Mentor Me חיים עשירים בכל המובנים! MentorMe.co.il
מטרת הבלוג: להדריך אנשים להתעוררות רוחנית כבסיס להצלחה בחיים ובעסקים
ארכיון
ארכיון : 1/2013
יום שני, 10 בספטמבר 2012
התפתחות אישית האם הסבל נחוץ לנו? הסבל קיים. זוהי עובדה שככל שהיא לא נעימה, אי אפשר להתעלם ממנה או לברוח ממנה. הסבל מתחיל כבר עם לידתנו אל העולם. אנחנו מגיחים מתוך רחם אמנו לאחר שמופעל עלינו לחץ אדיר שהוא בטוח לא נעים ומה הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו יוצאים? בוכים! ואם אנחנו לא בוכים (זה מה שקרה איתי אגב, על פי הסיפורים של הוריי), אז מישהו צובט אותנו כדי שנבכה. הבכי הוא אחד הסימנים לכך שאנחנו בחיים. הלידה היא טראומה קשה. כמובן שמתחילת חיינו, נגזר עלינו לפגוש את החולי, את הזקנה ואת המוות הפיזי. בכל פעם שנולד אדם, שעון חול מתהפך והזמן מתחיל לדפוק. לכל דבר, לכל צורה יש תוקף. לקוטג' במכולת יש תוקף של שבוע. ישנם יצורים חיים בעלי תוקף של יממה אחת ויש כאלה שחיים רק מספר שעות בודדות. כך גם לנו יש תוקף: בסביבות 90 שנה במקרה הטוב. הכל יחסי. ומה קורה במהלך חיינו? אנחנו פוגשים בסוגים שונים של כאב גופני ונפשי. אנחנו נאלצים לחוות את הבלתי נעים ולהיפרד מהנעים. אנחנו נכשלים בהשגת מה שאנחנו רוצים. במקום זה, אנחנו מקבלים את מה שאנחנו לא רוצים. אחת ההוכחות הפשוטות לסבל האנושי היא העובדה שרובנו מאוד אוהבים ללכת לישון בלילה ושונאים לקום בבוקר. אם החיים היו תענוג גדול, היינו אוהבים יותר לקום בבוקר ופחות אוהבים ללכת לישון בלילה. אחת השאלות היפות שאיתן התמודדו לא מעט פילוסופים היא: "אם הייתה לך את האפשרות לא להיוולד מלכתחילה, האם היית בוחר בכך?" הרבה מהם ענו ב- "כן" חד משמעי. "סבל" זו מילה שהקונוטציות שהיא מעלה אצל רוב האנשים הן בדרך כלל קיצוניות. אבל הסבל בא לידי ביטוי בחיינו בקשת רחבה מאוד של היבטים, החל מדיכאון עמוק, אובדן של אדם קרוב או מחלה פיזית קשה ועד לתחושה קלה של שעמום, מרירות, חוסר נחת או הרצון להיות תמיד במקום או בזמן אחר מאשר המקום והזמן בהם אנחנו מצויים כרגע. כל אלה הם היבטים של סבל, אשר בולטים בקלות לעיני כל מי שמקדיש לכך מחשבה. הסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית, אך נשאלת השאלה: "האם הסבל נחוץ לנו?" או במילים אחרות: "האם הסבל הזה בסופו של דבר תורם לנו או שהוא רק גורם מפריע?" האינטואיציה הרוחנית הראשונית אומרת מיד שהסבל נחוץ. למה? כי אם הוא קיים במציאות האנושית, אז סימן שיש לו תפקיד. אחרת הוא לא היה קיים. אבל אנחנו רוצים ללכת עמוק יותר. אנחנו לא רוצים להסתפק רק באינטואיציה הראשונית (למרות שברוב המקרים היא מהווה צלילה מהירה וחדה אל האמת). "האם הסבל נחוץ לנו?" השאלה הזו מובילה אותנו לתופעה מדהימה שגורמת לי לחוש פליאה בכל פעם מחדש, בכל פעם שאני מהרהר בה. התופעה הזו נקראת "פרדוקס הסבל" והיא מכילה אמת יפה ואצילית. אגב...ככה זה בדרך כלל: מסתבר שהאמת אוהבת להסתתר בתוך פרדוקס. אחת השאלות שאנחנו שואלים בתמימותנו היא: "האם זה לא היה נפלא, אם היינו יכולים לחסוך מעצמנו ומיקירי ליבנו את הסבל הזה?" התשובה הפשוטה היא לא. ללא הסבל, לא היינו יכולים להתפתח מבחינה אישית ורוחנית כבני אדם. הסבל לוקח אותנו עמוק יותר, הוא מלמד אותנו שיעורים, הוא מאפשר לנו לחקור ולהכיר את הטבע האמיתי שממנו אנחנו עשויים. ללא הסבל, היינו נשארים בני אדם מאוד שטחיים, מאוד רדודים, מזוהים עם הצורה החיצונית של הדברים. הפרדוקס הגדול הוא שהסבל נוצר בעקבות הזדהות עם צורה, אך בסופו של דבר הוא גם מפרק את ההזדהות עם הצורה. זה כמו וירוס שמחסל את עצמו: מרבית הסבל נוצר על ידי האגו האנושי (העצמי המזויף והלא מאושר שנוצר בעקבות ההזדהות עם המחשבות והרגשות שלנו), אך אותו הסבל גם הורס את האגו. אבל לא לפני שאנחנו סובלים מתוך מודעות. למה הכוונה "לסבול מתוך מודעות" או "לסבול במודע" ? תכלית האנושות היא להשתחרר מהסבל או במילים אחרות: להתעלות מעליו, אבל זה לא קורה באופן שבו האגו חושב. למעשה,אחת ההנחות הבסיסיות של האגו אומרת: "אני לא אמור לסבול" או "הילד שלי (או כל אדם קרוב אחר) לא אמור לסבול". אבל ההנחה הזו בעצמה, היא שיושבת לה בתוך השורש של הסבל. לסבל האנושי יש ייעוד אצילי! הייעוד שלו הוא ההתפתחות של המודעות והשריפה של האגו. ברגע שאנחנו מתנגדים לסבל, התהליך הופך איטי יותר, כיוון שההתנגדות מעצימה את האגו ויוצרת למעשה עוד אגו לשרוף. לעומת זאת, ברגע שאנחנו מקבלים את הסבל, מתרחשת האצה של התהליך. האצה זו באה לידי ביטוי בעקבות העובדה שאנחנו סובלים במודע. כלומר, מאפשרים לסבל להתרחש מתוך התובנה העמוקה שזה מה שצריך לקרות, שיש לכך תפקיד בתוכנית הכללית של הצמיחה שלנו. בלב ליבו של הסבל המודע מתרחשת הטרנספורמציה. האש של הסבל הופכת לאור של המודעות. זוהי אלכימיה וכדי שהיא תתרחש, עלינו לקבל את הסבל לפני שנוכל להתעלות מעליו. כל מה שאנחנו מקבלים, אנחנו מתעלים מעליו. נכון שזה מדהים? ומה יקרה אם לא תהיה בנו מספיק נוכחות ותבונה על מנת לסבול מתוך מודעות? בדיוק מה שקורה כשהחיים שולחים שיעור ואנחנו לא רואים אותו. אנחנו זוכים לפגוש באותו השיעור עוד פעם ועוד פעם, עד שנקלוט. למעשה, מכאן והלאה ישנן שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא שנחיה חיים שלמים על פני האדמה כצורה פיזית והצורה הפיזית שלנו תמות מבלי שנתעורר. כמו שכתוב בצורה יפה ופשוטה באחד הטקסטים הרוחניים החשובים: "חבל שאנשים מתים לפני שהם מתעוררים". האפשרות השנייה היא שהסבל יגדל ויתעצם עד למצב שבו הוא ייצור לחץ כל כך גדול על התודעה, שזה יאלץ אותה לסגת בכוח מהזדהותה עם האגו, שהוא בסופו של דבר המצאה של המוח שלנו. כנראה שלחץ זה אינו שונה בהרבה מהלחץ שאנחנו חווים בעת לידתנו. נסיגה זו יכולה להיות כל כך שלמה ומוחלטת, כך שהעצמי המזויף (הסובל) יתמוטט בבת אחת כמו בלון שפגש בסיכה. מה שיישאר שם אז יהיה הכרה טהורה, חסרת זמן וחסרת צורה. זהו הטבע האמיתי שלנו. גם זו דרך להארה, דרך שהתרחשה אצל מספר אנשים (חלקם מוכרים וחלקם אנונימיים). באהבה והערכה, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!
