כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    תכנים אחרונים

    7 תגובות   יום ראשון, 16/1/11, 21:54

    הי חברות וחברים,

     

    לא נכנסתי לקפה הרבה זמן. זו לא הייתה חופשה מתוכננת וגם לא פרישה, זה פשוט קרה. למעלה משנתיים השתדלתי לכתוב שלושה פוסטים בשבוע לבלוג ופתאום בבת אחת נגמרו לי הכוחות. בהתחלה חשבתי שזה עניין של כמה ימים וכמו שאתם יודעים זה נמשך הרבה יותר.

     

    אז ראשית אני רוצה להתנצל בפני הקוראים שניסו וחזרו לבלוג כמה פעמים והתאכזבו לראות ששום דבר לא התעדכן. הייתי צריך לכתוב הודעה מסודרת ואני מצטער שלא עשיתי זאת. התירוץ שלי הוא שלאורך כל התקופה חשבתי שאוטוטו אני חוזר.ולכן אין צורך בהודעה.

     

    בינתיים הימים התקדמו עד שלבסוף הבנתי שאני לא נהנה יותר והגיע הזמן לעשות משהו חדש. כרגע אני כותב לכונן וכשעולה לי רעיון אני שולח טור לעיתון, לא משהו מסודר אבל בערך פעם בשבועיים שלושה. התלבטתי אם להעלות את הטורים לבלוג בקפה ולבסוף החלטתי שאני לא רוצה במחוייבות כי זה אף פעם לא נגמר ברק להעלות - תמיד צריך לערוך ולשפץ וכרגע אין לי עניין לעשות את זה.

     

    לסיום אני רוצה להגיד שברוב הזמן נהניתי מאוד מעריכת הבלוג, מהכתיבה ומהתקשורת עם הקוראים, ולכל מי שאוהב לכתוב אני ממליץ מאוד על החוויה. תפתחו בלוג בלי שום יומרה, אל תתעסקו בכמה אנשים קוראים אתכם והכי חשוב אל תבזבזו רגע אחד בלחפש קוראים מחוץ לבלוג. רק תכתבו ותהנו, השאר יבוא מעצמו.

     

    מי שמעוניין להשאר איתי בקשר מוזמן לעקוב אחרי בטוויטר:

    http://twitter.com/ezra_ohayon

     

    או לשלוח מייל לעזרא נקודה אוחיון בג'ימייל נקודה קום.

    דרג את התוכן:
      3 תגובות   יום ראשון, 17/10/10, 21:24

      השבוע התלבטתי כיצד לפתוח את הטור: אם להתחיל בסרט המצליח "הרשת החברתית" על הקמת פייסבוק או בציטוט מהספר "הגן האנוכי".

       

      מבחינת הרייטינג עדיף הסרט על פייסבוק. חייו של מייסד החברה, המיליארדר בן ה-26 מארק צוקרברג, מעוררים עניין רב. לא נרשמו מקרים רבים בהיסטוריה בהם הצליח בחור צעיר לשנות את ההתנהלות החברתית של חצי מיליארד איש בשבע שנים. סרט כזה ודאי סקסי יותר מספר על האבולוציה שכתב פרופסור בריטי לפני 35 שנה.

       

      אך כשצוללים לעומק, מתברר כי ספרו של ריצ'רד דוקינס יכול לתת פייט לסרט על צוקרברג. מכיוון שלא הצלחתי להחליט, בחרתי לכתוב טור שמתפתח בשני קווים מקבילים. גם הספר והסרט מובילים לאותו הרעיון בנוגע להשקעות: מתודת ההשקעות של כל אחד מאתנו היא תהליך התפתחותי.

       

       

       

      לפי "הגן האנוכי", החיים החלו מ"מרק חלבונים". לחלק מהחלבונים היתה השפעה מיוחדת על חלבונים אחרים: הם גרמו להם לשנות צורה כך שייראו וינהגו כמותם. דוקינס קורא להם המשתכפלים הבסיסיים.

       

      לצורך העניין, משתמשי פייסבוק הם כמו אותם חלבונים - כל משתמש משפיע על הסובבים אותו וגורם להם להפוך בעצמם למשתמשים. למשתמשי פייסבוק קדמו המשתמשים בשירותים בסיסיים יותר כמו Windows Messenger, ואולם כשאלה באו במגע עם משתמשי פייסבוק הם נבלעו ושינו צורה - הם נהפכו למשתמשי פייסבוק בעצמם.

       

      אותו תהליך אבולוציוני מתרחש גם בקרב משקיעים. החומר האורגני ב"מרק ההשקעות" הוא מי שברשותו כסף או רכוש. בשלב כלשהו פוגש המשקיע הבסיסי רעיונות חדשים או משקיעים מתוחכמים ומשנה את דרכיו - המשקיע הבסיסי מת, ובמקומו נולד משקיע מפותח.

       

      נניח שמשקיע בסיסי לקח לידיו עותק של TheMarker וקרא את הטור שאני מפרסם מדי שבוע. נאמר שהוא חשב ברצינות על העצות שבטור והחליט להתמקד במספר מצומצם של תעודות סל זולות ורחבות. אם היה לו קצת יותר מזל, הוא עשוי היה לפגוש בוורן באפט ולהפוך בהדרכתו למשקיע עשיר. בכל מקרה, לאחר כל אחד מהמפגשים מת משקיע בסיסי ונולד משקיע מסוג אחר.

