כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 2/2009

    0 תגובות   יום שישי , 27/2/09, 02:23

    'הפילוסופים הגדולים שלנו, המשוררים הגדולים ביותר שלנו מצטמצמים למשפט אחד מוצלח'

     

    מתוך 'הטובע' של תומס ברנהרד.

     

     

    יש כאלה שכותבים ספרים שמטפסים איתם לפסגה. מוליכים אותנו אל המשפט האחד, שיאיר לנו את העולם באור חדש.

     

    יש כאלה שניגשים מייד לעניין. מחברי 'אפוריזמים', בעברית 'אמרות כנף', שבמשפט מבריק אחד מלמדים אותנו תפיסת עולם.

     

    ויש חכמים מהם, כאלה שערכו עבורנו ספרי ליקוטים, שבכל בית מישהו קיבל מתנה, והניח אותו בבית השימוש לשעשוע קצר שנע בין חמש דקות לרבע שעה.

     

     

     

    אחד מגיבורי ספרי הליקוטים הוא בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של אמריקה, ואיש שנון במיוחד ששום ספר אמרות כנף אינו שלם בלעדיו. פרט מעניין נוסף וכמעט לא ידוע בביוגרפיה שלו הוא, שאם הוא היה חי היום, ואם הוא היה קורא עברית, אז הבלוג איזהו עשיר? היה מעבר לכל ספק ב-RSS feed שלו (בקיצור, הוא היה קורא את הבלוג).

     

    בנג'מין פרנקלין:

     

    - אם תדע לבזבז פחות משאתה מרוויח, מצאת את אבן החכמה

    - הזהר מההוצאות קטנות; דליפה קטנה יכולה להטביע ספינה גדולה

    - אם אתה רוצה להתעשר, חשוב כיצד לחסוך בנוסף על איך להרוויח

    - ידע מניב את התשואה הגבוהה ביותר

     

    ואחרונה:

     

    - איזהו עשיר? השמח בחלקו. מיהו זה? אף אחד.

     

    שבת שלום,

    עזרא.

    דרג את התוכן:
      1 תגובות   יום חמישי, 26/2/09, 00:21

      חסכנות באופנה היום. לראיה אלפי הבלוגים (באנגלית) שמטיפים לאורח חיים דל-צריכה (כמו הבלוג הזה), העיתונים (בארה"ב) שקפצו על הגל ופתחו מדורי מומחים לכלכלה אישית, וכמובן המו"לים (האמריקאים) שמוציאים ספר ליום בממוצע עם כותרת כמו "365 דרכים לחיות בזול" (ספר מצוין אגב).

       

      זה לא אומר שהאמריקאים או אנחנו שינינו את דרכינו והפכנו לחסכנים, רחוק מכך, גם עם המיתון שמסתיר את האופק, וגם עם חרב הפיטורים שרוחשת באוויר, הקניונים עדיין מלאים, ובתי המלון בפסח יעלו מחירים, ובכל זאת משהו השתנה: מטוטלת הצריכה החלה לנוע חזרה.

       

      התנופה הגיעה מהמשבר הכלכלי; המדדים שהתרסקו, הענקים שהתמוטטו, כולם ביחד גרמו לרעידת אדמה מנטאלית שגורמת לנו לבחון את אורח החיים שלנו מחדש. כל אלה דברים ידועים, אבל מתחת להם נמצא משהו עמוק יותר: אכזבה, או עדיף – התפכחות מאשליה.

       

      שניים שלושה דורות אחורה והמעמד הבינוני בעולם כולו עוד התבוסס בעוני. בלי תנאים סוציאליים, בלי קביעות, בלי דמי אבטלה, ובכל רגע יכלה משפחה רגילה לאבד את מקורות פרנסתה ולהידרדר לרעב וחוסר כל. המהפכה הסוציאלית והפריחה הכלכלית שינו את הדברים בעבור אזרחי מדינות השפע מן הקצה אל הקצה. העוני הפך לנחלת העבר. גם היום כשמדינות כמו איסלנד ולאטביה מתמוטטות כלכלית, אף אחד שם לא אמור לסבול חרפת רעב.

       

      במרחק שלושה דורות מהעוני, כל הרהור על מחסור נראה רחוק ותלוש מהמציאות, עד כדי כך שהתחלנו להאמין שאנחנו עשירים. ערוץ החיים הטובים אצלנו בסלון ולא רק בטלוויזיה: חופשת סקי פעם בשנה – חובה, וילה במושב – מינימום, מסעדת גורמה או סושיה – פעם בחודש, איזו שאלה.

       

      היום ברור שזה תעתוע, כי אפילו אם לא חגגנו את ההילולה באשראי והלוואות, הרי שמצבנו הכלכלי – השווי נטו – לא השתנה. משפחה שמכניסה עשר נטו בחודש ולא חוסכת כלום, נמצאת באותו המצב כמו משפחה ענייה שמכניסה שלוש. לא משנה כמה המשפחה המכניסה חיה טוב היום, מחר כשיגיע מכתב הפיטורים, שתיהן נמצאות בדיוק באותו מצב: נסמכים על משפחה ודמי אבטלה. וזו בדיוק האשליה שממנה מתפכחים היום מיליוני אנשים: משכורת גבוהה לא אומרת דבר על המעמד הכלכלי.

