כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 10/2009

    3 תגובות   יום שישי , 30/10/09, 01:42

    הבן שלי בן שנתיים והוא כבר שולט בכל ההטיות של הפועל 'לקנות'. הוא יודע שכדי שיהיה לו חלב במקרר אבא או אמא צריכים ללכת למכולת לקנות, הוא גם יודע שאם ניקח אותו איתנו ואם הוא יתנהג יפה יש סיכוי שנקנה לו שוקו.

     

    אני לא חושב שהוא מבין מה זה סחר חליפין, בטוח שהוא לא מסוגל להעריך כמה זה הרבה או מעט כסף - אבל הוא יודע שלפני שיוצאים מהחנות צריך לתת לקופאית כסף; הוא יודע שכסף שומרים בארנק, והוא יודע שאבא ואמא אוסרים עליו לפתוח את התיק ולשחק במטבעות.

     

    הוא אמנם פעוט אבל אין טעם להתכחש: ברגעים אלה הוא עושה את צעדיו הראשונים בחייו הכלכליים. צריך להפנים שהוא מתבונן בנו ולומד כיצד אנחנו מתנהלים עם כסף; האם אנחנו מסודרים, האם אנחנו אימפולסיביים, האם אנחנו מתרגשים מכסף, או האם אנחנו אדישים לעניינים כספיים. הילד לומד ומחקה.

     

    חינוך כלכלי

     

    רגע לפני שהבן שלי מתחיל לחשוב שכסף פותר את הכל, אני מנסה להבין מה אני רוצה ללמד אותו על הכסף, ומה הם היסודות שחשוב לי שהוא יפנים בגיל מוקדם.

     

    1. בשביל כסף צריך לעבוד. כמו שהאמהות שלנו היו אומרות: "כסף לא גדל על העצים", ילד שמבין את הקשר בין כסף לעבודה לא יהפוך למבוגר שמכור לפנטזיות צרכניות (מותגים, גאדג'טים, חפצים . . .)

     

    2. כדי להתקדם כלכלית צריך לחסוך. אם בזבזת את כל הכסף שלך, בשבוע הבא תעמוד באותה נקודה מבחינה כלכלית, יהיה לך בדיוק אותו מספר אפשרויות מוגבל שיש לך עכשיו. אם תחסוך אז בשבוע הבא יפתחו בפניך אפשרויות חדשות.

     

    3. ללמוד על השקעות. השקעות הן הכלי העיקרי שעומד לרשותנו להתעשר מהצמיחה הכלכלית. התקווה שלי היא שברגע שבני יעמוד בכוחות עצמו מבחינה חומרית, תהיה לו הבנה טובה כיצד העולם הפיננסי עובד, שהוא יכיר את האפשרויות העומדות לרשותו, ושיידע להתחמק משרלטנים.

     

    החינוך בגיל שנתיים וחינוך בכלל ניסוב רובו ככולו על פי מתן דוגמא. אני יודע שיש טכניקות ושיש "סופר נני", ואני מאמין שיש הרבה עצות טובות, אלא שכל זה בשוליים. הילדים שלנו הם יותר תוצר של מי שאנחנו ופחות של מה שאנחנו עושים. ומה שמגדיר את מי שאנחנו זו המודעות שלנו. הורה שמודע לערכים שלו יגדל את ילדיו על פיהם והטכניקה היא משנית.

     

     

     

    * מחקר שנעשה מצא: ככל שיש בבית יותר ספרים הילדים יוצאים יותר חכמים. אלא שאין טעם לרוץ למלא את הבית בספרים, הילדים יצאו יותר חכמים בגלל שההורים שלהם אוהבים ספרים ולא בגלל שהם קונים הרבה ספרים. בגלל מי שהם ההורים שלהם, ולא בגלל מה שהוריהם עשו.