       

      הדוגמה שהבאתי עלולה ליצור אשליה שמדובר בהכרח בתהליך חיובי. מה שמזכיר לי סיפור ישן על דוגמנית שהציעה לאיינשטיין לעשות יחד ילדים "שיהיו יפים כמוני וחכמים כמוך". הוא ענה: "ואם ייצא ההפך?"

       

      האבולוציה של המשקיעים הכלכליים לא יוצאת דופן, וגם אותה לא מנחים עקרונות מוסריים או שאיפה ליצור עולם טוב יותר.

       

      מדי פעם מתפשט טרנד השקעות חדש. לפני שאתם מצטרפים לאסכולת השקעות חדשה, בדקו היטב אם היא מתאימה לאורח החיים, לאופי וליעדים שלכם.

       

      ***

       

      התפרסם במקור בעתון דה-מרקר

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שלישי, 12/10/10, 00:03
        בשביל להיות עשיר צריך לשנות קודם את התפישה

         

        בארה"ב מתנהל בימים אלה ויכוח סוער בשאלה איזו רמת הכנסה הופכת אדם לעשיר. ההשלכות הן משמעותיות - העשירים יצטרכו לשלם בקרוב שיעורי מס גבוהים בהרבה מבעבר.

         

        נשיא ארה"ב ברק אובמה, שמוביל את החקיקה לשינוי מדרגות המס, התמודד כבר במערכת הבחירות לנשיאות עם השאלה הזו. בעימות טלוויזיוני בין אובמה למועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין עלתה השאלה איזו רמת הכנסה שנתית מבדילה בין מעמד הביניים למעמד העשירים. מקיין ענה בלי להתבייש שמדובר בהכנסה שנתית של 5 מיליון דולר, ואילו אובמה טען שהרף הוא שכר של 150 אלף דולר בשנה.

         

        אם נאמין שהשניים הציגו את השקפתם, ולא את דעתם של יח"צנים - אזי ניתן לייחס את הפער לרקע שלהם. מקיין הוא בן של קצין בכיר מאוד בצבא, ואשתו עתידה לרשת של מאות מיליונים. אובמה, לעומתו, גדל במשפחה חד הורית ונאלץ בעבר לקחת הלוואות כדי לממן את לימודיו במוסדות יוקרתיים.

         

        מעטים מגדירים את עצמם עשירים. כל אחד חושב שהוא צריך להרוויח פי שלושה משהוא מרוויח כעת כדי להיות "מסודר" - וזה לא משנה אם ההכנסה החודשית הנוכחית שלו היא 3,000 שקל או 3 מיליון שקל.

         

        בעיה נוספת בתפישת העושר נובעת מהאשליה שיוצרת התקשורת לגבי חייהם של מפורסמים. בר רפאלי, שחר פאר ואפילו מייסדי icq התפרסמו כמי שמרוויחים סכומים גבוהים - אבל לא די בכך כדי לענות על השאלה היא עד כמה הם עשירים.

         

        במרבית המקרים כוכבי בידור ושאר מפורסמים עשירים הרבה פחות משנדמה. מעט מאוד אנשים שהתפרסמו ככוכבים בתחומים שונים מצליחים לשמור תזרים מזומנים גדול לאורך זמן.

         

        הפילוסוף ג'ון רולס טבע את המונח "מסך הבערות". הרעיון הוא כזה: "חשבו כיצד הייתם מחלקים את העושר בעולם אילו ישבתם מאחורי מסך בלי לדעת היכן ולמי תיוולדו".

         

        אל תראו בי שונא עשירים, זה לא העניין. הלקח שניתן להפיק ברמה האישית מהרעיון של רולס הוא שאנחנו צריכים להפסיק למדוד עושר באופן יחסי. עלינו למצוא הגדרה שתהיה נכונה לכל אדם - בין אם הוא חבר של אובמה ובין אם הוא חבר של מקיין.

         

        הכיוון צריך להיות אורח חיים שמקטין את התלות בעבודה. הגדלת הכנסה פסיבית היא אפשרות אחת, אבל היא לא מספיקה מכיוון שמבחינה מעשית אי אפשר שכולם יתקיימו מהכנסה פסיבית - מישהו צריך לעבוד. אפשרות מלהיבה יותר היא שנייצר בעצמנו את מרבית הדברים שאנחנו צורכים.

         

        מבחינה טכנולוגית, ביטול הצורך בעבודה אנושית לסיפוק של מרבית הצרכים החומריים קרוב מאי פעם. בקרוב, כשנרצה חולצה, נבחר עיצוב, נלחץ על כפתור, ותוך כמה שניות היא תהיה מוכנה. בינתיים זה נשמע קצת כמו מדע בדיוני, אבל זהו רמז טוב לגבי הכיוון שבו כל אחד מאתנו יכול להתחיל לצעוד כבר עכשיו כדי להיות עשיר.

         

        ***


        התפרסם במקור בדה-מרקר

         

        הכותרת של העורך ואני מרגיש צורך להתנצל עליה אבל תודו שהיא מושכת רייטינג. חוץ מזה אני מקווה שתהנו מהפוסט.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום ראשון, 3/10/10, 18:45

          מצגת נחמדה שבה נתקלתי לא מזמן נפתחה בשאלה: "מי יודע מה גרם לנפילתה של ברית המועצות, מעצמת על ששלטה ללא עוררין במזרח אירופה ובחלקים מאסיה במשך עשרות שנים?" השקף השני המשיך בשאלה: "מדוע ירד מדד דאו ג'ונס ביום שני אחד ב-1987 - יום שני השחור - ביותר מ-500 נקודות?" התשובה בשקף השלישי היתה: "אף אחד לא יודע".

