7/7/2011

א׳‏. תקציב מסיבה – $11,000. (!). מטורף. $157 לראש. ברבע מזה מתחתנים. צורח כשמציגים לאישורי.
זה מה שהעובדים רוצים האולטימה רציו מונדי שעובדת על בעלים נדיבים ומנהלים באוריינטציה אינטגרטורית.
מציין בפני מי שדברתי איתו שאני לפני חוויה. אנתרופולוגית. בדיעבד, קלישאה מפגרת אחרי מציאות.

ב׳‏. STAKAN. קלאב בסגנון עדות הבארוק. אוליגרכי. בהשראת הרפובליקות האיסלאמיות. 200 מ' מהכיכר. לא סטרומה. האדומה. מוסקבה.

ג׳‏. הנהג מביא אותי ב- 7. 15 מעלות. מינוס. חצי מהמוזמנים נוכחים.
כ- 60 איש בתחילת העשרימים. אוהב את הגילאים האלה: יכולות בוגרים, גבולות ילדים.
קוד לבוש: בנים בחליפות. חצי מהבנות, אלה המתנוססות עד 170 מדדות על עקבי 20 סנטים. לעומתן, אלה מעל מטר ושבעים מהדסות על עשרים.
נסטיה קומפליאנס, שבשיגרה נראית כמי שנמלטה זה עתה מלוקיישן של סרט פורנו, כמעט ערומה. בנפתולי נפנופיה אפשר לראות. כלומר אין צורך להציצ. רואים. וזהו. אין דברים כאלה מציין לעצמי ביובש.

ד׳‏. דוחה את ההצעות לאוכל ובעיקר לשתיה. מילא הכבד בפעולה – כבר רגיל המסכן, אבל שאפחית במשהו, במודע, את תשומות תודעתי המתמעטות?
אוסיף, ספונטנית לנאום, שלא יודע לשחות. ולשתות.

ה׳‏. ב- 8 נותן בנאום. 5 עמודים. עבדתי עליו ארבעה לילות. אנגלית מרוססת - כל חצי משפט עוזרתי המצויינת מתרגמת. העברתי לה מראש את הנוסח, מודפס, כולל ההערות הספונטניות כ- 'אני נורא מתרגש. מרוב התרגשות נכנסתי לשירותי הנשים'. - פאט ריילי – לא יכולתי לציין שזה שלך, אז. סוגר את הפינה כעת. אני צריך שבאון-ליין היא תתמודד עם הפרחות מופרכות נוסח לאסי שבה הביתה, חוד החנית וחביטות בדוחות על כשלי תחבורת מוסקבה? היא עושה, כך אני מקווה – לא מבין, עבודה טובה.
מסרב לדבר באמצעות המיקרופון. חשובה לי האותנטיות, מנעד הווליום והאינטונציה הטבעיים. רוצה למנוע את מלאכותיות השטחת הטון בשימוש במיקרופון. אם אין שפה, שהטון יתמוך.
מדבר על 2010, מטיח בהם את תובנותי החלודות על גורמי מוטיבציה, ומסיים על 2011. מנסה לבנות מסר נוסח מאיר שלו – ריבוי רבדים, כל שומע יקח משהו שאליו מותנה. שהרוב יקחו את היעדים המספריים, שאינם ניתנים לפרשנות. השאר- את היתר.
שותל דאחקות. ההלצות לא כדי להצחיק, אלה חיוויים לרמת המעקב והקשב. הם מגחקים – בין מגחכים לצוחקים, במקומות הנכונים. ישנן תגובות לכפלי המשמעויות, והרמות ידיים לשאלות. הוספתי שלא יודע לשחות. ולא לשתות. כדי שלא יציעו, למנוע גילויי קרבה וחיבה מזוייפים ומיותרים, את האינטראקציות הנבובות של בוא אשקה אותך ואתה אותי. ו-כן, שמעתי, שמעתי, ו-לא, באטימותי, אני לא מאמין שישנן תרבויות בהן נפגעים שלא שותים איתם. ואם כן – זה בסדר, שיעיפו עלי ויחשבו שאני החנאנה.
לקראת הסוף אני מתבאס. השוס לא מספיק שוס. האימפקט לא ממש עימבגד, אלא יותר הימפקט, חלושששש, מדיייי.
מנער בחמיצות נרגנת את מחמאות העידוד והתמיכה. כיוונתי ליותר. את הפוסט מורטם אשמור לגופה שתתקרר.

ו׳‏. אין להם מה לאכול, אבל לרקוד הם יודעים מעיד דבוש על אביו שהיה מפטיר בעת שידור תמונות הקרנבל מריו, בחדשות הערוץ הראשון.
הרומנים יודעים לעשות שמח היתה מכריזה ריטה, אמי.
הרוסים שלי יודעים לחגוג: מחלקים את תכנית התכנים להפסקות מתודיות, בהן הם אוכלים שפע מוגזם של אוכל ושותים שפע לא מספק של אלכוהול.

ז׳‏. כל צוות מציג תכנית אמנותית. הצוות הראשון מחקה דמויות מפתח.
מה רבה שמחתי שויטלי קמלין, ליצן שמן ודחוס המאיים להתפוצץ מבעד לבגדיו המתפקעים, אותו אני מחקה במשרדי בהליכתו הדובית והמתנודדת, לא מקפח אותי; הוא מרכיב משקפי היפסטרים, מפשיל את חולצתו מתוככי מכנסיו א-לה סטייל כותב שורות אלה בתלבושת נאומי הבוקר שאני מטיח בהם, ולקול געיות הנוכחים הוא מכניס לי, בהתיזו אנגלית מרוסקת שברי מלים. רגע, מה, הוא מסתלבט עלי? לא, כי אם כן – שימשיך. בכל מקרה עלי לרשום אותו למועדון האווזים, אלה שמתעאווזים עלי, וגם וכמו כן עלי לעדכן אותו שלמצער, האנגלית הרופסת שלי לא ממש ולא באמת הרבה יותר טובה מלהגיו שלו. לאחר מכן, הוא מתנודד אלי בהליכתו האופיינית שכעת מוקצנת באדי אלכוהול, מוודא, אם טו דו ביי?, אלעס אין אורדנונג?, או, הכל בסדר? שאני לא יודע להגיד או להבין ברוסית. מבהיר לו שהכל מצויין מאוד ביותר.

ח׳‏. תכנית האוסקר מתחילה. קטיגוריות בהן מתחרים העובדים היתולית, אך התחרותיות רצינית עד אימה. פחד. הנבחר יצויין. יקבל פסלון עם שמו חרוט. גראצ'ה התלונן עלי בעבר בפני הבעלים, שאני לא מציין טכסית את עשייתם.
משעשע. תוך כדי, אלכסיי, איש האייטש. אר., המארגן, נזכר שאין מי שידבר בשבחו של גראצ'ה ראש הצוות הנבחר. הוא שואל אם אסכים. מסכים. בטח מסכים. לשם כך עטיתי חליפה וקשרתי עניבה, לא?
מבטיח להם שאדבר יותר מאשר קודם. ראשית, מודה להם שכובדתי בחיקוי. מצביע על גראצ'ה, הגרסה הארמנית של ברוטוס, ההוא מפופאי, כעל דמות המאצ'ו הגברי הקלאסי. אך, בעוד הגברים מתאפיינים במעטה קשוח, קריספי ומתפצח בקלות מבחוץ הם רכים מבפנים. גראצ'ה שלנו, שיום יום טוחן אותי ב-0 אנגלית בקול משי ואינטונציית קשמיר, בבקשות שנחלקות לתשובותי- ללא יכול או ללא רוצה להיענות להן, ניחן גם באיכויות נשיות של רוך מבחוץ וקושי כצור מבפנים. את התוספת המתבקשת, המופעלת על מכרים מקומיים ש-הוא נקבה עם שק אשכים שעיר. השמטתי.

ט׳‏. התכנית מתקדמת. החקיינים של גראצ'ה והראפרים של ייגור מתחרים ראש בראש. צוות השופטים, אני ביניהם, מניפים את הציון. בהפסקה אולגה נוביקובה שקיבלה את עיטור זו שהביאה את סך החוזים הגדול ביותר בחברה, מתמקחת למה נתתי לצוות שלה 4 ולא 5.
הם לא מקבלים 'לא' כתשובה. כן אני יודע שזו קלישאה מוכרת. אז זהו, פה זו מציאות השרדותית. הם לא היו יכולים לשרוד את פרנסתם כאנשי מכירות אם כן היו מקבלים 'לא' כתשובה.
שיוויון בין הצוותים. מציע שובר שיוויון לפי רמת רעש מחיאות הכפיים לשמע שם של כל צוות. ייגור לוקח, זוכים לביצוע חוזר של הראפ.

י׳‏. ממשיכים בקריוקי. רוקדים. עניין של טעמים- הבנות רוקדות בתנועות חדות, מוגזמות, בוטות, חסרות חן, כצ'יר לידרס לפני קהל, מחקות את איליין, כאילו. זה לא הם, זה אני. מה אני מבין בריקוד? well, לא הרבה. עניין של העדפות. אחרי מועדון שחורים בעיר שכוחת אל ונטולת לובן בדרא"פ, כנראה כל מוכרחיםלהיות שמייח בקלאב ייראה אילייני. מזמינים אותי, אותי, לרקוד. אני הרי פארטי פופר ידוע. שאחרב גם מסיבות רוסיות? אין מצב.
שמייח במוסקבה. תם פרק א' של המסיבה. ה- Par.

י״א. פרק ב'. ה- ty. הם שותים. כאילו. לא כאילו. הם שותים. לא מכיר דברים כאלה. מקבל חיווי שהמים והקולה נגמרו, שחצי ליטר וויסקי איכותי לראש לא מספיק. באחת עשרה וחצי נשלחות אלי משלחות בראשות רומן, שמשיאות לי עצות ידידותיות ונדיבות להתגבר על פאשלת אזילת הנוזלים, פאדיחת האין מספיק, ברכישה נוספת, לפני שכולם יידעו.
כדי שלא אחזור על מה שהייתי אומר לאמי – שאם הייתי חכם לפני המעשה כמוה לאחריו – מצבי היה טוב יותר כשהראו לי את התכניות למסיבה הזהרתי שלא אשלם אקסטרא. על כלום. לא מוכן להיות על המנגל. שיוודאו מראש. הריטה שלי מתעורר- לא מוציאים ממני מה שלא התכוונתי לתת. איש האייטש. אר. נבוך. עוד ברוסיה וברומניה הוא ניהל משמרות בקזינואי מוסקבה ובוקרשט. לא האמין שיצרכו את הכמות.
כמה עולה בקבוק? אני עוטה את ארשת הביצועיסט הפותרן. 7,500 מבשרים לי. יעני $250, לבקבוק? אני מוודא. כן, הם מנידים את ראשם בצער ובהשתתפות. וויסקי איכותי מסבירים לי שתייני הספירט.
שלאק! הטראפ הקלאסי מופעל עלי. אני על המנגל. כנראה שזה נראה עלי. יותר משלושה מבררים אתה נהנה? מתאפק לענות ככלה ביום חופתה, שכן, כנראה הכעס נראה. אין בי, מחד, את הנדיבות הקולית הזו, הזורמת של יאללה בסבבה, שכולם ייהנו ולא את הרתיעה מהעימות, מאידך.
איך אני אומר לבעלי החברה – לצערי, כסף אני לא מבטיח לייצר מהכנסות – אלא, ממניעת הוצאות מיותרות.
איפה התקרה? מברר עם האייטש. אר. לתחימת סף ההוצאה, להערכת הסיכונים. הוא מושך בחוסר אונים בכתפיו. מבחינתי, שיתייבשו. שיאבדו נוזלים. לא מוכן.
הצורך הוא אם כל הפתרונות: מבשרים לי חגיגית שהחדשות הטובות הן שהמקום, בטובו, יחייב אותנו במחירי ספק, 6,000 רובל לשלושה בקבוקים. שלושה בפחות ממחיר אחד משתווקים עלי.
האשכנזיות, חוסר האמונה וחפותי מאינטליגנציה רגשית מתכנסים יחד בועטים בשווקנים, ומתמקדים במחיר- שלא יספרו לי מה מקור הסחורה ושלא יביאו לי את האח שלי תאמין לי, לי זה עולה יותר. רוכש.

י״ב. וזו רק ההתחלה.
עומק מרבצי הספות סביב הקירות לא מאפשר ישיבה נוחה. מבין למה. עיצובן מיועד לשריעת גופות ממוטטות אלכוהול, שמציפות אותן.
על אחת מהן, מחוץ לשני החדרים שלנו, רואה מישהי מתייפחת. אלכסיי אייטש. אר. לידה. מברר אם היא לא משלנו. היא כן.
היא מליטה – וואחד פועל, שנים חיפשתי היכן לתחוב אותו – את פניה בכפותיה בנחישות שלא מצליח לזהותה. בהמשך- כן; השבוע, בקורס הניו קאמרס ציינתי לעצמי, שהילדה הזו היתה יכולה להיות נאה, אלמלא האף. מצדו המזרחי נראה חוטם נורמטיבי לכל דבר ועניין. ממערב, הנחיר השמאלי בדפורמציה שלא ברור אם בדרך הטבע. כלומר מזהה אסתטיקה בחוטמים דיסהרמוניים וא-סימטריים, אך שלה – חוצה את גבולות הטעם - לא אהפוך תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסלית ואשתמש בטעם הטוב - טעמי שלי.
מתעניין אצל האייטש. אר. ב-מה קרה. אתה בטוח שאתה רוצה לדעת? מוודא. בהחלט משיב לו מניה וביה. מסתבר, שאנשי האחזקה איתרו נזילת מים משירותי הנשים, פרצו לשם, וחזו ביקירתנו שלנו, מחמל נפשנו, בת יוספה פורת, ישובה על ארטיום, בתנוחה שלא משתמעת ולו לפן אחד, כמו שמתבטאת אחותי האהובה, כשהאסלה מנותקת מתושבתה, אחרת איך, הן, הן הנערה והן האסלה, יעמדו בקצב הדהרה?
יפה, העניינים מתחממים. מה הבעיה? אני תמה. המקום מחייב 5,000 על נזק, מסביר לי בסבלנות, לארטיום אין כסף, השומרים לא נותנים לו ללכת הביתה. ו-למה לשלוח את גיבור השעה, אושיית התרבות, נושא הנערה, נשוא הקנאה הביתה? אני מתפלא. חראשו, משלם חמישיה, מוודא שיקחו לו מהמשכורת. ועל הדרך מחוייב על 20 כוסות, שנשברו להן מעצמן, ככה וולונטרית בלהט הפאן.

י״ג. קיריל מכיר לי את חברתו שמסתננת פנימה. יחד עימה עוד כמה מרעיו. ומרעיו. שואל אותי אם יש בעייה שנכנסו. משיב לו לא. הוא שואל אותי שוב. אני מבין שאולי כן. מציע שאלך לשאול את האייטש. אר. קיריל מתחנן לא, לא, לא. אז ברור לי שיש בעייה.
בסוציולוגיה בגרוש, ניסו לגהץ אותם מעמדית כל כך, שכל יישותם מוכוונת להתמודד עם רצונם להיבדל. ייגור מסביר לי בשש מלים שאלה פרום דה סטריט, ואסור לנו לתת להם להיכנס. מקבל החלטה- החוצה!

חש שיש איזשהו רספקט אלי אישית. אולי מתוקף גילי הכפול/ מעמדי/ זרותי/ קרחתי - לאף אחד אין את הפריזורה שלי/ בהיקת חולצתי הלבנה שנלבשה לראשונה לקראת האירוע עם העניבה חמורת הצבע האפור כהה/ אישיותי הכריזמטית מגנטית לשעבר – ניתן למחוק את המיותר. מתוך כך פונה בגינונים של שומר בארים סובייטי למסתננים: סורי, פליז אאוט. נאו! הם, המסתננים, שואלים אם יכולים לקחת את האלכוהול המשלים שרכשתי. אני מתפעל מהתעוזה ומשיב רוסית, הפעם רהוטה: נייט! טהור, נטול הקיבינימט המתבקש.

י״ד. והיא, דאשה, אז עוד לא ידעתי את שמה, גם כעת לא זוכר קיצור של מה, את שמה אדע לימים, בעצם, ללילות, כלומר בהמשך, בשלה- בוכה. וואלאק, כמה אפשר? וראבאק, לא מבין על מה היא מתייפחת שעות. מה היא לא גמרה? כלומר סיימה? עלות התיקון על ארטיום. יכול להיות שהפמיניסטית עולת הימים, יורדת הלילות, מתרעמת על אי-השיוויון, שלא נתנו לה לשלם? מעלה את האפשרות שאולי כואב לה – כלומר, יכול להיות שנצבט לה טוסיק בין אסלה לקרש? היא פוכרת אח, עוד פועל שיוצא מהארון וממוללת את סידור התפילה, מניח שזה לא - המאה ה-20 הרגה להם את אלוהים, ועם זאת, הכמיהה לצורך לזהות סדר גורלי לא שכחה - אז זה בטח הרכבות שלה בנחישות. מסכם עם האייטש. אר. שהיא כנראה... נבוכה. מתביישת. נֶבֶּשְקוּ.
היא לא הולכת. בהמתנה לרכבות הבוקר. היא בת 20. וגרה מחוץ לעיר. הוא מבאר.