    דרג את התוכן:
      13 תגובות   יום ראשון, 25/10/09, 00:32

      ליאו בבוטה בבלוג שלו - zenhabits, מעלה נקודה מעניינת: הייתכן שאנחנו מנהלים את חיינו על פי לוח משימות ככלי להדחקת חרדות? ליאו טוען שאנחנו מתכננים תכניות בכפייתיות מתוך ניסיון לשלוט בחיים ולמנוע הפתעות.

       

      אם אתם כמוני, מתכננים בסוף כל יום מה תעשו מחר, מציבים לעצמכם יעדים כל חודש וכל שנה, אתם כבר יודעים שהקשר בין המציאות לתכניות רופף ביותר. כמה פעמים היום שלכם התנהל כפי שתכננתם? כמעט אף פעם. כמו שליאו טוען: תמיד צץ איזה אימייל/טלפון/הנחתה מהבוס שהופכים את התכניות שלנו ללא רלבנטיות.

       

      עוד נקודה כואבת שליאו מעלה: ככל שהתכניות שלנו מפורטות יותר כך הסיכוי שמשהו ישתבש גדול יותר. ככל שהרזולוציה גדלה הפער בין התכניות למציאות מתרחב.

       

      המסקנה של ליאו היא שאין טעם לתכנן תכניות, ושצריך להפסיק לפחד מעתיד; דברים לא נעימים עלולים לקרות ועלינו ללמוד לחיות בשלום עם העובדה הזו. אנחנו צריכים לעשות את מה שאנחנו אוהבים ולתת לחיים לקרות.

       

      בעוד שאני מסכים עם הניתוח של ליאו - שתכניות משמשות אותנו להדחקת חרדות, אני לא מסכים איתו בכלל לגבי המסקנות.

       

      תכנון תכניות וניהול יומן משימות מחדירים בנו מוטיבציה, עוזרים לנו להישאר ממוקדים, ומזכירים לנו מה הם הדברים החשובים. חרדות הן אולי חלק מהתהליך אך החשש מהבאות אינו הגורם הבלעדי לתכנון תכניות.

       

      ולכן אני עדיין חושב שאין תחליף ליומן על כל צורותיו (מחברת או שירות און ליין). כדי לממש חלומות גדולים אשר דורשים מאיתנו להתעלות מעל זרם החיים, אי אפשר פשוט 'לזרום'. חייבים להיות ממוקדים ולהיעזר בכל כלי אפשרי שיעזור לנו להתקדם אל עבר המטרה.

       

      אז נכון שהפער בין התכניות לחיים גדול מאוד, אבל לפחות בעבורי, חיים ללא ניהול זמן ומשימות, פירושו לחיות חיים בינוניים ובסופו של דבר דיכאון.

       

      דבר אחד אני לוקח בכל זאת מהפוסט של ליאו והוא שהשליטה היא רק אשליה. העתיד צופה בין היתר גם דברים לא נעימים וזה חלק מהחיים וכשהם יקרו נתמודד איתם. בינתיים אני מתכנן תכניות ומתמקד בדברים החשובים לי באמת.

       

      How to Give Yourself to Whatever the Moment Brings, and Forget Stress - הפוסט של ליאו בבוטה

       

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום שישי , 23/10/09, 10:01

        בפוסט האחרון סיפרתי על הקושי שלנו למצוא ספרי ילדים. כשבוחרים ספר לילד קטן אנחנו צריכים לקלוע גם לטעם שלנו וגם לטעם של הילד. אני מעדיף ספרים עם הרבה חיות שאפשר לעשות איתם קולות ולהשתולל ביחד עם הילד, א' מעדיפה ספרים שמתנגנים טוב, עם חרוזים ומשפטים קצרים, ולע' הבן שלנו הכי חשוב שהאיורים יהיו מעניינים ומרשימים.

         

        עם רשימת טעמים כזו קשה למצוא ספר מוצלח, אך מכיוון שזה החלק הכי מהנה בערבים שלנו עם הילד אנחנו משקיעים בכך הרבה מאמץ. המקור הראשון שבו אנחנו מחפשים ספרים הוא בספרייה, המבחר שם גדול, ומכיוון שהספרים בחינם אפשר לקחת מבלי לחשוש. אם הספר מאכזב מחזירים ושוכחים, ואם הספר מוצלח אני רץ לחנות לקנות.