          אף אחד לא יודע מכיוון שהחברה האנושית והמערכת הכלכלית, ככל מערכת שיש בה מספר גדול של שחקנים, הן מורכבות מכדי שנוכל באמת להבין אותן. כל התיאוריות לגבי נפילת ברית המועצות או הדאו ג'ונס מצליחות ברובד מסוים של הסיפור ונכשלות ברבדים אחרים.

           

          בהכללה אפשר לומר שכדי להתמודד עם המורכבות של העולם סביבנו פיתחנו שתי גישות עיקריות. האחת היא הגישה הרוחנית, שנשענת על אמונה בכוחות על-טבעיים. הגישה השנייה היא הגישה המדעית, שבבסיסה ההנחה כי התיאוריות שלנו ישתכללו וילכו עד שיתגברו לבסוף על כל הסתירות.

           

          עם זאת, נדמה שמתפתחת גישה שלישית שמקבלת את המורכבות כעובדה שאין לשנותה. מבני על ימשיכו לקרוס בפתאומיות, ובאותה הפתאומיות יצמחו במקומם מבנים חדשים. לא האמונה ולא המדע יוכלו לשנות זאת. להפך, ככל שנשתכלל ונבנה מערכות מורכבות יותר, ההתפרצויות הפתאומיות ייעשו שכיחות יותר.

           

          הדרך הנכונה עבור ארגונים להתמודד עם הגידול במורכבות, לפי גישה זו, כוללת מעבר מארגון היררכי לארגון כאוטי, שמונע על ידי מטרות וערכים משותפים. די הוק (Dee Hock), מייסד ויזה, חברת האשראי הגדולה בעולם, הוא אחד הדוברים הבולטים של תומכי הגישה הזאת, ומי שנתן לה את השם כאורדיק (Chaordic) - שילוב של כאוס וסדר (Order).

           

          הארגון הכאורדי הראשון

           

          הוק מסביר כיצד נולדה תעשיית האשראי בשנות ה-60. כל בנק הנפיק אז כרטיס אשראי משלו, והתעשייה כולה סבלה מהפסדי ענק. הוצאות תפעול יקרות, חלוקה רשלנית של כרטיסים ושיעור בלתי נסבל של הונאות הפכו את מימוש רעיון התשלום במטבע דיגיטלי לעניין בלתי אפשרי עבור החברות.

           

          בנק אוף אמריקה, מהבנקים הגדולים בעולם, התייאש גם הוא מהניסיון להקים חברת אשראי משלו - Americard. הניסיון הכושל הוביל לחובות כבדים לזכיינים ולסערה ציבורית, שבעקבותיהם החליט הבנק להעביר את פעילות האשראי לוועדה חיצונית בהובלת די הוק, שאיגדה את כלל הזכיינים.

           

          נציגי הוועדה החליטו להקים פלטפורמה לניהול פעולות אשראי שתהיה בבעלות שווה של כל הזכיינים. מטרת הארגון היתה לקיים תחרות ודיאלוג בין כל הזכיינים. הדרך שבה הם בחרו לעשות זאת היתה כזו: מצד אחד כל זכיין יתחרה עם הזכיינים האחרים על לקוחות, ומצד שני כל הזכיינים מחויבים לשתף פעולה כדי שהסוחרים יוכלו לגבות כסף מארגון האשראי - לא משנה היכן הונפק הכרטיס. הארגון הזה הוא חברת ויזה, שב-2009 ניהלה עשרת אלפים פעולות בשנייה בהיקף של 4.4 טריליון דולר בשנה.

           

          ויזה, על פי די הוק, היא חברה כאורדית, חברה נטולת סדר שמונעת על ידי מטרה וערכים משותפים. המתח בין כאוס וסדר יוצר את החדשנות הנדרשת לצמיחת החברה, והמבנה הרשתי הופך אותה לעמידה בפני משברים.

           

          היתרון שבפשטות

           

          אנחנו כפרטים לא יכולים להפוך לחברה בעלת מבנה מתוחכם כפי שמציע די הוק. הלקח שלנו הוא הפוך. כדי למנוע קריסה בלתי מוסברת כמו זו שחוותה ברית המועצות אנחנו חייבים לבנות לעצמנו מערכת כלכלית פשוטה ככל האפשר, כזו שאפשר לנהל ביעילות.

           

          אלא שלעתים קרובות אנו מתפתים להכניס לחיינו מורכבויות מיותרות בדמות ניהול מבוזר של התיק הפנסיוני, לקיחת משכנתאות מתוחכמות או צריכת מגוון רחב מדי של שירותים. התוצאה: בזבוז של משאבים והפסדים גדולים. מערכת פשוטה תעניק לנו יתרון שאין למערכות מורכבות: היכולת לפעול בהיגיון - יכולת אנושית מוכחת להפוך משבר למנוף של צמיחה.

           

          ***

           

          התפרסם במקור בדה-מרקר עם כותרת לא מוצלחת לדעתי. מקווה שזו מוצאת חן בעיניכם יותר.

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שלישי, 21/9/10, 19:53

            איך נוצר ביקוש מלאכותי לבתים בקליפורניה?

             

            במבט מלמעלה, קליפורניה סיטי מזכירה רישום של עב"מים באמצע המדבר. בין לאס וגאס ללוס אנג'לס, במדבר מוהבי, אחד המקומות הצחיחים בעולם, שוכנת העיר שמדורגת במקום ה-34 בארה"ב מבחינת שטחה.