ט״ו. ו-העניינים מתחממים. כלומר הגרבג' טיים מתלהט. רומן ששוכר לשתיה ושותה לשוכרה, נכנס לתפקיד מיסטר הייד: הוא מזדקף נהיה איטי יותר, לואט את תנועותיו, ולא זוכר עם מעמת את החיפוש או מחפש את העימות.
יש להם, בחיי, את תנוחת העמידה, הקרובה מדיי האחד לשני, בה הם מריחים את הבל האלכוהול הנידף במקרה הרע, וברע אף יותר את באשת קלקול העיכול או ניחוח החניכיים הלקויות. וכל זאת, בישירות מבע ללבן של העיניים. ואני תוהה, איך ברגע האמת אני אעשה זאת? איך אצליח, נמוך מכולם בראש, נשימתי הבאושה תמיט חרפה על המעמד, ראייתי הלוקה תצריך הרמת צוואר ורטיקאלו-גרוטסקית נוסח אריק בנאדו, וזאת כדי להתכוונן לאטרלית-פאתטית למרחב הצר של תעלת הקריאה המולטיפוקאלי.
אז רומננו שלנו גומר להציק לדי. ג'יי.אית רק כאשר הסקיוריטי של המקום מנהל איתו מגע, בשלב זה עיניים, קרוב, והסקיוריטי שלנו מהמשרד, בגופו מפריד ביניהם. אז רומן פונה להראות לדמיטרי האקאונטנט לשעבר, שבא לכבד אותנו בנוכחותו, מי כאן הגבר, שלא יתעסק עם יאנה האקאונטנט לשעבר-עבר, שהיא באמת, אבל באמת לגמרי, פצצת עולם, וכעת היא של רומן. כך אני מקבל תרגום לגופו של עניין מתוך הריאליטי המוקרן לפני. האייטש. אר. משלח את דמיטרי לביתו, ואני רושם לעצמי שעלי להתנצל בפניו. טבהמשך אף עושה זאת.

ט״ז. 3:00, ידיים חמדניות נשלחות לעבר בקבוקי הג'וני ווקר שנרכשו אקסטרא. בנחישות אמא-דובה-המגוננת על גוריה, אני מסרב לכל מי – לפחות תריסר נסיונות, לאמץ את זוג הווקרים שבידיי. כולל נסיונות מגע- אשכרה לקחת לי מהיד.
נרשם תחילתו של עימות של פאשה-מלצר שרוצה לחייב אותו על הקולה האישית שהזמין, שכן הכללית נגמרה. גופות מכורבלות, מתרבות, מעטרות בחוסר חן את הספות שמיועדות מראש לאכלסן. מין בילוי כזה- שתייה שמביאה לתנומת אחר הצהריים, שלאפשטונדה של אחר חצות, שבבורותי התרבותית לא מצליח לשוות לו, לבילוי נופך מרשים. שאר הגופות מתגפפות בנחישות ש-יאה לחדרים אחרים.
זהו, אני פוקד על האייטש. אר. קאט. לתמיהתו, כך מסתבר, הוא שבוי בקונצפט הטריוויאלי, שכמו שאין עשן בלי אש, אין מסיבה רוסית ללא תגרות. הוא לא שמע על פתרון הקשר הגורדי – חיתוך. קאט, אני חוזר בסמכותיות של טלי סבאלאס בקוז'אק, גארבג' טיים. כולם הביתה. אנד נאו!
במהלך הפינוי נרשמות דחיפות קלות בין אנשינו לסקיורטי המקומי, תהליך הקאט הוא אכן תהליך ולא תהריץ – לפחות 20 דקות לקלף את כולם. אני מתנצל בפני ההנהלה המקומית.
בדרך, שולח את האייטש. אר. לדאשינקה ואומר לו תגיד לה שיש לי שני חדרים בבית היא יכולה לישון באחד ובמקביל ממשיך לדחוק את הפינוי.
בחוץ, האייטש. אר. וקיריל מיישמים את תנוחות הקרב, שכן קיריל, עוד באירופה, כלומר במשרד, מייחס כמה מצרותיו לעוינות ההדדית עם אלכסיי. נותנים לאחד את השני המבט ממרחק 0. מרעיפים השני לאחד את מילות הקרב השגורות למעמדים אלה.

כשקיריל שם עלי את המעיל שלו ואלכסיי את התיק, אני מפריד ביניהם במגע. ייגור ודמויות נוספות מצטרפות להפרדה במיומנות ונחישות, וגורעים ממני, בור התרבות, שמשתלב בסיטואציה באופן אותנטי כהשתלב המגדלור הזוהר בעלטת האפילה, את התענוג המפוקפק של בטישת אוויר בידיים נואשות, חסרות קואורדנציה, מעוררות חמלה, וזאת תוך צווחות גוערות באנגלית מבאסת.

י״ז. במכוניתו של אלכסיי, הסקיוריטי ודאשתנו מצטרפים. ב- 4:00, בדרכנו לביתי, אחרי שנותן לסקיוריטי את האודים מוצלים מאש- הג'ונים, שולח לבעל הבית המקומי הודעת טקטסט: party is over. Ok.

י״ח. יורדים מאלכסיי. שואל לשמה – דאשה משיבה בביישנות, מדדה על מסמריה, שני מטר ימינה ואחורה ממני. מגיעים לביתי בשתיקה. בעודה חולצת את עקביה, אני מניח מגבת בחדר שמייעד לה, מותיר אותה להתמודד עם פריסת הסדינים, ופונה להתרסק על מיטתי.
מוטרד. מגלגל את המאורעות. לפי סדר, ערכית, תרבותית, מהסוף להתחלה. פתאום נבעט ומתבעת – מה אם פתאום יופיעו חבורת אנשים חבושי כובעי ענק ויאשימו אותי באונס? הרי יש לנו פה אושיה שגם נכנסה עם ארטיום לחדר שנכנסים אליו, בדרך כלל, לבד, גם שברה את האסלה, גם נתפסה על רטוב, גם אין לה לאן לחזור. ואני סופח את צרור התקלות האלה אלי? למרחבי האישי?
התבלבלתי. תקלה. שיקול דעת לקוי. יכולות בדגרדציה. צריך לפרוש.

י״ט. מתעורר, ב- 10 ומשהו. שומע את נוכחותה. מפריע לי לארגוניזציה של הבוקר- מה שחסרי מיומנות ההגדרה מכנים טכסים בבלבלם עם רוטינות.
אבל זה מביא לי רעיון. מהדס מעדנות לשירותים קצרים עם הפיז'מה המאגניבה שרכשתי בפאריז – מאורע משמעותי, תכריכי המיטה שרכשתי לראשונה בחיי. בשנות ה-60 ישנתי עם אלה ששרה'לה הלפרין, השכנה מאילת, העבירה לי מבנה, אפי הלפרין, המבוגר ממני בעשור. לפני כן עם חיתול, מאז – נטול.
מברך אותה בדוברה אוטרה, מצפה שתחמיא לי על האחלה פיג'מה – סתאאאאם, ומטלפן לאייטש. אר.

לפי הצלצול הצרוד וקולו המתמשך, ולהיפך, מבין שמעיר אותו. לא נורא, מברך אותו ואומר לו שידבר איתה על תכניותיה להמשך, ושיוודא איתה שלא נגעתי בה. ווט דו יו מין? הוא לא מבין. אני חוזר על בקשתי אסק הר איף איי טאצ'ד הר. חוזר.
מעביר אליה את השפופרת. 'שפופרת', עכשיו מאיפה? שומע דיבור חפוז שלה, שתיקה, שאלה של לא מבינה, ואת ההיפוך המקביל של דא, דא, דא רק בלא. היא מביאה לי ספאסיבה חפוז ומבוייש ויוצאת.

כ׳‏. חצי שעה עד שהנהג יגיע לאסוף אותי לשדה. בנסיעה מדווח לבעלים המקומי. בקצרה. גם הוא שבוי בקונצפט הברזל שמסיבה-אלכוהול-חופשי-תגרות, ברוסיה, זה כמו פיצה עם גבינה צהובה – בלתי ניתן להפרדה.
בבורותי האנתרופולוגית, בהתנשאותי התרבותית, לא מבין למה לספק לחתני השמחה אלכוהול ללא סוף וללא תחימת קץ סגור ומוגדר לאירוע. לא יודע אם אני אערוך את המסיבה הבאה אני מבטיח לאיש הטוב אבל, אם כן – זה יהיה אחרת. נוסח האחד במאי בקולחוז: רק Par, והיתרה tee.
והוא, למוד הניסיון, בוגר התרבות, הוא בכלל שמייח מהעובדה שהמשטרה לא נקראה.
לך דע איזה התרחשויות נוספות היו כשהפלגנו מהמקום לעבר הזריחה.

כ״א. בנאום הבוקר הבא, שאלתי איך היה. קבלתי תגובות צוהלות, החמאתי, הודיתי, מסיבה פצצה, ואז התהפכתי עליהם בחלק הראשון.

בחלק השני למדתי, שיתפתי בתובנותי העמוקות, כלומר המעיקות, שלא רק אני לא יודע לשתות. גם חלקכם. משחק להם יאנוש קורצ'אק, המורה שמילקיהו, ופוגע באושיות כבוד ותפישת ערך עצמי.

כ״ב. הכל פאטרן. הכל. מה שאנחנו רואים ומצרפים, ומאורעות יחידניים שלא יודעים לשייך אותם לאחרים ליצירת הפאטרן. הם, אני, הסיטואציה. אין פרט הנמלט מהפאטרן.
קטעים. חוויות.
כל שיני, ספורות, בפי, בינתיים, עד להודעה חדשה.
בחיאלוהימבספרהתורה, לא הכחדתי/ הוספתי דבר.

כ״ג. בעצם נ"ב. מסתבר ש1: קיבלנו טלפון מהקלאב. נאסטיה קומפליאנס, היא הרי נערת קלאבים ידועה, מטרידה את המועדון בתביעה לקבל מעשר. והתפטרה. למתחרים.

כ״ד. למעשה נב"א. מסתבר ש2: אלכסי, איש האייטש. אר. מפיק המסיבה בפועל, בעימות מילולי מול קיריל שהטיח בו - באלכסיי, האשמות על קבלת טובות הנאה מקיום המסיבה, לא טמן ידו בצלחת אלא תחב אותן, בסט אבחות רצופות, בכיוון סרעפתו וקיבתו של קיריל, שאותו - את קיריל, לפטר היה כמו להסיר שיער. בשעווה. 

29/1/2011

בולשביסטסקוי רבוליוטצי

את הערב מתכוון לסגור בצפיה בגמר המונדיאל. הולך רבע שעה ל Real Mc’Coy המאורה הצפונית, המשודרגת המטופחת יותר מהעמיתה החבויה בדופן המערבי של אחת מאחיות סטאלין- אחד משבעה בניינים יפהפיים שנבנו בהוראתו בסגנון האר-נובו. להראות לניו יורק מה זה.

הבר שעיצובו הקונספטואלי מתכתב עם בר אירי, נמצא בהמשך לשדרה המשכנת שגרירויות זרות. עובדה זו מכתיבה את אופיו- פיוז'ן טשולענטי מבעבע של מקומיים, זרים, אלכוהול, ריקודים והופעות.

הגמר נגמר כשזו לשמאלי, הנראית ולבושה כדודתו של סטאלין, מחצרצת בתחליף הוובוזלה – מפוחית פה המפיקה צרימות וובווזליות כל אימת שאחד ההולנדים מאיים לקפח חיי ספרדי, ובתגובה הספניארדית שלא מבוששת להגיע. עד היום לא הבנתי את מי עודדה.

לא הייתי מתעכב על הפרט הלגמרי לא שולי הזה אלמלא צפיתי, כמו כולם, בכמה משחקים והאזנתי לשאון הרקע הוובוזלתי. השאון אמנם לא תענוג גדול, אבל בהחלט לא צרה בלתי נסבלת. כששומעים את קקפוניית הוובוזלתית ללא תיווך אמצעים אלקטרואודיופוניים, כשיש אבחנה של סולנים אינדיבידואלים, כשמתקיים מתח מוזיקלי בין מוזיקאי טריבונות צד אחד של איצטדיון עם ברי הפלוגתא מהצד השני, נוסח הסוגיה הנשאלת "אבי נמני?" "בן זונה!/נשמה!" תלוי בהעדפת הקהל ומידת אנינותו, זה נחמד, שלא לומר מעורר השראה או לפחות הרעשה.

המשחק מסתיים. מי, מי ניצח באמת? המקומיים פונים לרחבת הריקודים. ביזנס אֶז יוז'ואל; חלקם מתנודדים הלומי אלכוהול. יתרתם רוקדים, מתאמצים, במרץ, בחוסר חן, בהקצנה נוסח מוכרחים, מוכרחים לי-הי-יו-אות שמייאח. אין, אין על הריקודים שחוויתי באיסט לונדון דרא"פ- ליריקה. מה שירה? פרוזה. בריקוד. אקספרסיוניזם. מינימום תנועה במקסימום קצב מתאם.

צעיר בהיר שיער, עם קעקועים וקוקו מפעיל תנועות כוריאוגרפיות מרשימות על בת זוגו. חלק מהתנועות לא עומד במבחני המוסר הנורמטיבי וחלק אחר לא במבחני הפיזיקלי קורקט. בלשון ארכאית- הבחור משתולל. ובלשון נמוכה- משתרלל.

אולג ומאשה – להלן יכונו ידידנו החדשים והבדויים. הבדייה מתייחסת גם לשמותיהם וגם להיותם ידידיכם בכפייתיותי, וידידיי שלי בבחירה, שכן, על אף האמפטיה והחמלה שרוחש להם, וכן בשל השימוש הזול והרווח בטרמינולוגיה חבר – ידידי הנערץ שנקלע אתי, דרך מקרה, למועדון המוזכר בפאתי דרא"פ, פונק על ידי התאורן בשי. לשמע השפרצת חומצת ביקורתי האינטרטרנזקציה, הכריז בנחרצות, שהוא, התאורן, חבר טוב. ידידיי משכבר הפסקה, אולג ומאשה, הם עוד (נשמור על אופטימיות) לא.

בכל מקרה, כעת, כשמעלה על הכתב, רואה בזכרוני את אולג קשישא מפזז, מכרכר בגמלוניות, מרכיב בתנוחה מיסיונרית ורטיקאלית, את מאשה קטינא, הנאה, ה-פֶּטיט, הלבושה מכנס ג'ינס קצרצר מתחת לגופיית בורדו ענקית, הגדולה ממידתה במספר כמויות, על המשמעויות המשתמעות ובעיקר המשתקפות ממנה. הם עושים זאת בחינניות השמורה לצעירים חסרי מנוח, בושה או עכבות. הנבואה ניתנה, כאמור, לנבונים וכשוטה לא ניבאתי ש-בטוב הם לא ייצאו מזה. כלומר צחקתי שתנועותיו הגסות על מצע האלכוהול שהגירו לתוכם לא מתחשבות בדרישות הפטריארך הפרבוסלאבי-אורתודוקסי או בתובנותיו המכבידות של ניוטון, מה שגרם לזוג להתממשק עם רצפת העץ, והפעם בתנוחה המיסיונרית-הוריזונטאלית, אבל לא שיערתי שבטוב זה לא ייגמר, זה, אודה על האמת - לא.

ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, הם נעלמים לי משדה ראייתי ומתודעתי. כעבור דקות מספר, בחזרתי מהשירותים, אני רואה מבעד דלת הכניסה הכבדה שכעת פתוחה, את אולג כשקוּקוֹ סתור, מנהל דין ודברים צפוף עם הגברתניים לבושי טי-שירט שחור עם הכתובת 'סקיוריטי' שבפתח: אלה, שני גברים, דאבל סייז, שלהערכתי מחלקים את יממתם לשלושה עידנים: שמירת סף, חדר כושר והשאר הלא מעניין.

אינני יכול לכנות את רוסיתי מביכה. את התואר הנזכר לעיל משייך לאנגלית. שליטתי בשפה הרוסית מקבילה, בממוצע, לזו של קורא שורות אלה, ובתנאי שאינו יליד חבר העמים או צאצא למישהו כזה ושיודע פחות מתריסר מלים. כך, שלא מבין, לא בדיוק ואף לא בערך, על מה נסובה שיחתם. עם זאת משער, שעל סוגיות משקל וחריזה ביצירת פושקין הם לא מתפלמסים.

עוזב אותם לרקום מערכת יחסים, וליצור את תחילתה של ידידות מופלאה. דוגם את הסצינה בתכיפות הולכת וגוברת עד לקרשצ'נדו, המתבקש להתכנות בלתי נמנע: במיזסצינה המובאת לפני, אני חוזה בכתם סגול, מבהיל, מבחיל, מהביל במעלה לחיו השמאלית של אולג. לאחריה, מבחין שחולצת אחד השומרים קיבלה עיצוב מחֻדש של משולש שנגזר ממנה. אצל עמיתו עיגול הצווארון נשאר צמוד בנחישות לצווארו השוורי אך שאר החולצה לא עמד במאמץ וחשף זה כבר לא חולצה בנקבה, זה שְאָר בזכר את קוביותיו המפוארות.

בינתיים גם פניה של מאשינקה אינם כתמול שלשום. היא לא נשארת מחוץ לתמונה. פניה נכנסות אליה ומקבלות אקספרסיביות דרמטית משלהן, בעיצוב תפרחתי תפיחתי, בגרסת הלייט הפמניסטי. תופס פוזיציית צפייה מול הדלת, כאשר כמו בסרט שומע קולות מתלהמים של אולג. כנחום תקום, הוא נכנס לתמונה, מופיע, תובע מהשומר לא-ברור-לי-מה, מניח שאת זכותו להיכנס למועדון שלא רוצה אותו, בעודו טוען על דפורמציית האון-ליין שפרצופו עובר וכיוצא באלה. כשמוסיף הדגשות, טיעונים וטעמי מגע פיזיים הוא מוטח ארצה. וחולל חזירה. בעיקר הוא מעורר את השתאותי על כך שהוא לא בוכה. אני, אם יורשה לי לתחוב את שחלותיי האישיות להתרחשות, רק מלראות, שוקל התייפחות. און ליין. לא יכול להוריד את העיניים. נראה שהוא, אולג, די בקיא, מיומן, בתקשורת ממין זה. כמו שברק היה אומר בהשלמה- הוא, אולג, מבין שזה מגיע לו, מה שהיה מעורר בי תהיות על גווני תפישות הצדק.

