שלום לכולם, שמי שוש ואני חדשה באתר, להיכרות אני ששולחת משהו לתשומת לב.
מילת נשים/דנה מידן
(בד"כ אינני קוראת עיתונים אך בהמתנה לקבל את המכשיר פלפון של תמיר בני(בסלקום), קלטה עיני את צד העיתון אשר היה מונח על השולחן,כתבה קטנה, צדדית בדף שלפני האחרון שלא השאירה אותי אפטית לחלוטין, ואני שואלת איפה אנו חיים.....הרגשתי חייבת לשתף אותכם חברים.
והנה הכתבה כלשונה.
בשולי עמוד החדשות התפרסמה ידיעה קטנה, על נערה בדואית שהגיעה מדממת לבית החולים סורוקה, לאחר שאביה מל אותה, מצבה הדרדר, היא איבדה את הכרתה, הגניקולוגים עמלו קשה כדי לאוששה, וכעבור יומיים היא שוחררה לאוהלה. הנערה הזאת לא יוצאת לי מהראש, והתהיות מטרידות: מה קרה לה לאחר האישפוז, איך מתייחסים אליה בני משפחתה, מה עובר על אחיותיה הצעירות, שהסכין ממתינה גם להן, ואיך ייתכן שמדינה נאורה מאפשרת התעללות נוראה כזו. בטיולי הג'יפים הכל כך אהובים על הישראלים, אנחנו חולפים לא פעם ליד איזה מאהל בדואי באמצע שום מקום, מצחקקים על הגברים המתחתנים עם כמה נשים, מביטים על הנשים העטופות שחור, אבל האם אי פעם עצרנו את הרכב הממוזג ושאלנו מה לעזאזל קורה כאן לילדות? האם עובדים סוציאלים, רשויות הרווחה והמועצה לשלום הילד מגיעים לביקורים סדירים במאהלים הנידחים הללו, מקשיבים לקולות ולמצוקה? האם הדי הפחד של הנערות העומדות בפני מילה מגיעים אליהם? הרי זו התעללות של הורים בילדותיהם בדיוק כמו האמהות המתעללות מבית שמש, מירושלים ומנתיבות, שהרעידו מדינה שלמה. קשה לתפוס איך ייתכו שהורים ייכרתו לנערה את הדגדגן ויתפרו את שפתי איבר מינה, כדי שלא תיהנה חס וחלילה מיחסי מין. נסו רק להעיר, בשיא העדינות לבנות ה-16 הפרטיות שלכם משהו על פריט בלבושן או על התנהגותן, ותחטפו נאום חוצב להבות על זכויות הילד, על זכויות האישה ועל הקידמה. והנה, במרחק כמה קילומטרים חיות נערות שהוריהן מסרסים אותן כאילו גופם הוא קניינם הבלעדי, שלא לדבר על העובדה שהם המופקדים מטעם עצמם על חיתוכו ותפירתו של איבר המין, בתנאים היגיינים מזוויעים, תוך סיכון נפשותיהן של הנערות חסרות האונים. מדינות המערב אוסרות מילת נשים באמצעות חקיקה, אל אלמלא נכשל האב הזה במילת ביתו, והיא לא היתה מגיעה לחדר מיון, לא היה הנושא עולה על סדר יומנו העמוס, והמשטרה לא היתה פותחת בחקירה. מילת נשים אינה צו דתי ואינה מוזכרת בקוראן. זהו נוהג המקובל בעולם המוסלמי. הסופר חיים באר סיפר פעם כי פגש במצרים פרופסור מכובד, ושוחח איתו על תופעת מילת הנשים הרווחת בארצו, "מילא שאת אישתך קיבלת כך - אך האם תרשה שבתך תעבור גם את זה?", שאל באר, והפרופסור השיב: "כן!, מה אני צריך שהיא תקפוץ כמו זונה ממיטה למיטה?". הרופאה המצרייה ד"ר נוואל א-סעדאווי לוחמת במשך שנים כנגד התפיסה המקוממת הזו, בגלוי ובקול רועם. בקרב הבדואיות הישראליות עוד לא קמה לוחמת אמיצה כמוה, לכן אנחנו, נשים וגברים כאחד, חייבים לשמור על הילדות הללו מפני המעשה האכזרי שמעוללים להן הוריהם, לא להרפות לחנך ולהסביר. לאב הבדואי שמל את ביתו לא היה ספק בצידקת מעשהו. ברור לו שהנאה מיחסי מין עלולה לדרדר את ביתו לחטאים נוראים, ועל כן מוטלת עליו חובה להתערב בבריאה ולכרות לה את הדגדגן. הנערה הכואבת והמפוחדת אינה משתפת פעולה עם המשטרה. היא ויתר הצעירות האומללות שאבותיהן הם האדונים שלהן כבולות ושותקות. אנחנו חייבים להיות להן לפה, לזעוק את זעקת כאבן והשפלתן, להגן על זכותן לשלמות גופן, למילוי רצונותיהן ולהנאותיהן.