             

            העיר נולדה מחזון של איש אחד בשם נתן מנדלסון, פרופסור לסוציולוגיה שעשה הסבה מקצועית לתחום יזמות הנדל"ן. ב-1958 הוא רכש שטח בלב המדבר, גדול פי חמישה משטחה של העיר תל אביב, והחליט להקים שם עיר חדשה שתקלוט את גל ההגירה לקליפורניה של אותן שנים.

             

            מיד לאחר קניית השטח הוא הזמין אנשי מקצוע לתכנן את העיר החדשה. הרעיון היה לבנות עיר מרווחת ומסודרת - כלומר ההפך הגמור מלוס אנג'לס שבה ביקש מנדלסון להתחרות. וכך, עוד לפני שעבר לגור שם בן אדם אחד, שורטטה מפת הרחובות במלואה. לרחובות ניתנו שמות ששיקפו את רוח התקופה - שדרות פורד ורחוב קדילאק, למשל.

             

            ב-1965, שבע שנים לאחר רכישת השטח, הסתיימו תהליכי התכנון והפיתוח, ושיווק הקרקעות החל. ההתחלה נראתה אופטימית, מנדלסון הצליח להלהיב משקיעים מכל רחבי העולם, ותוך עשר שנים מכר יותר מ-50 אלף מגרשים. "רובם נמכרו מבלי שהקונים ראו אותם", סיפר סוכן הנדל"ן אל גאנגון לכתב ה"לוס אנג'לס טיימס".

             

            הצרה היתה שכמעט כל המגרשים נמכרו לצורכי השקעה. אף אחד לא באמת התכוון לגור שם. במבט לאחור קשה להבין איך אנשים האמינו שמישהו ירצה לגור בסביבה כל כך קיצונית, הרחק ממרכזי התעסוקה. כיום גרים בקליפורניה סיטי רק כ-10,000 תושבים. יש להם בית ספר, קאנטרי קלאב, ומאות קילומטרים של רחובות לא סלולים שניתן לראותם מהחלל. החזון הגדול הוליד עיירת ספר.

             

            למרות זאת, הסחר במגרשים בקליפורניה סיטי אף פעם לא נעצר לחלוטין, והוא ממשיך להיות מושפע מהמגמות בשוק הנדל"ן. בימים כתיקונם נמכרים שם מגרשים ב-1,000 דולר, אבל כששוק הנדל"ן האמריקאי מתחמם, המחירים עולים - ובשיא של 2008 הם הגיעו לממוצע של 20 אלף דולר. זאת, כשמדובר על מגרש באמצע המדבר עם סיכויי אכלוס הדומים לסיכוי לאכלוס מגרש על הירח.

             

            עליות המחירים שנרשמו אז בקליפורניה סיטי הן דוגמה טובה ליצירת ביקוש מלאכותי חסר כל קשר למציאות ולעיוורון שנוצר מתאוות בצע - מה שנהוג לכנות בועה.

             

            הבעיה עם הדוגמה הזאת היא שהיא מבוססת על חוכמה בדיעבד. היא עוזרת לנו להרגיש חכמים, אבל היא לא נותנת לנו כלים חדשים לזהות בועה. הלקח הנכון לטעמי מהסיפור של קליפורניה סיטי נובע דווקא מכך שהחלום להתעשר מעיר חדשה באמצע המדבר מסרב לגווע כבר 55 שנה.

             

            מדובר כאן בנטייה טבעית של בני אדם לשאוף לשפר את מצבם הכלכלי. השאיפה הזאת, גם אם נגביל אותה, לא תיעלם לעולם. לפעמים היא תיצור בועות ולפעמים היא תיצור מהפכה. הפעולה הנכונה היא לא להתנער מאנשי חזון. להפך, אנחנו זקוקים להם. אם במקרה אנחנו גם מאמינים להם, אפשר לשקול בחיוב את האפשרות להצטרף, בתנאי כמובן שמרבית כספנו נמצא במקום מוגן היטב.

             

            ***

             

            הפוסט התפרסם במקור בדה-מרקר

             

            בתגובות העירו שאין דבר כזה "מקום מוגן היטב" ואני מסכים. אין מקום שאפשר להחנות בו את הכסף ללא סיכון. אם כי מקובל להגיד שאג"ח אמריקאי זה הדבר הכי קרוב לכך.

             

            הכוונה שלי לא הייתה להתגונן באג"ח של ממשלת ארה"ב בכלל אלא להשאיר את הכסף במסלולים סולידיים

            דרג את התוכן:
              4 תגובות   יום שלישי, 21/9/10, 00:25

              לפני קצת יותר מעשר שנים עשיתי טיול תרמילאים בגרמניה. הייתי שם בחודשים דצמבר ינואר והזיכרון העיקרי שלי משם הוא כפור אימים, וגם הרבה אנשים חמים. אחת מהם ראתה אותי רועד מקור בפרנקפורט והזמינה אותי לשתות מרק.

               

              תוך כדי שתיית המרק היא סיפרה לי על התכניות שלה להחליף קריירה. אני כבר לא זוכר בדיוק ממה למה, אבל אני זוכר היטב שזה נשמע לי מוזר. הייתה לה קריירה טובה ומכניסה, ושאלתי את עצמי מאיפה יש לה אומץ לעזוב הכל ולהתחיל משהו חדש.

               

              "מה, נמאס לך, לא מעניין יותר ?" שאלתי, והיא ענתה שבכלל לא. לא נמאס ומאוד מעניין. היא חושבת שזה יוסיף לה הרבה אם היא תעשה דברים חדשים.