         

        המקור השני הוא חנויות הספרים אך שם המחירים גבוהים לטעמי, ואני מעדיף לחכות למבצעים כמו זה שמצאתי בביקור בסינמה סיטי. אבל בסך הכל אין צורך להתחרות בספרייה הלאומית, עשרים ספרים מוצלחים על המדף זה די והותר. הילד אוהב שחוזרים על הספר שוב ושוב, ובכל קריאה אני והוא משתכללים, הדמויות שאנחנו מחקים נהיות מצחיקות יותר והילד מרוצה מכך שהוא זוכר את המילים בעל פה.

         

        לצערי הרב מפאת חוסר זמן לא הצלחתי להשתלב בדיון בתגובות, אז במקום אני מביא כאן סיכום של ההמלצות, שאת כולן אני מתכוון לנסות:

         

        עידו ממליץ על 'פרת משה הקטנה' ועל ספריו של ע' הילל בכלל

         

        ג'וני ממליץ על מר יואף ועל על סדרת מר. (מר זבנג, מר שמח ...)

         

        א לוי ממליץ על כספיון וחנן הגנן, ואחרי גיל שנתיים על מיץ פטל ודירה להשכיר

        דרג את התוכן:
          14 תגובות   יום שני, 19/10/09, 23:32

          ספרי ילדים זו אופרציה בפני עצמה. המבחר עצום, האיכות נמוכה, וכל החלטה היא הרת גורל. זה לא רק החינוך של הילד, בחירה טובה של ספר הופכת את שעת הסיפור לכיף (אולי אפילו חוויה) ואילו בחירה גרועה יכולה להפוך את זמן האיכות לשיממון נורא.

           

          בסוף השבוע האחרון אני וזוגתי לקחנו קצת חופש מהילד ויצאנו לסרט. בגלל שיקולי נוחות בגדתי בכמה עקרונות ונסענו לסינמה סיטי. איזה עקרונות? לתשובה מפורטת אני ממליץ על הספר 'המערה' של סארמאגו, אבל בעיקרון אני סולד מסביבות מהונדסות במטרה להמריץ את יצר הקניות. במילים אחרות אני מעדיף רחובות עירוניים עם בני אדם (כל המגוון האנושי כולל סוחרים וקבצנים) על פני קניונים עם צרכנים.

           

          לסינמה סיטי הגענו כדי לראות את הסרט 'לבנון' ובעשר הדקות שנותרו לנו עד תחילת הסרט הסתובבנו בין החנויות. א' לא הייתה ממוקדת ואני ניצלתי את ההזדמנות להטות דרכינו אל עבר חנות הספרים הקרובה. באמתחתי היה תירוץ מוכן - בואי נחפש ספר לילד - לרגע שבו היא תתעשת.

           

          כשהגענו לחנות גילינו שנערכת שם מכירה מוזלת גדולה. מה שנקרא "סייל", אבל הפעם על באמת. בחנות היו אלפי ספרים בהנחות משמעותיות, ולא במפתיע כמעט חצי מהספרים היו ספרי ילדים. למתעניינים: המבצע על ספרי ילדים הוא שלושה ב-100, או 15 שקלים לספרים פגומים.

           

          מייד נכנסנו לעבודה. א' סרקה מצד אחד, אני מהצד השני. יש לנו עשר דקות עד תחילת הסרט וחצי שעה אם מוותרים על הפרסומות. לא דילגתי על אף ספר; פתחתי, בדקתי מה הפגם, הסתכלתי על איכות האיורים, ואז התחלתי לקרוא. אם הצלחתי להגיע עד הסוף סימן שהספר עלול להיות טוב.

           

          הבעיה שיש מעט מאוד ספרי ילדים ראויים, אפילו לא אחוז. או שהאיורים גרועים, או שהסיפור משעמם, או שהמילים ברמה נמוכה. מכיוון שכל אחד יכול לכתוב סיפור קצר בן 100 מילים ומכיוון שההורים שופכים הרבה כסף כשמדובר בילדים, כמעט כל אחד כותב.