השומרים, ייאמר לזכותם, הרשימו אותי בקונקרטיותם. כאילו, לא לוקחים אישית. אולג מבקש את מנתו במלל הם מתעלמים. אולג תובע את חלקו במעש- הם מקלפים אותו מהדלת ומעצמם, מטיחים אותו במוסקבה הרצפתית. וכך הוא יוצא לי משדה הראיה זמנית ושב אליו כמגדיר מחדש את המושג הסלמה. בכל פעם שהוא נכנס מחדש לפריים, אולג על שתי לחייו, אפו ופיו מקבלים קוועץ' עיצובי מאובחן; האדמומיות הסגולה במעלה לחי שמאל ממשיכה בפנס בעין – עכשיו, סוף סוף, הבנתי את המושג פנס. זה כמעט מאיר. אני לא היחיד המשתאה: הפנס תופח למימדים שמבהילים גם את אולג. את זאת אני מבין ממילותיו- ועם זאת לא לוקח אחריות על פרשנותי, אך מחוֹות ידיו וקולו המתלונן מבהירים שהוא מתאונן על היחס העוין לעינו, לאין עינו. הוא תובע את עלבונו, מוטח שוב, וכשחוזר לסָיְיט, הפנס הפך את עינו לחריץ. קו. איי-ליינר. עכשיו אולג ממש מתרתח, חוזר על הסצנה הקודמת אך עם מימד דרמטי משהו, יוצר מגע עם השומר משמאל, זה עם שאריות הצווארון – כנראה שלאולג יש משהו אישי נגדו, וזה בהתנהלות עסקית נטולת רגשות או התלהמות, מעיף את אולגנו אֱלי אמא רוסיה, ממנה, כבבושקה שמרכז הכובד בתחתיתה, כשפן של אנרג'ייזר, ואולי בכלל כפרפטואום מובּילֶה, הוא מפציע מהקרקע כשהפעם פס שחור, דקיק, מרמז על מיקום העין. זהו. בהמשך גם האף יעבור טיפול דומה, השפתיים יתנפחו למימדי על, הפה, מחד, יתמלא בדמו ומאידך יתרוקן משיניו. כלומר ממראה של צעיר מלבב, אולג עושה גרדציה טרנספורמטיבית למגש פיצה עם אקסטרא גבינה. בהמשך יפוזרו עליו זיתים, שחורים וירוקים, ייזרו בו גרגרי תירס, פיסות אנשובי, ויגמור בתצורת השקשוקה. בקיצור- חירעו לו ת'פרצוף, ובנמוך- פוצצו לו ת'צורה.

דאסוידניה

הסאגה מסתיימת בשעיטת לאדה ללוקיישן בקפיצת חלודתיה החרוקים לרחבת הכניסה. שני כובעים ענקיים במגוחכותם מגיחים ממנה כשמתחתם שוטרים. אלה מסבירים לאולג ולמאשה קטינא, כך אני משער, את ערכי המוסר הנורמטיבי של Real Mc’Coy, את עקרונות הפיזיקה הקינטית של ניוטון ואת עובדות החיים הפוסט סובטיות של מוסקבה.

בהשראת ההוא שגם אכל את הדג המסריח, גם קיבל את המלקות וגם גורש מהעיר, אולג ומאשה, הקלאברים שלנו, גם שתו את ממונם לשוכרה, גם גורשו מהמועדון, וגם עצבו להם מחדש, נֶבֶּשְקוּ, on the house את הפרצוף. כשאני סקרן לדעת האם, כמו קעקוע בגרסת האמת או החינה, האם השינוי טמפוררמננטי.

יוצא, מניד לשומר הצווארון, כשהוא, בהשראת סטניסלבסקי באקספרימנטים של קולנוע אילם יוכל לפרש את הבעתי בהתאם לקונטקסט בו נמצא רגשית על מנעד שבין ביקורת חמורה לאמפטיה רכה על פי שיקול דעתו וכפי שתמצאו לנכון.

קאנייץ

סוף? איזה סוף. כמה שבועות אחרי, בסנקסט פטרסבורג.

אם מוסקבה היא הווה, המרכז העיסקי, הפעילות המעשית, התוססת, אדריכלות מעשית פרקטו קונקרטית, פסאודו מודרנית, תל-אביב, סנקסט פטרסבורג היא היסטוריה, התרבות, ערש המהפיכה האידיאולוגית, המנומנמת,  אדריכלות מפוארת, היסטורית, סמלים, משמעויות, מוסדות השכלה, לכל אבן סיפור, לכל פינה הסבר, סיפור לכל הסבר פינה לכל אבן, פרשנות לכל נאד. הֶעבר. ירושלים.

במוסקבה היופי הנשי הוא קומודיטי. אם בכל מקרה ומקום כדאי להיות חכם, מוכשר, נאה, רלוונטי, added value לסיטואציה, במוסקבה, כדאי גם להיות כוסית. או להתחמש באחת, או יותר, ולא לתת לאף אחד לטעות, או סתם לא להבחין בכך. לכן, במוסקבה הן גבוהות, מטופחות, רזות, אתלטיות, מוחצנות ובכמויות. בפתח כל מסעדה בסדרי גודל של סבירה ומעלה המארחת היא מארחבעת. קוואדרחת. כלומר ארבע מארחות. ומהז'אנר. כהומאיות המשווקות מסעדות דגים במנילה, הבבושקות המזמינות והשחורים המשדלים לחנויות המזכרות בארבאט, כך, אולי, במסעדה: אם האוליגרך הנכנס למסעדה נמלך בדעתו ושוקל מנוסָה, למראה המארחת יערוך רי-אססמנט. שכן, וזה ידוע עוד מאז גילוי השוּם למאכל אדם ועד היום, שטרם התגלו כל סגולותיו המדיציניות, אין כמו מארחת מצויינת לעיכול או לפחות לטיפוח החשבון. בסנקסט פטרסבורג הן, הבנות, הן מהז'אנר האינטלקטואלי. המראה הסלאבי, בטוויסט אינטליגנטי, זה שאינו בוטה ופחות מוחצן.

אז זהו, שבתור חובב שירותים ידוע, שלא לומר מקצוען שכן אף אחד לא הסמיך אותי או משלם על כך שאחשיב זאת כמקצוע ביום ביקור אחד, שני אתרים הותירו את רישומם הנמחה: האחד, ברשת קפה אופנתית שירותי הגברים ממוקמים בחדרון מרווח כשהאסלה נטועה בקצהו. תקרת החדרון הולכת, בעצם נשארת, ומתנמכת בואכה האסלה, שכן מעליה מדרגות. כך, גם קצר קומה שכמותי לא יכול לעמוד. לכן, מתבקש, בעצם נאלץ, בלחץ התקרה, לשבת תוך כדי. כנקבה. אי-אפשר היה למקם את האסלה מטר אחורה? יש מקום.

האתר השני פשוט ומעניין אף יותר: מסעדה אורינטאלית. רשת הנקראת 'שני צ'ופ סטיקס' רק ברוסית. עמוסה באופן בלתי נתפש. כל היום. אוכל קצת יותר מסָביר במחירים מעט פחות. שירות זוועה ושירותים מעניינים; שם, במתחם, שלוש דלתות. השתיים האחרות צופנות שירותים סטנדרטיים לכל דבר ועניין, בעיצוב חרדל-בורדו. הדלת הראשונה, בהיפתחה חושפת, טא-דם, חדרון מעט גדול יותר, ושם, ממוקמות ברווחה זוג שלם של אסלות.

ו-אני, נעדר מחשבות קונספירטיביות שכמוני, נשאר עומד תוהה מול פלאים אלה. אנא עזרו לי קוראים אהובים ונאמנים שהגיעו עד הלום, האם יש קשר בין המקרים? האם יש כאן אמירה אירוטית, אורולוגית, אנאלו-קונצפטואלית כלשהי? האם ואולי, בזירוגים כפולים אלה, סרגיי התכוון שאולג ומאשינקה היושבים על נישנושי סשימי ומדסקסים את הפרלודים הצ'ייקובסיקאים, במקרה שנתקפים בדחף, סימולטנית, בלתי ניתן לדחייה, של הטמפורה שזה עתה נכנסה גם לצאת, עכשיו, מייד ובדיעבד, וכדי ששיחתם התרבותית בעניינים של מעלה לא תוסח מעניינים של מתחת, אלא יוכלו להמשיכה, בצוותא וללא מפרע בהליך יצואתה?

8/9/2010

איזויניצה

עובר לסיקסטיז, שם ישבתי בחברת ברק, דבוש, איריס, אורחים ולבד. שם עישנתי את הסיגריה האחרונה באפריל. ייחודו בהיותו סיקסטיז. עיצוב של דיינר אמריקאי עם גומחות המכילות ספות אדומות המקיפות שולחנות פורמייקה דמויית עץ מהשישימים. כאילו.

הסיקסטיז מארח בני ארבעימחמישימים לבושי אופנועים ורכובי אביזרים המלווים בבנות עשרימים. במדרחוב בחוץ חונות היצירות. מוטציות מוטוריות. צריך לבוא לכאן לראות הארליס מדוגמים ברמות שאין במילווקי. אופנועים יפניים עטורי נורות חג מולד לאורכם ו-לֶדים לרוחבם, שברור שמשמשים לרכיבה מהמוסך לסיקסטיז. אולי גם חזרה. שוב, התגובתיות לקונקרטיות, פלטפורמת הדלות והיכולת שמהווה כר להחצנה אישית, בוטה, מתריסה בנוסח – דע לך טובריש צופה, לא יודע מה נסגר איתך אבל עלי כבר לא חלות מגבלות הפרקטיקה, אז אני נותן בראש בגרפיקה קיצונית, צורמת, מנקרת. רובן המכריע של מכוניות היוקרה שחורות. כלומר כמות המכוניות השחורות גבוהה ממה שמכיר ממקומות אחרים. נראה שמעמד, שררה כרוך באוטומוביל שחור ומכאן המתאם בין שחור לסטאטוס. כמות מכוניות הספורט הייחודיות, עם אביזרים מנקרי עיניים, צבעים מופרכים ככתום חלודה - תפוז חיוור, ניירוסטה מבהיקה ככיור על גלגלים עם סמל בנטלי עד מראה הפריג'ידר התעשייתי שמקרר מ-אפס למאה אצ'ו בפחות מארבע פצ'ו, כולל ורוד בזוקה, מצויירות ידנית כפוסטרים פסיכודליים מהסבנטיז לא מאפשר התעלמות. אולי רק לעיוורים. מזכיר לי את מראה הוֶוטֶרָנים ממלחמת העולם השניה בארץ, על שלל עיטורי החזה, תקועים בסיכות למקטורני צמר אפורים. נראה שהתופעה די נעלמה, לא? גרפיקה במשמעותה הפרה-היסטורית, הראשונית, בסיסית, אקספרסיבית, עניינית תכליתית.

הפרקטיקה. הפסאדה האסתטית, לעיתים יוקרתית, שמסתירה קילוף, רוב הזמן עילוב, והתפרקות. במתחמי הכיכר האדומה בניינים בשיפוץ מכוסים בכיסוי של לוחות עץ עם איורי לבֵנים כחזית של בניין גותי. מעניין.

במאה ה-18 עם קריעת ההתיישבות הצפון אמריקאית מהכתר הבריטי, עוד לפני הקמת המוסדות המקומיים, היתה פריחה דתית במיוחד בהשוואה לאנגליה בה הממסד הדתי היה בחסות המלך. נראה שהחופש מארגון דתי איפשר לאינדיבידואלים למצות את נטייתם לאמונה וחיזק אותה הן ברמת האדיקות והן במגוון הווריאציות לעיבוד האל.

התרבות הצרכנית האמריקאית מאפשרת לחסרי רכוש לצרוך מעבר ליכולות ולחיות ברמת חיים שמעוררת השתאות בבעלי הכנסה דומה במקומות אחרים; שיעבוד העתיד לצריכת הווה בהשראה הנסמכת על אופטימיות אשראית.

לא בורא תובנה, אלא משתף באסוציאציה: ביל גייטס שמיקXם הצלחה כלכלית בלתי נתפשת תרם/ תורם ים כסף, ויוריש רק חלק זניח מהונו לילדיו, בהבנתו, שלהוריש את כל כספו להם – לא יהיה נכון. להם. וורן באפט, מושא הערצת משקיעים, מתנאה בארוחות צנועות של המבורגר עם (צ'רי) קולה. זוכר שכונה איטלקית בברוקלין, בורגנות גבוהה, שתושביה היו נוסעים באמריקאיות ענקיות רבועות, Buick Park Avenue שהיו רוכשים יד שניה. מין סטייל שכזה. במרינה היאכטה, בעיר המסעדה, המוסך, או הקאר-ווש המניבים. קיימת צריכה, אולי בלתי מבוקרת, אבל היא פחות מופנית ליצירת החצנה או מעמד חברתי גבוה יותר. גם הצרכנות הביזארית של אמירות סביבתיות מוטוריות הן יותר לכיוון השתייכות סוציולוגית לקבוצה מסויימת ופחות להראות עושר או השתייכות למעמד גבוה יותר. אולי בשל העובדה שבעולם צרכני מוקצן, מוצרים כבר נצרכו בעבר כסמלי מעמד, מכיר אישית ניו-יורקי, שסך חובותיו עולה על נכסיו, והוא משייט לו בג'יפ מרצדס ששודרג מג'יפ וולוו. נראה לי, שהחברה האמריקאית צרכה, צורכת עצמה לדעת, אך לאו דווקא החצנה של מעמד חברתי כמו כאן, כי הנגישות לצריכה קפיטליסטית הפכה לסוציאלית – נחלת (כמעט) כולם.

נובר בתפריט הסיקסטיז- דיאטקולה 60 רובל. מזמין את הקוקטייל בגרסאת היוז'ואל הים-תיכונית שלי: בקבוק דיאט קולה, כוס בצד, מלאת קרח מעבר לגדותיה, פלח לימון, קש, ומלווה בהנחייה תודה-לא-למזוג-אני-אעשה-זאת. מקבל אמפולה שחורה, כלומר 200 סי.סי. משקה שנועד, כנראה לחיסון רוויים ננסיים. שואב את זיעת הקרח מתחתית הכוס, מוזג מעט משקה, הרציונל – היי, אנחנו אידיאולגים מטורללים, כלומר-רציונלים מתומללים פה, כדי לשתותו קר ולא מאוד מהול. מחסל את המשורה, נושך את הלימון מקליפתו, ומזמין עוד בקבוק באמצעות מחווה ידנית, לצערי לא וורבלית: שיעמיסו עוד קולה, שיתחבו לימון. מקבל את הקוקטייל עם צמד פלחים, לוגם, ושמייח ככלה ביום חופתה.

למה מעיק עם הפרטים התפלים? לא שאני משולם בעד המלה, כן? מפני בנוסף להצפת המשקה בקרח ולימונים הוא גם מציף התנהלות. תפישה, אופיינית, מאובחנת ומרתקת; מבקש חשבון, מצפה ל-120 רובל. אוה, הנה היא מתקרבת, התפנית בעלילה. מתבקש 150.

"למה?" שואל את המלצרית. היא לא מבינה בתחילה. בהמשך מסבירה לי שאלה הלימונים. זה טרם קרה לי. אחד מביטויי המחסור לשעבר הוא שליד כל פריט בתפריט ישנם שני מספרים: המחיר הנקוב, ולשמאלו המשקל למנה, בגרמים – כאילו, שאל לה, למנה, להיות פחות ממשקלה הנקוב. יש סיסטמה. מנה היא סך הפרודוקטים. עוד מהקלחוז. מזכיר לי שמנהיג סובטי ביקר בלונדון בסבנטיז, וביקש לדעת מי אחראי על חלוקת הלחם בעיר. התקשה להאמין שאין פונקציה כזו. וגם הבריטים, אל תתפסו לי תחת, מסתבר שההוא המוצב על צוקי דובר ותפקיד לדווח על היעדר ספינת אוייב מתקרבת פוטר ומשרתו בוטלה רק איפשהו באלפיים ומשהו. מלצריתי העגומה מבינה שנפלה על קשה עורף. היא משסה בי סרגיי מז'אנר השיער הקצוץ על עורף פר ומימדי ענק שנופחו, תפיחותיו טופחו במרתפי כושר מוסקבאיים שחורים המאיימים על הטי-שירט האפל שיפקע.

"מה הבעייה?" הוא מתעניין בטון שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה כלומר אני אשלם. אני שוטח את תמימותי הבאמת תמוהה באוזניו על החיוב. הוא בסבלנות של מי שכבר חווה דאמיס, מסביר, שתוספת ה-30 רובל היא בגין הלימונים. כבר חוייבתי כאן על הקטשופ שליד ההמבורגר – הרי זה מוצר לא? כשריי קרוק, מייסד מקדונלד, ירד מהר סיני, כלומר מסן ברנרדינו והטביע את הקציצה בקטשופ, הוא לא שיער שהרשת תגיע לאן שתגיע ותצטרך להתמודד עם תרבויות שמחלקות את המזון למצרכי יסוד ולא יחידת טעם וחיוב הוליסטית. כן, שמעתי שגם האיטלקים זונות. אבל על לימונים?

יפה, נציג הביורוקרטיה שומר על הסטרוקטורה הדוקה. "והיכן זה כתוב?" אני שואל בחיוך, מצפה לתגובה מנוצחת. סרגיי שלנו נמוג לעבר הדלפק, חוזר מדפדף במניו עתיר התמונות, ומצביע לי על פלח לימון: 10 רובל טבין ותקילין, לפלח, מודפס בשחור על תפריט. ו"מה משקל הלימון?" סתאאאם, נראה לכך שאשאל שאלה כזו? בודה בכתיבה. אז שילמתי כמו גדול 150 רובל. כמו עסקת מכירת ה- BSA מודל 53' ב- 1983: רכשתי אותו ב- 900. חרא אופנוע. ידעתי שיירד גשם שכן 4 שעות קודם להגשמתו, רגישות האופנוע ללחות מנעה את הצתתו. באחד הגשמים נתקעתי מתחת לגשר ההלכה. חלצתי עצמי. כשבאתי לחלצו – נשארה רק הלחות. בכל זאת, זה היווה את רוב הרכוש של איריס ושלי. משטרת רמת גן אשרה שמצאה אופנוע. שרוף. באתי עם תלת-אופנוע – כן היו פעם דברים כאלה, כשהכידון מניע את המנשא מקדימה. העמסנו את הגֶחל. 300 עלה לתקן. באתי למכור את הנבלה. "כמה?" נשאלתי "900" עניתי. "נותן 600." לאחר דין, מתן, משא ודברים התפשרנו על 600.