|
יום רביעי 29 באוגוסט 2012 התפתחות אישית הכוח העצום של אי הודאות הנה זה שוב, כמו בכל שבוע, רק אני וקובץ WORD פתוח שבתוכו דף לבן וחלק ומצד שמאל למעלה אני מיד רושם את התאריך. עם התאריך הכי קל להתחיל, כי התאריך ידוע. עם כל השאר לא תמיד זה קל. כל השאר לא ידוע, הסוף לא ידוע, אפילו השורה הבאה עוד לא ידועה...עד שהיא ידועה. ישנה רק כוונה, כוונה חופשייה ומנותקת מכל תוצאה. במקרה הזה, הכוונה היא לכתוב לכם משהו על הכוח העצום שטמון בתוך אי הודאות. אני שוב פוסע אל אותו מקום ולמרות שכבר הייתי בו לא מעט פעמים, כל פעם היא הפעם הראשונה שלי כאן. אי הודאות איננו מקום פיזי, זה לא כמו "אי התקווה" מהתוכנית הישרדות, זה לא כמו איי סיישל. זהו מקום לא ידוע, חסר טעם וחסר ריח, חסר צורה וחסר זמן. מקום שגם ככה לא ניתן להגדירו או לתאר אותו במילים. לכן הדבר היעיל ביותר שאפשר לעשות זה להגדירו על דרך השלילה. כלומר, לכתוב מה אין שם. אין שם ודאות. אנחנו לא אוהבים לבקר במקום הזה, אנחנו מרגישים לא בנוח, פוחדים ממה שאנחנו צפויים לגלות שם. אנחנו הרבה יותר אוהבים את המקומות שמוכרים לנו, את המקומות שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו בשליטה. אלה הם המקומות שידועים לנו. שם אנחנו מקבלים מענה לצורך הכפייתי שלנו בוודאות. אותו צורך שמניע אותנו לנסות לשלוט במציאות ולהכתיב את החיים על פי החוקים שלנו. אבל האם באמת יש לנו שליטה? בואו נבדוק...אין לנו כל שליטה על תהליך הלידה שלנו לעולם. אין לנו כל שליטה על המוות או על היכולת לדעת מתי נמות. ובין הלידה והמוות ישנן שתי תופעות שכולנו מכירים מניסיוננו: דברים שאנחנו רוצים שיקרו, אינם קורים. ודברים שאנחנו לא רוצים שיקרו, קורים. אז איזו מן שליטה יש לנו? אולי מדובר באשליה, אולי תחושת הביטחון שאנחנו חושבים שנפיק מתוך הודאות היא בסופו של דבר הבטחה מזויפת. ונניח שהביטחון הזה הוא ביטחון אמיתי, רק נניח. אז מה אתם מעדיפים: ביטחון או חופש? ביטחון או צמיחה? ביטחון או אושר?נגיד שאתם עומדים עכשיו על צוק בגובה 150 מטר רגע לפני שאתם קופצים קפיצת בנג'י. מתי אתם יותר מאושרים- לפני הקפיצה או אחרי הקפיצה? לפני הקפיצה או בזמן הקפיצה? אני מהמר על כך שתהיו יותר מאושרים בזמן הקפיצה ולאחריה, מאשר לפני הקפיצה. אמנם לפני הקפיצה היה לכם את הדבר שאתם הכי אוהבים בעולם – ודאות. אבל הודאות הזו בין כה וכה הייתה מוכתמת בפחד עצום שלא חשש להראות את אותותיו בכל חלקי הגוף שלכם. אז מהי הודאות? זהו הידוע. ומהו הידוע? הידוע הוא העבר שלנו. בכל פעם שאנחנו מרגישים את הצורך בוודאות או את הצורך בשליטה, אנחנו בעצם משמרים או משחזרים את העבר שלנו. הצורך בוודאות מוליד גם הרגל נוסף – ההרגל שלנו להיקשר לתוצאות מסוימות. עוד ניסיון לנהל את היקום, עוד ניסיון שנועד לכישלון. ויותר מזה, לא תמיד אנחנו מסתפקים בהיקשרות לתוצאה כלשהי. לפעמים אנחנו גם נקשרים לדרך מסוימת שתוביל לפי דעתנו אל התוצאה. החיפוש אחר ביטחון וודאות הוא למעשה ההתקשרות אל הידוע. וההתקשרות הזו אל הידוע היא הכלא של המוח המותנה, הכלא של התניות העבר. בתוך הכלא הזה אין כל התפתחות, אין שום צמיחה, אין שום יצירתיות, אין שום רעננות, אין שום חדשנות, אין שום שינוי מהותי. יש רק דפוסי חשיבה, דפוסי רגשות ודפוסי התנהגות, כולם דפוסים מותנים אשר חוזרים על עצמם שוב ושוב. והפרדוקס הוא שהחיפוש הזה אחר ביטחון דווקא משמר הלך רוח של פחד. זאת מכיוון שהביטחון לא נמצא במקומות שבהם אנחנו מחפשים אותו. הביטחון לא נמצא בעבר, מכיוון שהעבר כבר לא נמצא כאן. הוא הלך מזמן או לפני רגע (בכל מקרה הוא הלך). הביטחון גם לא נמצא בעתיד, מאחר והעתיד עדיין לא נמצא פה. הביטחון גם לא נמצא בחפצים פיזיים, בכסף, ברכוש, בסמלים, בתפקיד, במעמד. שהרי כל אלה הם ארעיים, ברי חלוף. אז אנחנו מחפשים ולא מוצאים. זה מפחיד. האבסורד הוא שלמרות שאיננו יודעים זאת, בתוך תוכנו אנחנו בכלל לא רוצים ביטחון. אנחנו רוצים להיות מאושרים, לחוות שלווה פנימית ושקט פנימי, אנחנו רוצים להיות חופשיים. כשיש את כל אלה, מי צריך ביטחון? או אם תרצו: אולי כל אלה הם הביטחון האמיתי. הצורך בוודאות גורם לנו להסתכל על הדברים הגשמיים, כממשיים, כקבועים, כנצחיים. אבל למעשה, דווקא הלא גשמי הוא הממשי, הוא האמיתי, הוא הנצחי. הרי בעוד 100 שנה (אם לא יקרה איזה נס) אף אחד מאיתנו לא יהיה כאן. לפחות לא ברמת הצורה. הצורה הפיזית שאנחנו עוטים על עצמנו היא ארעית, יום יבוא והיא תחזור למקום שממנו היא באה. זהו המקום הוודאי היחידי והוא נקרא אי הודאות. אז היכן טמונה החירות מן העבר? באי הודאות. כשאנחנו מוכנים לערער על כל הידוע ולהעמיד במבחן את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים...כשאנחנו מוכנים לפסוע אל תוך השדה של אי הודאות, אנחנו מחזירים לחיים את הרעננות שלהם, את הקסם שלהם, את המסתורין שלהם, את הפליאה, את ההרפתקה ואת החופש הגדול שיש בהם. ו"האי" הזה הוא אי עשיר ושופע. יש בו אינסוף אפשרויות, אינסוף יצירתיות, אינסוף פוטנציאל לצמיחה ולפריצות דרך, אינסוף התחדשות. היכן נמצא "אי הודאות"? עמוק בתוכנו. הוא מתעורר אך ורק ברגע הזה, כשאנחנו נותרים חופשיים מהעבר והעתיד. הוא נגיש לנו אך ורק ברגע שמבשילה בתוכנו המוכנות לוותר על הידוע, לוותר על הודאות, לוותר על הזמן, לוותר על התוצאות הספציפיות, לוותר על מי שאנחנו חושבים שאנחנו ולגלות את מה שאנחנו. כי גם אנחנו חלק בלתי נפרד מתוך האי ודאות. כשנעמוד על הצוק כאשר העקבים על האדמה ואצבעות הרגליים כבר באוויר, כשנפרוס את הידיים אל השמיים ופשוט נסמוך על "חבל החיים" בעודנו קופצים אל עבר המים הצלולים, אז נגלה את הכוח העצום של אי הודאות. שני דברים נדרשים מאתנו: לשחרר ולסמוך. שני אלה יחזירו אותנו הביתה, אל הטבע האמיתי שלנו. ואגב, לא מומלץ לעצום את העיניים כשקופצים...הרי הנוף מדהים! נ.ב. האם ידעתי איך יסתיים המאמר הזה? לא. לא היה לי שמץ של מושג. טעמתי שוב מאי הודאות. באהבה והערכה, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו! |
יום רביעי 27 ביוני 2012 התפתחות אישית כנראה שכולנו מכירים היטב את האיש שמדבר בתוך הראש, זה ששופט, משער, מניח, מפרש, מנתח, מאשים, מפחד, מצפה ועוד...האיש הזה גוזל מאיתנו כמויות עצומות של אנרגיה ואחראי למרבית הסבל האנושי על מגוון צורותיו. אם בזה הרגע אתם שומעים קול בתוך ראשכם שאומר: "על איזה איש לעזאזל יואב מדבר?" אז זהו בדיוק האיש שעליו אני מדבר. למרות שהמילה הנכונה יותר לכנותו היא "הקול שמדבר" או "החושב", אני עדיין מכנה אותו "איש", מפני שעבור רובנו הוא אכן איש. במקרים רבים נדמה לנו שהאיש הזה הוא אנחנו. כאן טמון מקור כל הסבל – ההזדהות הלא מודעת שלנו עם המחשבות והרגשות שלנו יוצרת עצמי מזויף או במילים אחרות: אגו. זהו "האיש", מאין ישות מנטאלית שמעמידה פנים שהיא אנחנו. העובדה שאנחנו שואבים את תחושת העצמי שלנו מהקול שמדבר בתוך הראש מעצימה את אותו קול ומקשה עלינו להשתחרר ממנו. זה מוביל לסבל כי אנחנו מבססים את הזהות שלנו על דבר מאוד לא יציב, מאוד ארעי...על מחשבות עקרות שבאות וחולפות ללא כל שליטה מצידנו. אם יש בנו מעט מודעות, אנחנו יכולים לשים לב בקלות לכך שהאיש הזה הוא משוגע. יום אחד הוא אומר: "אני כישלון", כמה שעות לאחר מכן הוא עלול לומר: "אני הצלחה" או "אני הכי טוב בעולם, איך זה שלא נותנים לי את ההכרה שאני ראוי לה?". כמובן שבשני המקרים מדובר באשליה ברת חלוף. במקרה הזה, הצלחה וכישלון הם דברים שקורים לנו, אבל הם לא אנחנו. אם אנחנו מאמינים (ורוב הזמן אנחנו אכן מאמינים) בכל מחשבה שמופיעה בנו, הנפש כל הזמן סוערת- זה סבל. כאשר אנחנו מזדהים עם הקול שמדבר בתוך הראש ומאמינים באופן אוטומטי לכל מילה שהוא "מוציא מהפה", חוויית החיים שלנו נצבעת בצבעים קודרים של כבדות, רצינות, מתח ופחד. כל דבר קטן הופך להיות פי 100 יותר חשוב ודחוף ממה שהוא באמת, הכל נראה מאיים, הגוף שלנו מתוח כל הזמן, אנחנו לא רגועים והחיים מאבדים מהיופי, מהמסתורין ומהחיוניות שבהם. אז איך אפשר להשתחרר מהאיש שמדבר בתוך הראש?
כאשר הים סוער מדי בשביל להמשיך להפליג, רב החובל מבצע מספר פעולות וביניהן הוא מוריד את העוגן כדי לייצב את האונייה. בדיוק באותו האופן, כאשר האיש שמדבר בתוך הראש נכנס להילוך גבוה ומדבר ללא הפסקה, הנפש מתנתקת מנקודת החיבור היחידה להוויה (הכאן ועכשיו) ולכן סוערת וגועשת. הדבר היעיל ביותר שאנחנו יכולים לעשות במצבים כאלה, זה להוריד עוגן. למה הכוונה? עוגן, במקרה הזה הוא איזשהו אובייקט שאם נפנה את כל תשומת הלב שלנו אליו, הוא יחזיר אותנו אל הרגע הזה. כלומר, יעורר בנו מידה גבוהה יותר של נוכחות. הנשימה היא עוגן מצוין וזאת מסיבות רבות שאין טעם להרחיב עליהן כעת. ככל שנביא תשומת לב מלאה לנשימה שלנו, רמות המודעות והנוכחות שלנו יעלו ולעומת זאת זרם החשיבה המטריד יואט.ראשית, ההמלצה היא לקחת בין 5-10 נשימות עמוקות ככל שניתן, תוך כדי שאנחנו מביאים את כל תשומת ליבנו אל האוויר שנכנס ויוצא מהנחיריים. לאחר מכן, כדאי להמשיך למקד את תשומת הלב בנשימה למשך מספר דקות.
רוב הסיכויים הם שהצעד הראשון אמנם יאט את זרם החשיבה הרועש, אך זה לא ייפסק לגמרי. תוכלו לשים לב שהמוח עדיין פעיל במידה מסוימת, עדיין זורק איזה משפט, מעיר איזו הערה או מזכיר לכם שיש איזושהי מטלה ששכחתם לבצע. זה מה שמביא אותנו אל הצעד השני, שהוא חשוב ביותר. לאחר שהורדנו עוגן ונרגענו מעט, חשוב שנזהה את הקול שמדבר בדיוק לפי מה שהוא באמת. ראשית, חשוב שנבין שלא מדובר כאן בדבר אישי, למרות שזה נראה לנו שכן. ההרגל של בני אדם לחשוב בצורה כפייתית ללא הפסקה הוא דפוס מותנה ולא מודע בעל ותק של אלפי שנים. הקול הזה שאנחנו בטוחים שהוא אנחנו או שלנו, הוא לא אנחנו וגם לא שלנו. זהו פשוט עיוות או הפרעה במוח האנושי. לא במוח האישי, אלא במוח האנושי, כלומר בתודעה הקולקטיבית. אמנם מתוך חוסר מודעות אנחנו לוקחים בכך חלק, אבל אם אנחנו מזהים את הקול הזה כקול אישי או כאנחנו, פירוש הדבר שאנחנו מזדהים עם הקול הזה (מה שגורם לו להמשיך לפעול ביתר עוצמה). בכל פעם שאנחנו מזדהים עם מחשבה מסוימת ונקשרים אליה, אנחנו בעצם מזינים אותה ונותנים לה כוח. ככה גדל האגו, העצמי המזויף שהוא תוצר של המוח המותנה. לכן, הצעד השני הוא לזהות ולא להזדהות. לזהות זה אומר להיות מודע, להקשיב, להיות ער לזה, לשים לב לאותו קול שמדבר ולהבין שמדובר בסך הכל בהרגל ישן מהעבר, שאותו אנחנו חולקים עם כל בן אדם.
