אותו, מאכילים אותו, נותנים לו עוד כוח ועוד זמן לחיות בתוכם. אבל המבקר הזה הוא לא אתם. הוא שייך לחלק החושב שבכם, לפונקצית החשיבה. הסיבה שבגללה אתם מרגישים לעתים שזו ממש ישות עצמאית וחושבים שמדובר בכם, היא הנטייה שלכם להזדהות איתו ובכך להזין אותו. אבל ברגע שאתם מזהים את אותו הרגל, מתבוננים בו ורואים אותו בדיוק כפי שהוא- הרגל מנטאלי, דפוס חשיבה – אז אתם כבר לא מזינים אותו. ומה קורה אז? הוא נחלש, מאבד לאט לאט מכוחו. עכשיו הוא חי רק על בסיס כוח העבר, כוח הוותק שלו, אבל לא לעוד הרבה זמן. הצעד השלישי – הפכו תלונות לבקשות במקרים רבים, ובמיוחד באותם מקרים שבהם אנחנו מרגישים שהביקורת העצמית משתלטת עלינו והופכת כפייתית, רצוי מאוד לקחת דף ועט לרשום את התלונות. צעד זה חיוני גם במקרים שבהם חשוב לנו לקבל משוב ולהשתפר. לדוגמא: כשמפתחים מיומנות מסוימת בתחום המקצועי או בכלל. אז מה עושים? פשוט רושמים את כל התלונות על הנייר, נותנים לביקורת לזרום בחופשיות אל הנייר ולהביע את עצמה. לאחר מכן, כדאי לסנן את רשימת התלונות ולברור מתוכן רק את אלו שבאמת עשויות להועיל, הן לטובתכם האישית והן לטובת הכלל.השאירו בצד את התלונות הקטנוניות, אלו שלא בהכרח פוריות. ואת התלונות שבאמת עשויות להועיל, הפכו עכשיו לבקשות שאתם מפנים לעצמכם. אפשר להיעזר בכותרת: "מה בפעם הבאה אעשה באופן אחר?" ואז לרשום את הבקשות. או לחילופין, אפשר להשתמש בפתיח: "בפעם הבאה אעשה כמיטב יכולתי כשזה נוגע ל...." הצעד הרביעי – התאמנו בקבלת אנשים ומצבים כפי שהם ברוב המקרים, פחות קשה לנו לקבל אנשים אחרים ומצבים, מאשר את עצמנו. עם עצמנו אנחנו נוטים להיות קשים יותר בדרך כלל. אבל ככל שנלמד יותר לקבל אנשים ומצבים ולהפסיק להזדהות עם הקול הביקורתי כשמדובר באנשים ובמצבים, אז הדבר יקל עלינו גם בהתמודדות עם ביקורת עצמית. לכן, לפעמים זה יעיל יותר להתחיל להתאמן בקבלה של האחר לפני שאנחנו עוברים לאימון בקבלה עצמית. ברור לחלוטין שלא מדובר במשימה פשוטה, אבל זה עניין של תרגול סבלני. במסגרת הצעד הזה, ניתן להיעזר בשאלה: "מה אם ארשה לאדם הזה או למצב הזה להיות כפי שהוא?" או "איך ארגיש אם לכמה רגעים אסכים לכך שנכון לעכשיו זה המצב או זוהי התנהגותו של האדם הזה?". אגב, ניתן להשתמש בצעד הקודם (השלישי) גם מול אנשים אחרים. כלומר, לסנן תלונות ולהפוך תלונות עיקריות שיש לכם כלפי התנהגותם לבקשות עיקריות שאתם רוצים לבקש מהם. שיהיה לכם בהצלחה, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. |
יום שני 26 בדצמבר 2011 התפתחות אישית "סיימתי עם ענייני. אני יכול לעזור לך במשהו?" מתי בפעם האחרונה אמרת את המשפט הזה? מסתבר שרובנו כמעט אף פעם לא אומרים את זה. לפני כשלושה שבועות ליוותה אותי תחושה מוזרה ונפלאה כאחד. למיטב זכרוני, זה קרה יומיים או שלושה ימים לפני שנסעתי לחופשה. הרגשתי שסיימתי לחלוטין את כל מה שתכננתי לעצמי לעשות לפני היציאה לחופשה ופתאום חשתי ריק לגמרי. משהו בריקנות הזו היה כל כך נעים, הרגשתי תחושת רווחה, תחושה של מקום פנוי. הרגשתי שעלי להיות בשירות עבור מישהו. התחושה הזו היא מוכרת לי, אך באותם רגעים חוויתי אותה בעוצמה גדולה יותר. אחת הסיבות הפרקטיות לכך היא שגם לא היה מבחינתי מקום להתחיל להתעסק בנושאים גדולים יותר שעומדים על הפרק מאחר ואני רגע לפני נסיעה לחופשה די ארוכה.