חוויות השירות כאן מותירות אותי נפעם. מה נפעם – מתוסכל. חווה בכניסה למסעדה חיכיון לא מקובל למלצר. המתנות בלתי סבירות להכנת האוכל. ריבוי מקרים של בקשה לאחר המתנות ארוכות של חזרה על ההזמנה. קרח – מים קפואים במקומות שיש מוגש באופן לא סדיר. כשנראה למלצרית, טרם פיענחתי מהו החיווי המטעה שלי, שהצלחת או כוס לא בשימוש – ממהרים לקחת אותה, ומתפתח מאבק בבקשה להשאיר אותה – לא, טרם סיימתי. הם במשימה תפעולית. השירותיות טרם חלחלה. שביעות רצון הלקוח היא הפלטפורמה המונחת ומובנת כאילו מאליה, היא איננה התקרה הנשאפת. היא לא הסיבה והיעד התוצאתי להטבת התנאים בקבלת תשר גבוה יותר כתמורה לעבודה משביעת רצון. הלהיט הוא השטראף, לא התשר.

איריס מעדיפה את שיטת התעריף הנקוב, אתה יודע על מה אתה משלם, על שיטת המסעדות הערביות וההפתעה מתחת לבקלאווה המתוקה עם המבט של מה יא אשכנזי? מה אתה עושה מזה עניין? זה מקובל.

חוזר לדירה. עובר דרך תחנת המטרו. סמולנסקיה. דומה לסאבווי בניו יורק. השאון. התחנות מהודרות יותר- אמנות ריאליסטית קומוניסטית מגוייסת. הרכבות יעילות בטירוף. מרשים. יורדים במדרגות נעות 30 מטר גובה. אין דברים כאלה. נחפרו כך כמקלטים אטומים. בתחתית המדרגות נהג, בדרך כלל נהגת, מזויינת במצלמות טלויזיה. לא יודע מה עושה, אבל משער שמשגיחה ומקצה מסלולים בהתאם לעומס התעבורתי. 

המשך -

קולטורה

צהריים. נוטל את הנייד, נוזל לשדרת נובי ארבאט, השדרה הגיבורה בואכה הקרמלין. עד לפני שנה בקטע שכעת פוסע היתה שדרת קזינואים ש-פוטין, בהבל בום-טראח-בוינג, סגר אותם. עובר בין הקיטונים להחלפת כסף שמתנוססים עליהם שלטים המכריזים על ערך מרכולתם. ייתכן שזה מקרה שאלה עם שער המרת המטבע הבמיוחד גבוה סגורים? מין טריק שיווקיסלאבי כזה, שיצרוב בתודעה שהמקום נותן שערים גבוהים, ולבוא אליו שוב? ועל הנחה על כמות שמעו? אז זהו, שאותם אלה שמציעים שערים גבוהים או שלא מחליפים בכלל, או שמגבילים ל- 50 $/€. מחליף מעט ומתנקז למדרחוב ארבאט.

חם. בטירוף. בינואר חוויתי מינוס 27 מעלות, מאז 1961 לא חוו טמפרטורות כאלה. הם אומרים, שמתחת למינוס חמש עשרה, הכל אותו דבר. ביולי-אוגוסט קייץ הבצורת והשריפות, הכי חם מאז המצאת הטרמוסטט- יְמֵי 40 מעלות. בהמשך, חנק השריפות אָפה את מוסקבה בחום ואפפה בערפילים. אנשים במסכות מנתחים. שעה בחוץ שקולה ל-3 קופסאות סיגריות. כך מצטטים. כמו סרטי אסונות אקולוגיים. ריאליטי.

פונה לארבאט. המדרחוב. היסטורית- משכנם של אינטלקטואלים ממאות קודמות. ישנן עדויות על קיום הרחוב מהמאה ה- 15. כעת, הגרסה הפוסט סובֶטית כמו שביטא משה דיין ל- Kao San Road, אולי לנחלת בנימין. עם ארומה ווילג'ית. משכנן של ריבוי רשתות מזון ומסעדות מחורבנות, טוריסט טראפס של חנויות מזכרות, בהן כובעוני תפירה מתכתיים עטורי סמל סובטי מוצעים לקניה בין 90 רובל ל- 550 (חלקי 8, שקלית). לשאלתי איך כובעון מעץ בעיצוב מיני בבושקה או מתכת עם סמל עולה 18$, נענה, בתשובות הקלאסיות- עבודת יד או איכות. בתחת שלי. למענה הראשון אני שואל בהתנייה קשישתית האם הכובעון עשוי זהב? לשני, אני מקשה בזיקנתית עתיקה- האם הכובעון על בטריות או על חשמל? להתנייתם שלהם, מאיפה אני, משיב אדינבוררה, סקוטיש, שכן התשובה המיושמת בשאר העולם בולגריה בהגייה בדגש על הבול שהיא, לטעמי שוס בינלאומי לאתנטי, לא לעניין בחלקו זה של הגלובוס.

השתדלנים המנתבים את תנועת הלקוחות פנימה לחנויות אלה, באקטים שיווקיים תקיפים הם או נשים מבוגרות, בבושקות בתלבושת מסורתית, או, וזה הטוויסט- צעירים שחורים, כושים, דוברי אנגלית. מי עלה על השיגוע? איך קרה שרבות מהחנויות יישמו את הטקטיקה? יכול להיות שכולן תחת אותה בעלות? האם ישנם כישורי שיווק מאובחנים שאותרו בטאונשיפס של אוכלוסיה זכרית שחורה, שהקונקורנטים אמצו, חיקו את הברקת הראשון? בשוק מאכלי הים בנמל מנילה, פיליפינים, עושות את עבודת השידול ברעש והקצנה, הומואיות, נשיות חצוקות ומצחיפות. שילוב של זמינות המגזר, אגרסיביות מזמינה, קשה לסירוב.

אבל מה, תרבותיים הרוסים האלה, אחול מניוקי. מגוון רחב של אמנים, מוזיקאים במשרעת גילאים מפחות מ-9 ועד שואפי 90. ערלותי האודיופונית כושלת מהערכת היכולת. דוכני ספרים, הצגות תיאטרון. פסלים אנושיים חסרי תנועה אני בתפקיד הקהל המיוסר – צופה באמן, ובהזדהות השלכתית סובל מהזדהות עם חוסר התנועה, העקצוצים האותנטיים והגירודים הווירטואליים, תריסרי ציירים מציעים לעוברים להנציח את קלסתריהם בנוסח הדוגמאות הסלבריטאיות המוצגות על כני ראווה ומדגמנות בעל כורחן, קבוצות אמני ברייקדאנס שדומים לברו'ס השחורים בשכונות, הן בשימוש במוסיקה והן ברמת ההיגיינה, אך בגרסת נטולת העור וחיוורת החן.

זוכה לצפות באחת ההופעות הכי מוצלחות שחזיתי בהן. בחיי. שלושה עשר כבני 20, נגנים, ספורטאים, רוקדים, חטובים להפליא, אנרגטיים, על שני המתופפים, השמֶגֶג המטלצל ת'מצילתיים, עשרת הנשפנים במגוון כלים. אלה נותנים יצירות קלסיות ומערביות ורוקדים במין תיאום מאובחן כזה, שאמנם רואים שנתנו עליו את הדעת והתרגול, ובכל זאת לא הדוק עד כדי תעוקת האיום על שלוותי המרצדת שמא יתבלבלו, או צריכת חמלתי המתמעטת על אימוני יתר תובעניים. איזו אנרגיה. הם רוקדים, ושרים. חמישה בחצי גום ערוף. לא ברור לי אם הם בוגרי המקבילה הסובטית לווינגייט במגמת המוזיקה, או מוזיקאים ממגמת הספורט.

ממשיך על המדרחוב. רואה את האנטרפרנור שהרים ביזנס של רכיבה על זוג אופניים מעאפנות שבכידונן התקין א-שטיקאלע אפארט- גלגל שיניים, שגורם לאופן הקדמי לפנות לצד אחד כשהרוכב מטה את הכידון לצד אחר. הדיל- השקעת 100 רובל בנסיון לדווש שלושה מטרים ליעד הראשון- קו גיר וספרה 3 גדולה לידו, או, חמישה מטרים לשני וזאת בשלושה נסיונות. התמורה להצלחה- 300 או 500 רובל, בהתאמה. אחלה דיל לא?השקעה מינורית, תשואה אפשרית אטרקטיבית. תוכנית עסקית המתבססת על בטחונם של אלה שמוכנים לסכן כולה 100 רובל, שיזכו או בתמורה להצלחה, או, בחוויית הניסיון ההוגן כשאובדן ההשקעה לא תמיר, תקנוֶורט אותם ממצב כלכלי מסויים לאחר. שימת הכסף על כידון הצבי, או אולי על הקרנפיים. ועוד לעיני קהל. ריאליטי שווה לכל נפש, און-ליין.

רואה דמיון בין הביזנס הזה לזה שלשמו אני במוסקבה. לנוקשי הדמיון, נחושי ההבנה בין הקוראים המהלכים עלי אימה, אלה המטיחים בי את האמת המרה, רפיון כישורי השלכתי, שאני עד להתפגגותם, ער לנמוגותם, מצר, יומית, על התנדפם, אנמק, ואם לא יספיק גם אתגונן: ראשית וקודם לכל- נכון- בניגוד ליזם שמדי פעם רוכב על האופניים ומראה איך ניתן להצליח במטלה, אני רק מקדם מילולית, את ההזדמנות, אפילו לא ישירות מהמעלה הראשונה, לא מדגים אותה מעשית, אלא רק בעקיפין, מהמעלה השנייה – מנסח לאחרים. שנית, גם אני, כמוהם, מוכר את חוויית ההשקעה הכלכלית, לא את הסיכוי הסביר לרווח. שלישית, בשני המקרים סיכויי הרווח קיימים, אך קטנים בעליל. רביעית, בסיכוי הקטן של ההצלחה – יש תשלום לזוכה, לא עניין טריוויאלי בימים אלה. חמישית, הפער המפתה בין ההשקעה לתשואה- פה פי 3-5, אצלי מינופים במאות. שישית, רואה את המנתחים טכנית את מרכיבי הרכיבה: עולים על האופניים אחרי שערכו אנאליזה לוֶקטורֵי הכוחות, וזאת כדי ליפול. אלה, האופניים, כשוקי ההון, מגיבים לחוקים רציונליים לחלוטין, רק שהמנתחים אותם מבינים את ההתנהגות רק בדיעבד, לאחר קרות האיוונט. כמה מהמנתחים מתעלמים בכלל מהפונדמנטליזם הקינטי: מה שמטה את האופניים לכוון מסויים הוא קודם כל הטיית המשקל, הגוף. הכידון רק משלים את הפעולה. ושביעית- ultima ratio mundi התגוננותית- מי שמחפש בין התחומים את הזהות ולא מסתפק בהקבלה, שיבחן את הסוגיה בזכוכית מקבלת.

באחת ההדגמות נופלת השרשרת. הקהל מגחך. אין את הפרגון התמימותי, הטמטומי משהו בעיני הראשוניות, האמריקאי. נעדר אותו פרגון שביסודו ההכרה האינסטינקטיבית והבלתי מתומללת, trickle down, החלחול מטה, של הכרת הפרט, שרווח של אחר מקדם גם אותו, את כולם. כאן, כשל האחר מונע את התסכול המצער שבהדגשת המחסור האישי ביחס לרווחת העמית.

הפרפורמר מנסה להרכיב את השרשרת בתנועה מרושלת, אופּס, השרשרת נקרעת. נו חראשו משחרר בצער. גואינג אוט אוף ביזנס לטור דה טראנטע. בגידת הטכנולוגיה.

אמה מה- הם נבונים. הם לא תמיד משתפים פעולה, חושדים, המענה הרגשי ל- what’s there for me לא תמיד מניע לפעולה כבמקומות אחרים, אבל יש הבנה. והשכלה. כמו בקובה. לא כהוכחה, אלא כנוסף על, כשנותן תוספת מטבעות כדי להיפטר מהן ולקבל שטרות, תמיד מבינים, לא טועים.

רבולוציה

במדרחוב רואה אנשים. הרבה, אך לא עמוס. מניח שרובם תיירים. דווקא תיירים זרים מעטים ביחס לציפייתי ממקום כזה. יותר תיירוּת מקומית. הנשים מטופחות, עקבים, מחשופים שמעוררים תמיהה למה התכוון המעצב, ותהייה, לְמה המשוררת בהתלבשה/התפשטה כך, למי התכוונה שיצפה. מין מחשבות כאלה. לא תלונות.

נראה שמזג האוויר עושה פלאים לשיער, בעיקר של הנשים ולצבעו- ובקיצור- במוסקבה אין דבר כזה שיער שיבה. או לבן. הכל בצבע מאובחן.

יש להם מין אמירה אופנתית מכוונת – לא של הוצאתי את החולצמכנסנעל הראשונים שנתקלתי בהם, אלא- חולצה, מכנסיים, חגורה, ונעליים הנעים במגוון צבעים שבין הבז' הבהיר ללבן הכהה, שבפרובינציאלותי נראה שאינני מעודכן בשוס, במודה הטקסטיליאנית, הכרושצ'ובית, הלוהטת.

אישית, לא מותנה ליופי הסלאבי. עם זאת יש כאן פצצות – אין דברים כאלה. ידידי הנערץ מעיד שגריז ניגר מעיניו למראן. האמת שניגר הוא פועל שלי. הוא יורד לדקויות, אבל שונות מהאבחנה שזה שילוב של בעיקר הטיפוח, הדסציפלינה שבשמירת הגוף, הגנים. היופי כקומידיטי. לכן יש לטפחו. גם אמי תיארה את עצמה בצעירותה כיפה, לכן אימצו אותה מבתי יתומים. יופי במובנים החורגים מאסתטיקה.

הייתי צריך להגיע למוסקבה כדי להבין את המשמעות האסתטית של העקבים. חשבתי שלדידוי הלא-נוח הזה יש משמעות אסתטית בתשלום בפרקטיות. בבאנליה, מוסיף לנועלת גובה. בבכחנליה העיצובית, ירד העכיבון התודעתי הטריוויאלי– העקב משנה לנואלת פרופורציה- תחתית מעוכבת גובה, עטופה בישבן גיבור, מגדילה, מגביהה למטר תשעים, הופכת לכוסית-על רכובה על אוכפים עקובים. אולי כואבים. וואלה. הבנה מאוחרת. היה שווה לבוא.

יושב בקפה. נראה שהמקום מתמחה בקפה. מוכר אביזרים. עובדה שלא מסייעת לו להשבחת התוצר המחורבן שהשקה אותי. עם זאת ברור שמלצריותיו נבחרו בקפידה ולא על פי יכולתן להפקת הקפה. רושם הגיגים רדודים על קפה ועובר הלאה. גרסת סיבוב הבארים במוסקְפָה. כאותם גנרלים עקשנים של המלחמות הקודמות, לא מצליח לעשות את העידכון ולעבור למוסקבירה. או לפחות למוסקוודקה. נשאר בקומפורט זון הפרובינציאלי שלי.

יוצא חזרה למדרחוב ההיסטו-תרבו-לקטואלי. שלישייה, מי שנראית כאמא, אוי ואבוי לי- היא בפלוס מינוס חמש שנים ממני. לידה שני גורי אדם בשנות העשרים שלהם. צעירים, שמנמנים, מוזנחים ומזיעים חסרי טעם ריח ולב שמייח. הם יכולים להיות אחים, נראה לי יותר שהם זוג. מתדיינים. אולי מתווכחים. לא נראה לי שעל גישות חדשות בהערכת המשקל הפואטי בעידן הפוסט פושקיני. היא מנערת אותו. בתגובה הוא מפליק לה. בלחי. היא מתרגזת. אומרת לו משהו. כנראה נוקב, הוא עונה בלאטמה באמה לכתפה. ברור שהדיאלקט התקשורתי שלהם לא חדש. בבחינה שטחית של הסיטואציה, לא נראה לי שהם בגרו אולפן מלאכותי, נכחו בסדנאת תקושרת פלוצרית, או שרכשו שיחון לפיתח כישוריהם הלינגוויסטיים ליצירת תקשורת אינטרפרסו-דיסציפלינרית קוהורנטית ביניהם. נראה לי יותר כשפת-אם. ההיא מושכת לו בתיק, ההוא נותן הטעייה בשמאל, ומרפקיה עוקבת לצלע. מתרחק. היא מתכרכמת, נראה שהבינה את הטיעון והשתכנעה. לא ברור לי במה. אימה/ו/ם, עומדת נינוחה במרחק נוגרה, לידם. נראה שגם לה הדיון לא מחדש.

המשך -

גלסנוסט

חוזר בנחת. עושה דווארות. בסנבטיז בשכונת התקווה קראו לזה חראקות ובהגייה אשכנזית- חראקעס, על לארק סטודיבייקר לבן עם ראש כלב מתנודד על מצע כבש המונח על הדשבורד, רק שבמעודכאן- במוסקבה, על אודי איי 6, שחורה, טובלת בנוזל אנטי-ריח מחליא.

אני, שחשוב לי להתמצא, מנסה, ללא הצלחה, לייצר אוריינטציה לוקאלית. עושה קפנדריות בנוף עירוני מרשים, גדול, ועם זאת נעדר חן שלא היה דבר כזה. הסיבוביזציה, משוט המכונית כתחליף למעוף הציפור. יעני, טו גט אקווינטד. בעיות חנייה חמורות. רכבים בהמוניהם חונים על הרינג ועל המדרכה, בחסימות. בעיר סְפָר נידחת במזרח התיכון לא היו מאפשרים דבר כזה- למכוניות, לחנות באופן שמטרופולין המתיימר לתת פייט לניו יורק מאלץ.

ב- 7 בספטמבר 1984, ארבע שעות אחרי הנחיתה בניו יורק, בפארק אבניו מול בניין Pan Am, הגדרתי לעצמי שהמקום הזה, מנהטן, תפור עלי; שילוב השתי והערב, מה למעלה – צפון, מה למטה- דרום, המראות המוכרים מהסרטים – מתפענח בשלָאק, במהירות כהתגלות תכולת חדר מוכר וחשוך עם הדלקת אור.

במוסקבה, נטו מצטבר כחודשיים. פָּרום, לא סגור עליה כפי שהייתי מצפה. זו לא היא, זה אני.