לאחר שזיהינו את הקול, כלומר הבחנו בעובדה שהמוח עדיין פעיל, עדיין מפטפט, עדיין משוטט כמו כלב תועה ברחובות, אנחנו מגיעים אל הצעד השלישי. עלינו לקבל באופן מוחלט את המצב התודעה שבו אנחנו נמצאים באותו רגע, מבלי לנסות לשנותו או לברוח אל מצב אחר שנתפס כרצוי יותר. אין צורך לחפש את מצב התודעה המושלם או את השקט המוחלט. למעשה, זהו אחד המכשולים הגדולים ביותר של מודטים רבים ברחבי העולם. זוהי מלכודת של המוח המותנה, עוד אחת מהאסטרטגיות המתוחכמות שלו לבריחה מהכאן ועכשיו. מצב התודעה המושלם הוא קבלתו המוחלטת של כל מצב תודעה שבו אנחנו נמצאים ברגע הזה. כל ניסיון אחר מלבד קבלה, רק ירחיק אותנו מהשלווה הפנימית וייצור עוד מאבק, עוד קונפליקט פנימי. הרדיפה אחר השקט יוצרת לא מעט רעש. אז אם ברגע הזה, המוח שלנו עדיין פעיל, אז זה מה שיש ואנחנו מקבלים את זה שהוא עדיין פעיל. להלחם בכך זו בטח לא הדרך.
הצעד הרביעי מחזיר אותנו אל הצעד הראשון...הפעם כדי להעמיק את העבודה הרוחנית שלנו. במסגרת הצעד הראשון לקחנו כדוגמא את הנשימה בתור אובייקט מומלץ ביותר למדוט עליו. כעת אנחנו שוב חוזרים למקד את כל תשומת הלב שלנו בשאיפה ובנשיפה, בשאיפה ובנשיפה. היו ערים לכל רגע ורגע בשאיפה ולכל רגע ורגע בנשיפה. בשונה מעט מהצעד הראשון, אל תנסו לנשום באופן רצוני, כלומר לשלוט בנשימה. פשוט תנו לנשימה שלכם לנשום אתכם, להתנהל בקצב הטבעי שלה. התפקיד שלכם הוא להיות מודעים לה, לשים לב לתהליך הנשימה כפי שהוא מתרחש בכל רגע בתוככם. ככל שתיישמו את ארבעת הצעדים האלה יותר ויותר, תיווכחו כיצד ההזדהות שלכם עם אותו קול שמדבר בתוך ראשכם הולכת ופוחתת. ויחד איתה גם ההשפעה של אותו קול עליכם הולכת ומתמוססת לאט לאט. במקביל, מידת הנוכחות שלכם הולכת וגדלה, ישנן הפוגות ארוכות יותר בין מחשבותיכם ואתם יותר שלווים ומאוזנים נפשית.
יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו! |
יום שלישי 05 ביוני 2012 התפתחות אישית מה מפריד בינך לבין המציאות ולכן מעכב אותך בדרך להארה? הפעם נתחיל בסיפור...לפני כ-2,600 שנה, במקום בו ניצבת היום העיר מומבאי (לשעבר "בומביי", העיר הגדולה ביותר בהודו והשנייה בגודלה בעולם) חי זקן מתבודד, אדם רב-קדושה. כל מי שפגש אותו העריץ אותו בשל טוהר נפשו ורבים סברו כי הוא הגיע לשחרור מלא. כששמע המתבודד שמתארים אותו במונחים כאלה נשגבים, החל להרהר בליבו: "אולי באמת הגעתי לשחרור מלא". אבל, בהיותו אדם ישר, הוא בחן את נבכי נפשו בקפדנות ומצא כי עדיין נותרו בה משקעים לא טהורים. לכן שאל את האנשים שבאו לחלוק לו כבוד: "האם יש כיום מישהו אחר בעולם הזה, שידוע לכל כי הגיע לשחרור מלא?" "כן, אדוני", הם ענו. "ישנו הנזיר גוטאמה, המכונה הבודהא (הכינוי בודהא משמעותו- זה שהתעורר) והוא מתגורר בעיר סאוואתהי. ידוע כי הוא הגיע לשחרור מלא והוא מלמד את הטכניקה שבאמצעותה ניתן להגיע לשחרור". "אני חייב ללכת אליו", החליט הנזיר. "עלי ללמוד ממנו את הדרך להגיע לשחרור מלא". וכך החל ללכת מבומביי לרוחבה של כל הודו עד שהגיע לעיר סאוואתהי שמקומה בצפון הודו. כשהגיע לעיר, הלך מיד למרכז המדיטציה של הבודהא ושאל היכן ניתן לפגוש אותו. "הוא יצא", השיב לו אחד הנזירים במקום. "הוא הלך לבקש נדבת מזון בעיר. חכה כאן ונוח מן המסע, הוא ישוב בעוד זמן קצר". "לא, איני יכול לחכות. אין לי זמן. הראה לי לאן הוא הלך ואני אצא בעקבותיו". "טוב, אם אתה מתעקש, אז הנה...זו הדרך שבה הוא הלך. תוכל לנסות למצוא אותו לאורך הדרך". בלי לבזבז אף רגע, יצא המתבודד שוב לדרך והגיע למרכז העיר. שם הוא ראה נזיר הולך מבית לבית ומבקש את מזונו. האווירה הנפלאה של שלווה והרמוניה שאפפה את האיש שכנעה אותו שאדם זה הוא הבודהא. וכששאל את אחד מן האנשים שעברו במקום, התברר לו שאכן זהו האיש. שם, באמצע הרחוב ניגש המתבודד לבודהא, הוא השתחווה והחזיק בכפות רגליו. "אדוני", הוא אמר, "אומרים לי שהגעת לשחרור מלא ושאתה מדריך אחרים בדרך להשגת השחרור. אנא, למד אותי את הטכניקה הזו". הבודהא השיב: "נכון, אני מלמד את הטכניקה ואני יכול ללמד אותך, אך אין אלה המקום והזמן המתאימים. לך וחכה לי במרכז המדיטציה. אחזור בעוד זמן קצר ואלמד אותך את הטכניקה". "לא אדוני, איני יכול לחכות", אמר המתבודד. שאל הבודהא: "מה, גם לא מחצית השעה?" והשיב לו המתבודד הזקן: "לא, אדוני. איני יכול להמתין... מי יודע? בתוך חצי שעה עלול אני למות, בתוך חצי שעה עלול אתה למות. בתוך חצי שעה עלול האמון שאני רוכש לך למות ואז לא אוכל ללמוד ממך את הטכניקה הזו. עכשיו, אדוני, עכשיו הוא הזמן. אנא למד אותי עכשיו." הבודהא הביט באיש וראה: "אכן, רק זמן קצר נותר לו, לאדם הזה. בעוד כמה דקות ימות. יש ללמדו כאן ועכשיו". וכיצד אפשר ללמד את הדרך לשחרור על רגל אחת, באמצע הרחוב? הבודהא אמר רק כמה מילים, אך מילים ספורות אלה כללו את כל תורתו: "ראייתך, תהיה ראייה בלבד. שמיעתך, תהיה שמיעה בלבד. בהריחך, בטעימתך, במגעך - יהיו הרחה, טעימה, נגיעה בלבד. הכרתך, תהיה הכרה בלבד". המתבודד היה אדם בעל נפש כל כך טהורה, שמילות הדרכה ספורות אלה הספיקו לו. שם, בצד הדרך, הוא ישב ומיקד את תשומת ליבו במציאות הפנימית שלו, בלא הערכה, בלא תגובה. הוא פשוט התבונן בתהליך השינוי בתוכו. ובדקות המעטות שנותרו לו לחיות, הוא השיג את היעד הסופי וזכה לשחרור מלא. מהי החוכמה שטמונה במילותיו של הבודהא? כאשר נוצר מגע באמצעות אחד מששת בסיסי החוויה החושית (חמשת החושים הגופניים והנפש), אסור שתהיה הערכה או תפיסה מותנית. ברגע שהתפיסה מתחילה להעריך את החוויה כטובה או כרעה, אנחנו רואים את העולם בצורה מעוותת, בגלל התגובות העיוורות הישנות שלנו. כדי לשחרר את הנפש מכל ההתניות, אנחנו חייבים לחדול מהערכה על בסיס התגובות הישנות ולהישאר מודעים, בלא להעריך, בלא לשפוט, בלא לתייג, בלא להגיב. כלומר, עלינו להישאר לא רק מודעים, אלא גם מאוזנים נפשית (מודעות ואיזון נפשי הן שתי תכונות בסיסיות שהמודטים מפתחים באמצעות תרגול מדיטציית ויפאסאנה, שבאמצעותה הבודהא בעצמו הגיע להארה). שהרי אז, אנחנו רואים את המציאות, רואים את האמת המוחלטת ללא מסך התפיסה המותנית. זוהי תפיסה נקייה של המציאות שמעידה על כך שתודעתנו צלולה לחלוטין. מילותיו של הבודהא אמנם היו רק מילים, אך הן שימשו כתמרור מדויק שמכוון לעברה של האמת. מילים אלה כיוונו את תודעתו של המתבודד למקום בו נמצאת האמת בתוכו הוא. אז מה מפריד בינינו לבין המציאות? אותו מסך תפיסתי מותנה שמסתיר מפנינו את האמת ואת החיים שבכל דבר וגורם לנו לראות (ולחיות) מציאות מנטאלית, קונספטואלית. ראייה זו של המציאות היא ראייה שטחית ומצומצמת שהופכת את החיים להיות מאוד רדודים בחוויה שלנו. אנחנו עוברים ליד פרח ולא רואים את הפרח, אנחנו מסתכלים על הים ולא באמת רואים את הים. אז מה אנחנו רואים? את המילה פרח, את המילה ים, את הזיכרונות שלנו לגבי הפרח והים. למה? כי ככה לימדו אותנו. אנחנו רואים את מה שהרגילו אותנו לראות, אנחנו רואים את התיוג המנטאלי ולא את הדבר החי, התוסס והרענן שניצב מולנו באותם רגעים. זה גורם לנו לחיות סוג של "חיים וירטואליים". אותו הדבר קורה לנו גם עם אנשים...