כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 1/2009

    2 תגובות   יום שבת, 31/1/09, 20:52

    לסגור את המשכנתא או להשקיע במניות ?

     

    אני ואשתי חסכנו סכום כסף נאה ואנחנו מתלבטים מה לעשות, האם לסגור חלק מהמשכנתא או להשקיע את הכסף? ההתלבטות קשה לנו במיוחד מכיוון שהריבית שאנחנו משלמים נמוכה (פחות מחמישה אחוזים) ומחירי המניות היום זולים במיוחד, מה דעתך?

     

    שאל אותי חבר לפני כמה ימים...

     

    ובכן... אני לא יועץ השקעות, אין לי מושג מה יקרה עם שוק המניות, אפילו אין לי מושג אם מחירי המניות היום יקרים או זולים כמו שרבים נוהגים לומר. אבל גם לך אין, עניתי לו.

     

    ומכיוון שאין לך מושג אין שום סיבה שתיתן למצב הרוח של השוק להשפיע על ההחלטה שלך. אתה צריך לקבוע לעצמך כללי פעולה ולנהוג על-פיהם בלי קשר לצבע הגרפים או לדעות המומחים, אתה צריך לפעול על פי מה שמתאים לך.

     

    ו-"מה שמתאים" משתנה מאדם לאדם.

     

    זה תלוי בכם כמה אתם מרגישים בנוח עם המשכנתא וכמה אתם מאמינים בשוק המניות אבל זה בעיקר תלוי באופי שלכם – כמה אתם משוכנעים ביכולת שלכם להיצמד לתכנית שקבעתם מראש.

     

    אם חמיך יתקשר מחר ויגיד שאתם חייבים לקנות בנקים, "זו הזדמנות שלא תחזור." הוא יאמר, מה תעשה? ותזכור שלחמיך יש כושר שכנוע, במיוחד על הבת שלו...

     

    או, אם יתקשר חבר ויספר לך על קבוצת רכישה שמרימה פרויקט במושב בשרון, הוא יעשה חישוב מהיר ויוכיח לך שבמיליון שקל אתה מרים וילה שאפשר למכור בשני מיליון, מה תעשה?

     

    ואם סתם המניות לא יפסיקו לעלות, כל מה שתקנה רק יעלה (או ירד), לא שבוע, אלא שנה ועוד שנה ועוד שנה... כמו שהיה בשנים האחרונות, מה תעשה?

     

    אם אתה לא בטוח מה תעשה, או חמור מכך – אם אתה לא מכיר את הלחץ בבטן שהדילמות האלה יכולות לעורר, אז פשוט תסגור את המשכנתא ותחסוך מעצמך הרבה צרות, אמרתי לו. אבל אם אתה מכיר את התחושה ואם אתה חושב שפיתחת כלפיה עמידות, אז באמת יש טעם שתיכנס להתלבטות.

    דרג את התוכן:
      1 תגובות   יום שני, 26/1/09, 22:36

      בימים אלה אני קורא ספר של סמי מיכאל, ספר מצוין בשם 'מים נושקים למים'. הספר מתרחש בשנות החמישים, ולמי שהספיק לשכוח, שנות החמישים הייתה תקופת צנע, מזון ומוצרי צריכה ניתנו בקיצוב על ידי תלושים.

       

      גם בלי הקיצוב והתלושים, מדובר בתקופה אחרת. רמת החיים הייתה נמוכה בהרבה, ותרבות הצריכה רק החלה עושה צעדיה הראשונים. כשאני עוצם עיניים ומנסה לדמיין את תקופת הצנע, התמונה שעולה בראשי היא של גבר שהולך לעבודה עם ארוחת צהריים עטופה במגבת שהכינה לו אשתו, כשאני מתאמץ לדמיין את הגבר והאישה, הדמויות שעולות לי לראש הן של סבי וסבתי, וזה הפיל לי אסימון.

       

      בימינו, כל צורה של חסכנות נתפשת כמשהו מיושן, משהו ששייך לתקופה אחרת, לעולם אחר. אנחנו, לעומת זאת, אנחנו מודרניים!, אנחנו מטיילים בעולם, היינו בניו-יורק ובלונדון, אנחנו שותים אספרסו ונוסעים במזדה, אנחנו מתאימים גרביים למכנסיים!

       

      פתאום תפסתי, בתחושה, שתרבות הצריכה גורמת לנו להרגיש טובים יותר מההורים שלנו.