בערך אחרי 40 שנות ידיעה שR²π הוא שטח המעגל, כעת, לראשונה, משתמש מעשית בידיעה המשלימה, שהיקף המעגל הוא 2πR. אולי אחכה עוד 40 שנה עד שאיישם את הטריגונומטריה, אם ויקיפדיה עונה שהיקף הרינג השני הוא שישה עשר קילומטר, מחלץ את מרחק מגוריי מהכיכר האדומה בחילוק ב-2 ושוב ב- 3.14, להלן כ- 2.5 קילומטר. ואכן, אישוש- 25 דקות הליכה. המורה לחשבון ניצה לאזוכראתשמשפחתך – תודה.

מחנה את האוטו בחניון שיום קודם, כשהחזרנו אותו, השומר לא נתן לאיריס לצאת למעליות מקומת מינוס 4 בעוון 'אין תג'. המתנו בבדיחות שתגיע האינסטנציה הגבוהה יותר – הר אחד, והר גדול אף יותר שנראה כבוס- ארומת האלכוהול המושפרצת ממנו לא הותירה כל ריח לספק. אלה, במדי הבניין, הבהירו ברוסית נחרצת בהשראה נתניהוהית יתנו – יקבלו, אין תג – לא יוצאת. עולים, בנסיעה, כן? את ארבע קומות העקלתון שרוחב הנתיב המסתלסל ככבל שפופרת טלפון מאפשר רק דחיקת כף נעליים בין המכונית לקיר. מה שאומר, שמדי דזסססט, מקבל חיווי אותנטי, וולונטרי, שאני נהג פחות טוב ממה שהייתי רוצה להחשיב את עצמי כשמשפשף את הצמיג הקדמי שמאלי כולל הטאסה, על השול השמאלי, שהוא אבן שפה, ומאידך גם השול הימני לא יוצא פראייר ומקבל את ליטראת חיכוך הצמיג הימני אחורי. הורדתי את איריס, ונבלעתי שוב בחֶריון.

פרסטרויקה

יוצא מהחנייה כדי להגיע לקפה שממול בהמשך לשדרה הראשית נובי ארבאט, החוצה את הרינג. עובר את הכביש במנהרה תת-קרקעית. נראה לי, שהמוסקבאים קיבלו השראה לבניית עשרות מעברים קרקעיים כדוגמתה במוסקבה, ממנהרת ככר המושבות או אולי זו של ככר מגן דוד שבתל אביב - בהשראת חזקל העיראקי. באייטיז ביקר אותי בניו יורק. כשהיינו בווילאג' אמר- וואלה, זה כמו שיינקין זה. בדרך כלל חולפים שם חוצי רגל, שנגנ/י רחוב חמושים בכלי נגינה זה או אחר מלווים בשתדלני תשר, שבישירוּת אגרסו-קונקרטית תובעים את מבוקשם, טול, מס מעבר. כלומר, תשלום על העובדה שעברת, שמעת, ועל פי דין של מטה חוייבת בתשלום.

הפעם, באמצע המעבר, צמוד לקיר, שכוב לו שכוב גם לשאר העוברים גבר כבן שלושימומשהו עם חזות אסייאתית. שמיכה צבאית, בסטייל ששימשה אותי בטירונות 1978 בשומרון, מרושלת עליו בנינוחות באופן שגלוייו המבויישים חשופים. עירום. האיש אינו במצב ערות; הדיאגנוזה- ממוקם תודעתית, מבחינתי, איפשהו על המנעד שבין תנומה למוות. אולי סינדרום אריקשרון.

מישהו עומד לידו כעובד על חיפוש אצות אבודות.

ואני? אני יש לי קפה של בוקר על הראש., תחליף שבת אלקלעי. חמלתי המוגבלת לא מתועלת למחוזות כאלה. בכלל, נסיוני הפאראמדי מסתכם ביירוט חצ'קונים פרסונליים ופיצוצם. שלי. לא של זולתי. ואף זאת כזכור ולמצער, היה לפני כ-35 שנה. אלטער סוציומט.

עובד מעט. על קפה. אם ניתן לכנות מענה למיילים כעבודה ולקפה חלש, חם, חלב שומני, מעט קצף שחומם הרבה, הכל מדי, קפה לאטה בנוסח שאוהב. המושג עבודה בעידנים אלה עבר מטה-מורפוזה, סטרץ' המשגתי, ובו לכמה מקצועות שלכלל המין האנושי, כולל גדולי גאוניו שלא זכו להגיע לשלהי המאה ה-20 לא השכילו להכיר, להכיל ולהחיל. בין עיסוקים אלה מענה למיילים, קידום אתרים במעלה תוצאות מנועי החיפוש, וכיוצא באלה. פעם, עוד בזמני, מקצוע היה נגר. על כך מתפתה לשחרר שזה שאת לא במקצוע הכי עתיק בעולם, לא אומר שאתה לא זונה. ולהיפך. או לא.

חוזר מהקפה לדירה, חצי המרחק מ- 373 המטרים לעבודה. פוגש בלובי, אם ניתן לקרוא לריכוז תיבות הדואר מול שלוש המעליות לובי, את רבע ממצבת שוערי הבניין. אז מכיוון שאנחנו מחוייבים פה ובכלל ליושר בהיבטו האינטלקטואלי, אלה לא שוערים; הם מרוחקים מהדלת באופן שלא שומעים או רואים אותה, וזו, הכפולה מאימי מזג האוויר, בדרך כלל פתוחה, וכשלא- נפערת לפקודת הקשת קוד. התואר שולחנים, שכן רוכנים על שולחן, או ישבנים שכן הם ישובים בנחישות על כסאותיהם ללא תנועה, בוהים בטלויזיה המושלגת, מושג משלהי הסיקסטיז שלא תיאר את מזג האוויר בלבנון, אלא את איכות הצפי בישראל של תחנותיה לטעמי, יתאם את עיסוקם יותר. בניגוד לשלושת הקופים הם א': לא קופים הם אנשים. ב': הם לא שלושה אלא ארבעה. ג': כולם גם לא רואים, גם לא שומעים וגם לא מדברים, מבחינתי, בהיבט תפקודם. ד': הם אף פעם לא ביחד, אלא מתחלפים במשמרות של 24 שעות.

נראה לי שיש כאן ריבוי מקצועות [עיסוקים אולי, שכן לא יודע מה מקצועו של 'השוער'- פרט לרכינתו לא נחשפתי ולו לאחד מ-משוכנע-שיש-רבים מכישוריהם] מונוטוניים, עתירי חיכיון. עיסוקים כאלה, מטבעם של צרכים וסיפוקם, מניח, ישנם בכל העולם. בהודו נחשפתי למצבי צבירה של אפס מעש במגוון אדיר כמאות המלים שיש לשבט האסקימוסי ווטשלמקוליט האלסקאי לתאר את הצבע לבן. עם זאת, נראה לי, שמגוון האוקסימורון התעסוקתי – עובד במנוחה, הומיאוסטזיס תעסוקתי, כאן עשיר יותר. הסיסטמה מחייבת שלילת הבלתי מועסק. מבין יתר גילויים אליהם נחשפתי, במשרדי שלי, שני שומרים בשעות העבודה, אחד בשאר שעות היום, מצדו החיצוני של המשרד מופקדים על זֶכֶך הדלותית השקופה והחשמלית ושתי פקידות קבלה מצדה הפנימי, המתפרנסים מבהייה אלה באלה. אולי זה המתח האירוטי הנצבר ונפרק, כבִֶה ונכבָּה. עתירוּת כח אדמית כזו. צריך לגלות מעט פרקטיות ובמקום לבלבל ת'מוח לקוראים לעשות מעשה ולבטל את עלות השומרים.

הנטייה שמזהה אצל עובדים המתמקמים, ממקסמים, תופסים עמדות שליטה ועוסקים ברגולציה, כי הם יכולים, מתמיהה אותי בהיותה כה נפוצה, בוטה וגורפת. כן, נאנח לאות, יודע על תופעות כאלה. בעיקר אצל מהגרים: המתמקם תופס קושאן, זיכיון על מקום עבודתו, וכבפיאודליזם שואף להוריש לבניו את המשרה שרכש. בגרסת חברת ההגירה במילניום השלישי, הוא מנסה להפיצה בין מכריו. מנסיוני הצנוע, לא נחשפתי לאינטנסיביות וסדרי גודל כאלה במקומות אחרים.

הם קונקרטיים. קשוחים. הם אומרים שזה לא מקרה שנפוליאון והיטלר נעצרו אצלם. הם לא היססו לשרוף את שדותיהם ועריהם כדי לעצור את הכובשים. החיוך- חיווי למצב האומה. שוב, מזכיר לי את הודו – חיוך וולונטרי כהבעת פנים רווחת, לא כתגובה לגירוי קונקרטי, חסר. בבסיסם, הם כל כך פסימיים שהם תגובתיים יותר לחרדה מאשר לאופטימיות. אם במערב הצמד פְּרָס קְנָס חזק יותר בפרס, השטראף, מלת הקסם לקנס היא הלך חוקי ונפוץ. ייתכן, שנעוץ ברעיון שעל הפרס להיות מוגבל ופחוּת מהתועלת הנצברת הכוללת, השטראף הוא אין-סופי ופתוח הן ליישום מסורת קיימת והן ליצירתיות יצירות מקוריות.

התגובתיות כאן נמוכה, או נעדרת, כתגובת הבורשט לבחישת הכף. Spoon in the Borcht קורא לזה. אלה שחושף אותם להתרשמותי באמצעות האלגוריה הקולינארית, מתקנים אותי להגיית הבורשט ללא T, בורש, בשלב הראשון. בשני, לתהייתם, אני מבהיר שמנחה את העובדים לעשות ככה, ככה וככה, הם מנידים בראשם בהבנה ובהסכמה. בווידוא, ברור שמבינים. בפועל, ממשיכים במה שיודעים, מכירים, ברוטינה ובהתניה. ממתינים בציפייה דרוכה לנגיסת השטראף, נשיכת הקנס שבוא יבוא. 1,000 שנה הגיע, שפתאום יבושש? יפציע כגורם משכנע, מרתיע. אחד ממיטיבי, וֶלודיה, הסביר שלאורך ההיסטוריה, כולם זיינו אותם. לטוב ולרע, זויינו. החיים כאורגיה. תמידית. פסיבית. זו כנראה, ולדעתי האישית בלבד, התולדה לעשייה בניחוח האלימות המאפיינת אותם. לטעמי, זו התמודדות עם הקבעון המתסכל העוטף: רק כוח מתפרץ, ביטוי מכובס לאלימות, ישנה את המציאות אם הגיעה להיות בלתי נסבלת מבחינת מי שחווה אותה. מנהל המכירות ואיש ה- HR שמתחתיי תובעים להטביע בשטראף. אני מבין שאני מפגין חולשה בהמנעותי. מנהל המכירות מאחר. הבאתי לו וואחד שטראף לפנים על איחרתיולאהודעתילפני, ואזהרה של שטראף שלם מעל ארבעהשכןהודעתי, ועוד חצי שטראף, ככה על הדרך על האיחור הקודם. בדיעבד. איך אמא של ידידי הנערץ אומרת – זמזום הדבורה כואב מעקיצתה. הנה, השטראף נחת ואיתו ההקלה. שילמד. כלומר- שאני אלמד. היי, ברוסיה התנהג כשטרפאי.  

באחת עשרה וחצי, מכיוון שלא יכול לאחר את הזמן (הגם שמאוד לא רוצה, אם כבר- הייתי שמייח להחזיר אותו), מקדים את השלאפשטונדה לשנת פרה-צהריים.

המשך -

זהירות: חומרים מתישים. הקורא על אחריותו, הכותב נוער ומתנער.

המלצה: במנות קטנות. כדאי להדפיס. רצוי לא להיאבק- לא מתאים לא נורא, שכן, בסיום הקריאה לא ממתין רצפט או נ.צ. ג'י.פי.אסי. למעיין נעורים, לא למעין עושר. אולי לאין אושר.

תלונות: להעביר ל

בין הקוראים השורדים יוגרל סוף שבוע.

זדראסטוֻוייטה

מוסקבה. יום ראשון. לא שלי, כלומר כן, אבל במובן של סאנדיי. איריס בביקור. חוזרת לישראל בטיסת בוקר. ערב קודם מתלבטים האם להגיע לתחנת הרכבת באמצעות המטרו, אותה תרגלנו לראשונה יומיים קודם, האם במונית רחוב, או שמא ברכב החברה החונה לרשותי. אתמול דרסתי את בתולי נהיגתי הרוסית. ואם כבר ברכב עצמאית, אולי כבר כדאי להגיע איתו לשדה? כולה ארבעים וחמישה קילומטראת לשדה תעופה דומנדֶדובו. מתוכם, ששה עשר שלעיתים נקמ"שים ב- 140 שעטות, שאר השלושים- שעה וחצי שעתיים של חפירה. מדוד. תריסר פעמים.

עיר עצומה מוסקבה. מהז'אנר של לונדוניוטוקיורק. אבל עם טוויסט של עצב, אֶטְסֶפְפפף, תוגה תמידית, עוטה כשמיכה אפורה על הכל. בניינים מרשימים, כבדים כאלה, פארקים ומרחבים ציבוריים שמתכוונים, אולי אפילו משתדלים, אך לא מצליחים להשרות אווריריות ומרחב. עלי לפחות. אין חן. גם לא צירי תנועה מהירים שחותכים את העיר. במקום זאת- סובי מוסקובי והקיפוה: בקונספט שעוצב החל מהמאה ה-16 ותצורתו התגבשה ב-1820, הטבעת. רינג. קאלצו. אלה, שלושתן, מקיפות את הקרמלין והככר האדומה שחוברו להן יחדיו, ברדיוסים שונים, תחמו את העיר, את התפתחותה, חתמו את אווירתה בעבר, וכעת, מצרים באפקטיביות את תנועתה, כנעליים השומרות על קרסולי סיניות קטנות, מגבילות תנועה, כמטפורה תרבותית משמרת, אֶתנו-צנטרית.

גר על הסֶדוביה קאלצו, טבעת הגנים, הרינג השני. קוטר הטבעת כ- 16 ק"מ וכוללת 17 שמות רחוב מתחלפים. יש עליה, כלומר תחתיה, קו מטרו. שם התואר 'עורק' קטן על הרינג, אלא אם מוסיפים ל'עורק' חיים. בצרותה- שישה נתיבים, בשיאה- ח"י מסלולי נתיבי חֶנֶק.

הדירה ממוקמת פצצה. מצפון, הבית מעבר לכביש- שגרירות ארצות הברית. שוטרים רוסים חמושים ניצבים תחת כובעי מצחיה עצומים שומרים עליו. שמעתי, שכשנבנה הרוסים הטמינו ציוד האזנה בקירות; שולח לכם, סרגיי המצותת במפקדה ואלכסיי השומר בחוץ, אמפטיה על התמודדותכם עם הכל, הקול, הטעם והריח שאני מפליץ בד' אמותיי. ובחוץ.

מדרום- המשרד, מגדל Lotte Plaza, שהוא למוסקבה כמו, נגיד, בית אסיה לתל-אביב. ספון בקומה 19, שתי קומות מטה מ-בר מסעדה Kalina, נניח, הרפאל המקומי. חיפוש אינטרנטי של הנכתב ימחיש. בין דירתי החביבה, המצטנעת בבניין מדכא, למשרדי המנקר בבניין מתפאר, 373 מטר הליכה ושלושה קילומטרים נסיעה, ככתוב על פי ממלכת גוגל, נסיכות ארת'.

למה שלושה קילומטר נסיעה על פחות מ- 400 מטר הליכה? כי אין שמאלה. על הטבעת. למה אין שמאלה? מפני שהפרט, בתצורתו האינדיבידואלית, כאן, לא באמת מעניין. ובניסוח אלטרנטיבי - המכלול הוא הרלוונטי. כלומר, באמא'שך ועזוב'תך מציפציפיאדה אינדיבידואליסטית פוסט מודרניסטית- טובת הכלל באינטרפרטציה הנתפשת על-ידי השלטון היא הרלוונטית. התפישה שרירה היסטורית לעבר. למערב, לא למקומיים, הייתה תקווה עם מלות קסם כפרסטרויקה וגלסנוסט – בנייה מחדש ופתיחות גורבצ'וביים, הנערץ על פלוצרים מערביים ושנוא על המקומיים. מבחינתם – ניפץ את הסדר והעוצמה, על פי סדר ערכים זה, שלא נכון היה להרוס. לשאלתי מי היא הדמות שהם מעריכים פוליטית במאה העשרים, רבים אומרים, שסטאלין הרשים אותם- היה סדר. שלטון. יכולת עשייה. הם לא מזהים מנהיג שקידם את טובת האזרח. לא מחפשים כזה. המנהיג עושה לעצמו ואולי לכלל כלשהו. לא לאזרח. זה הדי.אנ.אי. האם גישה זו מצמיחה תושבים המתגוננים בחולשתם כהישרדות מפני שלטון חומס, ובחוזקתם מפתחים, מטפחים תרבות מתוחכמת עם הומור ציני החוגג כשל ומולה, כוחניות ואלימות כאמצעי קידום והתפתחות?

נחשפתי למחקר שנערך באוניברסיטת בר-אילן הבודק את שיעורם של מהגרים יוצאי חבר העמים מבין מי שרואה עצמו כיזם בישראל. בדרך כלל, בחברות הגירה שיעור היזמים מבין המהגרים גבוה יותר מהממוצע. ההסבר: במגבלות השפה, התרבות והתנאים- העצמאות, ההעזה שביוזמה היא דרך המהגרים לשרוד, להשתלב, להתקדם בחברה המארחת. בישראל שיעור מי שרואה עצמו כיזם מקרב יוצאי חבר העמים נמוך יותר. במובהק. ההסבר שנתנו המלומדות לתופעה המאובחנת- את מעשה היזמות המהגרים בצעו בעצם הגירתם. הגירת העולים יוצאי חבר העמים, מפעימה אותי; בחריצותם, הטמעותם המוצלחת במארג התעסוקתי כלכלי, בכישורי מיומנות הבנת הסיסטמה- מה מגיע ומה אולי, מה כדאי ומה על תנאי, על מה להילחם ואת מה לדרוש, בשאיפה לביטחון ועצמאות כלכלית. כישורים אלה נוצרים ומתפתחים כתוצר מסגרת מסויימת – זוכר שהתפעלתי עד כמה השיח החברתי בין קיבוצניקים כולל יחסי פרט-סטרוקטורה, מה לגיטימי לקבל/לקחת ומה לא. העולים לארץ, בהכללה, כך אני לומד מהמקומיים במוסקבה, מהווים רובד סוציו-אקונומי גבוה מהממוצע בארצות מוצאם. עלייתם, לדעתי, היא התגובה החותרת לסדר נשאף שהופר להם עם ההתפרקות הסובייטית. המעשה הדרמטי שבהגירה אינו יוזמה, אלא תיקון הכרחי ואפשרי למעקה שהתעקם, פלטפורמת חיים שהתרככה, גריד שהתחרבן. כשמסך הברזל נמס, קיוו שהגירתם תממש תקווה לסטרוקטורה חלופית טובה ובעיקר יציבה יותר מהמציאות הרעה הנוזלית. לאו דווקא, חוקרות יקרות, יוזמה כלכלית.