אנחנו מסתכלים על בן או בת הזוג שלנו ולא באמת רואים אותם. מה אנחנו רואים מולנו? את התדמית המנטאלית של אותו אדם בראש שלנו. אנחנו מסתכלים עליו מתוך עיני העבר ולכן רואים אותו בצורה מעוותת לחלוטין. איך נוכל להשתחרר ממסך התפיסה המותנית? הדרך לחתוך דרך כל האשליות היא לא קלה ודורשת תרגול מתמיד וסבלני של מדיטציה (גם ב"מגרש האימונים" וגם בתוך חיי היום יום שלנו). אבל הנה תרגיל ספציפי שאני מאוד ממליץ לכם ליישם. אני קורא לזה "תפיסה טהורה". התבוננו בפרח ממרחק של לא יותר מחצי מטר כשאתם ישובים בצורה נוחה וכשהגב שלכם זקוף. אפשרו לעצמכם 20 דקות לצורך התרגיל הזה, כאשר אין אף אדם נוסף בקרבת מקום והסחות הדעת האפשריות מצומצמות ככל שניתן. קחו 5 נשימות עמוקות ולאחר מכן תנו לנשימה שלכם לחזור לקצב הטבעי שלה. כשאתם שואפים אויר, הסתכלו על הפרח ושאלו בלב: "מה זה?" או "מה אני רואה כאן?" וכשאתם נושפים אויר, פשוט היו ערים לעצמכם, לנשיפתכם ולפרח (תוך כדי שהמבט שלכם ממוקד אך ורק בפרח). בחנו את הפרח בצורה קפדנית, אך לא חטטנית.בחנו אותו מתוך תמימות של ילד, מתוך פליאה וסקרנות לגבי הטבע האמיתי שלו. השתדלו לא להזיז את העיניים יותר מדי. כשהעיניים זזות מצד לצד, התודעה נוטה להתפזר. השתדלו גם לשמור על גופכם יציב ללא תזוזה. ואז שוב...בשאיפה שאלו: "מה זה?" ובנשיפה הישארו עם מה שמופיע בתוככם מבלי לחפש תשובה. חשוב לציין שגם אין צורך לשאול את השאלה שוב ושוב למשך כל 20 הדקות של התרגול. לאחר שלוש פעמים שבהן שאלתם את השאלה, המשיכו למקד את מבטכם בפרח ולנשום, תוך כדי שאתם ערים למה שמתרחש בתוככם ובתוך הפרח. אבל בזמן הזה, אל תסתפקו בתשובתו של המוח המותנה לשאלה: "מה זה?". הוא מיד יגיד לכם: "זה פרח", כי ככה לימדו אותו שקוראים לדבר הזה. מטרת התרגיל היא לראות את הפרח מעבר לשם שלו. לעתים השאלה שיכולה לסייע לכם יותר היא: "מה אני רואה כאן עכשיו?" או "בהנחה שאין לי עבר ואין לי עתיד, מה זה?" אל תחפשו תשובה לשאלות האלה. אלו הן לא שאלות שדורשות תשובה. אלו הן שאלות שמעוררות מודעות. בדיוק כפי שמילותיו של הבודהא עוררו מודעות גבוהה יותר אצל המתבודד הזקן. פשוט הישארו בתוך ההוויה שאליה השאלות לוקחות אתכם. אתם מוזמנים לשלוח תגובות, שאלות ושיתופים כאן למטה. בהצלחה. יואב זילכה
אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו! |
יום שלישי, 17 באפריל 2012 התפתחות אישית יכולת קריטית שבלעדיה זה בלתי אפשרי להיות באמת מאושרים ישנה יכולת מסוימת שחסרונה הוא מתכון בטוח לחיים בלתי מאושרים, שבאופן בלתי נמנע כוללים רמות שונות של: סבל, כאב, חוסר שביעות רצון, חוסר סיפוק, חוסר שלווה ועוד. זוהי לא "עוד יכולת", זוהי יכולת בסיסית, זהו כושר טבעי ועם זאת נדיר כל כך. יש כאן פרדוקס מצער: מצד אחד, מדובר ביכולת בסיסית ביותר, בערך כמו היכולת לנשום. ומצד שני, מספר האנשים בעולם שמחזיקים ביכולת הזו כיום מוערך לדעתי בפחות מ-1% מכלל האוכלוסייה. מהי אותה יכולת קריטית, שהיא אחת מאבני הבסיס לחיים בריאים, מאושרים ועשירים? על מנת להמחיש לכם את היכולת הזו בצורה הברורה ביותר שאני יכול, אני מתכוון לפעול בשתי דרכים: ראשית, אשתף אתכם בסיפור הודי מקסים שמספק אנלוגיה יפהפייה לאותה יכולת. ושנית, ארחיב בהסבר לגבי חוויית החיים בהיעדרה של היכולת הזו. נתחיל בסיפור... הסיפור מספר על שני נערים עניים שהתקיימו מקיבוץ נדבות בלבד, כשהם הולכים מבית לבית בעיר וגם בכפר. האחד היה עיוור והשני סייע לו. יום אחד הנער העיוור לא הרגיש טוב וחברו אמר לו: "תישאר כאן לנוח, אני אלך ואביא אוכל לשנינו". באותו היום קיבל הנער מעדן טעים מאוד: דייסת חלב הודית בשם "קיר". הנער מעולם לא אכל כזו דייסה. הוא התענג בכל פעם בו נגעה לשונו בדייסה, אך לרוע המזל לא הייתה לו קערה שבאמצעותה יכול היה להביא גם לחברו העיוור מהמעדן. ולכן הוא אכל את כולו. כשחזר למקום שבו השאיר את חברו העיוור לנוח, הוא אמר לו: "אני מצטער מאוד, היום קיבלתי מעדן טעים במיוחד- דייסת חלב, אבל לא יכולתי להביא גם בשבילך". הנער העיוור שאל: "מהי דייסת חלב?" וחברו ענה: "זוהי דייסה לבנה, החלב לבן". כיוון שהנער היה עיוור מלידה, הוא לא הבין מה זה לבן. בניסיון להסביר לנער העיוור מהו לבן, אמר לו חברו: "לבן הוא היפוכו של שחור". הנער העיוור שאל: "ומהו שחור?" כי הרי לא ידע גם את הצבע השחור. בחוסר סבלנות, אמר חברו: "נו באמת, נסה להבין. לבן!" אך הנער העיוור לא הצליח להבין. חברו חיפש דרך אחרת להסביר לו מהו לבן. הוא הסתכל מסביבו וראה עגור לבן. הוא שלח את ידו, הביא את העגור אל מתחת לידיו של הנער העיוור ואמר: "לבן הוא כמו העוף הזה". הנער העיוור מישש את העגור ואמר: "עכשיו אני מבין מהו לבן. לבן הוא רך!" חברו החל להתעצבן ואמר: "לא, אין כאן שום קשר לרכות, לבן הוא לבן! נסה להבין". "אבל אמרת לי שלבן הוא כמו העגור הזה ואני מיששתי את העגור והוא רך, כלומר דייסת החלב רכה, הלבן הוא רך". חברו אמר: "לא, לא הבנת. אולי תנסה שוב". שוב שלח הנער העיוור את ידיו והחל למשש את העגור כולו, מהמקור שלו דרך צווארו, גופו ועד שהגיע לזנבו. "אה...עכשיו אני מבין. הוא עקום, כלומר דייסת החלב עקומה!" הוא לא יכול היה להבין משום שחסרה לו היכולת לחוות מהו לבן. באופן די דומה, אם אין לכם את היכולת לחוות את המציאות כפי שהיא, היא תמיד תהיה עקומה לגביכם. אז נכון שמרביתנו לא עיוורים ויש לנו את היכולת לחוות את הצבע הלבן ואפילו צבעים רבים נוספים. אבל אנחנו בהחלט עיוורים כשזה נוגע לראיית המציאות כפי שהיא ולחוויית המציאות המוחלטת שנמצאת מעבר למסך התפיסה שלנו (מסך שהוא תוצרת המוח). ייתכן ששמעתם אותי אומר בעבר ש: "אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם. אנחנו רואים אותם כפי שאנחנו". זהו בדיוק הזמן המתאים להסביר את האמת שעומדת מאחורי המשפט הזה. הסיבה שבגללה אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם, היא מכיוון שאנחנו רואים וחווים את המציאות דרך מסננת שנקראת תפיסה. המסננת הזו היא סובייקטיבית לגבי כל אחד ואחת מאיתנו ולכן נאמר שאנחנו רואים את הדברים כפי שאנחנו. מסך התפיסה הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמוח המותנה, מה שאומר שאנחנו מסתכלים על ההווה (המציאות) דרך עיני העבר ולכן רואים אותו באופן מעוות. שהרי, בני האדם לא רואים באמצעות עיניהם, אלא רק מבעד לעיניהם, באמצעות תאים של הכרה שנמצאים במוח. במילים אחרות, אנחנו רואים את המציאות דרך "האיש החושב" ששופט, משווה, מבקר, מאשים, משער, מניח, מגיב (אוהב, לא אוהב, נמשך, סולד) ועוד. לראות את המציאות דרך מסך התפיסה של המוח המותנה, זה אומר לצמצם את המציאות. ולצמצם את המציאות, זה אומר לראות מציאות צרה ומוגבלת ובאמצעות כך, אנחנו גם מגבילים את עצמנו. זאת מכיוון שכאשר אנחנו רואים את העולם בצורה מעוותת, זה בהכרח אומר שאנחנו רואים את עצמנו גם באופן מעוות. אנחנו לא מודעים לטבע האמיתי שלנו. ישנם ארבעה תהליכים נפשיים הכרוכים בחוויית המציאות: תודעה, תפיסה, תחושה ותגובה. החלק הראשון הוא החלק הקולט של הנפש. הוא לא מאבחן, אלא רק "רושם" את התרחשותה של תופעה כלשהי ברמת חומר הגלם של החוויה, ללא הדבקת תווית למה שזה עתה נקלט. החלק השני הוא התפיסה, פעולת הזיהוי, האבחון, התיוג והמיון למה שכבר האדם חווה בעבר וקביעת הערכות ושיפוטים. כפי שהסברתי קודם, התפיסה הזו היא מעוותת מכיוון שהיא מבוססת על המוח המותנה. ומכאן הבעיה רק נעשית חמורה יותר, כשעוברים לשני השלבים הבאים. החלק הבא הוא התחושה. בכל פעם שנקלטת תשומה כלשהי בגוף, בכל פעם שהתודעה קולטת תופעה מסוימת באמצעות מגע עם החושים, מופיעה תחושה פיזית בגוף. כל עוד לא ניתנה הערכה לתשומה, התחושה היא ניטרלית. אבל ברגע שנקבעה הערכה כלשהי לאותה תשומה שנקלטה, התחושה נעשית נעימה או לא נעימה, זאת בהתאם להערכה שנקבעה. החלק האחרון הוא התגובה. אם התחושה נעימה, מתגבש בנו רצון להמשיך ולחזק את החוויה, לרצות שהיא תימשך- זה נקרא השתוקקות (סוג של תגובה). לעומת זאת, אם התחושה היא לא נעימה, יש רצון להפסיק אותה, לדחות אותה או להרחיק אותה- זה נקרא סלידה או דחייה (סוג אחר של תגובה). ארבעת השלבים הנפשיים האלה (שחשוב לציין כי הם בני חלוף, כלומר ארעיים) מתרחשים במהירות כזו עצומה וחוזרים על עצמם בכל מפגש נוסף. הדבר קורה כל כך מהר, שאנחנו לא מרגישים בזה בכלל. רק כאשר תגובה מסוימת תחזור שוב ושוב במשך תקופה ארוכה ותקבל מטען מודגש יותר, ייתכן שתתפתח בתודעה מודעות לאותה תגובה. מהי המסקנה העיקרית כאן? שחוסר היכולת שלנו לראות את המציאות כפי שהיא, מניע גלגל שלם של תהליכים נפשיים שדרכם אנחנו חווים מציאות עקומה לגמרי. זהו למעשה חלק מהסיבה לסבל האנושי. תחשבו על זה לרגע...