           

          דקה לפני סוף הפרסומות עמדנו בקופה. בחרנו שלושה ספרים: צב על הגב, גלגלים ויובל המבולבל (אין קשר לשחקן). צב על הגב כי האיורים בו טובים, יש בו הרבה חיות ואפשר לעשות מהספר הצגה. גלגלים כי הסיפור כתוב יפה ויש בו ציורים של גלגלים, שזה כל מה שהבן שלי צריך בחיים, ויובל המבולבל כי זה ספר נחמד.

           

          מהקופה רצנו לאולם והגענו בדיוק בזמן. הסרט היה נחמד, עשוי טוב אבל לא שואל שום שאלות קשות, שזה אולי עוזר בקופות אבל בזה זה נגמר.

          דרג את התוכן:
            4 תגובות   יום ראשון, 18/10/09, 00:26

            השקעת ערך זו אסטרטגיה לבחירת מניות. מניות נבחרות על פי שיטה זו כאשר הן נסחרות במחיר נמוך מערכן. משקיעי ערך מאמינים שהשוק מגיב בצורה מוגזמת לחדשות (טובות או רעות) ופותח פער בין מחיר המניה לבין המגמות ארוכות הטווח של החברה (לדוגמא, ירידה במחיר לעומת גידול בנתח השוק). תגובת יתר לחדשות רעות יוצרת הזדמנות רווח למשקיע ערך על ידי קניית מנייה אשר מתומחרת  בחסר.

             

            משקיע ערך מחפש אחר מניות אשר נסחרות במחיר נמוך מערכן הפנימי, ומוכר את אחזקותיו כאשר הן נסחרות מעבר לערכן הפנימי.

             

            * תרגום חופשי שלי מתוך הערך Value Investing באתר Investopedia.

             

            שאלת מיליון הדולר היא מהו ערכן הפנימי של חברות, כיצד יכול משקיע לגלות מהו שוויה האמיתי של חברה. למרבה השמחה אין לשאלה הזו תשובה מדויקת, אין שום כלי או נוסחה שיכולים לפתור את החידה. אם הייתה דרך לגלות כמה חברה שווה "באמת" אזי לא היה נוצר עיוות בשוק - המנייה הייתה נסחרת במחיר האמיתי שלה, ולמשקיעי ערך לא הייתה הזדמנות להרוויח.

             

            אז איך משקיע ערך  יכול להעריך שווי של חברה?

             

            משקיע הערך האגדי, ג'ואל גרינבלט, בהקדמה לספרו - הספר הקטן שמביס את השוק, מספר על העסק של ג'ייסון שלומד עם בנו. ג'ייסון הוא אשף מכירות בן 12. בכל יום הוא קונה חבילת מסטיקים ב25 סנט. בכל חבילה יש חמישה מסטיקים והוא מוכר כל מסטיק ב-25 סנט, סך הכל 1.25 דולר, רווח של דולר על כל חבילה.

             

            ג'ייסון מוכר 15 חבילות בשבוע, 36 שבועות בשנה; 15 דולר רווח לשבוע ובערך 500 לשנה. מכיוון שג'ייסון בכיתה ו', עסקי המסטיקים של ג'ייסון צפויים להרוויח 3000 דולר בשש השנים שנותרו לו עד תום הלימודים.

             

            ג'ואל שאל את בנו, אם ג'ייסון יציע לך לקנות חצי מהעסק תמורת 1500$ האם היית מסכים? מה פתאום, הוא ענה. 1500$ תמורת 1500$ שיחזרו אלי רק בעוד שש שנים?! וזה עוד לפני שהתחשבנו בסיכון שיקומו לו מתחרים. 1500 דולר הוא בפירוש מחיר שאינו משתלם.

             

            ואם הוא יציע לך לקנות חצי מהעסק תמורת דולר אחד, היית מסכים? בטח! דולר אחד זה רווח בטוח במאה אחוזים.