מול עולים אלה, ישנם היזמים, להלן אוליגרכים [עד לאחרונה אוליגרך יהודי שתרם להתיישבות כספים נקרא ברון.] מספר היהודים ביניהם ללא יחס לחלקם באוכלוסיה. אלה, השכילו בעידן יֶלְצִין לתת קווצ'סקי, כלומר קוֶועץ' עסקי, כנראה מעשי וייתכן שגם אלים, לסיטואציה, השתלטו על הנכסים, הצאן, הברזל, הנפט האלומיניום והכלל.

מחליטים לנסוע במכונית. זוכר מנסיעותי לשדה או חזרה ממנו, שאף אחת מנסיעות אלה לא היתה באותו מסלול. לכן, אחרי למעלה מתריסר הלוכים חזורים עדיין לא יודע להגיע לפאקינג שדה. בהודו היה נראה לי שבנסיעה של 12 שעות ביציאה מכלכתה עוברים בין חצרות בתים. אז זהו, שפה- לא. אבל עד היציאה מהעיר עוברים בסבך שדרות ענק. גם הסבך וגם השדרות. העובדה שהדרך מתגוונת בכל נסיעה מבהירה שגם הנהגים המנוסים המסיעים אותי לא סגורים על הדרך הנכונה. מה? נקרא שאני מתלונן? ממש לא! אם עלי להגיע פעם בשבוע לשדה או לחזור ממנו, מעדיף את הגיוון. השוני. פאק דה יעילות, קנאק דה רוטינה.

טקטיקת ההתנהלות המתוכננת: חיפוש שלטים לשדה, הפניה אליו אמורה להיות קודמת לתנועה בת חמשת הקילומטרים על הרינג לתחנת הרכבת. מתקדמים. מוצאים שלט לשדה תעופה פרטי, לא לַנָחוץ. לא מוצאים אליו את הפנייה. הולכים, כלומר נוסעים, על רכבת.

מגיעים לתחנה. מחנים, שולים את הטרולי ממחשכי הבגאז', רוכשים כרטיס רכבת – כל חצי שעה עגולה, 47 דקות לשדה, עולים לרציף – כזה שאפשר לעשות עליו סרטי שחורלבן רומניים מהפורטיז. צועדים לתחילתה כדי להיות קרובים לטרמינל בעצירתה. מין טריק כזה של אופטימייזרים עם מחסור בתשומות פיזיולוגיות (-עצלנים) עתירי תשומות מנטליות (פלצפנים), שממירים את חוסר היכולת לאגור יחידות ממימד זמן (משאב אציל- בלתי ניתן למניפולציות כיווץ או מתיחה) על ידי התמרת פרקי זמן פחותי ערך מבחינת היישום- זמן חיכיון, בפעולות שיחסכו את תשומות הזמן במחסור בהמשך. ווי יא-וולי, איזה משפט מסורבל. שובר את שיאיי שלי.

איריס מתיישבת, מקפידה שפניה יהיו לכיוון הנסיעה וטרולה מצטנף לרגליה כסְטֶלָה, הכלבה האהובה. חמישה לשמונה. אנחנו על הסוס, כמו שאומר ידידי הנערץ, ואז, זה ידוע ומעוגן בניסיון של עשרות ימים ותריסרי ימימה, הידיעה מתחוורת באחת ש-אנחנו בצרות.

יוצא מהקרון. בין הדלת לחלון הראשון, בהסתכלי פנימה רואה את איריס קמה, קוראת לי בתנועות רחבות, מושכת הטרולי מרבצו ומכריזה על התקלה החו"לטימטיבית- השארתי את הדרכון בבית. חוּנְיָה, כמאמר המקומיים.

בקונסיליום מהיר מתקבלת ההחלטה להביא את הדרכון, כולנו. איריס מֻכוונת לרכבת של 9, אני מתכוונן לזו של 8:30; נסיעה למשרד, עיקופ3קילומטרים- אין שמאלה לדירה, הגעה, איריס מורידה דרכון, אני הופך ת'אוטו, עיקופ3קילומטרים- אין עלייה לרינג לכיוון התחנה, נסיעה מהירה, פרידה, וסמס שאנחנו על הסוס, כלומר על הרכבת של 8:30. יפה.

המשך-

באחד המסעות נחתתי בעולם שלא כולו טוב; מוכה טמפרטורות קיצוניות, מבורך באדמה עשירה ותושבים עניים, בשלטונות כוחניים, אנשים קשים, יציבות רכה וחסרת אמונה. סביבה המצמיחה אידיאולוגיה של לקיחת המקסימום שאפשר ונתינת המינימום שצריך, כל זאת בגיבוי רציונל, אידיאולוגיה, פרוטוקול, סיסטמה ופרוצדורה.

מארחנו, יהודי חובש כיפה בארץ, מניח תפילין ושומר כשרות גם כשהוא לא - לא יודע מה הוא ירא, לי נראה, שאת השמיים הוא לא - לוקח אותנו לבורדל. נו, המקום הזה, שצעירות מתעקלות סביב עמוד ניירוסטה לקול מוסיקה קצבית ולחושך זרקורים סגולים ואדומים, בתפאורת וילאות וספות בגווני הבורדו, כשמלבושיהן המעטים מגיבים לכוחות הכבידה, אך איבריהן לא, ואז מתעלקות  ונעות להנאת הקהל, או שמא נאות להנעתו.

ידידנו לא עומד בפני ובגוף הנחישות השיווקית והתשוקה הכיבושית, ונעתר להפצרות אחת מתריסרי המחוטבות. זו, לאחר הסדרת והסרת הטקניקליטיס, עולה במיומנות של רוכבות מקצועיות לרכיבה צפופה על ירכיו.

קונספט הרכיבה מוזר משהו: קונצפטואלית, אם נתעמק, הפוך ונעיק במורכבות התופעה המרתקת, המורכבת היא בעצם המרכיבה, המשנעת, וזאת על אף שהיא נותרת במקומה, כלומר יורדת מהמרכיב בדיוק בנקודה בה עלתה, ובקנאק של היפוך תפקידים הזוי, דווקא המרכיב מגיע למחוזות שאף כלי רכב אחר לא יכול היה להביאו לשם ללא המורכבת.

תוך כדי מסעו מיטיבנו פונה אלינו, רוכן, אוחז ברכבו, שלא יפול, ממתיק ומבאר, מתאדק ומתחזק ומצהיר ש"אמונתי באל מתגברת, אם ברא כאלה מלאכים."

12/6/2010

בנסיונותי הנואשים לסדר לעצמי מקום בעולם שכולו טוב, מלמד בעולם שכמעט כולו טוב פליטים מאפריקה. עברית.

כיתה של חמישה-עשר. הם רוצים. לא כולם יכולים, משתדלים. רקעים שונים, יכולות מגוונות. נידונים לחיי שוליים בישראל. כנראה טובים יותר מהאלטרנטיבה.

בפגישת אמצע הקורס דברנו על חשיבות ההשכלה. על אפשרות השתלבותם בעבודה שאינה חטיבה, שאיבה או שטיפת הלכלוך אחרינו המקומיים - אפסית, להערכתי האופטימית.

קוֹקוּ, טְוֶולְדֶה ו-דְיָאקיטֶה שמות לא בדויים, שלושה מהתלמידים הכי טובים - בסוף הקורס מצפה שיידעו לקרוא ולכתוב - ממשיכים איתי לאחר השיעור את השיחה. בחוץ, על המדרכה, בדרום תל אביב.

דְיָאקיטֶה, מחוף השנהב מעלה את אכזריות הגירוש. במיוחד של ילדים קטנים.

אני, בפלוצריאדה מתנשאת, אומר, שבה בעת ברצוני להיות ליברל חמלתי ולא לגרש, גם לא מעוניין ליצור חברה שיש בה גטו של עשרות אלפי שחורים, שבמקרה הרע יפלו לנטל בריאותי כלכלי או איום מצוקתי, ובמקרה הטוב מתפרנסים בשוליים החברתיים המנקים אחרי הילידים האדונים.

קוֹקוּ מטוגו, מערב אפריקה, מצהיר שיישאר בכל מחיר בארץ. גם אם לא חוקית. רוצה להיות סוכן שחקני כדורגל מאפריקה ולייצגם בישראל. בינתיים, זמנית, הוא די ג'י. מתקלט. כלומר שוטף כלים במסעדה. הוא מתרעם שלא נותנים לו צ'אנס עם הויזה. ספק מאתגר ספק מתריס שואל מה עמדת הישראלים על נישואי תערובת.

אני מצמצם, שלידיעתי הקלושה ודעתי הבלתי מייצגת, נישואים מעורבים מעטים. כשישנם, זה גבר זר עם ישראלית מקומית. מעטים המקרים בהם זה עובד לאורך זמן. הבדלי תרבויות. שמעתי, אני מעדכן אותם, שישראליות מיטות, כלומר מתות, על כדורסלנים זרים, שחורים. מין טרנד מתמשך שכזה. מאשרים שיודעים על כך. מוסיף, שעם הילדים המעורבים אין בעיה של דחיקה לשולי החברה. לעצמי מחווה שזה משפט קיווי שלא נסמך על ידיעה.

שואל את טְוֶולְדֶה מאריתריאה - ד"ר טְוֶולְדֶה קורא לו, מנקה בקופת חולים, האם בתרבות ממנה מגיע, יש מצב שהכאת נשים על ידי בעליהן מקובלת.

השאלה נסמכת על שיחתי עם מרי, יחד עם אחותה היו בקורס הקודם. שתי יפהפיות בתחילת שנות ה-20 לחייהן, נשואות לבעלים איתם הגיעו מאריתריאה. מרי סיפרה לי, שכשהיא צורכת כסף בדרך לא נכונה, היא מֻכּה על ידי בעלה. יוצא אחת לחודש, בערך. ו-לא, היא לא בוכה. כך היא מבינה ולומדת, מדגימה נורמטיביות לוקאלית.

טְוֶולְדֶה בן ה-20 וקצת מאשר בקצרה שבני גילו ראו הכאות אצל הוריהם. באריכות מסביר, שאם יראה מישהי מאריתריאה שמתרועעת עם אפריקאי ממדינה אחרת, יפנה אליה שתפסיק ויעדכן את מכריו שהיא זונה.

דְיָאקיטֶה בן ה-42 מגחך עם הנעת ראש הוריזונטאלית.

קוקו מקפץ וורטיקאלית תוך טפיחות דרָמו-קומיות עזות על ירכיו, גועה בשאגות צחוק וצועק באנגלית מצורפתת - I can't believe it, man.   

29/11/2009  

 יום רביעי, 5/8, סנטיאגו דה קובה - לאס טונאס, שמיטה מהגריד

זה היום שבשל כמותו אני מטייל; התנועה, החווייה, ההחלקה מהגריד, מאבק ההשתלטות על הסיטואציה והחזרה, תוך איבוד מינימום משאבים וספיחת מקסימום חוויות, תובנות. קטעים הוא הערך הנרדף. העניין הוא, שלתכנן אירוע כזה מראש, זה כמו לזייף שירה במכוון, אוקסימורון. כלומר, תמיד אפשר לסוע בכביש נטוש עם פחות דלק מהמספיק להגיע לסופו, אך זה, איך נאמר, סוג של טפשות. את הטפשות שלי אני רוצה כבדה, לחה, רוטטת, בוהקת, ששמח לחשוף אותה, לא דרדאלע מוצנעת בחסדי האפלה.

היום מתחיל באירגוניזציה של בוקר. אני על קצה החולצות. אין פרקטיקת כביסה. ה' חושב מחוץ לקופסא, ומציע לדבר עם בעלת הבית – שם-תואר בעייתי כללית, ובמיוחד בקובה – מה לעשות (מבוטא "וְ-מַלָשֹוֹת"), כל בעלי הבתים שראיתי הם לבנים, אחד שחום מעט. לא ראיתי שחורים. כל מי שראיתי עובד בשירות בעל הבית הוא שחור, מעט היו שחומים, ואפילו לא לבן אחד. הם סוציוקונומניסטים, כן? מביאים את הכובסת. היא מנפיקה חוות דעת מקצועית- 20 דקות של עמל כביסתי, 8 שעות ייבוש, אוטונומי, עצמוני. סוגר איתה מחיר, יאללה, לעבודה. ניקחמה רטובטובה.

ה', גבר רציני, לא גדל על ספרי מטיילים- מחברות מטונפות במסעדות בקוסקו, ארקיפה קוצ'במבה וכאלה, שנעלמו יחד עם ארידור אך השאירו טרמינולוגיה שיש לקחת בערבון מוגבל חוות דעת על אטרקציות מקומיות. מבחינתו אמירה ש'מקום רוחש סצינה מוסיקלית' הוא הבטחה לחוויה מוסיקלית, ולא ל-12 בארים שבחלקם שישה אנשים נדים בעצבות לזמרת נוגה. בקיצור, האיש הטהור, נטול הציניות, חף משיפוטיות קרא שניקֶרו הוא כפר מרהיב לחופי הים הקאריבי.

הקפנדריה תאריך את הדרך להוואנה באיזה מאתיים קילומטראת, ובכבישים עוד פחות טובים. עלינו. לא ממהרים. העיקר הוא הדרך כמו שאמר ר. פירסיג, ההוא מזן ואמנות אחזקת האופנוע. לי חשובה התנועה כמצע על מה שעליה. יעד זה או אחר – פחות.

מתייעץ עם בעל הבית על הדרך לניקרו. לתחילת המשפט מוי בלה קמינה, הוא מוסיף הסבר עתיר מלים על הדרך, שאינני מפענח ממנו דבר, מה שלא מונע ממני כמובן להניע את ראשי בנחרצות של בורים, או שהיה זה בורות של נחרצים? לא זוכר, אך היה זה האות הראשון.

צועדים לאוטו עם הכביסה הלחה. משלם לקצין הבטיחות- ההומלס ששמר על המכונית בלילה, שמראה לי שהאוטו האומלל, כלומר בשלב זה הוא רק מסכן, בהמשך היום יאומלל, מצוחצח כמי שרשום בדיסטריקט בווארי ולא בפרובינציה קובאנית. שטף אותו. אני צוחק. אולי שיעביר את מצבת-צי-רבע-תריסר-הדו-גלגלים של משפחת דיקמן גם טסט?

משלם לו את ה-2 וקצת $ המוסכמים, הוא פוער בטקסיות את המראות הסגורות, וכקצין בטיחות מיומן מפנה אותי לגלגל הימני קדמי שמוציא מעצמו את ניפחת אווירו באיטיות נחושה. נפרד ממנו באמירה שיסדר לנו עמית איכותי ומחוייב למשימה כמוהו בערים הבאות. נוסעים, תה נה ני, ני נה נה, מחפשים תחנת דלק ואוויר.

בתחנת דלק אין דלק. קורה. אז שאוויר יהיה? לאחריה רואה מוסך צביעה, מנסה – יש אוויר. מתכוונן למשאבה. ה', יוצא לצלם ולהאכיל את דרקוניו. אני מנפח בעזרת אחד המכונאים שבודק לחץ אוויר.

לא מוצא תחנת דלק, יש שליש טנק, לא מתעקש לחפש. טעות. ניהול משאבים לקוי.

נסיעה יפהפייה, מדהימה. לאורך הים. שתי מכוניות עברו מולנו. עוברים על מכשולים כבאמפרים מאיטי מהירות בשכונות ישראליות פריפריאליות, רק יותר גבוהים משני צדדים של גשרים. לפני שנה וחצי ההוריקאן שבר שני גשרים באופן שנוצר וי דו-מימדי: כלומר אחד אנכי כשתחתית הוי היא אמצע הגשר, וה-וי הנוסף אלכסוני, כשאמצע הגשר שבור כך שצידו הרחוק מהים גבוה והקרוב נמוך ונראה כמשפך. קיצור- שבר, אין תיקון, לא נכון לעבור. מרתק. רמז שני.

ואני דוהר. הכבישים איך לומר, לא כבישים: או דרכים כבושות או בורות ואבנים בקשר קונצפטואלי. הדלק אוזל. ה', שעל התמלול, ממשיג לי את מה יכול לקרות אם ייגרם נזק לקארטר. כאשכנזי חסר אמונה חף מאינטליגנציה רגשית, להלן אחאחא"ר, לא ברור לי מה עלי לעשות עם המידע הנכנס: מימד צולב של ערך המהירות המושגת אל מול ערך הזהירות הנשאפת. פרקטית, האם לשמור על המהירות או לתייק את השגת ה' באינבוקס 'אמרתי לך' במקרה תקלה?

לאחר 70 ק"מ, על ריח הדלק, מגיעים לכפר. שם, חבויה בין העצים, במעלה הגבעה, רואה תחנה דלק. פותר את בעיית הדלק. ה' מצלם. שותים משהו. בחנות, אני מעיק תקשורתית, בספרדית, כן? על עובדת מטבח מקומית בנושא תפישותיה את הקריירה שלה, בעלה וילדיה ואפשרויות קידום חזויות. ממשיכים. ה' גוער בי לא להטיח בכל בעל אזניים את תפישותי הקפיטליסטיות  נוסח המאה ה-י"ט, ואיזה עתיד נפלא מצפה לקובאנים מייד עם השתחררותם מעול נשימתם של פידל וראול הנוזלים לאיטם לקיצם.