חוסר היכולת שלנו לראות את המציאות כפי שהיא קשור לחוסר היכולת שלנו להבחין בין עובדה לפרשנות, בין המציאות לבין האשליה (תוצרת החשיבה). וברגע שאנחנו חשים ומגיבים, אנחנו עושים זאת כלפי מה שמלכתחילה הוא דבר אשלייתי ומובנה. הנה דוגמא פשוטה: קבעתם פגישה עם אדם קרוב אליכם שבעבר איחר שלוש פעמים לפגישות שלכם. אתם מופיעים במקום המפגש ובמועד שבו קבעתם והאדם הזה לא מגיע. המציאות ברמת העובדות היא שאתם כבר כאן והאדם לא לידכם. אי אפשר להתכחש לזה, זוהי העובדה. אבל ברגע הזה אתם מניחים הנחה (אלמנט תפיסתי) שמבוססת על המוח המותנה. אתם אומרים: "שוב הוא מאחר ומזלזל בזמן שלי, אין לו טיפת כבוד אליי. איך הוא מעז לעשות את זה? אני בכלל לא מבין למה אני חבר שלו..." ומכאן זה עלול להימשך עוד ועוד. אתם מתקשרים אליו והוא לא עונה, אתם מתעצבנים עוד יותר. אתם חשים את הכעס בגוף, בין אם אתם מודעים לכך או שלא. אתם מגיבים לסיטואציה, אתם מתנהגים, אתם פועלים באופן מסוים. כעבור שעתיים הוא מתקשר אליכם ומסתבר בכלל שהייתה אי הבנה ושאתם אלה שרשמתם את הפגישה במקום הלא נכון ביומן שלכם. מה קרה כאן? גלגל שלם של חווית מציאות מעוות לחלוטין, גרם לכם לחיות בתוך גיהינום קצר לכמה שעות. ומה הייתה הסיבה הראשונית שממנה הכל התחיל? חוסר היכולת שלכם לחוות את המציאות כפי שהיא. בדיוק כמו הנער העיוור, אם אין לכם את היכולת לחוות את המציאות כפי שהיא, היא תמיד תהיה עקומה לגביכם. איך מפתחים את היכולת לחוות את המציאות כפי שהיא? זה כבר נושא שנשאיר לפעמים הבאות... הרגישו חופשי להגיב ולשתף מהידע והחוויות שלכם כאן למטה. מי ייתן ותהיו מאושרים ולא כי צריך, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו! |
יום חמישי 29 מרץ 2012 התפתחות אישית אי אפשר שכולם יאהבו אותך ככל שאנחנו יותר ויותר מצליחים, התובנה הזו מוכיחה את עצמה בצורה בולטת יותר במציאות שלנו. זאת מכיוון שהצלחה וביקורת הם שני דברים שהולכים יד ביד. ככל שאתה מצליח יותר, צפה ליותר ביקורת מהסביבה. כנראה שבגלל זה אלברט הובארד אמר: "כדי להימנע מביקורת, אל תעשה שום דבר, אל תגיד שום דבר, אל תהיה שום דבר...". בתמימותי חשבתי פעם שאם האדם יהיה טוב, מפותח, מואר ואוהב, אז כולם ודאי יאהבו אותו. עם השנים הבנתי שטעיתי, עם השנים הבנתי שאי אפשר שכולם יאהבו אותך. ראיתי אנשים מדהימים, נשמות טהורות, ראיתי אנשים מוארים שהפכו לאהבה בפני עצמה...ועדיין כתבו עליהם ביקורות, ירדו עליהם, לא עשו להם like, לא אהבו אותם. יש ימים שאני מקבל שפע של מחמאות ותגובות חמות מאנשים שעובדים איתי או קוראים את החומרים שלי. יש ימים שאני מרגיש שכל העולם אוהב אותי ואז זה מגיע...מישהו שולח תגובה לא יפה, לא נעימה לקריאה. כשאני קורא את זה, אני ממש יכול לחוש את השנאה (או מה שזה לא יהיה) יוצאת מהמילים הכתובות. בעבר, לתגובה אחת כזו, הייתה השפעה על השדה האנרגטי שלי למשך כמה שעות טובות. הייתי ממשיך להתנהל כרגיל, אבל בפנים מרגיש איזשהו כאב או תחושה של גועל כזו. עם הזמן, התחדדו בתוכי שתי תובנות עמוקות ומשמעותיות שאפשרו לי להשתחרר מהמקום הזה ולהיות מסוגל לקבל גם תגובות שליליות ולא אוהדות מבלי לקחת אותן באופן אישי. מתוך שתי התובנות האלה, נבעה התובנה שאי אפשר שכולם יאהבו אותנו. במובן מסוים, אותן שתי תובנות מסבירות מדוע אי אפשר שכולם יאהבו אותנו. התובנה הראשונה היא שהאהבה שאנו מקבלים מאדם אחר לא תלויה רק בנו. זה נכון שככל שאנחנו נהיה יותר מודעים ויותר נוכחים ונגלה בתוכנו אהבה אמיתית, אז האהבה הזו תשתקף לנו בחזרה יותר ויותר דרך האנשים שמסביבנו, ממש כאילו הם מראות. אבל גם אם אנחנו נכיר בטבע האמיתי והתמציתי שלנו כאהבה בפני עצמה, אדם אחר שטרם מצא את האהבה האמיתית בתוכו, יכול להשליך עלינו את הזבל שנובע מתוך תודעתו המזוהמת. כאשר התודעה לא נקייה, המחשבות שלנו לא נקיות והשפה שלנו לא נקייה. התוצאה היא שהזבל יוצא החוצה וגם יוצר נזקים ברמה פיזית בריאותית בתוכנו. זאת אומרת שזה לא תלוי רק בנו. מציאות שבה כולם אוהבים אותך היא בגדר הבלתי אפשרי, מכיוון שהיא מצריכה מצב שבו לא רק אתה מואר ונטול אגו, אלא גם כל האנשים בעולם הם כאלה. מצב די אוטופי, שנכון לעכשיו, נראה רחוק מאוד מהמציאות שלנו כיום. אם תחליטו לחכות ליום הזה שבו כולם יאהבו אתכם, אתם עלולים לחכות כל ימי חייכם ולהתאכזב. האם אנחנו בכלל צריכים לחכות למצב כזה או לחתור אליו? ממש לא. וזה מה שמביא אותי לתובנה הבאה והחשובה מאוד שביירון קייטי הביאה לעולם. היא אמרה: "אילו הייתה לי תפילה, היא הייתה: אלוהים, חסוך ממני את הכמיהה לאהבה, לאישור או להערכה. אמן". למה היא התכוונה בדיוק? לאותה כמיהה של "העצמי המזויף (אגו)" שבתוכנו, לקבל את האוכל שלו מבחוץ. האוכל שלו במקרה הזה, הוא אהבה, הערכה, אישור. בשביל מה הוא צריך את זה? בשביל לשאוב משם עוד תחושה של עצמי, של קיימות. בשביל להמשיך לשרוד, להנציח את עצמו. הוא זה שפונה לעולם ואומר לו: "תאהב אותי, תמלא אותי, תגשים אותי, תעריך אותי...." ואינסוף דרישות אחרות, כל זה רק בשביל לחזק את עצמו. לעומת זאת, ככל שרמת המודעות שלנו עולה ויחד איתה האגו נחלש (שני תהליכים שמתרחשים במקביל), אז החיבור הטבעי שלנו עם ההוויה הנצחית מתחזק ואנחנו יותר ויותר מכירים באחדות שלנו עם הקיום. וכשזה קורה, האהבה עולה באופן טבעי כביטוי של הוויה ולא כרגש מותנה. כי האהבה היא ההכרה באחדות. לאדם מואר ונטול אגו אין את הצורך המניפולטיבי והמתחכם הזה לקבל אהבה, אישור והערכה מבחוץ. הוא האהבה בפני עצמה, הוא מסתובב בעולם ומקרין אהבה רק מעצם היותו מחובר להוויה ושומר על תודעה טהורה. הוא אינו תלוי באיזשהו ספק חיצוני שיספק לו אהבה, הוא אינו צריך "מיקור חוץ" (Outsourcing) לאהבה, הוא המקור האמיתי, הוא האהבה. ועדיין, כפי שכתבתי קודם, אדם אחר שאינו מספיק מודע עלול להסתכל עליו בעיניים שיפוטיות, לבקר אותו, להגיד עליו מילה רעה, לקלל ולשנוא אותו. אז לא רק שאי אפשר שכולם יאהבו אותנו, אלא שגם אין לנו שום טעם לצפות למצב כזה או לנסות לחתור אליו. הדבר המועיל ביותר שאנחנו יכולים "לעשות" הוא להאיר את עצמנו עוד ועוד. כלומר, להגביר את רמות המודעות והנוכחות שלנו עד לשחרור מוחלט מאגו, שהוא גם שחרור מוחלט מסבל. ומהו הדבר החי, השקט, השלוו, החיוני, השמח והאנרגטי, שנותר שם בעקבות השחרור הזה? זוהי אהבה אמיתית. אני מזמין אתכם להגיב כאן למטה...(גם אם התגובות שלכם אינן אוהדות או אינן חיוביות) באהבה והערכה, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!