               

              הסתכלתי עליה בהערצה. הסיפור שלה נשמע לי כמו סיפור גבורה של בחורה בת מזל.

               

              בינתיים התבגרתי וגם התרבות הישראלית השתנתה. הסיפור שלה היום נשמע לי לגמרי טבעי. אחרי עשר או עשרים שנה במקצוע זה רק הגיוני שבן אדם יחשוב על קריירה שנייה.

               

              בפוסט אתמול התייחסתי להשפעת הגיל על הסיכוי למצוא עבודה ההייטק. ההתייחסות הייתה ספציפית לכותרת שטענה שבגיל 40 כמעט ואין סיכוי למצוא עבודה בתחום. התשובה שלי הייתה שאולי היום זה נכון אבל בעוד עשר שנים זה ישתנה, כשמסה קריטית של עובדים תחצה את ה-40.

               

              הכותרת הסתכלה על השאלה מנקודת המבט של המעסיק. שזה רק צד אחד של המשוואה. בצד השני נמצא העובד, וממה שאני רואה מסביבי זה לא מובן מאליו שכל עובד רוצה להמשיך. אלה מהעובדים שהגיעו למקום יציב מבחינה כלכלית מרימים את העיניים ומחפשים גירויים חדשים. חלק קטן אך לא מבוטל גם ינסה להתחיל בקריירה חדשה.

               

              הדרך הנכונה לעשות זאת היא להתכונן לכך מראש. לבדוק, להתנסות. מה שיפה זה שבפעם השנייה זה מגיע ממקום בוגר. נתון פחות להשפעות חיצוניות. הדרך שנראית לי פחות נכונה היא לעזוב הכל ואז לנסות. יכול להיות שזה עובד לכמה אנשים אבל ממה שאני ראיתי זו הרפתקה שמסתיימת אחרי שנה שבסופה חוזרים לקריירה הראשונה.

               

              אבל דבר אחד בטוח. קריירה חדשה מרצון זו פריבילגיה ששמורה לאנשים שהתנהלו נכון מבחינה כלכלית.

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום שני, 20/9/10, 00:39

                "רק 15% מעובדי ההיי-טק עברו את גיל 40 - אלפים מביטים קדימה בפחד לקראת הפרישה" כך לפי כותרת הכתבה הנקראת ביותר בדה-מרקר אתמול.

                 

                שני דברים אפשר ללמוד מכך: הראשון, שחלק נכבד מקהל קוראי האתר עובד בהייטק. השני, שכותרת מפחידה מושכת הרבה רייטינג, במיוחד כשהיא נוגעת בחרדה של קהל הקוראים.

                 

                אבל לפני שנתייחס לחרדות של הייטקיסט ממוצע, בואו נחזור עשר שנים אחורה בזמן, כשרק 15% מעובדי ההיטק עברו את גיל 30. אני הייתי אז בן 25, ואני זוכר איך אמרו שתעשיית ההיטק לא מתאימה להורים.

                 

                בזמנו זה באמת היה נכון. זוג הורים מתכנתים היה משהו בלתי אפשרי. גם בגלל הדרישה לשעות ארוכות אבל בעיקר בגלל שכמעט לא היו זוגות כאלה. לא היו מספיק מתכנתים ומתכנתות בני שלושים וההסתברות לזיווג בין שני הייטקיסטים היה נמוך.

                 

                ומכיוון שכמעט ולא היו זוגות כאלה, לא הייתה מסה קריטית של הורים מתכנתים שתכתיב נורמות עבודה מתאימות להורים. במילים אחרות, לא היו מספיק הורים מתכנתים שאילצו את הבוס להתרגל לעובדה שפעם או פעמיים בשבוע הם יוצאים מוקדם.

                 

                היום זה מובן מאליו. בני ה-25 התבגרו, התחתנו, הולידו ילדים, והם התאימו את סביבת העבודה לצרכיהם. היום אפילו הבוס יוצא לפחות פעם בשבוע מוקדם כדי לקחת את הילדים מהגן. בוסיות למרבה הצער עדיין כמעט שאין (לי דווקא יש!) .

                 

                אז נכון שעובדי היי-טק מודאגים בקשר לעתידם. כמו שהכותרת רומזת, אנחנו מוטרדים מאוד מהשאלה האם נצליח למצוא עבודה בעוד עשר או עשרים שנה. האמת, שאנחנו עובדי ההיטק מוטרדים מהשאלה האם נצליח למצוא עבודה בעוד שנה, אם יפטרו אותנו או אם מקום העבודה ייסגר.

                 

                החרדה מהעתיד היא חלק בסיסי מתנאי העבודה. לטוב ולרע.

                 

                אבל אם אפשר ללמוד משהו מעשר השנים האחרונות הוא שאימת הגיל היא אימת סרק. בעוד עשר שנים תחצה מסה קריטית של עובדי הייטק את גיל ה-40, והיא תשנה את הנורמות הקיימות כדי שיוכלו להכיל גם אותם. אם אני טועה, המשמעות היא שעשרת אלפים או יותר של עובדים מיומנים בעלי ידע רב יישארו ללא עבודה. תסלחו לי אבל לי זה נשמע מופרך. במקרה הכי גרוע הם יורידו טיפה מדרישות השכר ויחזירו מלחמה שערה לצעירים שלכאורה יש להם מוטיבציה יותר גבוהה.

                 

                אם כבר בפני עובדי ההיטק עומדים איומים גדולים יותר מאשר גיל, ביניהם אפשר למנות תחרות ממזרח, או שהטכנולוגיות בהן אנחנו מתמקדים יתיישנו ויוחלפו בכאלו שבהן הידע שלנו מועט.