התחושה שלי הייתה שסיימתי להתעסק ב"עצמי" ובכל הקשור אליי ואני פנוי עכשיו לעזור לאחר. במקרה או שלא במקרה, אחד החברים הטובים שלי אכן נזקק לעזרה מסוימת בעסק שלו. עוד כמה ימים לפני שחשתי את אותה תחושה, הוא פנה אליי וביקש ממני עזרה כלשהי והסכמתי. ואז, כאשר הרגשתי שאני נמהל באותה תחושה נפלאה של מקום פנוי, החלטתי להתקשר אליו ולשאול אותו האם יש עוד משהו שאני יכול לעזור לו בו, לפני שאני טס. רגע השיא מבחינתי היה שכאשר עזרתי לו, ממש נהניתי מזה. לא חשבתי לעצמי: "למה הצעתי עזרה? מה, אין לי מה לעשות? איזו שטות...בשביל מה אני צריך את העומס הזה עכשיו?...וכו' וכו'. כאשר אני אומר את המילה "בענייני", אני לא מתכוון בהכרח לעניינים ומשימות של ממש. רובנו מלאים כל כך במחשבות מטרידות, בסוגיות עתידיות, בנושאים שמרחפים מעלינו, ככה שאין לנו אפילו טיפה של מקום פנוי. ההשלכות של המצב המנטאלי-רגשי הכל כך נפוץ הזה הן השלכות כואבות ביותר. זה אומר שאין לנו באמת מקום פנוי בשביל האנשים הקרובים אלינו, בשביל הלקוחות שלנו, בשביל השותפים שלנו לעבודה, בשביל המשפחה, בשביל השלווה הפנימית שלנו. אין מקום! האם אני אומר שעלינו לסיים באופן ממשי את כל מה שעלינו לעשות, כדי להגיע למצב המבורך הזה שבו יש מקום? ממש לא!התחושה הזו של עומס ושאין לנו שום מרחב וזמן פנויים היא בסך הכל דפוס מחשבתי שהורגלנו אליו. יש לנו את האפשרות להרגיש ריקים ופנויים כבר עכשיו ואף להמשיך לפעול ולעשות בהנאה ובקלילות. הדרך לעשות זאת היא לשחרר את עצמנו לאט לאט מהמחשבות המטרידות אותנו. ובעיקר, מאותן מחשבות שחוזרות על עצמן שוב שוב (הרגלי חשיבה). לאחר שנעשה זאת, אנחנו נרגיש ריקים, פנויים. זהו הרגע שבו אנחנו מפסיקים להתעסק בעצמנו. ברמה הגבוהה ביותר של רגעים מסוג זה, אנחנו עלולים אפילו לגלות שאין דבר כזה "עצמי". וכאשר אין יותר "עצמי" שצריך להתעסק איתו ולדאוג לו כל היום, אפשר להגיד באמת משפט כמו: "סיימתי עם ענייני. אני יכול לעזור לך במשהו?" ואז אפשר להיות בשירות טהור עבור אדם אחר. ואני לא מדבר כאן רק על ענייני עבודה ועסקים. אני מדבר על כל תחומי החיים שלנו....גם על אהבה וזוגיות. כולנו זקוקים לפנות מקום. כאשר אנחנו מפנים מקום ומסיימים להתעסק בעצמנו, התודעה מתחילה לצאת החוצה ולהתפזר לכל עבר. היא כבר לא לכודה יותר, היא יכולה להשתחרר. החוויה היא חוויה של התרחבות ושל איבוד גבולות. כבר לא כל כך ברור מה זה "פנים" ומה זה "חוץ". מה זה "אני" ומה זה "הוא". יש נוכחות, יש נוכחות פנויה לשירות. המקום הזה הוא בריא מאוד עבור כל מערכות היחסים בחיינו, כי רק מתוך המקום הזה יש תקשורת אוהבת ואמיתית. זוהי תחושה נפלאה ונעימה מאוד שאני מאחל לכם לחוש אותה שוב ושוב. "הפינוי" הזה הוא שלב חשוב והכרחי במסע של התפתחות אישית ורוחנית. תחשבו איזה כיף זה להשתחרר מהעצמי הזה שכל הזמן צורך אותנו ומטריד אותנו. כפי שציינתי קודם, אחת הדרכים ליצור את המקום הפנוי הזה בתוכנו, היא להשתחרר מכל מיני מחשבות ואמונות שמסתירות מעיננו את המציאות. באהבה והערכה, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!
|