|
יום שני 19 מרץ 2012 התפתחות אישית האם ידעת שיש לך 2 סוגים של ייעוד? התיאוריות הקלאסיות בנוגע לצרכים האנושיים סברו כי לאחר שבני האדם עולים מעל למצב של הישרדות ומספקים לעצמם רמת מחייה בסיסית הכוללת: קורת גג, אוכל, מים ואמצעי נוחות מינימאליים נוספים, הם מתחילים להתעסק בעניינים עמוקים יותר של שייכות ומשמעות. אגב, אני סבור שבימינו התיאוריות האלה כבר לא תקפות לכל בני האדם. בכל אופן, בשלבים האלה אנחנו מתחילים לשאול שאלות כגון: מי אנחנו? למה אנחנו כאן? מהו התפקיד או התכלית של חיינו? השאלה האחרונה היא ככל הנראה השאלה הפופולארית ביותר שכל אדם שואל את עצמו בנקודה כלשהי בחייו: "מהי התכלית של חיי?" או "מהו הייעוד שלי בחיים?". כאשר התראיינתי בפעם הראשונה בטלוויזיה, אמרתי שיש יומיים שהם החשובים ביותר בחיים שלנו: הראשון הוא היום שבו נולדנו והשני הוא היום שבו אנחנו מגלים למה נולדנו. כוונתי הייתה ליום שבו האדם מגלה מהו הייעוד שלו בחיים, המקום שבו המתנות הייחודיות שאלוהים נתן לו באות לידי ביטוי באקט מסוים של שירות לאנשים אחרים. זהו היום שבו האדם מגלה רובד שהוא עמוק יותר מהרובד היומיומי של ההישרדות. הרובד הזה נקרא משמעות. האדם עובר משעמום למשמעות. אבל היום אני יודע שהרובד הזה הוא חלקי בלבד. אין ספק שאין תחליף למציאת תכלית אמיתית לחיים, אבל התכלית הראשית או העמוקה ביותר לא יכולה להימצא ברמה החיצונית של החיים. עבור מרבית האנשים, לחפש את הייעוד זה אומר לחפש את הסוג הראשון של הייעוד- זה שמדבר על רמת העשייה. כלומר, איזשהו תפקיד חיצוני שיש להם בעולם כחלק מהציוויליזציה. האחד תפקידו לרפא אנשים, האחר תפקידו לחנך אותם והשלישי תפקידו לשמח ולבדר, וכן הלאה... לאחר שהם מגלים את הייעוד החיצוני של חייהם ומתחילים לחיות אותו, הם מגיעים לשלב מסוים שבו החיים שוב מקבלים טעם קצת טפל. שוב יש תחושה של ריקנות, שוב הם מרגישים שזה לא הכל, שמשהו חסר להם בחיים. האמת היא שהם צודקים, בהחלט משהו חסר להם בחיים והמשהו הזה הוא המקור האמיתי לשמחה שאינה תלויה בדבר. המשהו הזה נקרא הייעוד הפנימי שלהם, זה שמדבר על רמת ההווייה. אם כך, יש לנו שני סוגים של ייעוד: חיצוני ופנימי. הייעוד החיצוני עוסק ברמת העשייה (Doing) והייעוד הפנימי עוסק ברמת ההוויה (Being). לעולם אדם לא יכול להיות שלוו ומסופק באמת, אם "יממש את עצמו" רק ברמת הייעוד החיצוני. הייעוד הפנימי הוא גם הייעוד הראשי, הוא התכלית האמיתית של החיים, התכלית שאותה אנחנו חולקים עם כל בני האדם. זוהי התכלית האנושית שלא מדברת על מה שאנחנו עושים אלא על מה שאנחנו, כלומר על מצב התודעה שלנו. הייעוד החיצוני הוא משני. בעוד שהייעוד החיצוני משתנה בין אדם לאדם ולעתים משתנה גם במהלך חייו של כל אדם ואדם, הייעוד הפנימי לא משתנה. הוא קבוע ומשותף לכל בני האדם. במילים הפשוטות ביותר, הייעוד הפנימי שלנו הוא להתעורר! זוהי המטרה הראשית של האנושות. מה זאת אומרת להתעורר? ההתעוררות היא למעשה שינוי בתודעה שבמהלכו חשיבה ומודעות נפרדים, כלומר ישנו תהליך של הפרדה בין חשיבה לבין מודעות. ממה אנחנו בעצם מתעוררים? מהחלום של הצורה. אותו חלום שבו חשבנו שאנחנו המחשבות, הרגשות, התחושות, החפצים או כל דבר אחר. התודעה מתעוררת מהחלום של צורה ומתרחש שינוי בזהות שלנו. אנחנו כבר לא הצורות שחשבנו שאנחנו אלא המודעות או ההכרה החופשייה שמעבר לכל הצורות ובתוך כל הצורות. עבור מרבית האנשים (מתוך המיעוט שמצליח להתעורר) ההתעוררות או במילים אחרות ההארה, הינה תהליך ולא אירוע חד פעמי. כשאנחנו ערים, אנחנו מזהים את עצמנו כמודעות שמאחורי החשיבה במקום ללכת לאיבוד בתוך החשיבה. כאשר זה קורה החשיבה מפסיקה לשלוט בנו ולחשוב אותנו למוות. אם קודם היא הייתה האחראית או המנהלת של חיינו, עכשיו היא הופכת להיות המשרתת של המודעות. במצב זה אנחנו חשים תחושה טבעית (אך לצערנו נדירה) של חיבור עם ההוויה הנצחית, עם הדבר הזה שנקרא חיים או אלוהים. מתוך החיבור הטבעי הזה, מתוך ההוויה שללא חשיבה, כאשר זה מצב התודעה שלנו, ביטויים כמו שמחה, אהבה, שלווה פנימית וסיפוק עולים באופן טבעי. לא מדובר כאן ברגשות שהם תוצר של מחשבות מסוימות, אלא באלמנטים הווייתיים שאין להם שום היפך. סוג של טוב מוחלט שכזה...רק משם מגיע הסיפוק האולטימטיבי, אותה "משמעות" כביכול שאנחנו מחפשים. אם כך, מהי התכלית האולטימטיבית שלנו? זוהי ההרמוניה שבין הייעוד החיצוני לייעוד הפנימי. למצוא את הייעוד הפנימי שלנו ולחיות איתו בהתאמה, זהו הבסיס של לחיות את הייעוד החיצוני שלנו. זהו למעשה הבסיס להצלחה אמיתית בחיים ובעסקים. ללא ההתאמה הזו, אנחנו עדיין יכולים להשיג דברים מסוימים על ידי מאמץ, מאבק, עקשנות, עבודה קשה והתנגדות, אבל אין שמחה אמיתית בדרך החיים הזו. כאשר אנחנו חיים כך, רוב חיינו הופכים להיות אמצעי להשגת ישועה כלשהי בעתיד. ישועה שאנחנו מאמינים בתמימות שהיא תגיע כתוצאה מהישג חיצוני או מחפץ מסוים. בסופו של דבר הדרך הזו מביאה אותנו למפגש בלתי נמנע עם סבל בצורה כזו או אחרת. אז יש לכם שני סוגים של ייעוד: ייעוד פנימי וייעוד חיצוני. הייעוד הפנימי הוא להתעורר והייעוד החיצוני הוא לתת שירות לאנושות בתחום שבו אתם מצוינים ושאותו אתם אוהבים. האיזון שביניהם מתבטא בין השאר בחוסר הזדהות שלכם עם הייעוד החיצוני ("התפקיד") שלכם. כלומר לזכור שאתם התודעה החופשייה שנותנת שירות או עושה מתוך נוכחות מלאה ולאחר מכן ממשיכה הלאה בדרכה. במצב הזה החיפוש מסתיים! אתם כבר לא תחפשו את עצמכם בתוך מה שאתם עושים, אתם כבר יודעים מה אתם. אפשר להניח את התרמיל והמקל, החיפוש נגמר...הגעתם הביתה. באהבה והערכה, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!
|
יום שלישי 07 פברואר 2012 התפתחות אישית אני תמיד נשאר אני כשאנחנו באים מתוך האי-ידיעה, מתוך מקום של חקירה ופליאה, אנחנו הופכים אחד עם החיים ומאפשרים להם לחיות אותנו. אחד הדברים הנפלאים שקורים בתהליך הזה, הוא שאנחנו מקבלים גישה ל"תוכנית הלימוד" העשירה ביותר של החיים. במילים אחרות, אנחנו לומדים וצומחים בטירוף. במצב הזה, השראה מציפה אותנו מכל מקום וכמעט בכל רגע...לפעמים זה מגיע מהמקומות הכי לא צפויים שיש. זה מה שקרה לי לפני כשבוע בערך כשהאחיינית המקסימה של ארוסתי ביקשה מסבתא שלה להשמיע עוד פעם ועוד פעם...ועוד פעם את השיר "אני תמיד נשאר אני" של עוזי חיטמן ז"ל מפרפר נחמד. לראשונה, המילים של השיר הזה חלחלו אל מקום עמוק יותר בי. פתאום שמתי לב שהטקסט הפשוט של השיר הזה יכול לקבל מימד רוחני גבוה מאוד. פתאום זה היה נשמע כמו דברים שמוכרים לי מהזן וממקורות חוכמה נוספים. למי שלא זוכר, זה מתחיל ככה: "לפעמים אני עצוב ולפעמים שמח, לפעמים אני זוכר ולפעמים שוכח, לפעמים אני שבע ולפעמים רעב, לפעמים אני כועס ולפעמים אוהב...אבל אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני..." כמה נכון וכמה חכם. השיר בעצם אומר שגם העצב, גם השמחה, גם הזיכרון, גם השכחה, גם השובע וגם הרעב, גם הכעס וגם האהבה- כל אלה ועוד תיאורים רבים נוספים שיש בשיר, הם לא אני! השיר מסיר מעלינו את כל הדברים שאנחנו נוטים להזדהות איתם. מה שנשאר קבוע זה "האני" וגם זה שנוי במחלוקת. זה תלוי למה אנחנו מתכוונים במילה אני, כי היא יכולה לתפוס כל מיני משמעויות. אם אנחנו מתכוונים לתמצית שלנו, למהות, לאמת המזוקקת ולא לעצמי המזויף שהוא תוצר של המוח, אז כן, אפשר בהחלט להבין את העובדה שהדבר היחיד שנשאר קבוע זה "האני" הזה- החיים שאנחנו. המודעות החופשייה חסרת הזמן והמשוחררת מצורה שהיא נצחית. כל דבר אחר חוץ מזה נתון לחוק השינוי שאומר שהכל ארעי. גם לאמת החכמה ש"הכל משתנה" (אניצ'ה - Anicca), השיר מכוון כשהוא מתאר כל מיני צורות שאנחנו (מודעות) חווים, כל מיני דברים שמשתנים. פעם אנחנו שמחים, פעם כועסים, פעם אוהבים, פעם עצובים, זה כל הזמן משתנה. כלומר, אני זה לא המחשבות שלי, אני זה לא הרגשות שלי, אני זה לא התחושות שלי, אני זה לא החווית שלי. אז מה אני? זו לגמרי שאלה רוחנית בסיסית שאני ממליץ לכל אחד להישאר איתה בדממה. האמת היא שבאותו יום שהאזנתי לשיר הזה, הייתי במצב רוח מעט ירוד. החיים מיהרו להזכיר לי שמצב הרוח הזה הוא לא אני, שהוא עוד דבר שמיד הולך להשתנות, כמו כל דבר בעולם הזה. כדי לעשות זאת, הם השתמשו באמצעי הזמין והיעיל ביותר שעמד לרשותם באותו רגע- במקרה זה בקטע יוטיוב של פרפר נחמד. אני תמיד נשאר אני! לא הגוף, לא העצמי, לא הפנים, לא הגובה או המשקל, לא התפקיד, לא מצב החשבון בעובר ושב, לא השם, לא הצורה, לא האגו, אלא החיים שאנחנו, הדבר הזה שחי דרכנו ונושם אותנו 24 שעות ביממה, ההכרה חסרת הצורה הזו היא האני שתמיד נשאר אני. אני אוהב את המטאפורה של האגם שעל פני המים יכול להיות לעתים סוער, לעתים שקט, לעתים מלוכלך, לעתים נקי, אבל בקרקעית יש שלווה, יש עומק, יש שלום פנימי שלא משתנה. ככה אנחנו, אם האני מתבונן על מה שחולף על פני המים שלו: כעס, שמחה, עצב, רעב, כאב וכו'. אם האני מתבונן בדברים האלה ומודע להם, זה אומר שהוא לא מזדהה איתם ולכן לא סובל. הצעד הבא זה להיות מודע למודעות שמודעת לכל הדברים שבאים וחולפים. בינתיים...כיף לדעת שאני תמיד נשאר אני, אז תודה רבה לכרמל בת השנה וחצי על ההשראה ותודה שהיא ביקשה שישמיעו לה את השיר עוד פעם ועוד פעם, עד שאני אקלוט שיש כאן מסר בשבילי... מקווה שגם לכם זה נותן השראה...אשמח לקבל תגובות. באהבה והערכה, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!
|
יום שלישי 31 ינואר 2012 התפתחות אישית האיש החכם שזכה במכונית יוקרתית המשל הבא שאספר לכם בא ללמד אותנו שיעור חשוב...ואפילו מאוד! היה זה איש חכם שיום אחד זכה במכונית יוקרתית. חבריו ובני משפחתו שמעו על כך ובאו לחגוג איתו. הם אמרו: "תתחדש! איזה יופי, אתה ממש בר מזל". האיש החכם חייך אליהם ואמר: "אולי...". במשך מספר שבועות נהנה האיש מנהיגה במכונית החדשה שלו, עד שיום אחד נהג שיכור עבר ברמזור אדום ונכנס בו באמצע צומת. זו הייתה תאונה קשה מאוד, הוא הגיע אל בית החולים עם פצעים חמורים. בני המשפחה והחברים מיד הגיעו לבקר אותו. הם אמרו: "איזה ביש מזל, זה ממש נורא מה שקרה לך". האיש החכם חייך אליהם ואמר: "אולי...". כעבור שבוע, בעודו שוהה בבית החולים, לילה אחד נודע לאיש החכם כי הייתה רעידת אדמה באזור מגוריו וביתו נהרס לחלוטין. חבריו ובני משפחתו מיהרו להגיע אל בית החולים לברך אותו: "איזה בר מזל אתה שזה קרה בזמן שאתה היית כאן בבית החולים". האיש החכם חייך אליהם שוב ואמר: "אולי...". למה הוא מתכוון כשהוא אומר "אולי..."? ה"אולי" של האיש החכם מסמל את הסירוב שלו לשפוט כל מה שקורה. במקום לשפוט את מה שיש, הוא מקבל את זה ובעקבות כך נכנס למימד של התאמה מודעת עם הסדר העליון. הוא יודע שלעתים רבות, זה בלתי אפשרי עבור המוח האנושי להבין איזה מקום או מטרה יש לאירועים אקראיים בתוך ה"אוקיינוס" של החיים. אבל אין שום אירועים אקראיים. אין שום מקרים שמתקיימים רק באמצעות עצמם. אין שום אירועים שמתרחשים בשביל עצמם, בבידוד. אין הפרדה, הכל מחובר! מספר הסיבות והקשרים שמתקיימים בין כל הדברים שקורים הוא אינסופי ובלתי ניתן להבנה על ידי התפיסה המוגבלת של המוח האנושי. אנחנו לא באמת יודעים להגיד מה טוב ומה רע. זה אפילו יומרני מצידנו לשים את החשיבה המוגבלת שלנו על המציאות, על האמת. זה כמו לנסות לכסות את השמיים עם מפה של שולחן. השמיים תמיד יבלטו מהצדדים...המון פעמים קורה משהו אותו אנחנו תופסים כ"רע" ובדיעבד מתברר לנו שזה בעצם היה "טוב", ולהיפך. אז איפה נמצאת השלווה? איפה נמצאת האהבה? איפה קיימת השמחה? איפה נמצאת הפעולה היעילה? איפה נמצאת הצמיחה? כל אלו נמצאות בקבלה של המציאות! מהי המציאות? מה שיש עכשיו, כל מה שקורה. קוראים לזה "ככות" או במילים אחרות: "היות כך". הבודהה קרא לזה tatata , באנגלית: The Suchness of life. ההתנגדות למה שיש זה אחד המאפיינים הבסיסיים של האגו. לשפוט את המציאות זה אומר להתנגד למציאות. לדוגמא: אחת מתבניות החשיבה הבולטות של האגו היא: "הרגע הזה לא מספיק טוב, חסר כאן משהו". כמעט כולנו מאמינים בזה ברמה לא מודעת ולא מדוברת ומתנהגים מתוך זה. אם הרגע הזה לא מספיק טוב לנו, זה אומר שהמציאות לא מספיק טובה לנו. במילים אחרות, אנחנו מתנגדים למציאות. אם אנחנו מתנגדים למציאות, אנחנו מנותקים מהמציאות, כלומר מהזרם הטבעי של החיים. וכשזה קורה, אנחנו סובלים ויוצרים סבל גם עבור אחרים מבלי לדעת שאנחנו עושים זאת. הסבל הזה בא לידי ביטוי בכל מיני מובנים ורבדים, החל ממועקה קלה או שעמום ועד חרדה קיצונית ומחלות נפשיות חמורות. ליצור סבל מבלי להכיר בכך, זוהי התמצית של חיים לא מודעים. אז מה עלינו לעשות? האמת היא שזה מתחיל הרבה לפני העשייה. בשלב ראשון, יועיל לנו (ולאחרים) מאוד, אם נלמד להתבונן ב"איש החושב" שבתוכנו ובאופן שבו הוא ממהר לשפוט את המציאות. שימו לב איך זה ממהר לתאר, לפרש, לנתח וכו'. ככל שתסתכלו על זה מבלי להיות זה, ההזדהות שלכם עם המחשבות והרגשות שלכם תלך ותתפוגג ואתם תכירו את הטבע האמיתי שלכם מעבר לשם ולצורה. במקום הזה, שהוא לעולם לא יכול להיות בעתיד, יש שלווה ושמחה שבאות לא כרגשות, אלא כמצב הווייתי טבעי. ...אז בפעם הבאה שיקרה משהו ש"האיש החושב" יגיד שהוא "נוראי" או לחילופין "נפלא", השתדלו להיות ערים מספיק כדי להתבונן בו ולומר: "אולי...". אתם מוזמנים להגיב ולשתף תובנות משלכם כאן למטה. באהבה והערכה, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!
|
יום חמישי 12 ינואר 2012 התפתחות אישית הסיפור האישי שלך הוא לא אישי כמו שחשבת זה קורה לכולנו...ברגע מסוים בחיים אנחנו נקשרים לאיזשהו סיפור על עצמנו, סיפור על מה שאנחנו אמורים להיות או צריכים להיות. או שאולי זה סיפור על הזהות שלנו, על האופי שלנו שאינו ניתן לשינוי מבחינתנו. למעשה ההיקשרות הזו יוצרת תחושת הזדהות מאוד חזקה עם אותו סיפור. מה שהופך אותו להיות בעינינו "הסיפור האישי שלי" או במילים אחרות "המציאות שלי". ואז אנחנו קמים בבוקר אחד עם תחושה נוראית ואומרים לעצמנו: "המציאות הזו כל כך מתסכלת, המצב הזה כזה מחורבן", "אם רק יכול היה להיות אחרת"... האם באמת המציאות היא מה שמתסכל אותנו? האם זה המצב הספציפי כרגע בחיינו שגורם לנו תסכול? או שאולי זה בעצם ההיקשרות לסיפור מסוים שאינו אמיתי. אולי נקשרנו לאיזושהי אשליה שמעולם לא בדקנו אם היא נכונה ועכשיו אנחנו בטוחים כל כך שזה אנחנו, שאלה הם חיינו והם שמבאסים אותנו. הנה משהו פשוט שזיהיתי בחיי: "המציאות זה לא מה שמתסכל אותי. הדרך שבה אני רואה את המציאות היא מקור כל התסכול". איך המציאות יכולה לתסכל? היא בסך הכל מציאות, היא חיה, היא מה שקורה עכשיו. מה בדיוק מתסכל כאן? מכוניות חולפות, עננים באים והולכים, השמש יוצאת החוצה, השמש מתחבאת מאחורי ענן, עלה נושר מהעץ, נמלה עוברת על שולחן העבודה שלי. איפה יש פה בעיה? תראו לי בעיה...אני לא מוצא! בעיות יכולות להיות רק במקום אחד והוא לא המציאות. המקום הזה הוא החשיבה המעוותת שלנו, חשיבה מבולבלת ששכחה את הדרך הביתה. המוח הוא כמו יער סבוך ואנחנו לעתים הולכים בו לאיבוד. זה עלול להיות מפחיד, אבל תמיד יש דרך פשוטה לחזור להיות צלולים. ייתכן שחלק מכם עכשיו אומרים לעצמכם: "טוב...מה היואב הזה עכשיו נכנס לדיון פילוסופי...". תרשו לי להגיד לכם משהו חשוב: "לא מדובר כאן בפילוסופיה, מדובר כאן בחיים שלכם, באושר שלכם וכן- גם בהצלחה שלכם, בתוצאות שלכם!!!". בקיצור...בחזרה לעניין הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו: ברגע שאנחנו קולטים שהסיפור שחשבנו שהוא רק שלנו, הוא למעשה בכלל לא כזה, אז אנחנו מתקרבים בצעדי ענק אל השחרור. כי אז, יותר קל להפסיק את ההזדהות הלא מודעת שלנו עם הסיפורים האלה שאנחנו מאכילים את עצמנו בהם. איך מפסיקים הזדהות לא מודעת? פשוט מאוד- הופכים אותה למודעת. הזדהות מודעת = קץ ההזדהות. עוד דבר שיכול להקל על התהליך הזה הוא ההבנה האמיתית שאנחנו לא יוצרים את המחשבות שלנו. הן פשוט מופיעות...באות והולכות, לפעמים נשארות קצת יותר ואז הולכות. אם היינו יוצרים את המחשבות שלנו, היינו יכולים להחליט מתי לחשוב ומתי לא. האם אתם יכולים לעשות זאת? אני כלל לא בטוח. אז אם אנחנו לא יוצרים את המחשבות שלנו, זה אומר שהן לא כאלה אישיות כמו שחשבנו. וגם הסיפור הכי גדול וכבד שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום, גם הוא התחיל יום אחד ממחשבה (לא אישית). לפני כמה חודשים זיהיתי סיפור מסוים שליווה אותי בשנתיים האחרונות. בהתחלה, אני חייב להודות שגם אני חשבתי שמדובר בסיפור אישי, במשהו שקורה איתי, במשהו אינטימי, פרטי, ייחודי. הסיפור שלי אמר: "העסק שלי אמור להצליח הרבה יותר ממה שהוא". התחלתי לחקור את הסיפור הזה והבנתי שהוא לא נכון. איך ידעתי שהוא לא נכון? הסתכלתי על המציאות. מה ראיתי במציאות? שהעסק שלי מצליח כמו שהוא מצליח כיום. האם זה אומר שהוא לא יכול להצליח יותר? לא, זה רק אומר שזוהי המציאות כרגע. במקביל הבנתי גם שהסיפור שלי הוא לא כזה אישי. כמה אנשים לדעתכם מחזיקים בסיפור כמו: "אני אמור להצליח הרבה יותר ממה שאני". נראה לי שמדובר במיליוני אנשים אם לא במיליארדים...אני מכיר באופן אישי כמה אנשים שהחזיקו בסיפור הזה. תחושת חוסר שביעות הרצון שמדי פעם זמזמה אצלי ברקע כמו רעש של מזגן או מקרר בלילה, לא נבעה כתוצאה מהמציאות של העסק שלי, אלא מהסיפור שלי שטרם בדקתי. כשהאמנתי בסיפור הזה, התנתקתי מהמציאות ולכן חוויתי את אותה תחושה שתיארתי קודם. זה מאוד טבעי! ככה זה כשמתנתקים מהמציאות, מאלוהים, מהזרם הטבעי של החיים. ברגע שהסיפור הזה עזב אותי לאט לאט והתמוסס אל תוך המציאות עצמה, חשתי את תחושת השחרור הנפלאה שההכרה במציאות הטהורה מביאה איתה. הדבר המעניין הוא שמאותו רגע, העסק שלי החל לצמוח בקצב מהיר יותר מבעבר. זה קרה כתופעת לוואי של יכולתי לראות בבירור את המציאות כפי שהיא, ללא מסך העשן של הסיפור. כשאני משתנה, גם הצל שלי משתנה. כשהתודעה שלי משתנה, גם המציאות הנראית לעין משתנה. בהירות פה, בהירות שם. קבלה פנימית, קבלה חיצונית. מה הסיפור שלכם? מהו הסיפור שגורם לכם תסכול ומעכב אתכם? מה תהיו אם לא תוכלו להאמין יותר לעולם בסיפור הזה? באהבה והערכה, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!
|
יום שני 26 בדצמבר 2011 התפתחות אישית "סיימתי עם ענייני. אני יכול לעזור לך במשהו?" מתי בפעם האחרונה אמרת את המשפט הזה? מסתבר שרובנו כמעט אף פעם לא אומרים את זה. לפני כשלושה שבועות ליוותה אותי תחושה מוזרה ונפלאה כאחד. למיטב זכרוני, זה קרה יומיים או שלושה ימים לפני שנסעתי לחופשה. הרגשתי שסיימתי לחלוטין את כל מה שתכננתי לעצמי לעשות לפני היציאה לחופשה ופתאום חשתי ריק לגמרי. משהו בריקנות הזו היה כל כך נעים, הרגשתי תחושת רווחה, תחושה של מקום פנוי. הרגשתי שעלי להיות בשירות עבור מישהו. התחושה הזו היא מוכרת לי, אך באותם רגעים חוויתי אותה בעוצמה גדולה יותר. אחת הסיבות הפרקטיות לכך היא שגם לא היה מבחינתי מקום להתחיל להתעסק בנושאים גדולים יותר שעומדים על הפרק מאחר ואני רגע לפני נסיעה לחופשה די ארוכה.התחושה שלי הייתה שסיימתי להתעסק ב"עצמי" ובכל הקשור אליי ואני פנוי עכשיו לעזור לאחר. במקרה או שלא במקרה, אחד החברים הטובים שלי אכן נזקק לעזרה מסוימת בעסק שלו. עוד כמה ימים לפני שחשתי את אותה תחושה, הוא פנה אליי וביקש ממני עזרה כלשהי והסכמתי. ואז, כאשר הרגשתי שאני נמהל באותה תחושה נפלאה של מקום פנוי, החלטתי להתקשר אליו ולשאול אותו האם יש עוד משהו שאני יכול לעזור לו בו, לפני שאני טס. רגע השיא מבחינתי היה שכאשר עזרתי לו, ממש נהניתי מזה. לא חשבתי לעצמי: "למה הצעתי עזרה? מה, אין לי מה לעשות? איזו שטות...בשביל מה אני צריך את העומס הזה עכשיו?...וכו' וכו'. כאשר אני אומר את המילה "בענייני", אני לא מתכוון בהכרח לעניינים ומשימות של ממש. רובנו מלאים כל כך במחשבות מטרידות, בסוגיות עתידיות, בנושאים שמרחפים מעלינו, ככה שאין לנו אפילו טיפה של מקום פנוי. ההשלכות של המצב המנטאלי-רגשי הכל כך נפוץ הזה הן השלכות כואבות ביותר. זה אומר שאין לנו באמת מקום פנוי בשביל האנשים הקרובים אלינו, בשביל הלקוחות שלנו, בשביל השותפים שלנו לעבודה, בשביל המשפחה, בשביל השלווה הפנימית שלנו. אין מקום! האם אני אומר שעלינו לסיים באופן ממשי את כל מה שעלינו לעשות, כדי להגיע למצב המבורך הזה שבו יש מקום? ממש לא!התחושה הזו של עומס ושאין לנו שום מרחב וזמן פנויים היא בסך הכל דפוס מחשבתי שהורגלנו אליו. יש לנו את האפשרות להרגיש ריקים ופנויים כבר עכשיו ואף להמשיך לפעול ולעשות בהנאה ובקלילות. הדרך לעשות זאת היא לשחרר את עצמנו לאט לאט מהמחשבות המטרידות אותנו. ובעיקר, מאותן מחשבות שחוזרות על עצמן שוב שוב (הרגלי חשיבה). לאחר שנעשה זאת, אנחנו נרגיש ריקים, פנויים. זהו הרגע שבו אנחנו מפסיקים להתעסק בעצמנו. ברמה הגבוהה ביותר של רגעים מסוג זה, אנחנו עלולים אפילו לגלות שאין דבר כזה "עצמי". וכאשר אין יותר "עצמי" שצריך להתעסק איתו ולדאוג לו כל היום, אפשר להגיד באמת משפט כמו: "סיימתי עם ענייני. אני יכול לעזור לך במשהו?" ואז אפשר להיות בשירות טהור עבור אדם אחר. ואני לא מדבר כאן רק על ענייני עבודה ועסקים. אני מדבר על כל תחומי החיים שלנו....גם על אהבה וזוגיות. כולנו זקוקים לפנות מקום. כאשר אנחנו מפנים מקום ומסיימים להתעסק בעצמנו, התודעה מתחילה לצאת החוצה ולהתפזר לכל עבר. היא כבר לא לכודה יותר, היא יכולה להשתחרר. החוויה היא חוויה של התרחבות ושל איבוד גבולות. כבר לא כל כך ברור מה זה "פנים" ומה זה "חוץ". מה זה "אני" ומה זה "הוא". יש נוכחות, יש נוכחות פנויה לשירות. המקום הזה הוא בריא מאוד עבור כל מערכות היחסים בחיינו, כי רק מתוך המקום הזה יש תקשורת אוהבת ואמיתית. זוהי תחושה נפלאה ונעימה מאוד שאני מאחל לכם לחוש אותה שוב ושוב. "הפינוי" הזה הוא שלב חשוב והכרחי במסע של התפתחות אישית ורוחנית. תחשבו איזה כיף זה להשתחרר מהעצמי הזה שכל הזמן צורך אותנו ומטריד אותנו. כפי שציינתי קודם, אחת הדרכים ליצור את המקום הפנוי הזה בתוכנו, היא להשתחרר מכל מיני מחשבות ואמונות שמסתירות מעיננו את המציאות. באהבה והערכה, יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!
|
יום חמישי 17 בנובמבר 2011 Share התפתחות אישית לצבור מידע VS לחיות את החוכמה מה ההבדל בין לצבור מידע לבין לחיות את החוכמה? לעתים זה יכול להיות הבדל של שמיים וארץ, הבדל בין סבל לאושר ובין תסכול לתוצאות. הסיפור הבא על הבודהא והמדען ימחיש זאת בצורה הטובה ביותר: כאשר בחן את עצמו, הבין בודהא שהמציאות החומרית משתנה בהתמדה בכל רגע. בתודעה ממוקדת מאוד, הוא חדר לעומק הטבע האמיתי שלו עצמו ומצא שהמבנה החומרי כולו מורכב מחלקיקים תת-אטומיים קטנים שנוצרים ונעלמים בהתמדה. כל אחד מהם נוצר וחולף טריליוני פעמים. אם נסתכל עכשיו על הגוף שלנו, אשר נראה כל כך מוצק ויציב, נגיד: "לא ייאמן". אבל המדע המודרני אישר זאת. לפני מספר רב של שנים זכה מדען אמריקני בפרס נובל בפיסיקה. הוא חקר וערך ניסויים כדי ללמוד את טבעם של החלקיקים שמהם מורכב היקום החומרי. הוא החליט לפתח מכשיר שיוכל לספור כמה פעמים נוצר ונעלם חלקיק כזה בשנייה אחת. הוא גילה שחלקיק תת אטומי כזה נוצר וחולף בשנייה אחת, 10 בחזקת 22 פעמים. האמת שהמדען גילה היא כמו זו שגילה הבודהא, אך אל לנו לשכוח את ההבדל העצום שיש ביניהם. כמה מהתלמידים האמריקאים שביקרו את המדען דיווחו כי למרות העובדה שגילה מציאות זו, הוא נותר אדם "רגיל" הנושא עימו את אותה מידה של סבל המצויה בכל בני האדם "הרגילים". לא. המדען לא זכה להארה ולא השתחרר מהסבל, בגלל שהוא לא חווה את האמת ישירות. כל מה שהוא למד נותר כחוכמה אינטלקטואלית. הוא מאמין באמת זו משום שיש לו אמון במכשיר שהמציא, אבל הוא לא חווה את האמת בעצמו. לא ייתכן שאנחנו נהיה מדענים רק של העולם החיצוני. כמו הבודהא, עלינו להיות גם מדענים של העולם הפנימי, כדי לחוות את האמת במישרין.תפיסה ישירה של האמת בעת חוויה פיזית אישית, משנה מאליה את דפוסי ההרגלים של הנפש, כך שאנחנו מתחילים לחיות לפי האמת, כלומר לחיות את החוכמה. במצב זה, כל פעולה מכוונת לעבר טובת הזולת כמו גם לטובתנו. במצב זה, הדברים שאנחנו כל כך רוצים, כמו: אושר, הצלחה, תוצאות, שלווה פנימית, כל אלה נובעים בטבעיות כתוצאה מאיכות המודעות שלנו המשפיעה על איכות העשייה שלנו. בימים אלה שבהם אנחנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע שמגיח מכל פינה, עלינו לזכור את ההבדל הזה שבין לצבור מידע לבין לחיות את החוכמה. כמובן שאני לא בא ואומר כאן שכל מי שצובר מידע אינו חי את החוכמה, או שכל מי שצובר מידע הוא מתוסכל ולא משיג תוצאות. אפשר להמשיך לצבור מידע להנאתנו ולהרחבת אופקינו. פשוט חשוב לזכור שהדברים החשובים באמת, הדברים שאנחנו באמת רוצים, באים כתוצאה מכך שאנחנו חווים את האמת בעצמנו, כלומר חיים את החוכמה ומיישמים את הדברים שעליהם אנחנו קוראים בספרים. אם חסרה חוויה פנימית, עלול אף המדע להיות מנוצל למטרות הרסניות. אך אם נהפוך למדענים של המציאות הפנימית, נעשה במדע (כמו גם בכל ידע שנצבור) שימוש נכון להשגת אושר לכל. הרגישו חופשי לשתף אותי כאן למטה בתגובות שלכם ובדוגמאות מהחיים שלכם שממחישות את מה שכתבתי... לחיי האושר שלכם! יואב זילכה אהבתם את המאמר? שתפו את האנשים היקרים לכם. Share רוצים ליהנות מתכנים, מכלים ומסרטונים מעוררי השראה וגם לקבל במתנה את "המדריך לטרנספורמציה" שיאפשר לכם לגלות מה עוצר אתכם ולהמריא לדרך חדשה בחייכם? לחצו כאן עכשיו!
|