             

            יפה. אם כך השווי האמיתי של העסק של ג'ייסון נע בין שני דולר לשלושת אלפים.

             

            זוהי תמצית עבודתו של משקיע ערך: למצוא פרמטרים אמינים להערכת שווי, להשוות את ההערכה למחיר השוק, וכשהפער בין המחיר להערכה גדול מספיק - לבצע את ההשקעה.

             

             

             

            עוד חומר על השקעות ערך באתר שוקרן - http://shookrun.com/

            דרג את התוכן:
              5 תגובות   יום ראשון, 11/10/09, 02:14

              השאלה שהולידה את ענף בתי הספר למנהל עסקים הייתה כמה טונות של מטילי ברזל גולמי יכול פועל להעמיס על קרון משא ביום עבודה אחד? פרדריק וינסלאו טיילור, אבי תורת הניהול המודרני, צפה בפועלים שלו ותהה כיצד ניתן להספיק יותר.

               

              הניסויים והמסקנות של מהנדס המכונות לשעבר הובילו אותו למסקנה שניהול הוא מדע, ושבעזרת הכלים הנכונים מנהל יכול להגיע לתוצאות טובות יותר. העבודה וניהול העבודה, הוא גרס, הם שני דברים נפרדים, ועובד מיומן ככל שיהיה, חייב שינהלו אותו ויכוונו אותו כדי לשפר את ביצועיו.

               

              הגישה החדשה שטיילור הציג והטיף לה חוללה מהפיכה: כדי להיות מנהל צריך לעבור הכשרה, ובעקבותיו פתחה אוניברסיטת הרווארד את בית הספר הראשון למנהל עסקים, וכך בא לעולם מה שמכונה - הטיילוריזם.

               

              ההבטחה הגדולה של הטיילוריזם, מסביר מתיו סטיוארט - מתנגד חריף של השיטה, היא שניתן להחליף את העריצות הלא רציונאלית שמאפיינת מנהלים בכלים מדעיים. לכאורה, כדי להיות מנהל טוב צריך לשלוט בחומר תיאורטי על ניהול ולרכוש מיומנות באוסף של שיטות וכלים. נשמע טוב בהרבה ממנהל שנהיה מנהל בזכות קשרים ואילן יוחסין. לפיכך, כדי להיות מנהל צריך לעשות תואר במנהל עסקים.

               

              התוצאה המיידית היא שפקולטות למנהל עסקים הפכו להיות כלי לסינון וגיוס מועמדים; מנהלים בעלי השכלה ניהולית שמגייסים מועמדים עם אותה ההשכלה. תעודת MBA הפכה להיות שעון הרולקס החדש, וכמו שניסח זאת חבר שלי ששילם עשרות אלפי שקלים עבור תעודה ממוסד יוקרתי - אני שם בשביל הקשרים.

               

              כמו שאתם מבינים הטיילוריזם יצר מעמד חברתי חדש - מעמד המנהלים, שכדי לזכות בכרטיס כניסה אליו צריך להיות חבר במועדונים הנכונים. על כל זה היה אפשר להבליג, אומר סטיוארט, אם הם היו מקנים לבוגרים שלהם כלים משמעותיים.

               

              מתיו סטיוארט דוקטור לפילוסופיה שייעץ במשך שמונה שנים למנהלים בכירים, צבר הרבה שעות בדיונים עם בוגרי מנהל עסקים מהרווארד ושאר מוסדות נבחרים. הוא ראה אותם מופיעים עם מצגות פאוור פוינט מותאמים לרעיונות שמציגים הגורואים לאותה שעה, הוא שמע אותם מתווכחים ברצינות האם ישנם חמישה או שלושה כוחות שמעצבים יתרון תחרותי. וככל שעבר הזמן הוא תהה יותר ויותר מה התועלת המעשית (לא החברתית-מעמדית) בלימודי מנהל עסקים.