                 

                ובמקרה הכי גרוע, אם לא נמצא עבודה, פשוט נקים סטארט-אפ חדש.

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום רביעי, 15/9/10, 00:38

                  תחשבו על זה לרגע. כמה אנשים עובדים בעבודה שדורשת מתמטיקה ברמה של בית ספר תיכון ? כמה אנשים עובדים בעבודה שדורשת מהם לחבר יותר מעשרה משפטים ברצף ?

                   

                  כמעט כלום. גם בתנאים מקלים במיוחד אני בטוח שפחות מרבע מהאנשים עובדים במשהו שדורש מהם יכולת בעברית או בחשבון.

                   

                  אני באופן אישי לא בטוח אם בחודש האחרון הייתי צריך לחשב משהו שלא ידעתי לחשב בגיל 13. ומסמכים? מקסימום פעמיים שלוש בשנה.

                   

                  מה זה אומר על שוק העבודה ?

                   

                  מטעמים מובנים, האינטרס של מקום העבודה הוא להעסיק אנשים בעלי התמחות מינמלית. ככה אפשר לשלם פחות ולהחליף בקלות.

                   

                  מכיוון שאנחנו רוצים להרוויח יותר ושנהיה בלתי ניתנים להחלפה האינטרס שלנו הפוך.

                   

                  איך מיישבים את הקונפליקט ?

                   

                  ברמת המאקרו, מצבם של העובדים ישתפר ככל שיגדל חלקם של העסקים הקטנים.

                   

                  ברמת המיקרו, ברמה האישית, עומד לפנינו אתגר גדול להשביח את הידע שלנו בכוחות עצמנו וליצור מוצרים יותר חכמים.

                  דרג את התוכן:
                    3 תגובות   יום שני, 13/9/10, 00:43

                    חרדה מעמדית מוציאה אותנו מהמיטה בכל בוקר

                     

                    כולנו מוטרדים במידה זו או אחרת ממה שאנשים חושבים עלינו: על הבית שבו אנחנו גרים, על המעמד שלנו בעבודה, על המראה של בני הזוג שלנו. לא משנה מאיזה מעמד חברתי אנחנו מגיעים, כל עוד אנחנו חלק מחברה אנושית כלשהי, נמשיך להיות מוטרדים מהשאלה כיצד אנחנו נראים בעיני אחרים. זהו הטבע שלנו.

                     

                    ואולם היכולת לנוע בין המעמדות השונים, אפשרות שכמעט שלא היתה קיימת לפני התבססות הדמוקרטיה, גרמה לעלייתה של תופעה חדשה: חרדה מעמדית. אנשים חוששים לאבד את סמלי הסטטוס, ועמם את מעמדם החברתי.

                     

                    לא מדובר כאן בעניין שולי. חרדה מעמדית היתה אחד הכוחות החברתיים החשובים במאה ה-20, והיא ממשיכה להיות חשובה גם כיום. אדולף היטלר לא היה הפוליטיקאי הראשון, ובטח לא האחרון, שגייס תמיכה באמצעות פנייה לרגשות הפחד של המעמד הבינוני.

                     

                    המעמד הבינוני שאפתן יותר

                     

                    אבל חרדה מעמדית היא לא בהכרח עניין שלילי. במינון נכון היא אחראית לתופעות חיוביות רבות, בין היתר למוטיבציה שלנו לקום מהמיטה בכל בוקר ולדאוג שיהיה לנו כסף כדי לשלם את שכר הדירה או תשלומי המשכנתא.

                     

                    אחת הכתבות הנקראות ביותר במגזין "טיים" בחודש האחרון נשאה כותרת ששאלה מדוע לאנשים מסוימים יש יותר מוטיבציה מלאחרים. התשובה של "טיים" היתה חרדה מעמדית.

                     

                    מתברר שרוב האנשים השאפתנים מגיעים מהמעמד הבינוני. בעבור העניים יותר, שאפתנות היא מותרות - הם עסוקים בהישרדות. בעבור העשירים, שאפתנות אינה מחויבת המציאות, מכיוון שיש להם מספיק כסף כדי לחיות גם בלי לעבוד. לאנשי המעמד הבינוני שאפתנות היא כמעט הכרח. הסטטוס החברתי שלהם אינו מובטח.

                     

                    למדינה יש תפקיד חשוב - לשמור על מינון בריא של חרדה. לדאוג למוטיבציה מצד אחד, וליצור רשת ביטחון מצד שני. כשהמדינה ממלאת את תפקידה היטב, מעמד הביניים מתרחב ודפוסים של שאפתנות מתפשטים.

                     

                    בכל מקרה, עם או בלי קשר למדינה, בחיים הפרטיים שלנו אנחנו יכולים להשפיע בקלות על רמות החרדה באמצעות התנהגות כלכלית בריאה. מי שבונה לעצמו רשת ביטחון לא זקוק לסמלי סטטוס כדי להוכיח לעצמו שהוא שייך למעמד מסוים. במקום זאת, הוא יכול לתעל את החרדה המעמדית שלו ליצירת הזדמנויות חדשות - לעצמו, לילדיו ולחברה שבה הוא חי.

                     

                    ***

                     

                    הפוסט התפרסם גם בעיתון בדה-מרקר

                    דרג את התוכן:
                      1 תגובות   יום רביעי, 8/9/10, 15:39

                      אני משתדל לא לכתוב על ענייני מאקרו אבל תחום הנדל"ן בישראל הפסיק להיות שאלה כלכלית, הוא כבר כל כולו נושא פסיכולוגי, שק של חרדות שמפריע לאנשים לחשוב.