רמז שלישי: הכביש מגיע לים. שני מטרים ממנו. מפקפקים אם אכן זו הדרך... ה' יוצא לצלם. מתקדם. שוקע בין חלוקי נחל, אין נחל, חלוקי ים, כמו באילת. א-קליינע ההין א-גרויסע האער, או כמו שאומר ידידי הנערץ 'קדימה אחורה ימינה שמאלה'- מתחפר. הגלים המתנפצים מלחלחים את הפולו המתמסכנת. כחלק מההוכחות לקיומו של האל, רוכב אופנוע מגיח מהדרך השוממת. מוודאים איתו שזו הדרך. מאשר. עוזר לדחוף. נחלצים. מולנו מגיח ג'יפ. חוסמים לו את הדרך. פקק תנועה. הוא עושה רוורס. רמז מה רמז, לא חוזרים 100 ק"מ.

ואני דוהר. קדימה. כמו נהג צעיר שחושב שישתלט על רכב ההורים. מתעלמים מרמז נוסף בדמות מתלול אבנים שמקרצף ברעש מחליא את קרקעית הרכב, המרכב, ואגן השמן. איזה כיף לבטא, שאסי, וקארטר, מרגיש כמו ג'ו קריידן, שבמבטא אמריקאי היה הסמכות, המצע, הידע, התרבות המשותפת, האודטה דנין של המוטוריקה הפרסונאלית של נהגי ישראל בסבנטיז. מבקש לא לספור לי את הגירוד כרמז, כבר היינו 120 ק"מ מהיציאה. לא חוזרים.

בשתיים, בשתיים ושלושים, לא בגבעת התחמושת, 30 ק"מ מהעיר פילון, על הפולו, כשיכור שבטוח ששולט במצב, רואה סיבוב. לא במיוחד מאיים, עפר. ראינו מסובבים ממנו. משום-מקום, לא זוכר אם האדמה פערה לפתע, בעצמה, בורות רחבים, או שהם היו במקומות אחרים ופשוט העתיקו את מיקומם ממש ובדיוק בעת שעברנו שם. בכל מקרה, נוצר מצב, מכלום, שבו לא ברור כמה, אך ברי שלא כל ארבעת הגלגלים אחזו משטח כלשהו. ישנן סברות שרבע או פחות מהגלגלים שמרו אמונים והאחרים נפרדו מהקרקע. והכביש, כזכור, לא סלול אין סספלט לוא אחיזה, ובום טראח, קרררחחחץ, מכה יבשה, מכה רטובה. שומע את גרסת ה' ל-'אוי ווי זמיר' של אמי, שהיתה בוחנת באותו מבע אימה עוד פעם יד- שמאלי מדולדלת משבר, כף-יד, מרפק, עצם הסירה, מין תמהיל בהלה כולל המכיל חשש לשלמות המכונית, גערה בי, צער על התפרעות הפריזורה, איום על נטישת סתימות שיניו את חוריהן, חרדה מההשלכות העתידיות הבלתי ידועות, וחמלה הוליסטית על עצמו.

לא להיבהל, הנהג שלנו חברה'מן. לא ייקח אותנו לתימן, אבל לחורי קובה- כן. במיומנות של מהמרים מתחילים משתלט על המכונית.

אז זהו, שלא. מתקדמים, שומעים צפצופים, רואה את נורית השמן מהבהבת, נעצרים, יוצאים מהאוטו, לסקירת מנהלים.

ואכן, הנבואה אולי ניתנה לשוטים, אבל הזהירות והאתראה לנבונים. שובל מסיבי של טפטופי שמן משתרך מאחורי המכונית, מקדים את ה- ffffffsst הבלתי נמנע של שפריץ שמן הנשפך בדיוק כאשר אנחנו עומדים לידו בדרמטיות של ריקון נוזל שחור מבעבע וניקווה מקארטר קרוע עם קצף זהוב כשל קְרֶמָת אספרסו איכותי. oooppst, שבכת הפלסטיק הגדולה מתחת לפנס הימני, בהיעדרותה, פערה חור מבוייש בחזית המכונית. בנוסף, להשלמת הפיאסקו, האוטו נטוי ימינה בתנוחה בלתי מחמיאה בשל היות צידו בשול, נשען על פאנצ'ר מגולגל, כסותם את הגולל על תנועתנו.

ה', עם חזות האל, ואולי גם בחסותו, כועס, מודאג, מכורכם, תוהה איך יעדכן את דרקוניו בטוויסט העלילה שהתרחשה זה עתה. אני- החשש ממעשה קונדס שלא ברור מה השלכותיו עם הקטע, כמו שכשהוצאתי את שקית השתן למורה להיסטוריה – אדנרלין העליצות המהולה בחרדה גואה. בשביל זה אנחנו בעצם פה, מזכיר לעצמי, לא?

אומר לו, לי, כדי לשוות נופך שליטה לסיטואציה ש-נכנסים לנוהל חירום. מה זה בכלל נוהל חירום? שולף את חוזה שכירות המכונית. מנסה להתקשר, שומע את הגרסה הקובנית בספרדית ל- Hamispar shehiyagta eineno mehubar. Ana bdok et hamispar venaseh shenit meuhar yoter. ואז בגרסה האנגלית.

אחרי כמה נסיונות מבין שהקליטה היא על הבקושי והבערך. צריך לחייג איזה שהוא איזור חיוג, שלא יודע מהו. ה- P, מימד המעשיות הרדום שלי מתעורר. אז קודם כל חובש את הכובע. לאחר מכן מעדכן את ה' שיש לחפש את שבכת הפלסטיק. גם צריך להיות יעיל, אז מנסה לחייג תוך כדי צעידת החזרה לכיוון התקרית לחפש. מה קרה? כולה ספרה נוספת, שביעית, תוספת של 10 אפשרויות, השמינית עוד 100, נקווה שלא נצטרך להגיע ל-1000, יש זמן. יש מים. הראש אולי לא, אבל הכובע במקומו. לאחר כ- 100 מטר יש עיקול מרהיב. התשלום על הרהב – מעבר לו אין קליטה.

ממשיך ללכת. עושה הערכת מצב, כמו קיסינג'ר – רי-אססמנט: נשמטנו - בעצם לא נשמטנו, נקרענו, קרעתי אותנו מהגריד במישור התנועה – עומדים. הבטיחות – לא יודעים איך נחולץ. הזמן – לא יודעים מתי. הכסף – לא ברור כמה יעלה. ההנאה – ההשלכות הפריפריאליות לא חזויות.

עוברת עגלה עם סוס. מנופפים האחד לשני - לא לסוס, לרכב - לשלום. מתון כזה, כמו לעמיתי לבטלה בקפה אלקלעי – מין 'ראיתי אותך, אתה אותי, באמא'שך בוא נישאר כל אחד בעיסוקיו התפלים חסרי התוחלת והתועלת, אתה תשמור על ארשת עסקית חשובה ואני אעטה אשת חשיבות עסוקה'.

הולך, על פי זמן, כ- 3 ק"מ, לא נראה לי שעברנו כזה מרחק מפרוץ הדרמה. לא שבכת פלסטיק, לא נעליים וגם לא זברבירים.

עוברת משאית תכולה. טרום 1956. עושה לה בסימני מימיקה בינלאומית בקשת עצירה. נעצרת. פותח במונולוג לנהג מבוגר עם משקפי לוי אשכול, "מי קוצ', אל מאכינה, אסטה טודה פאקאקטע אטראס. אסטה פוסיבלה ייגה אייה, קון אוסטד?" ואז נותן קוועץ' לחץ נוסף לשלפוחית- "נססיטו, פור פאבור". נהגוס נעתרוס בניד ראשו לחיוב.

עולה ל-מאחורה, מצטרף לנער עם בגדי מלח ודרגת עוגן צהוב בכל כותפת. המשאית נעה, אני אוחז את דופן העץ הימני. בהעדר בלורית, שיער גבותי ונחירי מתבדר לו ברוח. מדמה עצמי על ירכתי ספינתו של קולמבוס, כשחיוך הג'ריקן המפונצ'ר שלי מאיים לקרוע לי ת'פרצוף. קטעים.

מנסח אסטרטגיה: נוטלים את החפצים מהמכונית הננטשת לעיר הקרובה, לטיפול במצב. גובה הנזק הישיר- אובדן הפיקדון, $170. בקטנה. מנסח את הטקטיקה, מה אומר לה', מה לנהגוס.

מגיעים לה'. הנהג עוצר, "אספרה פור פאבור" מבקש ממנו. פונה לה', אומר לו בביטחון של גנרלים שלא מחוייבים לדיון, שניקח איתנו את כל הדברים וניסע לעיר הקרובה.

אופס, ה' בכלל בסרט אחר, בסצינה אחרת ובעמוד אחר של הסקריפט. אין לי לא דיביזיות ולא את ה'. אל חרון ונקם פותח בזעם "אל תיעלם לך ככה, הפלסטיק לא חשוב, אתה לא סופר אותי." מטיח בי, ואז משנה להוראות מעשיות "לך תביא עזרה ותעדכן, 8 ק"מ מפה יש מלון."

אני מתאבן. מתקפל מחשיפת האי-נוחות שנגרמה, שאני גרמתי לו. לא לכך התכוונתי. מבין שאין עם מי לדבר, אנחנו מנהלים שתי חזיתות. מה חזיתות, מלחמות שונות. עולה למשאית. מתקדמים. מייסר את עצמי על שביאסתי את ה', על שיחותיו עם עצמו והעצמת חרונו. מכיוון שכ- אחאחא"ר, די חלש בתחושות אשם, מפתח תחושה נוספת חזקה אף יותר, אל מול התקלה: במקום לצמצם חזיתות, אני מרחיבן- בשל צער פגיעתי בה', במקום ללפות את הציוד ואת צווארונו של גנרל ה' המגנרל את המלחמה הקודמת, התאבנתי בהשאירי אותו על ציודנו במכונית, במקום להיות כולנו יחד בחתירה לחוף מבטחים. תקלה. ו-זו, באמת חמורה. מכיר את המחוז הזה בי, כחלק מהתקלה, מאי-הנעימות האנושית, נכשל מלאתר את הכשל ההתנהלותי בזמן אמת אלא רק בדיעבד.

להפתעתי המשמחת, לאחר נסיעה של כ- 2 ק"מ, כחוף דקלים לעיניו של ניצול מאניה טרופה נישא על רפסודה, רואה אנשים. לאחר 50 ק"מ בהם פגשנו רק זוג על אופניים, להם נדנו בהערצה על אתגר הקשיים הצפויים להם, רואים בני אנוש המאכלסים יישוב דליל. עוד כמה קילומטרים, מרחוק, רואה מלון על צלע הר. כשמגיעים מול כביש הגישה אליו, יורד מהמשאית. המלון 2-3 ק"מ מהדרך.

בעודי ממתין לרכב, מעיין בטלפון ומבחין שה' שלח סמס: "דיקמן, הפלסטיק שעף הוא בעייה שולית. חבל"ז. יש במלון במרחק 8 ק"מ. חזור למציאת פתרון. הזמן אוזל." לא צריך אותיות אדומות או טון אנושי כדי לזהות את הזעם.

בינתיים מתקרבים סוס, עגלה, עליה אבא, אמא וילד. מסביר להם שצריך טלפון. אלה, בנדיבותם, מורים לי לעלות. אני על מאת, לא מעט, קילוגורמיי מטפס על העגלה בעלת זוג אחד של גלגלים, מאחור. זו, בפיזיקה של מתחילים, מחשבת להתהפך לאחור בהזקירה את היצול – הידעתם שיצול זה מה שמחבר את הסוס לעגלה? – וגורמת לסוס השדוף על ישבניו הגרומים ורגליו האחוריות להתרומם מלפנים עד שאפסרו ולסתותיו כמעט לוחכים את עפר הדרך.

ואני צוחק. בקול. כמו כשהבנשלי רואה לבד סיינפלד. אני נגנב! אני על סוס ועגלה, בפרקטיקה, לא בכרכרת תיירים ברחוב 59 בגדה הדרומית של הסנטראל הפארק, ולא בטיול בהוואנה. במסע השרדות בקובה. הם לוקחים אותי 2 ק"מ לאחור, יורדים מהכביש ונכנסים כ- 100 מטר לתוך שביל לבית.

בבית משפחת הרננדז עושה את הטלפון הראשון. כן, איזור החיוג הוא 07. למשרד הראשי. לא הם לא יכולים להעביר אותי לשרות, עלי להתקשר שנית למספר שהיא תיתן לי. מתקשר, לא היא לא יכולה להעביר אותי לפרובינציה שאני נמצא בה, אבל היא תיתן לי את המספר. מתקשר בשלישית, שכן במספר שהיא נתנה אין מענה, מבקש ממנה מספר אחר, ובמקביל שתתקשר אליהם ותחזור אלי. היא מסכימה, במקביל, מתקשר ברביעית, תופס, אומרים שהם מייד מגיעים, מעביר את השיחה לכרכרן שיסביר היכן אנחנו נמצאים. בספרדית הכולל חצי, גג תריסר מלים.

צרוב, או נשוך ניסיון, שולח לה' סמס: "יצרתי קשר ראשוני עם החברה. מתחיל תהליך איתור. אעדכן." ה' המעושת מחזיר לי שני מספרי טלפון שמצא, ומוסיף הוראות 'לגרור למלון, להמשיך לעדכן', וש'סוללתו מתרוקנת', עובדה נהירה לי – שמתי לב שבלילה הקודם לא הטעין.

בעלת הבית משקה אותי קפה, הייתי מעדיף מים – מתבייש לבקש, משלם להם משכורת שבועית של רופא קובני, וחוזר עם הרכב וסוסו לכביש. מעדכן את ה'. זה משיב לי, כבר אמרתי, התעשת, חזר להתניותיו – "קיבלתי. ברר, אם אפשרי: 1. הפרוצדורה הכוללת. 2. קידום מקומי של הרכב והציוד למלון. בהצלחה." אני משיב מהשטח למפקדה, לפני שאקבל הנחיות אסטרטגיות נוספות שלא אוכל לבצע ב-"ממתין למכונאי מהיישוב הקרוב, להערכתי תוך 45 דק' אצלך. אני על סוס ועגלה לא במלון."

ה' עונה לי "יש לי זמן. נעלתי. לקחתי מחשב. הולך לחפש את הפלסטיק."

בינתיים, באמת מהר [וזו ה-הוכחה הסופית לקיומו של האל, (בגרסתו הקתולית למתעניינים ולא הפרדיסטינציה- הלותרנית, כלומר קיום ההתחשבנות עם האל)], מגיעים המכונאים, ואני מסמס "חזור, אני במכונית עם המכונאים."

חובר לה'. אותות הקלה על פניו. המכונאים החביבים בוחנים את המקרה. מבינים שלא יוכלו לפותרו במקום. אנחנו מעבירים את הציוד למכונית, הם מחליפים גלגל, קושרים בחבל את שתי המכוניות, וגוררים למוסך שירות דרכים, שנמצא רק כ-4 ק"מ משם. אני משתף בתמצית את ה' בקורותיי, הוא משיב בפירוט תוכניתו לגרור את המכונית. אני מבהיר שזו תכנית לא מוצלחת. את שיחת הפוסט מורטם המלאה, בהבנה שבשתיקה דוחים.

ה' חוזר לעצמו. סופית. מצלם את הסיטואציה. אנחנו חזרה על הגריד. נכנס למוסך. מחוז הביורוקרטיה; יש מנהלים, פקידים, כמה מכוניות ומכונאים. הם מתגודדים סביב המכונית, דנים, ממשיגים. עבודה מתקנת, זו שלשמה נקראים מכונאים ומתנאים בסרבלים – זה לא. המקום עטור מלל, המשגות, קונצפטים. כמו כל קובה: הוראות מצויירות על הקיר לטיפולי רכב תקופתיים, דיאגרמות של חשיבות העבודה, כמה סיסמאות פידל הבלתי נמנע, ואפילו טבלאות יעדים-מול-ביצוע. אני מאבחן שהם מאחורי המספרים וכדאי שיתנו מאמץ כולל, ממליץ מול המכונית שלי.

מעלה את רמת הלחץ, ובמילותי – לקרב להם 'בצה לברך'. הם אומרים שהיום המכונית לא תתוקן. מרגיעים אותי, שנקבל חזרה יום עיכוב מחברת ההשכרה. אני מתמקח, האם זה כולל מלון וארוחות? הם נבעתים. כאילו – ממש לא.

רואה עב-בשר ללא מדים או סרבל, עם מכנסיים טובות, סייקו 5, סלולרי, ושפם. מייחס לו אחריות מיניסטריאלית לסיטואציה. מחליט לגייס אותו. פונה אליו, בהשראת אמי שבאמצע המאה הקודמת, באסף הרופא, באחת מתקריות השבר שלי פנתה לאחות ב"יש לך ראש של מיניסטר" ופותח בגרסת המילניום החדש-  "אוסטד מוצ'ו אינטלחינסיו" כרישא, וככזה הוא בטח מבין שאין לנו כל כוונה ואפשרות להישאר, ולכן ממשיך במבוקשי- הב נא לי במטוטא  ממך אחת מהגרוטאות שיש לך באורווה, כלומר מכוניות במוסך. הוא מסביר לי בסבלנות נחרצת שזה אימפוסיבלה. ואני מבקש. מה יש לי להפסיד? את כבליי? הוא מרחיק את שפמו מהסיטואציה בשל שיחה לסלולרו. הוא חוזר, כדי שאתן לו שוב את ה'מוצ'ו אינטליחנסיו', הוא צוחק, מחליק לי כאפה נעתרת ומעדכן לעלות לג'יפ גדול שיקח אותנו להחליף מכונית.

לא יודעים מה קדם למה, הביצה להחלטה להחליף לנו מכונית, או התרנגולת לגיוסו הרגשי, אבל אנחנו נלקחים למלון שלא ראיתי בדרך למלון אליו היו מועדות פני.

שם, פקיד קשוח רוצה לדעת מה היה. עונה לו בשיטת הישראלי שב- 1984 הבעיר רפוחיה- צריף-עץ למטיילים בפארק בצ'ילה: כשנשאל איך קורה דבר כזה, פצח בשטף טענות של איך זה שבונים צריף רגיש לאש. אני פוצה במונולוג שבו אנחנו נוסעים בשובה ונחת לתומנו, בשום אופן לא טמטומנו, המכונית מתפנצ'רת, הקארטר נושק את הקרקע, ולאור זאת אנחנו תובעים, עכשיו, מייד ובדיעבד מכונית חליפית, גם אם היא קטנה יותר, אבל אז נרצה את הפרש הכסף, ומכיוון שאנחנו מחזירים רכב מלא דלק את שווי המיכל, וגם כן, תוספת של יום בשל ביטול זמננו – כלומר של ה', הוא קונסלטנט. זמני שלי, אני הראשון להודות – חסר ערך. לכן מנסה לשוות לו טעם.

הבחור שנותן לי להזיע בספרדית, גוער בנו איך אנחנו נוסעים בכזו דרך. ה' באצילות אפולוגטית שאינה מתנערת מאחריותנו לחירוב האוטו, מבהיר, שאף אחד לא עידכן אותנו שהדרך לא ראויה.

הפקיד מתרצה להקצות לנו מכונית אלטוס 1100 קטנה. משלוש דרישותי ייענה לכך שירשום את מהלך העניינים בפירוט, כולל הפרשי טנק דלק של 10 ליטרים לטובת הפולו, אין בסמכותו להחזיר לנו על גירדוש [מה ההיפך מ'שידרוג', קיבינימט? שינמוך?] הרכב, ולא על אובדן הזמן.

בינתיים, אני מתיידד עם פקיד אחר שרוצה לתרגל אתי את האנגלית שלו, מצהיר על חיבתו לליאון יוריס והספר אקסודוס. אני מבטיח שאם הסיטואציה תגמר בטוב אשלח לו עותק. אני חייב לו. אז מסתבר שגם הקשוח יכול היה לבצע את השיחה באנגלית.

לא אכלנו צהריים, ה' מנסה לארגן אוכל מהמלון, סנדביצ'ים, משהו – אין עם מי לדבר עד ארוחת הערב. מה, הם חושבים שהם בבית הבראה בזכרון?

5 וחצי, אובדן של 3 שעות ונוחות רכב לטובת חלופי מעאפן, ווי אר היטינג דה רואד אגאין. בלי שאכלנו. ה' עם ארשת רצינית. אני צוחק. נוהג וצוחק. ההקלה המתוקה של אחיזת הגריד מחדש. כל אחד מלטף את פרודות האירוע כפי שהוא חווה מגזוזטראת תפישתו ואישיותו.

כביש הררי יפהפה. מגיעים לצומת ההחלטה האם לפנות לניקרו. כאמור, ה' רוצה לראות אותה. אני, בהשפעת אירועי הצהריים לא מתנגד. נוסעים 12 ק"מ מהכביש, נחמד. מיותר. אוכלים במסעדה ארבע מנות אורז. חוזרים.

ב- 8 מגיעים לעיר מנזייו. מצאנו את המלון היחיד בעיר, זול ביותר. שואל את ה' מה עמדתו. אני מעדיף להתקדם עוד 140 ק"מ – להיות ב- 10 בלאס טונאס. ה' מצוברח. את שיחת הנקבות שלנו - יחסינו מ-אז-ל-כאן, רק נטול המעשיות הנשית, נשמור למחר.

בקושי מוצאים קאסה פרטיקולר. נוחתים על משפחה שנערכת לכבודנו, תולים את הכביסה בארון הבגדים, מכוונים אליה מאוורר בכינון ישיר, מחנים את המכונית בחנייה פרטית בתשלום אצל השכן – גם הוא צריך לגזור קופון ממתקפת זוג תיירים שלם, ששית התריסר, את לוס טונאס. עושים סיבוב בעיר, אוכלים רע ומיותר, ומתרסקים.

בין יתר חסרונותי, ובשום פנים לא הגדול שבהם, ישנה הבחינה. המבט הלא מרפה. השיפוטי.

שבת, 8:30, בנשלי שופט. כדורגל. ילדים. ליד הבית.

מגיע באיחור, מתיישב עם תיק המחשב בהתנתקות מתנשאת, או בהתנשאות מנותקת - לא זוכר, ליד אבא'לה שמכיר ממשחקים קודמים.

באופן יחסי ומוחלט המשחק טוב. כלומר, באופן יחסי למשחקי ילדים קודמים בהם צפיתי, ובאופן מוחלט אם אחד מהפופאלעך הנוטלים חלק בהתרחשות הוא השמענדריק האישי שלך. שאם לא כן - איך אומרים צעירים - חבל על הזמן. מכיוון שזקנים - חבל על הזמן, במובנו המקורי של שבת בבוקר.

אמא היפר-אסרטיבית מהאורחים, נתלית על הגדרות, מעודדת בספרדית מדוברת על מצע צרחות הנעות מ-מעוררות התפעלות אודיופונית, דרך קנאה פיזיולוגית וכלה באי-נוחות אקזיסטנציאליסטית - חור בראש, שוקל התאבדות. האמת - לא ממש, משעשעת, נותנת צבע, כלומר מוסיקה לסיטואציה.

האבא'לה שלימיני צופה כעורב במהלכי המשחק תוך שאיבת קפה שחור וחיסכון בגפרורים- מצית בנחישות קנט אחת בקודמתה. כדי להכניס טעם, מלח, עיניין, או סתם לתבל את שיעמום הרוטינה או אולי להקל על שימור הפרוצדורה, מפצח גרעינים בנחרצות שנדמה שבריאות מס' 7 מקומיים- בנו, או לפחות הצלחתו במגרש, תלויה בהתמדתו האבהית.

בשלב כלשהו הוא זורק אמירה כאילו לא לי, למרחב כזה, שתמציתה 'השופט בהתחלה היה מקפח אותנו, אבל מאז הוא השתפר'.

כתגובה, אני נוקט בטקטיקה שהסבתא של השופט הפעילה כאשר גילתה שבנה- אני, מפלח (- מפחת, מקל, מעדן: 'גונב!', זו הטרמינולוגיה, עם כל הצער, ואין אחרת) לה כסף מהארנק הטמון במגירה האמצעית מתחת לשאפקאלע במטבח, ורוכש בממון אצל שקולניק, זלמן שקולניק, ארטיק לימון; היא הפטירה לכיווני בטון אפוף שרעפים פילוסופיים: "לא על כל מה שאני רואה אני מגיבה." בום, שלאק, בין העיניים! ריטה, אמי, היתה מעשית. יישמית. מאלה שלא תמיד דחוף להם להדביק אידיאולוגיה לפעולה. בבגרותי הייתי אומר לה, 'ריטה'לה, את כל כך פרקטית, שזה כבר לא מעשי.' השוס, הדרמה, מבחינתי, היתה האמירה נטולת המעשה, ההצהרה שלא הועמה על ידי פעולה. הפתיחות האקדמית המפתיעה, המטאפיסיות המתנחשלת, הערטילאיות הרוחנית הרועמת הזו, הכה בלתי צפויה שהכתה בי בכזו עוצמה שנגמלתי, מיידית, מחמיסת מטבעות והמרתן בממתק הקפוא. כך חוויתי את הטרנספורמציה האישית שכולם מייחלים לה: בעקבות אמירה, הכרה, עברתי טוויסט תודעתי, ממרחב חיים אחד למשנהו: מחיי פשע להוגנות, מהתמכרות לגמילה ושליטה, מפראות בלתי נשלטת לריסון, ממשקל עודף לאופטימלי (לאורך זמן), מבזבזנות-מחסור לחסכנות-שפע, משטחיות עצלה להרחבה אקדמאית, מהיפראקטיביות גסת-רוח לחנאנאיות מעודנת, מחרדה לשלוה, מדכאון לאור. אפוקליפסה - גאולה מהמציאות המוכרת לנו, כנשאף היום - עכשיו, מייד, בדיעבד! וזאת, בהנף הבל פה.

בקיצור, חליק מפלצף עד ההדרדרות הבלתי נמנעת בהמשך, חלה התחממות גזרתית ביני ובין אבא'לה. תחילתה של ידידות מופלאה. מסדר FTF- אחווה פאטרנאלית טריבונאלית; התקרבנו לטווח חיכוך ירכיים, האחד של רעהו, קומראמדי וירטואלי מועצם של יציעי עץ. בעודו מחבק אותי הוא ממתיק לי, שבניגוד למקצוע השיפוט, הוא, כנהג סמי-טריילר אסור לו לטעות. אני למד שהוא מסיע את בנו לכל אימוני ומשחקי הקבוצה מעיר הספר בה הם גרים. אני, אינסטינקטיבית, יורד מהיציע למגרש - משומע מנותק הופך למעורב ונשאב להתחבטות האם לפתח רגשי אשם או לפרוץ ברגשי נחיתות על הזנחת ילדיי. הוא מאבחן שהילד הוא שילוב הכישרון האלונמזרחי עם ניחוח הרוננחרזי. שוין. ואז, ספק מוסיף, בטוח מתרה, אך בפרסונה הלא-נכונה "אבל הכל תלוי רק בו", וגם סופח את אהדתי על כך שאת המירב, מיטב יכולתו הוא משקיע. מעדכן ש"הילד הוא לא כזה תותח בלימודים, כשמוציא 70 אני מרוצה, וב-40 יושבים לתקן." אני מברר איתו האם הוא, האב, היא הגרסה של יעקב בוזגלו, דודו בניון או זאב ברקוביץ- "אני מאחוריו" משיב לקונית. ומי שלא בקיא באקטואליה של כדורגל ארצישראלי - לא נורא, שלא יטרח לברר מיהן האושיות שאינן קריטיות להמשך העלילה.

אחרי 2 גולים ו-30 דקות, כדור נבעט ופוגע בשחקן אורח. באופן מרהיב, כים סוף הנבצע על ידי משה לשניים, כעוגה בספר של מאיר שלו אבא עושה בושות, היקום המקומי (-אוקסימורון, לא?), כמה עשרות הורים נחלקים לשניים: המארחים שתובעים את הצדק על נגיעת היד, והאורחים את עלבונם על הקיפוח שבפסיקה. מה עם איזה, צדיק, אידיוט, אורח שיגיד 'אכן, היתה יד'? או איזה בוגד, עוואר מקומי שיצהיר 'לא, לא ראיתי יד'? אין מצב. יש סדר עם הפרדה מובנית כפלח הימני מהשמאלי בישבן של אינסטלטור - מאובחן: מי שנפגע מהפסיקה שולל, ומי שנהנה מחייב.

 לקראת סיום המשחק משחרר לאבא: "צ'מע, אני מכיר את השופט", "יודע, יודע" לא נותן לגמור משפט, "תאמין לי" אני עומד על שלי "הוא אידיוט גמור, חמור מדופלם, וגם כן יש לו לקות ראייה, עוד מילדות", "לא, לא, לא" הוא ממאן להאמין, מתעקש לנחם - מאיפה לו לדעת, הוא מכיר את בני? - ולא נותן להשלים את הפסקה. "אני אומר לך, אני יודע עם מי יש לי עסק, ממקור ראשון" אני ממשיך בנחישות "האמא זונה, האבא מובטל, שיכור, לא רואה כלום, לא קורא בלי משקפיים ואפילו להשתין ברצף הפסיק, אלא בטפטוף" הוא עושה תנועות דחייה בידיים, ואני מנסה להגיע לפואנטה שכורעת, אובדת, תחת הפתיח מסיט תשומות הלב והתודעה: "השופט אולי לא רואה, בטוח טועה, אבל זה לא קיפוח." ברמת מוכנות הקשב, נמנעתי מלהגדיר לו שקיפוח/העדפה זה לראות ולהחליט למנוע/לתת את מה שתואם את הראייה וזאת בהתאמה לתפישה אישית שלילית/חיובי מקדמית, של המקפח/מעדיף. לא פייר כלפי הקוראים באוף-ליין בחסות מזגן להתמודד עם משפט כזה, אז להטיח אותו בשבת בבוקר? בטריבונה? "לא, לא" מעודד אותי אבא'לה "כמו שאמרתי לך, בהתחלה קיפח, מאז, השתפר, תפס ניסיון." וויתרתי, שכנע. צודק. התחבקנו, נפרדנו.

כולם, כולנו, מתמירים תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסאלית. האם ידידי (הפוטנציאלי, אנחנו עוד לא ממש ידידים) זה מקרוב, נמנה על אלה שמטושטשת להם האבחנה בין רצון אישי, למאורעות בלתי תלויים בקיומם, אוניברסאליים? הם חושבים שיכולים לרתום סבירות אוניברסאלית ולרתום אותה לעצמם, אישית? בכל מקרה, אגלה נדיבות ואשלח לו טפסי הצטרפות ליציע הצופים בתפישות מציאות, אלה הרואים ב'קיפוח' ובירידה ברמת חיים המנותקת מכוונה אישית היינו הך, מקסימום סמנטיקה שולית, מינורית, וורבלית. המנוי כולל גם נגישות לתא-צפייה המשקיף על המציאות ומייצר תפישה המקדשת את התיחזוק הרגשי כמניע ל/מניעה של פעולה. הפעולה המיטיבה עכשיו, מייד, ובדיעבד את מצבנו הרגשי. אלה עם ההתנייה הבונה תפישת מציאות אישית המכוונת מסיפוק רגשי. מה יש? שייהנה עם צופים עמיתים מהז'אנר, המתהדרים באינטליגנציה רגשית, תודעה רחבה, רגישות - מצבי רוח תנודתיים, תגובתיים לחיוויי הסביבה שמתורגמים ישירות, מיידית, להפחתת/העצמת ערך עצמי. ומה עם שימוש ובניית מיומנויות לבחינת תמונת מציאות בכלים שתוצאתם אינה תלוייה מיידית ברצון אישי, בתחזוק רגשי, אלא הערכה אפשרית דומה של אחר, חיצוני לסיטואציה? זה היציע ממול, לחסרי המודעות הרחבה, קהי הרגש. טלויזיה שחור לבן - סבנטיז. המאה הקודמת. פאסה. נאו, איט איז דה ניו אייג' ארה. 'הכל נכון, וכולם צודקים' כמו שמתעקשת חברה. תפישת המציאות כרהיט מודולארי, קונפקציה של דו איט יורסלף. לא לבלבל עם רציונל.

בחלוקה שטחית של הסוציואקונומיקה המקיפה אותי, הבוגרת, השבעה, ניתן לחלק (גם) ל: 1. 'מוטי דיכאון', 2. 'מוטי חרדה', 3. 'נטולי דיכאון או חרדה'. בבחינת התכולה, עולה עובדה מרתקת, שבעדות עצמית וכן תיוג חובבני של אנשים את מכריהם, הקבוצה השלישית אינה מבטלת בשישים, כצפוי או לפחות בנשאף, את השתיים האחרות.

האם יש לכך קשר לתוצר בניית מיומנויות טיפוח השקפה מהגזוזטרה האישית רגשית? האם ריבוי החרדים, דיכאוניים, קשור לתפישת מציאות מפותחת רגשית, רחבה תודעתית, כזו המייחסת להתכווננותה, מוכוונותה, השפעה על התרחשויות במציאות? האם נטייה לתחזוק מיידי של טוויסטים רגשיים, שאיפה לפתרונות קסם נוגדי באסה, כמיהה לסיפוקים והקלות מיידיות בהלימה לחששות ומלנכוליה? הייתכן שווירטואליה בתפישת מציאות רתומה לשירות תחושות אישיות בשם 'החופש להרגיש' באותה עת ממש מעניקה כבונוס, און דה האוס, אונתולוגיה פיסית, קיימת, מתמשכת של צער, אכזבה, תסכול ומינוי של קבע למועדון המאבק במלנכוליה ו/או החרדה, וזאת בעקבות הפערים הבלתי נסבלים?

האם אני רומז לקשר בין תפישת מציאות מוטת תחזוק רגשי לדיכאון וחרדה?

כותב באלקלעי, הקפה. שני מטר מאחור, צעירה בת-דור 'שחלותיי כמצפן עֶרְכִּי-קיומי', נאבקת ברשת האינטרנטית המסרבת להגיע אליה ללפ-טופ. במקביל, בתנועת התסכול הנייד שלה מועף מהשולחן בואכה הקרקע. מושיט לה אותו, ועל הדרך יועץ לה איך ללכוד את הרשת הסוררת הזאת. כשמצליח, בהשראת הפסקה הבאה, מציע לה, בשאלה לא כקביעה - "בגידת הטכנולוגיה?", כותרת משתתפת לסיטואציה, כשחוסך ממנה את תעוקת הפירוט על הטלפון המתפרע שלא מציית לנוחותה אלא נכנע לגרביטציה, והמחשב המרדן, שאינו שועה לצורך הרגשי שלה ומתכופף באטימותו לקלישות מיומנות מפעיליו ולמגבלות האלקטרוניקה. "וואללה" היא מאשרת "הטלפון והמחשב שלי מבאסים אותי".

  ו-זה קורה שעתיים אחרי ישיבת הבוקר היומית, בה השכלתי בידיעות תל אביב, על משנתה של ליהיא לפיד שממליצה על חמישה דברים ש"כדאי שגברים יבינו שצריך להגיד לנו כשאנחנו מתלוננות: 1. זה מזעזע, 2. מסכנונת שלי, 3. דבר נורא כזה לא שמעתי, 4. איך דווקא לך זה קורה? 5. את גיבורה, נפלאה ונהדרת." יכול להיות שהם, כולם, יחד, היו, אתי, באותה ישיבה? קראו והפנימו את המלצות ניהול האינטליגנציה הרגשית? אלטער קאקער שכמוני, ככל הזכור לי, בפעם האחרונה שחירבנתי בצוותא, בקבוצה, בחברת חרבטניקים, חֲבֵרים, מְחַבְּרים- שוזרים ישבן לתחת תוך ניהול שיחות-על מופרכות, מתונות קול עם הפרחות תחת ריחניות רועמות, במרחק הערכת תפוקה והרחת תוצרת היה, כמדומני, בלגונה קולאראדה, בוליביה. עם ארז ו-יוסי, כשהיינו ישבנים מתוחים, אופטימיים, גמישים, מדיפי פרפום, חסונים, מעוטי שאלות ועתירי תשובות. נחרצים. לא ט/תועים, רגישים, לא כמו היום.

מה שמעורר בי את הסוגיה הביוטכנוסופית, האם מערכת ההפעלה הרגשית המותקנת בשחלות, מחלידה?

23/5/2009