               

              האם באמת ניתן ללמוד כיצד לחשוב "מחוץ-לקופסה" ? האם ניתן ללמד כישרון לפתרון בעיות ? דעתי כדעתו של סטיוארט שבעוד שאני לא מבין מה זאת אומרת לחשוב מחוץ לקופסה, הדרך היחידה לפתח כישרון לפתרון בעיות הוא להתמודד ולפתור הרבה מאוד בעיות.

               

              MBA או תואר במנהל עסקים אולי יעזור ביצירת קשרים, אולי יעזור בהשגת ראיון עבודה, אולי ילמד אותנו מספר שיטות לפתרון בעיות, אבל דבר אחד הוא בטוח לא יעשה - ילמד אותנו להיות מנהלים. עכשיו נשאלת השאלה האם כדאי להוציא על כך עשרות אלפי שקלים?

               

              מאמר מצוין של מתיו סטיוארט

               

              שהגעתי אליו דרך בלוג מצוין על ניהול ארגונים ואנשים של צביקה רול

              דרג את התוכן:
                8 תגובות   יום שישי , 9/10/09, 02:09

                מעוקלים הוא סרט תיעודי על שלוש משפחות אנגליות שגזירת עיקול מרחפת מעל ראשן. כמו הרבה משפחות באנגליה ובארה"ב בתקופה האחרונה, הן לקחו משכנתאות אופטימיות במחיר זול בקצה גבול יכולת ההחזר שלהן. כשהמצב הכלכלי השתנה לרעה עלה מחיר המשכנתאות וקטנו המשכורות, אותן משפחות שהחיים חייכו אליהן עד לא מזמן גילו פתאום שהן לא מסוגלות לעמוד בתשלומי המשכנתא והן צריכות לפנות את ביתן.

                 

                במקרה של עיקול, הבית נמכר במכירה פומבית, המחיר שמתקבל בניכוי עמלות משמש להחזר החובות, והכסף שנותר חוזר לידי המשפחה בהפסד ניכר. לא רק שהבית נמכר בחיפזון הוא יוצא לשוק בזמנים בהם מחירי הנדל"ן נמוכים ממילא. בנוסף, על המחיר הנמוך הן עוד צריכות לשלם הוצאות משפט וריביות פיגורים יקרות.

                 

                מלבד הנזק הכספי מדובר בתהליך מכאיב. משפחה אחת נאלצת לפנות את הבית שהיה בעבר ביתם של הורי האישה, הילדים נאלצים להיפרד מעולמם החברתי המוכר מכיוון שהמשפחה צריכה לעבור לשכונה יותר זולה. משפחה אחרת בסרט נשארת ללא פרוטה וללא יכולת לשכור לעצמה דירה. למזלם החוק באנגליה מחייב את הרשויות למצוא לה פתרון דיור חלופי אך מעבר לקרוון בקצה העיר הוא לא בדיוק חוויה מרנינה.

                 

                הסרט עצוב אך לא דכאוני, המשפחות המוצגות בו חיות בחרדה גדולה, האבות שנתפסים כאחראים על פרנסת המשפחה סובלים מפגיעה בהערכה העצמית, וכצופה מהצד אי אפשר שלא לתהות מדוע הן לא מוותרות ופותחות דף חדש. בסופו של דבר המשפחות שמפנות את ביתן מגיעות למסקנה דומה, מכריזות על פשיטת רגל ונאנחות לרווחה.

                 

                הלקח הכלכלי מהסרט אינו מפתיע: לא כדאי לבצע מהלכים כלכליים גדולים כמו קניית בית על סמך התרחיש האופטימי ביותר, אם לוקחים הלוואה צריך לוודא שנישאר לנו מרווח נשימה (כלל האצבע הוא עד רבע מההכנסה), ולמקרה שדברים משתבשים ניתן יהיה למכור את הבית בלי לחץ או לגבש תכנית פעולה. והכי חשוב - אסור לקחת משכנתא על מנת לממן צריכה.

                 

                לקח נוסף מהסרט הוא שעדיף להכיר במציאות כמה שיותר מהר מאשר לנסות לדחות את הקץ בתקווה שאיכשהו הדברים יסתדרו מעצמם. עד כמה שזה כואב, עדיף לפתוח דף חדש במוקדם מאשר לחיות חיים מלאי חרדה שבסופו של דבר יובילו לאותה נקודה.