                       

                      מהסיבה הזו החלטתי להקדיש לכך עוד פוסט.

                       

                      התרופה היחידה שעובדת נגד חרדות היא ידע. כדי לא להיבהל בכל פעם שקופץ מתנדב תורן להסביר מדוע מי שלא יעשה את הדבר הנכון עומד על סף אסון, לא צריך הרבה יותר מטיפת ידע להכניס את הטיעונים שלו לפרופורציות הנכונות.

                       

                      אפקט מכונת הצילום – טכניקת שכנוע בלי לספק סיבה

                       

                      ראשית, חשוב להיות מודעים ל "אפקט מכונת הצילום". אפקט ה "בגל ש ..."

                       

                      אפקט מכונת הצילום קרוי על שם ניסוי שנערך לבירור מדוע אנשים מסכימים לעשות משהו שאתה מבקש מהם. בניסוי ניגשה אשה לתור למכונת צילם וביקשה להידחף.

                       

                      בפעם הראשונה היא פשוט אמרה: "יש לי חמישה דפים לצלם, האם אני יכולה להשתמש במכונת הצילום?" ב-60% מהמקרים היא נענתה בחיוב.

                       

                      בפעם השנייה היא סיפקה סיבה: " יש לי חמישה דפים לצלם, האם אני יכולה להשתמש במכונת הצילום? זה בגלל שאני מאוד ממהרת." בזכות הסיבה היא השיגה 90% הסכמה.

                       

                      בפעם השלישית היא כאילו סיפקה סיבה אבל לא באמת, היא רק אמרה את המובן מאליו: " יש לי חמישה דפים לצלם, האם אני יכולה להשתמש במכונת הצילום? זה בגלל שאני צריכה לצלם." גם במקרה הזה היא השיגה 90% הסכמה.

                       

                      כלומר, הסיבה אינה חשובה, העיקר שהיא מספקת סיבה.

                       

                      אותו הדבר עם ויכוחי נדל"ן. כשסף החרדה שלנו מספיק גבוה אנחנו לא באמת מקשיבים לסיבה. מישהו טוען טענה, אומר "זה בגלל ש ..." ומייד זוכה לתמיכה. לא משנה מה הוא אמר. במיוחד כשהטענה נוגעת בבטן הרכה של החרדה.

                       

                      כמה עובדות על שוק הנדל"ן בישראל

                       

                      המחירים לא עולים כל הזמן. למעשה הם גם לא עולים כל הרבה זמן, רק מ-2006. בין השנים 95-05 ירדו מחירי הנדל"ן בישראל.

                       

                      מחירי הנדל"ן אכן זינקו לאחרונה – הם עלו ב-45% תוך שלוש שנים, אבל רק 36% סך הכל בעשר השנים האחרונות. בדיוק כמו שיעור האינפלציה.

                       

                      כרגע מחירי הדירות בישראל יקרים ב-13% מהמחיר הממוצע שלהם (יחסית לשכר הדירה).

                       

                      אם מחירי הדירות ימשיכו לעלות בקצב הנוכחי הם יתרחקו מהמחיר הממוצע במהירות.

                       

                      בישראל מתווספים 40 אלף משקי בית מדי שנה. קצב גובה מקצב בניית הדירות.

                       

                      בישראל, דירה ממוצעת עולה שבע שנות עבודה. פי שנים מבארה"ב.

                       

                      הריבית בישראל מאוד נמוכה ומאפשרת רכישת משכנתא בזול. התוצאה היא עלייה בהיקף המשכנתאות אם כי עדיין ברמות נמוכות מבארה"ב.

                       

                      בתחום שבין גדרה לחדרה גרים 3.5 מיליון אנשים. בלונדון גרים 7 מיליון אנשים על שטח זהה.

                       

                      אני חושב שהנתונים האלה מכסים את רוב הטיעונים בשיחת נדל"ן ממוצעת, ומספיקים להשתיק את אנשי הפניקה. ככלל, אל תתפתו ליצרני פניקה, הם בדרך כלל לא מבינים כלום, הם פשוט בפניקה בעצמם.

                       

                      ועוד אזהרה אחת. הנתונים שהבאתי נכונים אבל תזכרו שיש לי דעה וכמו כל בן אדם אני נוטה לזכור נתונים שתומכים בדעה שלי.

                       

                      הנתונים נלקחו מכתבה של נתן שבע במגזין ספטמבר ליועצים פיננסיים של דה-מרקר.

                       

                      ושתהיה לנו שנה טובה, הלוואי שיהיה שלום.

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום ראשון, 5/9/10, 01:21

                        בלי להיכנס לפרטים, מצב תודעה, הוא הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם. בספרי ריצ'ארד באך (ג'ונתן ליווינגסטון השחף למשל) הזכורים מתקופת הצבא, מרבים לעסוק בשינוי המציאות על ידי שינוי התודעה; לא זוכר באיזה ספר בדיוק זה היה – הגיבור מצליח ללכת על המים ולשחות באדמה בעזרת כוח המחשבה. הרעיון הוא שחוקי הפיזיקה קיימים בתודעה שלנו בלבד ולכן אנחנו יכולים לשנות אותם.

                         

                        כדי להפוך את הרעיון לפחות קיצוני תחשבו על אשליות אופטיות. ציורים שנראים במבט ראשון בדרך אחת, מקבלים תפנית ונראים אחרת במבט מעמיק או על ידי הדרכה.