       

      וזה כמובן טיפשי... מספיק להסתכל על ארה"ב שנבנתה (בין היתר) על ידי מעמד בינוני ענק שחסך והתקדם, והיום היא הגיעה לשוקת שבורה על ידי הילדים שלהם שלוו ובזבזו.

       

      קראתי במקום אחר, אצל הבלוגר האהוב עלי, שבעבורו חסכנות היא דרך לתקשר עם ההורים שלו, ואני מתקשה להסכים איתו. ההורים שלנו חסכנים יותר מאיתנו, זה נכון, אבל הרבה פחות מהוריהם, "המחלה" התחילה אצלם. הדור של ההורים שלנו חסך ככל יכולתו כדי להגיע לדירה, אבל משם ואילך הם כתתו רגליהם אל מסיבת הבזבוזים. אנחנו (הדור שלנו) הוספנו עליהם, וויתרנו מראש על שלב הדירה – אנחנו התחלנו בחגיגות מייד.

       

      חסכנות היא הדרך היחידה שאני מכיר כדי להעלות את רמת החיים בטווח הארוך, במידה רבה אנחנו חייבים את רמת החיים שלנו לחסכנות של הדורות שקדמו לנו. שלב אחרי שלב הם טיפסו בסולם והביאו אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים, ומהמקום שאנחנו נמצאים הרבה יותר קל להמשיך לטפס הלאה.

       

      אם סבא שלנו הלך ברגל לעבודה כדי לחסוך חמישה שקלים, אנחנו יכולים לחסוך עשרות אלפי שקלים על ידי קניית מכונית זולה וחסכונית יותר. בן מעמד הביניים יכול היום לחלום על פרישה בגיל חמישים, כשההורים שלו בסך הכל קיוו לגמור עם המשכנתא בגיל הזה.

       

      אבל זה לא עושה אותנו בשום אופן טובים יותר מהם, האפשרות ליפול מהסולם קיימת בשבילנו בדיוק כמו שהיא הייתה קיימת בשבילם. באיזה כיוון הם התקדמו אנחנו יודעים, באיזה כיוון אנחנו נתקדם? חובת ההוכחה מוטלת עלינו.

      דרג את התוכן:
        2 תגובות   יום שבת, 24/1/09, 21:21

        פעם גרתי בדירת חדר קטנה בדרום תל-אביב, נכנסתי לדירה עם תיק גב ומזרון, כשיצאתי ממנה כבר נזקקתי למוביל. מדירת החדר עברתי לדירת שני חדרים. כשגמרתי להתארגן בדירה החדשה, וכל החפצים הונחו במקומם, שמחתי על המרחבים החדשים, פתאום יש מקום לזוז, אפשר לזרוק בגדים על הרצפה ולבעוט בהם הצידה עד ליום הכביסה...

         

        אם כשעזבתי את דירת החדר חיפשתי מוביל על לוחות מודעות, כשעזבתי את דירת שני החדרים כבר חיפשתי מוביל בדפי זהב, עכשיו הייתי צריך מוביל אמיתי – מוביל עם משאית. הדפוס שמסתמן פה ברור: כמות החפצים גדלה עד שהיא ממלא את כל נפח האחסון.

         

        עוד מחסן, או עוד חדר, לא משנים הרבה בטווח הארוך; בסופו של דבר, כמות המקום הפנוי תחזור להיות כפי שהייתה כבתחילה. מרחב המחייה שלנו לא יגדל על ידי קניית בית גדול יותר(בהנחה שלא מדובר במעבר לאחוזה), אלא על ידי ריסון התאווה שלנו לחפצים.

         

         

        מתמודדים עם הסימפטום – מדחיקים את המחלה

         

        ההורים שלי שהגיעו למסקנה דומה, רק שהם הגיעו לפתרון קצת שונה, מפוקפק משהו: כששטחי האחסון שלהם מתמלאים הם זורקים כל מה שלא נעשה בו שימוש בשנה האחרונה. וממשיכים לקנות חפצים כאילו יש להם מחסן חדש למלא...

         

        במידה זו או אחרת, כולנו מכורים לקניות, וכולנו צריכים להתמודד עם ההתמכרות או עם התוצאות שלה. שמתי לב לגבי עצמי שהמעבר לדירות גדולות כדי "להגדיל את מרחב המחייה" נועד בעיקר כדי לתת יותר מקום לחפצים. מחסן לחפצים שכבר ישנם ועומדים להתפוצץ, וגם – חדר עבודה לספרייה והמכתבה שאני רוצה לקנות, חדר למחשב, חדר לאורחים, חדר משחקים לילד... כל אלה, אם להודות על האמת, הם שמות קוד לחדרי חפצים.

         

        מסקנות:

        1. דירה גדולה יותר לא מביאה בהכרח למרחב מחייה גדול יותר
        2. דירה גדולה יותר מביאה בהכרח לעלייה בכמות החפצים שאנחנו קונים
        דרג את התוכן:
          9 תגובות   יום ראשון, 18/1/09, 08:04
          נניח שהייתם צריכים להתחיל עכשיו מאפס - בלי כלום, רק עם הבגדים שעליכם. ביום קר וגשום כמו היום, בלי משפחה, בלי קשרים, בלי תארים, בלי ניסיון מוכח, ובלי כסף. מה תעשו? האם תצליחו להתאושש? כמה זמן יידרש לכם לעמוד חזרה על הרגליים.

           

          ניסוי כזה עשה בחור אמריקאי, ואפילו כתב על ההתנסות שלו ספר (לצערי אין לי לינק לספר אבל אמצא אותו הערב ואוסיף בתגובות). לצורך הניסוי שלו הוא נסע עם תיק ג'אנס-ספורט (או משהו דומה), עם הבגדים שעליו, ועם מאה דולר, לעיר זרה, כשהמטרה שלו היא: תוך שנה - למצוא עבודה מסודרת ולגור ברשות עצמו.

           

          הוא התחיל מבתי מחסה לחסרי בית, עבד בעבודות שמוצעות לחסרי בית - כאלה ששוכרים אותך לכמה שעות ומשלמים פחות ממעט מאוד, וניסה לחסוך כסף כמיטב יכולתו כדי לקנות בגדים שיאפשרו לו להתראיין למשרות טובות יותר. תוך כדי התהליך הוא התיידד עם חסרי בית שכמותו, למד מהם שיטות לחסוך כסף על אוכל ושתייה, והיכן למצוא עבודות משתלמות יותר.

           

          בהמשך הוא מצא עבודה בחברת הובלות, הרשת החברתית שלו השתנתה בהתאם, ואת הטריקים החדשים - משתלמים יותר, הוא כבר למד מהם. בסופו של דבר הוא עמד ביעדים שלו מהר יותר מכפי שתכנן, והוא סיים את הניסוי תוך פחות משנה.

           

          כמובן שאל לנו לשפוט אנשים במצוקה על סמך הסיפור הזה, לכל אחד הסיפור שלו. הבחור שלנו הוא בחור בריא בנפשו, בריא בגופו, ועם הבנה מתקדמת בכל הנוגע להתנהלות כלכלית בריאה. בנוסף הוא מגיע מלא מוטיבציה (הרי הוא התכוון לכתוב ספר) לממש יעדים שהוא הציב לעצמו מראש. חסרי בית מתחילים ממקום אחר לחלוטין.

           

          אבל אנחנו כן יכולים לשפוט את עצמנו, כיצד אנחנו היינו מתמודדים עם מצב כזה (ונניח שהוא היה נכפה עלינו, ולא על מנת לכתוב ספר), האם לנו היו הכוחות הנפשיים לצאת מהמצב הזה? שאלה יותר מעניינת - נניח שהיינו צריכים למחוק את קורות החיים שלנו, למחוק את התארים, לבטל את הקשרים, מבלי להישען על אף אחד, מה הייתה נקודת הפתיחה שלנו אז? מה אנחנו היינו מביאים איתנו שלא רשום על הדף כדי להתרומם מהתחתית?

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שבת, 10/1/09, 22:53

            גישות האימון הרווחות מדגישות את החשיבות שבהצבת יעדים –  הן אומרות – הגדר את היעדים ואז תבחר את הדרך, ואני פחות או יותר מסכים איתם: בירור היעדים, ההבנה מה חשוב לנו ומה אנחנו רוצים באמת, יכולים לדרבן אותנו לעשייה חיובית.

             

            אבל החיים יותר מורכבים...

             

            רוב הדברים הגדולים בעולמנו קרו או התגלו במקרה; אף אחד לא התכוון לגלות את אמריקה, אף אחד לא התכוון לגלות את הפניצילין, ואני לא התכוונתי לפגוש את זוגתי ;) גם אני וגם קולומבוס גילינו את מה שגילינו במקרה, אבל... שנינו לא ישבנו בבית וחיכינו שהתגלית תדפוק בדלת; שנינו יצאנו למסע עם יעדים מוגדרים: הוא רצה למצוא את הדרך להודו ואני רציתי להקים עסק. שנינו עבדנו קשה עבור יעדים ברורים ושנינו הגענו למקום אחר לחלוטין, גדול בהרבה ממה שתכננו.

             

            כלומר, הגדרת יעדים זה יפה, אבל החיים לא מתרחשים בהתאם לתכנית מסוימת, בטח שלא על פי התכנית שלנו, והאמת, שעם כל הכבוד ליעדים שלנו, העולם מלא הפתעות. מי שיוצא לדרך לעולם לא יכול לדעת לאן הוא יגיע.

             

            דבר אחד בטוח – מי שיוצא לדרך לעולם לא יחזור להיות כפי שהוא היה לפני כן. מישהו אמר פעם, שהאתגר הוא להמשיך להשתנות, וכל עוד הוא מצליח להשתנות הוא מעדיף לחיות.

             

            למרות כל הנאמר, הצבת יעדים היא כלי רב ערך. יעדים גורמים לנו לרצות, הם מדרבנים אותנו לעשות, ואולי הכי חשוב – הם דוחפים אותנו לקבל החלטות. יעדים ברורים יכולים לעזור לנו להתמודד עם השגרה, לבחון את המשוואה: בית-עבודה-משפחה, ולהחליט מה אני עושה כדי להגיע למקומות מעניינים חדשים.

             

            היציאה לדרך חדשה היא העיקר, מהרגע שיצאנו לדרך האפשרויות שמרכיבות את העולם הזה יקרו לנו, כך שגם אם לא נגיע להודו אולי נגלה את אמריקה.

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום שני, 5/1/09, 22:24

              דוד שלי זכה בטוטו שלוש פעמים! מעל ומעבר למה שהסטטיסטיקה מגדירה כהגיוני. זה גם מה שהוא חשב, וכך הוא החליט שיש לו משהו מיוחד - שיש לו יכולת לנבא תוצאות של משחקים.

               

              המסקנה (הנכונה) הזו גרמה לו לנסח תיאוריות מורכבות, הוא הוריד אותן לנייר ופיתח את השיטה שלו על פני עשרות עמודים, שאם תפעלו על פי הן, אתם אמורים לשפר את סיכויי הזכייה שלכם בעשרות אחוזים (גם זה נכון).

               

              ובכל זאת, הדוד שלי חסר פרוטה...

               

              ולא. הוא לא בזבז את הכסף בלי הכרה, הוא לא קנה מכוניות, לא טס לחו"ל, וגם לא הוציא את הכל על הימורים חוזרים (לא מדויק אבל חכו). המשפט - "מה שבא בקלות הולך בקלות", לא תופס לגבי המקרה שלו כלל וכלל.

               

              הסיבה שהדוד שלי חסר פרוטה היא שהזכיות שלו היו מינוריות, או בעברית - הוא זכה בסכומים קטנים, זאת אומרת, הוא זכה בפרס הגדול, אלא שהוא זכה בו יחד עם עוד עשרות אנשים.

               

              בכל פעם שהוא ניחש את תוצאות משחקי המחזור, רבים ניחשו אותם יחד איתו, וכך, במקום לזכות בכמה מיליוני שקלים, הוא זכה רק בכמה עשרות אלפים; סכום שאפילו לא מכסה את ההוצאות שלו על הימורי טוטו בשנה.

               

              הדוד שלי אכן ניחן בכישרון, ללא ספק יש לו יכולת לנחש יפה תוצאות משחקי כדורגל, אלא שיכולת הניחוש שלו מצליחה רק כאשר מספר ההפתעות קטן מספיק - מספיק כדי שעוד כמה עשרות "יתפסו" אותם יחד איתו. לעומת זאת, הכישרון שלו חסר תועלת כאשר יש הפתעות "רציניות"; נניח שפורצת מלחמה וכל המשחקים במגזר הערבי מבוטלים (ואז הם יסומנו ב-X ).

               

              הבעיה עם הטוטו שההפתעות הרציניות בו מתרחשות כמעט כל מחזור (ואם הם לא יתרחשו כמעט כל מחזור אז יגדילו את מספר המשחקים בטופס), וכדי לנחש הפתעות כאלה אי אפשר לפתח שיטה, כדי לנחש הפתעות כאלה באופן שיטתי צריך להיות נביא.

               

              עכשיו בואו נבחן משהו הרבה יותר מורכב ממחזור בליגה הלאומית - הכלכלה העולמית. כמה שחקנים משתתפים בה? כמה משתנים מרכיבים אותה ? מעל ומעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין. ובכל זאת, כמה אנשים פיתחו תיאוריות וכתבו ספרים כדי לנבא מה יתרחש בה בשבוע הבא, הם מספרים לנו איזה מגזרים יעלו, איזה שווקים יתפתחו, איזה חברות ינסקו, ואיזה מטבעות יתרסקו.

               

              במה הם יותר טובים מדוד שלי - בטיב החליפה שהן לובשים? ביכולת הניסוח?

               

              איך מישהו יכול לנחש כיצד תתפתח הכלכלה העולמית יותר טוב מאשר שהדוד שלי ממלא טוטו?

               

              דבר אחד הוכח: שמונים אחוז מהמנהלים המקצועיים עשו פחות מהשוק. היו בטוחים שהמנהלים קראו את כל התחזיות, הם אפילו הנפיקו כמה בעצמם, ובכל זאת כמעט כולם עשו פחות מהשוק בטווח של חמש שנים, ואם תגדילו את הטווח האחוז רק יעלה.

               

              זהו פוסט קצר מכדי לפתח בו מסקנות (אם כי קוראי הבלוג יכולים לנחש מה הן), נסתפק בחיווי דיעה על תחזיות פיננסיות - הן לא שוות יותר ממדריכים למילוי טוטו.

               

              *מילוי - מילוא, מה זה משנה

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שבת, 3/1/09, 21:31

                משבר אמון

                 

                למה אני לא קונה מנייה ספציפית

                 

                בני האדם טובים מטבעם אבל כשמדובר בכסף, במיוחד בכסף שלי, אני מעדיף להיות חשדן, ובשל כך אני מעדיף לפקפק בדו"חות שחברות בורסאיות מנפקות. בין כל המלל, הנוסחאות, ההערות, והנספחים מקננת אותה תאוות בצע שמעבירה הרבה אנשים ישרים על דעתם.

                 

                 

                "כדי לבנות שם טוב נדרשות עשרים שנים, כדי להרוס אותו נדרש יום אחד." אמר האורקל מאומהה, ושוק ההון סיפק הרבה ימים הרסניים כאלה (אנרון, אדלפיה...) לכן, הנחת היסוד שלי היא שהמספרים שאני מסתכל עליהם מבושלים היטב, ושהסיכוי שהדיוט כמוני יגלה אותם: נמוכים.

                 

                אם כך, מה שווים הדו"חות החשבונאים? מה בעצם אומרים כל המכפילים, אם אתה לא מאמין למה שהם אומרים ? והתשובה היא: כלום! בעבור בן אדם פשוט כמוני, שלא למד חשבונאות, הדו"חות האלה פשוט לא שווים כלום. בטח לא כשמדובר בחסכונות שלי ושל משפחתי.

                 

                ואם אני לא מאמין לדו"חות (או ביכולת שלי לקרוא אותם) אז ברור שאני לא יכול להשקיע באמצעותם, אסור לי לקנות מניות על פי הם.

                 

                אותה המסקנה נכונה גם לגבי אג"חים: איך תלווה כסף למי שאתה לא סומך עליו?

                 

                כשאני שומע את חבריי (שאיש מהם לא רואה חשבון/יועץ השקעות) מדברים בהתלהבות על מניות מסוימות אני מאוד מקווה בשבילם שהם עושים את זה מתקציב ההימורים שלהם, שהם מתייחסים לבחירת מניות כאל תחביב; באותו האופן שהחברה בתחנת הטוטו מדברים על משחקי המחזור הבא.

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום חמישי, 1/1/09, 21:10
                  800 בפסיכומטרי.
                   
                  היכולת להעביר ידע מתחום אחד למשנהו:
                   
                  כל הזוגלס הם בוגיס. ראית בוגי, האם הוא זוגל? לא בהכרח. אבל נבחן שענה אחרת, כפי הנראה לא יתקבל לאוניברסיטה. אולם, נבחן שקיבל 800 עדיין נלחץ כשמישהו מהצד השני של העיר נכנס למעלית.
                   
                  All zoogles are boogies. You saw a boogie. Is it a zoogle? Not necessarily,
                  since not all boogies are zoogles; adolescents who make a mistake in answering
                  this kind of question on their SAT test might not make it to college.
                  Yet another person can get very high scores on the SATs and still feel
                  a chill of fear when someone from the wrong side of town steps into the
                  elevator
                   
                  מתוך 'ברבור שחור' של נאסים טאלב.
                  דרג את התוכן:

                    ארכיון

                    הפעילות שלי

                    אין רשומות לתצוגה