                 

                הסרט 'מעוקלים' ביס-וואלה-דוקו

                דרג את התוכן:
                  6 תגובות   יום שני, 5/10/09, 23:22

                  אם אתה נמוך מ-180 סיכוייך להיות מנכ"ל נמוכים מאוד, אם אתה זו את סיכוייך נמוכים עוד יותר.

                   

                  המנכ"לים של 500 החברות הגדולות בארה"ב (Fortune 500) מתנשאים כמעט כולם לגובה של 180; 58% מהם עברו את המטר-שמונים והשאר קרובים מאוד. שליש מהמנכ"לים מתמרים אל מעל למטר תשעים, אחוז מדהים במיוחד לנוכח העובדה שרק 4% מהגברים האמריקאים גבוהים ממטר תשעים.

                   

                  (הנתונים נכונים לשנת 2003 ונלקחו מתוך הספר Blink מאת מלקולם גלאדוול)

                   

                  נתון מוזר ולא מוזר. אף אחד אינו מופתע מכך שאנחנו מחבבים אנשים גבוהים. גברים גבוהים נחשבים יפים יותר, מושכים יותר, הנוכחות שלהם בולטת ולכולם ברור שעדיף להיות גבוה מנמוך. אותו הדבר נכון גם לנשים. אבל כל זה לא מספיק כדי להסביר איך כמעט כל המנכ"לים הם אנשים גבוהים.

                   

                  כמו שמלקולם מסביר, בחברות גדולות לא עובדים אנשים גבוהים בלבד - יש מעט מדי אמריקאים גבוהים, ובהכרח רוב העובדים בחברה הם אנשים רגילים. מכיוון שרוב העובדים בחמש מאות החברות הגדולות בארה"ב נמוכים מדי מכדי להיות מנכ"לים, איך נסביר את העובדה שכה מעט מהעובדים הנמוכים (יחסית) מצליחים להתקדם ולעשות את כל הדרך למעלה בהיררכיה?

                   

                  בסביבה תחרותית כמו המשק האמריקאי נהוג לחשוב שתכונות כמו כישרון ומוטיבציה חשובות יותר מאשר נתונים פיזיים בכדי לזכות בהערכת הארגון, אולם הנתונים מראים שהמצב הרבה יותר מורכב.

                   

                  אף אחד לא מטיל ספק באשר לכישרון והמוטיבציה של מנכ"לי פורצ'ן 500 אבל האם העובדה שהם גבוהים לא זיכתה אותם בהנחה כלשהי? ובניסוח הפוך, האם עובדים נמוכים סובלים מהערכת חסר? חוסר הפרופורציה הקיצוני בין אחוז הגבוהים באוכלוסיה לבין חלקם במנכ"לות מלמד שמלבד יופי ונוכחות אנחנו מייחסים לגובה אינטליגנציה וכשרון.

                   

                  המחיר שמשלמות החברות הגדולות הוא שהן בוחרות את המנהלים שלהן מתוך מאגר מועמדים מצומצם, וזהו אגב המחיר על כל סוג של אפליה - כשאנחנו מעניקים זכויות יתר לחלק מהאנשים אנחנו בעצם מוותרים על הכישרון והמוטיבציה של שאר האוכלוסייה.

                   

                  במקרה שלנו, האנשים הפשוטים, קשה יותר לזהות את הנזק שאנחנו מסבים לעצמנו בגלל אפליה על פי גובה. בלי לשים לב אנחנו מעדיפים ליצור קשרי חברות עם אנשים גבוהים, אנחנו נוטים להעריך את דעתם יותר, לקנות מהם יותר, ולהתבטל בפניהם יותר. בקיצור אלה דברים שקשה מאוד לכמת אבל הנזק קיים.

                   

                  הפוסט הזה אינו מתיימר לשנות סדרי עולם, נמוכים ושאר מדוכאים ימשיכו לסבול מאפליה, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים להמשיך לשלם את המחיר.  כשמדובר בהטיה על סמך גורם כה טיפשי לא נדרש הרבה יותר ממודעות כדי להתמודד באופן אישי עם הנושא.

                  דרג את התוכן:
                    8 תגובות   יום ראשון, 4/10/09, 01:01

                    שני מיתוסים גרמו לכך שאת ההשקעות הראשונות שלי במניות עשיתי בגיל מאוחר מאוד. נכון שאף פעם לא מאוחר מדי, ושעדיף מאוחר מאשר אף פעם אבל עם כל הכבוד לקלישאות, 'הריבית דריבית' לא עושה הנחות לאף אחד, ככל שנשקיע מוקדם יותר כך אפקט הריבית דריבית יהיה דרמטי יותר:

                     

                    10 אחוזי ריבית יכפילו את שווי הכסף פי 20 בתוך שלושים שנים ופי 40 בתוך ארבעים שנים. ובמילים פשוטות - מי שהתחיל לחסוך בגיל 20 מצבו בגיל 60 יהיה פי 2 טוב יותר ממי שהתחיל לחסוך בגיל 30.

                     

                    בורסה זה לעשירים בלבד

                     

                    טעות. שנים חשבתי שהבורסה לא רלבנטית לחיים שלי בכלל, הנחתי שזה מגרש משחקים לעשירים בלבד ולי אין מה לחפש שם. בגלל החשיבה המוטעית הזו הגעתי אל הבורסה רק כאשר התחלתי להרוויח משכורת גבוהה יחסית - כשחסכונותיי החלו לתפוח. במקום להתייחס לבורסה ולמניות כאל כלי ליצירת עושר, הגעתי לעולם ההשקעות רק כאשר התחלתי לצבור עושר.

                     

                    כשהבנתי שהבורסה היא הכלי היחיד שמאפשר לאנשים פשוטים להיצמד לצמיחה הכלכלית הזדעזעה תפיסת עולמי הכלכלית. היום אני מבין שכל אדם צריך לתחוב את רגלו בבורסה כמה שיותר מהר כדי לא להישאר מאחורי צמיחת העושר העולמי.

                     

                    אלמלא התמזל מזלי לעבוד בעבודה מכניסה ייתכן שלעולם לא הייתי טורח להבין מה זה שוק ההון, במקום זאת הייתי ממשיך לחשוב שבורסה זה לעשירים בלבד ומניח לעשירים להפוך עשירים יותר בלעדי. האמת היא שכל מי שמצליח להרוויח יותר ממה שהוא מוציא (או להוציא פחות ממה שהוא מרוויח) אז הבורסה היא בשבילו.

                     

                    בורסה זה רק למבינים

                     

                    שוב טעות. לא צריך להיות גאון, לא צריך תואר בכלכלה ואפילו לא צריך להתעניין יותר מדי בשוק ההון כדי לקנות מניות. אני זוכר איך בתור ילד הייתי מסתכל על עמודי המניות במדורי הכלכלה ונתקף בבהלה - עמודים על גבי עמודים עם שורות של מספרים בלתי מובנים פיתחו אצלי את התחושה שצריך להיות גאון כדי להבין במניות.

                     

                    בפועל נדרש הרבה פחות. כמובן שעדיין צריך ללמוד מה זה מניות ועוד כמה דברים על שוק ההון, אבל לשם כך אין צורך להיות גאון. ברגע שמבינים שהתשואה הממוצעת בבורסה דומה מאוד לקצב צמיחת התוצר הכלכלי, וכשמבינים שבאמצעות תעודת סל גם אנחנו יכולים בעלות נמוכה להיצמד לצמיחה במשק, הבנו למעשה את רוב התורה. מכאן כל מה שנשאר הוא להנמיך ציפיות ולדחות בנימוס הצעות להתעשרות בקצב מהיר.

                    דרג את התוכן:

                      ארכיון

                      הפעילות שלי

                      אין רשומות לתצוגה