                         

                        אני אהבתי את האשליה הבאה:

                         

                        ''
                         

                         

                        (מתוך ויקיפדיה) התמקדו בנקודה השחורה והניעו את הראש אחורה וקדימה

                         

                        אם אחת המילים: הזיה, פסיכדליה או סמים, קפצה לכם לראש זה לא בטעות. את הרעיון על שינוי מצב תודעה התחלתי לפתח מקריאה בבלוג המצוין של עידו הרטוגזון. שם הוא מרבה לכתוב על שימוש בסמי הזיה כדרך לעבור בין מצבי תודעה. אמנם אין סיכוי שתתפסו אותי מלקק פטרייה, ובכל זאת אני חושב שמעבר בין מצבי תודעה שונים הוא נושא מרתק.

                         

                        דרך מקובלת אחרת נטולת סמים לעבור בין מצבי תודעה היא היפנוזה. במצב היפנוטי התודעה מורידה הגנות ומאפשרת כניסת מידע שלא היה נכנס פנימה במצב תודעה רגיל. פסיכולוגים מדווחים ש-95% מהאוכלוסייה ניתנת להיפנוט. בצורה הזו עוזרים לאנשים רבים להתגבר על כאב ולהשתחרר מהתמכרויות.

                         

                        למעשה אנחנו עוברים בצורה מתונה בין מצבי תודעה שונים כל הזמן. אם תשימו לב, הדימוי העצמי והיכולות הקוגניטיביות שלנו אינן אחידות. נוכחות של אנשים מסוימים הופכת אותנו לשמחים, לחכמים, לנמרצים וגם להיפך. אפשר לפטור את זה כמצב רוח בלבד, אני חושב שזה הרבה יותר עמוק מזה.

                         

                        וכמובן שלא רק אנשים משנים את התודעה שלנו, גם הסביבה הפיזית עוזרת לנו לחוות את העולם בצורה שונה: כמות האור, הארכיטקטורה, העיצוב ...

                         

                        בקיצור, הבנתם. התודעה שלנו היא דבר רגיש, לא תמיד בצורה ניתנת לכימות. עידו הרטוגזון ממליץ על טריפים כדי לשים לב כיצד חפצים או אנשים משפיעים על התודעה – בצורה חיובית או בצורה שלילית. אני לא יכול להצטרף להמלצה כי לא ניסיתי. מה שכן ניסיתי בימים שהייתי סטודנט עם שפע זמן, היה משחקים בחוסר שינה, בצום ובשתיקה. אלה היו חוויות חזקות במיוחד, עם תובנות מפתיעות שנשארו איתי הרבה זמן.

                         

                        תובנות שנתנו לי כוח לקרב גורמים חיוביים ולהרחיק את השליליים.

                        דרג את התוכן:
                          3 תגובות   יום חמישי, 2/9/10, 23:43

                          ''

                          הגננת נתנה שתי אופציות: או שנחגוג יום הולדת 3 עכשיו, או שנחגוג 4 בסוף השנה.

                           

                          החלטנו ללכת על האופציה הראשונה. השנה התחלנו גן חדש וחשבנו שמסיבה תקל על הבחורצ'יק את המעבר. אנחנו מקווים שמנה גדושה של תשומת לב מכל ילדי הגן תעזור לו להרגיש שם יותר בנוח. אנחנו מקווים שמסיבת יום ההולדת תשפר לו את הביטחון העצמי.

                           

                          זה טבעי. כל הורה רוצה לראות את הילד שלו שופע ביטחון עצמי. כשהגננת שולחת תמונות (בינתיים זה קורה מדי יום) הדבר היחיד שמעניין אותנו הוא לראות כיצד הילד משתלב חברתית. אני יכול להגיד לכם שאין משהו שעושה אותנו יותר מאושרים מלראות אותו משתלב במשחק עם יתר הילדים.

                           

                          הבעיה הגדולה עם הקניית ביטחון עצמי לילד היא שלפני זה אנחנו צריכים להיות בעלי ביטחון עצמי בעצמנו. אני לא יודע מה אתכם, אבל בגיל 35 לא ברור לי איך הופכים מביישן ממוצע לאחד שמתנהג כמו מלך הכיתה. במחשבה שנייה זה בטוח אפשרי.

                           

                          השיטה הטובה ביותר שאני יכול להעלות על הדעת היא "Fake it till you make it" – לשחק אותה בעל ביטחון עצמי עד שזה יהפוך להיות טבעי. כשאני רוצה להיראות בטוח בעצמי אני משנן לעצמי: "אני א... את כולכם, בואו נראה מי יתקרב!". מעניין איך זה נראה מהצד, לא ברור, מקווה שזה עובד :)

                           

                          וגם אם אתם לא בונים יותר מדי על חינוך לביטחון עצמי על ידי שימוש דוגמא אל תאמרו נואש: מחקרים מצאו שהורים אשר מציבים דרישות גבוהות אך מציאותיות, שמריעים כשמגיעה הצלחה, ושלא עושים עניין מכישלון – משיגים את התוצאות הכי טובות. ילדים ממשפחות כאלה מפגינים ביטחון עצמי גבוה בהשוואה לילדים ממשפחות אחרות.

                           

                          אז זהו. מחר יום ההולדת. אפינו עוגה, הגננת ביקשה שנכין הפעלה ונאמר דברי ברכה. הלו? אולי פשוט נשכור ליצן?

                          דרג את התוכן:

                            ארכיון

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה