כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    שירלי פרחי
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    הבלוג של שירלי

    כל התכנים המפורסמים בבלוג זה שייכים למנהלת הבלוג בלבד, שירלי פרחי. ©

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום רביעי, 18/3/15, 10:04

    בוקר טוב, איראן.

    את הכוכבת האמיתית של תוצאות האמת בבוקר הזה.


    צריך לקרוא לילד בשמו: בבחירות האלה, הפחד מהאיום הביטחוני ניצח את הייאוש מהמצב הכלכלי-חברתי הגרוע בכל הזמנים של מדינת ישראל, מדינה עשירה עם אזרחים עניים.

    אשקר אם אומר שאני לא חוששת מהאויבים שלנו. היום יותר מבעבר. אבל משהו תמיד גרם לי לחשוב שצריך יהיה יום אחד להגיע להסדר מדיני איתם, והרבה לפני כן, חשוב שנשקם את המצב הכלכלי - חברתי ההולך ומדרדר שלנו, אחרת תתפרק לנו המדינה.

     

    כל כך רציתי לכתוב בימים האחרונים פוסט על כמה זה חשוב שנפסיק לשנוא אחד את השני. שנפסיק לסלוד מכל מי שחושב אחרת מאיתנו. שנפסיק לחשוב על אנשים דברים רעים בגלל המוצא שלהם. שננסה לשבור את החומות, את הסטיגמות והסטריאוטיפים. שנתאחד, כי רק ככה נוכל באמת לשנות כאן משהו.

     

    הבעיה היא, שלראש הממשלה שלנו יש השפעה מאגית על ציבור הבוחרים שלו. בגאונותו הרבה הוא משתמש בשתי דרכים כדי להשכיח מהם את הצרות שהוא מפיל עליהם. האחת, הוא מייצר אצלם שנאה עצומה כלפי הציבור האחר, זה שלא בוחר בו, אנשי המרכז והשמאל, והשנייה, הוא זורע בהם פחד ואימה מכל איום בטחוני, ריאלי או דמיוני, וגורם להם להרגיש שהם נמצאים בסכנה קיומית בכל רגע נתון.

     

    הם כורעים תחת הנטל. הם סובלים כבר שנים מיוקר המחיה, מהאבטלה, מהטייקונים, מההוצאה לפועל, מהבנקים ומהביטוח הלאומי, ממשברים בדיור, במערכת החינוך, בבתי החולים; אבל כל מילה של ראש הממשלה על הסכנות הביטחוניות משתקת אותם, משתלטת עליהם, נצרבת להם בתודעה ונשארת שם לנצח.

     

    הוא מדבר איתם על האיום האיראני, והם שוכחים מהחור בכיס שלהם. הוא אומר להם ש"השמאל ייתן שטחים לערבים", והם שוכחים שדווקא ממשלות הימין עשו את זה. כמה שעות לפני סגירת הקלפיות הוא מסמס לניידים שלהם ש"הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות", ש"הולך להיות רוב ערבי בכנסת" וש"הערבים הולכים לשלוט בנו", והם נכנסים להתקף חרדה אמיתי ורצים לבחור בו, ולא באף אחד אחר, כי למי עוד אכפת מארץ ישראל כמוהו. מי עוד דואג לשלומם ולביטחונם כמוהו?

     

    מה שהכי כואב לי, זאת האשליה שהייתה לי ולעוד רבבות אנשים בעקבות המחאה החברתית. אני שואלת את עצמי בשביל מי נלחמנו והפגנו ברחובות. בשביל מי אנשים הקיזו כאן דם, הקריבו את החיים הפרטיים שלהם ונתנו את נשמתם. בשביל מי הם חטפו מכות רצח מהשוטרים. בשביל מי הם ישבו במעצר? בשביל אלו שבסופו של יום נותנים לתסמונת האישה המוכה להשתלט עליהם, וביום הבוחר הולכים ובוחרים במי שמתעלל בהם כל כך הרבה שנים?

     

    כואב במיוחד לחשוב על פעילי מחאה שהצהירו בפייסבוק בגאווה שהלכו ובחרו באיש הזה, שנגדו פעלו והפגינו יום ולילה כל השנים האלה. לזה אין לי שום הסבר, ותאמינו לי שחיפשתי ופשפשתי בכל תאי ההיגיון שלי עד שהתייאשתי והפסקתי. זה יותר מדי כואב. אחרי הכל, זו זכותם החופשית, זו הרי מדינה דמוקרטית.

     

    המסקנה האישית שלי מהבחירות האלה היא שכל אדם צריך לדאוג כאן רק לעצמו, לחיים האישיים שלו ושל משפחתו, ותו לא. החיים יפים וקצרים, חבל לבזבז אנרגיות במקומות הלא נכונים.

    תפסיקו ליפול למלכודות שטומן לכם הפייסבוק. הוא גדוש בזיופים ושקרים. תאהבו ותעריכו את כל מה שיש לכם בעולם האמיתי, שום דבר בחיים האלה לא מובן מאליו.

     

    כשאתם הולכים לביטוח לאומי, למשרד הפנים או לסופר, ואתם נתקלים באי צדק  שנעשה כלפיכם, תילחמו בשיניים. אל תוותרו ואל תפחדו. כבר הוכח שבעקשנות ובתקיפות אפשר לפעמים לכופף כאן חוקים. תעשו את זה בשביל עצמכם, ולא בשביל אף אחד אחר.

     

    ואם מישהו מכם רוצה לחיות בידיעה שהוא עושה מעשים טובים, שיתנדב בסביבה הקרובה שלו. שיקדיש זמן לקשיש בודד, לנוער במצוקה, לבעלי חיים עזובים. לכו לשנות את השכונה שלכם, אל תנסו לשנות את העולם. האכזבה תשבור אתכם. חנה לסלאו סיפרה פעם שאבא שלה אמר לה בצעירותה, "חנה'לה, זה בסדר לחלום, אבל תחלמי קרוב. אל תחלמי רחוק".

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שני, 12/5/14, 22:23

      מהרגע שנחתנו בבאר שבע לא הפסקתי לצלם פרחים, אבל בסמטה שבה אני גרה בכלל לא היו פרחים. כביש מלא כתמי שמן, זבל שנערם בערימות מחוץ לפחי האשפה, בטון אפור שמרצף את החצרות, ושטח כואב במיוחד של איזה שלושים מטר עם עשבים שוטים, עצים מוזנחים וכמויות מטורפות של זבל.


      השכונות השוות בבאר שבע מטופחות ומקושטות במזרקות מרהיבות, אבל אם תטיילו בשכונות החלשות שלה, שלפי עדויות ששמעתי נראות בדיוק אותו הדבר כבר ארבעים שנה, תרגישו כאילו אתם נמצאים באזור ששכחו מקיומו. שדות של קוצים, פסולת מכל הסוגים ומכל המינים, שיכונים מכוערים וצבע צהוב ששולט ומדכא כל מחשבה חיובית שתעבור לכם בראש בזמן שאתם שם.

       

      החלטנו לקחת את השטח הקטן עם העשבים השוטים שבסימטה שלנו ולנקות אותו. אספנו כל כך הרבה זבל. יותר מ-40 שקים של פסולת הוצאנו משם. בין היתר מצאנו שם ג'ולות, סלילים של קסטות וכמה לירות. עקרנו וגירפנו עשבים שוטים ושרופים ולמחרת גילינו שעם האוכל בא התיאבון - פתאום התחשק לנו לנסות להפוך את השטח לגינה. התחלנו לשתול פרחים ועשבי תיבול; גזמנו את העצים המוזנחים; אספנו גרעיני פלפלים, עגבניות, אבוקדו, חמניות ואבטיחים, וגם פול, חומוס ועדשים, וזרענו. מה יש לומר? התחלנו להתאהב בחתיכת האדמה הזאת, שכנראה אף פעם לא קיבלה כזאת כמות של תשומת לב.

       

      את הגינה התחילו לפקוד על בסיס יום-יומי קיפודים, ציפורים, נמלים וגם חתולים, שפתאום גילו שיש להם מקום לשתות ממנו מים. השכנים הפחיתו משמעותית את כמות הזבל שהם זורקים מחוץ לבית שלהם, ובמקביל נכנסו לפאניקה מהמחשבה על חשבון המים שהולך להגיע אל כולנו בעקבות השקיית הגינה (מדובר בדיירים שמסרבים לשלם 20 ש"ח בחודש עבור חשמל בבנין כבר שנים).

       

      ומעבר לחגיגה הירוקה הזאת, נכנס לחיים שלנו מימד זמן חדש - זמן גינה. בגינה, בדיוק כמו בחופים הקסומים של סיני, נדמה כאילו הזמן עצר מלכת. הכל קורה לאט. זמן לפרוח וזמן לנבול, זמן לרוח שתבוא בלילה ותפרע את האבנים שמגדרות את הערוגה, וזמן לשמש, שתברך בבוקר טוב ותאיר את העלים החדשים שמבצבצים.  

       

      ויש את הזמן הזה, שבוחן כמה גדולה יש לו לאדם. זהו זמן ההמתנה, הציפייה והתפילה. שתצליח הזריעה, שיעמוד לשתיל הכוח להסתגל, שייאבק העלה, שיתעקש לו הפרח. כל התפתחות בעלילה היא קטנטנה, כמעט בלתי נראית, אבל  מעוררת שמחה אמיתית ומרחיבה את הלב.

       

      זמן גינה הוא הפוך מהמהירות שבה מתקדמים היום החיים בעולם שלנו. הוא שייך לימים רחוקים, בהם הזמן היה לוקח את הזמן, לא ממהר לשום מקום. "פסנסיה" (סבלנות בספניולית), אימא שלי הייתה אומרת לי כשהייתי קטנה ולא יכולתי לחכות עד שיקרה משהו שמאד רציתי. כמה שהיא צדקה.

       

      ''

       

      ''

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שבת, 22/3/14, 11:18

         

        שינויים בחיים הם הרבה פעמים דבר טוב ומבורך. אבל אני, שינויים לא באים לי בטבעיות. רוב הזמן אני חיה בתוך השגרה הנעימה שלי ומתקשה לשבור טיפה ימינה או שמאלה. אני בן אדם שלוקח לו זמן להבין ולהפנים משהו חדש, לעכל ולקבל, ללמוד לחיות עם ההווה החדש בשלום ולהרפות מהעבר. אבל מה לגבי שינויים לרעה שנגררים כתוצאה משינויים לטובה?


        בלית ברירה תפקדו בשנים האחרונות החברות והחברים שלי כדבר הכי קרוב למשפחה. אף אחד לא שאל אותם, אני לא בטוחה שהם באמת רצו את התפקיד הזה. זה פשוט קרה, מכורח הנסיבות. אני בן אדם עם דרישות גבוהות מהאנשים הקרובים אליו. אני מרשה לעצמי להיות כזאת רק בגלל הדרישות הגבוהות שיש לי מעצמי מול עצמי ומול האנשים שקרובים אלי. לפעמים זה העיק עליהם. לפעמים זה היה קצת יותר מדי. אבל הם נשארו שם והיה נדמה שהם ממלאים את התפקיד הזה בנאמנות ובאהבה גדולה.

         

        ואז, ביום בהיר אחד, הגיח משומקום האיש שלי כרוח סערה ועשה הכרות אישית ביני לבין האושר, בכבודו ובעצמו.

         

        תוך כמה חודשים שמתי לב שחלק ניכר מהחברים שלי תפס ממני מרחק. כמובן שנכנסתי ללחץ. מיד פצחתי בסבב שיחות טלפוניות תוך כדי שאני שואלת את עצמי ואותם למה לעזאזל בתקופה שחוץ מתקופת הילדות היא ללא ספק הכי יפה בחיים שלי, תקופה של עשייה והגשמת חלומות, אחרי שבמשך שנים כולם ידעו כמה כמיהה הייתה בי לזוגיות, איך זה שדווקא עכשיו הם נעלמים?

         

        חלקם הכחישו כל קשר להתרחקות ממני. חלקם אמרו שהתכנסו בתוך החיים שלהם ודי התנתקו מכל הסביבה בלי קשר אלי. חלקם לא ענו, כי לא היה לי אומץ לשאול אותם, בגלל שהעובדה שהם חשבו שנוכחות האיש שלי בחיים שלי היא לא רעיון כזה מבריק, כרסמה בי מבפנים וגרמה לי לצער עמוק.

         

        ורק חברה אחת שאני מכירה מגיל שש, שהיא סוג של חוכמת חיים מהלכת על שתיים, אמרה שאולי ההתרחקות הזאת לא היא לא מקרית, אולי היא אמורה להקל עלי לפני המעבר הגדול מתל-אביב לבאר-שבע, כדי שלא אקח קשה את מטח הביקורת מהאנשים הכי קרובים אלי.

         

        לילות ארוכים של בכי בלי סוף לא פתרו לי את התעלומה. המחשבה על כך שאנשים היו איתי רק כשהייתי בודדה ואולי גם קצת עצובה, ועכשיו הם חושבים שכבר אין בהם צורך יותר, בגלל שיש מי שאוהב אותי ודואג לי והנה יש להם הזדמנות פז להשתחרר סוף סוף מהתפקיד המעייף, נשמעת לי איומה. אנשים תמיד אומרים שחברים אמיתיים מתגלים בשעת צרה, אבל מה אם הם לא יכולים להיות שם כשטוב לך? מה זה אומר? אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

         

        לפני ארבעה חודשים עשיתי שינוי עצום בחיים שלי ועברתי עם בן הזוג שלי לבאר-שבע. עכשיו לאנשים יש תירוץ. הם כבר לא במרחק נגיעה. מה זה אומר? אני באמת לא יודעת. אני רק יודעת שעדיין לא השכלתי לקבל את הצמצום האכזרי הזה בכמות החברים שלי, אבל לאט לאט אני לומדת לעשות את זה. אז שלום לכולם, קוראים לי שירלי ואני מבאר-שבע. נדמה לי שעכשיו אני מוכנה להכניס אנשים חדשים לתוך החיים שלי. כאלה שיקבלו אותי כמו שאני וידעו להיות אמפתיים כלפיי  כשרע לי אבל גם כשטוב לי. בתמורה הם יקבלו תוספת חמה ואוהבת לחיים שלהם.

         

         

        ''


        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שישי , 14/3/14, 18:57

          אני הולכת ברחובות שכונה ד' בבאר-שבע ולא יכולה להפסיק לצלם תמונות עם הפלאפון שלי, מרגישה קצת כמו מרגלת ושואלת את עצמי האם יבוא הרגע שבו מישהו יפנה אלי ויגיד לי, "אה, סליחה גיברת, למה את מצלמת"?

           

          זה כל כך מוזר. הנוף הזה יפה בעיני. הכורסאות שעומדות בכניסות לבניינים, הקקטוסים הקוצניים עם הסברסים האדומים, צמחיית הפרא המדברית והשיכונים המכוערים האלה, כל אלה יפים בעיני.

           

          אין כאן היגיון. אני פשוט גדלתי בבת-ים ומשום מה הנוף כאן מזכיר לי אותה. בעיקר השיכונים הצפופים.

           

          לפני כמעט שנתיים, אחרי איזה מאה שנים של בדידות, קבעתי להיפגש עם מי שלימים הפך להיות האיש שלי, בהפגנה לציון שנה למחאה החברתית, שהייתה שמחה וצוהלת עד לרגע שבו משה סילמן זכרונו לברכה הצית את עצמו במפתיע, מה שהכניס אלפי אנשים שהיו שם להלם נוראי והפך בן רגע את ההפגנה הזאת מאירוע של שמחה לאירוע של אבל. לא בדיוק תנאים אופטימליים לצמיחתו של סיפור אהבה, אבל מי שואל אותנו? אלוהים הוא הרי הבמאי, המחזאי וגם איש התפאורה, כידוע.

           

          אחרי שנה וחצי ביחד, האיש שלי, שעבור הרבה אנשים הוא הסופרמן של השכבות החלשות בארץ, אחרי שהקדיש כמה שנים מחייו לעשייה חברתית, קיבל הצעת עבודה בדרום. החלטנו ללכת על זה, לעזוב את תל-אביב וללכת לחיות בבאר-שבע חיים של רווחה כלכלית בסביבה רגועה ומשפחתית.

           

          אני, שגרתי עשרים שנה בבת-ים ואח"כ שמונה עשרה שנים בתל-אביב, התוודעתי אל דרום הארץ בעיקר דרך מהדורות החדשות בטלוויזיה.  האיש שלי, לעומת זאת, חי בשנים האחרונות בכפר-סבא אבל גדל בבאר-שבע והוא זוכר היטב כמה זולים החיים שם ואיזה אנשים חמים הם תושבי הדרום.  

           

          זרקתי כמויות לא נורמאליות של חשבונות ישנים, ארזתי את החיים שלי לתוך קרטונים, בכיתי בשמחה ובעצב על הפרידה מהחיים הקודמים שלי וגם על העתיד הלא נודע. לא היה לי מושג איך זה לחיות בעיר מוקפת מדבר, בלי השיטוטים בקינג ג'ורג' ביום שישי בבוקר, בלי דיזנגוף סנטר, בלי חוף פרישמן, בלי העיר בלי הפסקה ובלי גבולות הזאת, עיר שהרבה אנשים מתמכרים אליה ולא מצליחים להשתחרר ממנה שנים ארוכות.

           

          לפני ארבעה חודשים נחתנו בשעה טובה בבירת הנגב, ומאז החיים שלי התהפכו. הרבה דברים טובים קרו, אבל לקח לי זמן להבין שהם טובים. פתאם יש שקט. יש אנשים חמים ברחוב. יש בית, נעים ומרווח. פתאום החורף הוא חורף אמיתי, הקור חודר לעצמות, לא צריך לטוס עד אירופה כדי להרגיש אותו. פתאום יש משפחה. ולא סתם משפחה. יש אישה מבוגרת שמתקשרת ושואלת מה שלומי ודואגת לי וחושבת עלי ואומרת לי מה דעתה ומזמינה אותי ומכינה לי וקונה לי ואוהבת אותי. פתאום יש לי דמות אם בחיים, אחרי עשרים ואחת שנה שאני רגילה שאימא שלי כבר לא כאן, זה מוזר, זה כבר לא מוכר, זה משהו שצריך להתרגל אליו ולא היה לי מושג איך עושים את זה.

           

          ולצד הדברים הטובים הייתה התמודדות עם המורכבות של החיים שאחרי תל-אביב, התרחקות מהרבה חברים שפעם אפשר היה להיתקל בהם ברחוב, חיפושי עבודה רוויי תיסכולים, לילות לבנים ובקרים מלאי דמעות, גדושים בפחדים גדולים. הסתגלות היא דבר שמצריך זמן וסבלנות, ועד שלא הבנתי את זה לא נרגעתי.

           

          בינתיים, עד שיושלם תהליך ההסתגלות, ואחרי שמצאתי סוף סוף עבודה, אני עושה לי טיולים קטנים בסביבה ונושמת את רחובות באר-שבע, מתרגלת לשיכונים הדחוסים ולנוף המקומי שנותנים לי הרגשה של בית. אני מצליחה לחלץ מהשכונה הדהויה הזאת תמונות יפות של קוצים, פרחים, עצים ושיחים שמצליחים לצמוח באוויר היבש הזה. יש לי הרגשה שאם הם מצליחים אז גם אני אצליח.

           

           

           

           

          ''

          דרג את התוכן:
            8 תגובות   יום ראשון, 17/4/11, 01:49

             

            בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת פסח היה חגיגה אמיתית בשבילי. הינו משפחה גרעינית צנועה מבחינה כמותית, אבל דבר לא היה חסר לנו. החרוסת הייתה טעימה במיוחד, השירים בהגדה זכו לביצועים משעשעים, השיחות מסביב לשולחן היו מרתקות, האביב הביא איתו ניצנים חדשים של פרחים ותקוות חדשות.

             

            מאז שהמשפחה התפרקה לפני ארבע-עשרה שנה אני נכנסת בכל שנה בחודש אפריל לכוננות פסח וסופגת את רוח החג, לטוב ולרע, מכל הכיוונים האפשריים.

             

            התרגלתי לשמוע בלי סוף על אנשים שהרבה לפני כניסת החג מבכים את מר גורלם, על המפגש המשפחתי הצפוי, על תחושות המועקה והמחנק שהם חווים.

             

            בניגוד אליהם, אצלי הכול צפוי והרשות נתונה: יש לי את החופש לעשות בחג כל דבר שמתחשק לי.

            אני יכולה להצטרף בליל הסדר למשפחות של חברות וחברים במרכז או בצפון הארץ, כאלה שחוגגים את הסדר כהלכתו או לחלופין כאלה שבשבילם פסח הוא הזדמנות לארוחת שיקוצים. אני יכולה לשבת בבית עם עצמי, או להזמין אלי חברים לארוחה. אני יכולה לנסוע ולנפוש בבית מלון ואני יכולה, אם אני ממש רוצה, להחליט בדקה התשעים לטוס לחו"ל.

             

            אף אחד לא יושב לי על המצפון ועושה לי את המוות. אף אחד לא מתיש אותי בוויכוחים כדי להסביר לי למה צריך השנה לנסוע לעשות סדר עם דודה שושנה שגרה באיזה חור בדרום הארץ. למעשה, אין שום מקום שאני חייבת להיות בו בליל הסדר. לא פלא שהחג הזה לוחץ לי על הצ'אקרות הכי כואבות שלי. הוא מזכיר לי את מה שאני מנסה לשכוח: את העובדה שאני לא שייכת לשום מקום.

             

            למרבה האירוניה, הרבה אנשים היו שמחים להתחלף איתי ולקבל את חופש הבחירה העצום שיש לי כתוצאה מחוסר המחויבות שלי למסגרת משפחתית. אבל זה רק בגלל שאין להם מושג איך זה לחיות במדינה שבה בבתים רבים ארוחה משפחתית בערב יום שישי אחת לשבוע או שבועיים היא עניין של מסורת, ולא חשוב לאיזה עדה הם שייכים; או איך זה להכניס אנשים חדשים לחיים שלי, כשבכל פעם אני צריכה לשקול מהו הרגע המתאים להסביר בטון כמעט מתנצל את ה"מצב" שלי, ולפתור להם אחת ולתמיד את התעלומה - איך זה שאני לא הולכת לארוחה משפחתית בשישי או בשבת או בחג או בכלל.

             

            את הפצצה אני משתדלת להנחית על האנשים החדשים אחרי שלמדו להכיר אותי קצת, ואחרי שדגמנתי בפניהם את שמחת החיים, חדוות היצירה, רוח השטות ושאר היתרונות שלי, אף על פי ואולי דווקא בגלל השפעת אותה פצצה על החיים שלי.

             

            אל תטעו לחשוב: אני לא באמת בודדה בעולם. אני מוקפת בחברות וחברים מדהימים, כל אחד ואחת מהם נבחר על ידי בקפידה. הם צובעים את החיים החברתיים שלי בצבעים הכי יפים שיכולתי לבקש, ואני אוהבת אותם אהבה גדולה.

             

            על המשפחה המקסימה שהייתה לי אני אסירת תודה, למשפחה שעוד תהיה לי אני משתדלת להמתין עם חיוך מלא סבלנות, ובכל מקרה, אם קראתם עד כאן אני מניחה שאתם מבינים שחופש הוא עניין מורכב, שלא בהכרח מפיץ ניחוח מרגליות, בניגוד למה שכולם חושבים. איך שרה להקת בנזין? "חופשי זה לגמרי לבד".

             

             

             

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום שבת, 12/3/11, 20:55

              ימים אפלים נכנסו אל החיים שלי בסערה והותירו אותי עירומה וחיוורת כמו עץ ששלכת הפשיטה ממנו כל זכר של עלים. מאז, קליפת הביצה הדקיקה ששמרה עלי התנפצה ואני מפזרת חלקים שלי בחלל בלי הכרה. הסיוטים בלילות לא מרפים, לילה אחרי לילה אני מתעוררת מבועתת ולא מצליחה להחזיר את עצמי למצב של שינה.

               

              לקחתי חופש מהעבודה וכפיתי על עצמי קצת יותר מדי שעות שינה. מעברים קיצוניים אף פעם לא עשו לי טוב.

               

              בבוקר יום שישי הגשום גלגלתי את עצמי ואת עגלת השוק אל קו מספר שבע ונסעתי לשוק התקווה. לא היה פשוט לצאת מהמיטה אבל ידעתי שבתקופות כאלה יש רק מקום אחד שיכול להפיק ממני משהו טוב .

               

              שוק התקווה הוא זירה מלאה בפיתויים. יש בו כל כך הרבה התרחשויות, צבעים וקולות, עד שהוא מצליח להדביק אותי בתאוות החיים שלו לזמן לא מבוטל, לא משנה באיזה מצב הגעתי אליו.

               

              התחלתי את המסע בבסטת הבשר הקבועה שלי והמשכתי ל"תבליני נעמה", חנות שהיא כמו לונה-פארק של פיצוחים, פירות יבשים, תבלינים, סוכריות ועוד המון דברים קטנים, צבעוניים וטובים שצריך לראות כדי להבין ולהאמין.

              בזכות איפוק גדול קניתי שם רק קופסת שוקולד השחר למריחה, פול קלוי וממולח, רוטב אלף האיים ואם יש עוד משהו ששכחתי לציין - איתו הסליחה.

               

              יצאתי מהחנות והלכתי בשביל שבו מוצגים לראווה ירקות ופירות. הפלפלים צעקו אלי מהדוכן הימני ואני נעניתי ברצון ואספתי לשקית צהובים, כתומים ובעיקר אדומים, כמיטב המסורת לבית פרחי.

              הצטיידתי בלחמניות, רסק עגבניות, מקרוני, פטרוזיליה, עגבניות ובצל וחשבתי שסיימתי, אבל אז הבחנתי בארטישוקים סגורים ויפים מהם לא יכולתי להתעלם וקניתי שישייה.

               

              בשבת קמתי, שתיתי את תחליף הקפה שלי, טיאטאתי קלות את הבית והרגשתי שהגיע הזמן לתרגל יציאה מהקופסא. לצלילי תחנת הרדיו "קול הקמפוס" הכנתי אורז עם בצל מטוגן, טחינה ופלפלים ממולאים בבשר.

               

               

              ''

               

              "פלפלים להצלות", אני לוחשת וחושבת לעצמי איזה מזל יש לי שהפלפלים האלה נחלצים פעם אחר פעם להגן עלי מפני עצמי, ואפילו לא מבקשים דבר בתמורה.

               

               

              ''

               

               

              * חומר למחשבה: מעניין מתי ימציאו טכנולוגיה שתעביר ריחות וטעמים דרך הרשת.

               

              ''

              דרג את התוכן:
                7 תגובות   יום ראשון, 13/2/11, 22:36

                שנים לקח לי ללמוד איך להכין אורז. האנשים שחיו סביבי בתקופות קודמות נאלצו להסתדר עם אורז דביק ובלתי אטרקטיבי בעליל שנהגתי להכין באותם ימים.

                את העצה הפשוטה והחכמה (כוס מים על כוס אורז) קיבלתי דווקא מ-ק', חברתי האנטי-מטבחית, שרואה בבישול סוג של טרחה ללא שכר, ומכיוון שגם ככה כולנו עובדים יום-יום כמו חמורים, מבחינתה אין צורך להעמיס על עצמנו, ומוטב להזמין דומינוס פיצה עם אננס ופפרוני מאשר לעמוד, להזיע ולרקוח תבשילים במטבח. עכשיו, כשאני חושבת על זה, יש לי תחושה שכבר אז היא ראתה בעצה הזאת השקעה לטווח הארוך, כיוון שבכל הזדמנות אפשרית היא מבקשת שאמסור לידיה סיר מלא באורז.

                 

                הרבה אנשים מתייחסים לאורז לבן כאל יצירת אומנות קולינרית. רוב הזמן גם אני אוהבת אורז לבן, אבל לפעמים הוא מצליח לשעמם אותי.

                יום אחד החלטתי לקחת את האורז הלבן והטהור שהכנתי ולחבל בתמימות שלו. פרסתי שניים-שלושה גזרים וטיגנתי אותם כמו שצריך בשמן זית. אחר כך הוספתי למחבת בצל גדול קצוץ והמשכתי לטגן. לתוך התערובת הזאת הוספתי את האורז המוכן. הוספתי גם מלח, פלפל והרבה קינמון.

                את כל התערובת טיגנתי בלי רחמים, עד שחלק מהאורז שינה את הצבע שלו לחום. הטיגון עם הקינמון עשה פלאים ותרם טעם מיוחד.

                 

                ק' נוהגת לומר שאין דבר מנחם יותר מהשגרה, וזה נכון. יחד עם זאת, לפעמים היציאה מהשגרה חשובה דווקא כדי שנלמד לאהוב ולהעריך אותה מחדש.

                לכן, חשוב לנסות לפעמים לפזר על האורז הלבן והשגרתי שלנו קצת גזר וקינמון, ולו רק כדי לעורר בנו קצת געגוע לאורז הלבן והחיוור שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב.

                 

                ''

                 

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  3 תגובות   יום שבת, 5/2/11, 17:39

                    

                  לפני שבועיים, אחרי סיבוב שישי בצהריים באזור דיזנגוף סנטר התעייפתי והחלטתי לחתוך הביתה דרך רחוב בוגרשוב, לספוג את האוויר שבדרך לים וללכת הביתה, לישון.

                   

                   

                  שמעתי מוסיקה בוקעת מחנות בגדי יד שנייה ומהר מאד הבנתי שנקלעתי להופעה של זמר בשם גדי רונן שהחליט לבצע הופעה כולל 

                  רמקולים, גיטרה וקלידים בחלון הראווה של החנות.

                  ''

                   

                   

                  החלטתי לדחות קצת את העייפות ולהישאר. נשענתי על אחת המכוניות החונות וקיבלתי שעה וחצי של מוסיקה טובה בצהריי יום שישי,

                   סוג של קבלת שבת חילונית.

                   

                   

                  ''

                   

                   

                   

                  העיר הזאת פותחת שעריה לאינספור סוגים של צורות ומקומות בהם אדם יכול לבוא לידי ביטוי, אמנותי או אחר.

                   

                  זאת אחת הסיבות בגללן אני אוהבת אותה כל-כך.

                   

                   

                  דרג את התוכן:
                    1 תגובות   יום שני, 17/1/11, 23:02

                     

                    זמן רב אני מחפשת מקום עבודה שתהיה לו משמעות ערכית עבורי. נדמה לי שהשנה מצאתי. העמותה שבה אני עובדת, שמשרדיה נמצאים ביפו, חגגה בשבוע שעבר עשור לקיומה והיא מפעילה פרויקט מצוינות לילדים ונוער מהשכבות החלשות.

                     

                    מאז שחזרתי לעבוד ביפו אני לא מצליחה להכריע מה יש ביחסים שלי איתה, יותר אהבה או חמלה ? לפעמים מתחשק לי לחבק אותה. לפעמים היא שוברת לי את הלב ואני מבקשת להתנער ממנה. יפו בשבילי היא כמו חברה יקרה שהקשרים איתה נפרמים ומתחברים בהתאם לרוח הזמן.

                     

                    גדלתי בבת-ים. כילדה ביקרתי דרך קבע בשדרות ירושלים שביפו, רחוב בו גרה בזמנו משפחתו של אבי כשעלתה ארצה מבולגריה. עם השנים התפזרה המשפחה ברחבי הארץ אבל עדיין נותרו שם כמה דודות קשישות של אבי, אותן נהגנו לבקר מפעם לפעם. אני לא זוכרת הרבה מהמפגשים האלה אבל אני יודעת בוודאות שמבחינתי כיכבו בהם סוכריות, גבינת קצ'קבל והרבה בורקס.

                     

                    יפו בעיני היא מרכז הבורקס הישראלי. קשה לי לדמיין אזור בארץ שבו התיישבו יותר בולגרים מאשר ביפו. אחרת אין דרך להסביר את העובדה שבמהלך השנים צמחו ביפו בזו אחר זו חנויות שאופות ומוכרות בורקס בשלל מילויים: תרד, גבינה, פטריות, תפוח אדמה, חצילים. הניחוחות שמופצים מתוך החנויות האלה בכל בוקר יכולים להעביר בן אדם על דעתו.

                     

                    בימי התיכון והצבא, כשיצאתי לרקוד ולשתות עם חברות בתל אביב, נהגנו לעצור בדרך הביתה בכיכר השעון ביפו, שם נהגנו לרפד את הבטן עם מאפי אבולעפיה המופלאים (מומלץ בחום: טוסט גבינה בולגרית + ביצת עין), גלידת אנדריי, סחלב או מלבי.

                     

                    אחרי הצבא גרתי במשך שנתיים ביפו ובמקביל התחלתי לעבוד כמזכירה במשרד המכירות של גבעת אנדרומדה - שכונת מגורים יוקרתית שנבנתה מעל נמל יפו. המשרד הפגיש אותי עם לקוחות שהשתייכו למעמד כלכלי המתנשא אל-על, מעמד שהיה זר לי עד אז וליפו הוא היה זר אף יותר. זה היה מקום העבודה הרציני הראשון בהיסטוריה של עצמי, ושם גם זכיתי להכיר את מי שקיבל בהמשך  את התואר "אהבת חיי הראשונה".

                                                                                                                 

                    בחיים ביפו טמונה מורכבות גדולה. יש לה פאן מסתורי ומסקרן: עיר עתיקה, קריאות מואזין, בתי קפה מיוחדים שמגיחים במפתיע מסימטאות חשוכות, שוק פשפשים צבעוני.

                    לצד הקסם שהיא מהלכת על יושביה, חלק גדול ממנה מאוכלס באנשים קשיי יום, יהודים וערבים, שחיים בתנאים לא פשוטים. היום אני מתנחמת בכך שאני עובדת במקום שמתאמץ לשפר את התנאים האלה, אבל לפני חמש עשרה שנה לא היה אופק אופטימי שיכולתי להיאחז בו ונאלצתי לקבל את יפו כפי שהיא - מעין חתולת רחוב שהחיים הפכו אותה קשוחה אבל העיניים שלה מסגירות את הכאב שמסתתר בה.

                     

                    כשלא קר וכשהעצלנות מרפה ממני אני משקיעה שעת הליכה בטיילת ומשתדלת להגיע לתחילתה של יפו. מראה הים וריח המלוח מזכירים לי מי אני ואיפה צמחתי. אני אוהבת וחומלת אותה באותה הנשימה. אני מסתכלת עליה, רואה בה את עצמי וחושבת: איזו דרך ארוכה עשינו.

                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום ראשון, 9/1/11, 22:19

                      האם זה מקרי

                      ערימות הקקאו, הקוקוס, הסוכר החום

                      סוכר הוניל, תמצית הוניל, השומשום

                       

                      האם במקרה נפגשו כל אלה

                      בערימות

                      על מדף האפיה במטבח שלי

                      דווקא עכשיו ?

                       

                      ביסקוויטים, שוקולד השחר

                      גרגירי החומוס שהפכתי למחית

                      הפטרוזיליה, השום והלימון שתיבלו את הטחינה

                      והחלה שהגיעה

                      כדי לטעום, לטבול בכל

                       

                      האם זה מקרי

                      הזמן הזה, עכשיו ?

                      כשאני מבינה כמה את נמצאת

                      ונוכחת

                      בתוך הבית שלי, שיצרתי לי

                      כמה היית ונשארת אימא שלי,

                      האימא הזאת, שלי.

                       

                       

                       

                      פברואר 2008

                      דרג את התוכן:
                        4 תגובות   יום ראשון, 12/12/10, 16:04

                         

                         

                        כמה ארוך וסבוך ומייסר ומייגע הוא החיפוש אחר זוגיות, יא אלוהים.

                         

                         

                        איזו מלחמת התשה, איזו לוחמה פסיכולוגית. מלחמת שירלי בשירלי, שירלי בסטטיסטיקה, שירלי ברוח התקופה, שירלי בעיר הגדולה.

                         

                         

                        כמה פחדים מלווים את החיפוש הזה. הפחד שיצליח, הפחד שלא יצליח, הפחד שלעולם לא אמצא את שאני מחפשת, הפחד שהחיפוש יימשך עוד ימים ולילות רבים וארוכים.

                        הפחד ללכת לאיבוד, הפחד להיעלם, הפחד להתעלם. הפחד לא לראות את הרע, או את הטוב, הפחד לא להבין מה באמת אני רואה כשאני מסתכלת על עצמי, או על האדם שעומד מולי.

                        הפחד לטעות, הפחד לתעות, הפחד להתנסות, הפחד להפסיק לנסות, הפחד להינזק.

                         

                         

                        בינתיים אני כאן, מסרבת להפסיק. מתעקשת להשלים את הטרק, משלמת בדרך את המחיר - האגו שנמחץ, הביטחון שמתערער, המחטים שננעצות בבלון האופטימיות. אני מוכנה לכל, כי אני יודעת שבאיזושהי נקודה בזמן משהו טוב יגיע אלי, ישטוף ממני את שיירי מסע הכומתה המפרך הזה ויהפוך את השינה שלי בלילה לרגועה ואיכותית במיוחד.

                        דרג את התוכן:
                          1 תגובות   יום שבת, 4/12/10, 22:18

                           

                           

                           

                          אחרי שבוע מתיש בעבודה מצאתי את עצמי בחמישי בערב לוקחת אותי לאכול ברוסטיקו – מסעדה איטלקית מצוינת בשדרות רוטשילד. רוסטיקו היא מיני-סיני עבורי. שם הזמן עוצר במיוחד בשבילי ואני מקבלת הזדמנות להניח לראש להשתחרר ממחשבות מייסרות.

                           

                          הזמנתי פיצה וכוס יין מבעבע והשתדלתי למשוך את הזמן כדי לדחות את החזרה לקלחת המבעבעת של חיי. לפני שהלכתי גמעתי בהנאה אספרסו משובח וציינתי בפני עצמי שכדאי לי לעשות דברים כאלה לעתים קרובות יותר.

                           

                          הלכתי בקצב איטי במיוחד לאורך שדרות רוטשילד. ראיתי אנשים בכל מיני צבעים שהזכירו לי למה אני כל-כך אוהבת את העיר הזאת.

                           

                          במהלך הנסיעה באוטובוס בחזרה הביתה ראיתי במסך טלוויזיה באיזה בית קפה באבן גבירול את הלהבות בכרמל כשעדיין לא היו ברורים ממדי השריפה.

                           

                          עכשיו, כשהאש משתוללת שם ללא רחם, ועדיין אין את מי לשנוא על מה שעשה בזדון או במזיד, אני חושבת לעצמי: לפעמים אני שוכחת כמה מזל יש לי - אני חיה ונושמת, מטרידה את עצמי בזוטות, יוצאת מפרופורציות כל שני וחמישי, כשמנגד אנשים צעירים כל כך מקפחים את חייהם  בגלל מזל רע, גורל אכזר או איך שלא תקראו לזה.

                           

                          בן אדם צריך להזכיר לעצמו מפעם לפעם: דבר אינו מובן מאליו. לקום בבוקר, להניע איברים, לצאת לעבודה, להסתובב ברחובות, לטייל, לנשום, להקשיב, לראות, לאכול, לחוות - זה בעצם לקבל מתנות מהיקום בכל יום מחדש, ועל כך כדאי וצריך להגיד - פשוט - תודה.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            שירלי פרחי
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            There is no place like home

                            There is no place like home