       

      מיתון, כדי לסבר את האוזן, מתרחש כאשר יש יותר מדי היצע. כשזה קורה, עודף התוצר מצטמצם, אנשים מפוטרים, אבל בסופו של דבר המשוואה מתאזנת. כשהביקוש ידביק את הפער המגמה תשתנה בחזרה: ההון יגייס עובדים, המיתון יסתיים, ותחל הצמיחה. העולם לא נחרב. הוא גם לא יחרב כל כך בקלות. מיתון אינו סוף העולם.

       

      מיתון הוא הזדמנות להתפכח מאשליות ולבחון את הנורמות החברתיות מחדש. אלה שדחקו בנו לחיות כמו מיליונרים, ואלה שאמרו לנו להמר על הכל כי אחרת אי אפשר להתעשר. כל אלה הביאו לכך שנפספס את ההזדמנות שניתנה לנו בשנים השמנות: להגיע מוכנים לשנים הרזות.

       

      הסוד בהתעשרות הוא לחסוך גם בשנים השמנות, היום זה באופנה אבל לאמיתו של דבר זה ידוע עוד מימי יוסף ופרעה.

      דרג את התוכן:
        1 תגובות   יום שני, 23/2/09, 20:36

        מקצצים במתוקים

         

        קמצן אחד יצא עם אשתו לטיול, בדרך הם נעצרו ליד דוכן גרעינים, הקמצן טעם מהגרעינים השחורים, מהלבנים, מהאבטיח, קינח בכמה בוטנים, ואז אמר לאשתו "יאללה, נמשיך?", חכה רגע, היא אמרה, לא נקנה קצת גרעינים? הוא ענה, סמכי עלי, הכול אותו טעם!

         

        טוב, באמת לא הבדיחה הכי מצחיקה בעולם, בכל זאת... זה עדיין בלוג על כלכלה וצרכנות

         

        נזכרתי בבדיחת הקרש הזו (שקיבלתי מאבי) במסגרת מלחמתי במתוקים. על המתוקים הכרזתי חרם לפני כמה שנים, ומאז אני אוכל מהם רק כשזוגתי אינה בסביבה. הסידור הזה עובד לא רע, בפני זוגתי אני יכול להתרברב בכוח הרצון שלי (ולהסתלבט על היעדרו אצלה)  וגם הפחתתי את כמות המתוקים שהכנסתי לקרבי באופן משמעותי.

         

        הבעיה היא שלעתים מתחשק לי לטעום מתוקים גם בחברת זוגתי. זו דילמה קשה. מהיכרותי ארוכת השנים עם עצמי אני יודע ששבירת החרם בפנייה יהיה, מלבד אובדן הכבוד העצמי המועט, שחרור רסן המתוקים וחזרה למנהגי מימים ימימה.

         

        הטקטיקה שלי לבינתיים היא טקטיקת הקמצן: לכולם אותו טעם. קוביית שוקולד אחת במקום חפיסה שלמה, שמינית פרוסה במקום חצי עוגה, כפית גלידה במקום שלושה כדורים (לא בגלידריה, למרות שאת זה הקמצן דווקא יאהב). הבנתם את הרעיון.

         

        אם הטקטיקה תעבוד, ואם הכבוד העצמי ירשה לי, כנראה שיסתיים לו חרם המתוקים, ואז אוכל לטעום מתוקים גם בפני אשתי. מי יודע, אולי יצא הפסדי בשכרי אם אפחית את פרצי המתוקים כשהיא איננה.

         

        בכל אופן, מי שיש לו בתקציב האישי סעיף מתוקים, מומלץ לו לנסות את טקטיקת הקמצן. לביס השני במקופלת יש אותו טעם בדיוק כמו לראשון, הוא מוסיף מעט מדי הנאה, יותר מדי קלוריות, ומרחיב את התקציב החודשי.

         

         

        דרג את התוכן:
          4 תגובות   יום חמישי, 19/2/09, 21:26

          ציטוט לשבת: כמות או איכות? (כמות)

           

          המורה לקרמיקה חילק את הכיתה לשניים, אלה שבצד שמאל, הוא אמר, יקבלו ציון בהתאם לכמות הכדים שהם ייצרו, אלה שבצד ימין יקבלו ציון על פי האיכות. הרעיון שלו הלך כך: ביום האחרון לקורס יביאו אנשי קבוצת הכמות את כל הכדים שלהם ויקבלו ציון על פי המשקל, חמישים קילו שווה מאה, ארבעים שמונים, וכן הלאה. אנשי האיכות, לעומת זאת, יבואו עם כד אחד בלבד, הטוב ביותר שלהם, ועל פיו יקבלו ציון.

          יום הציון הגיע ודבר מעניין קרה: כל הכדים האיכותיים הגיעו מקבוצת הכמות. נראה שבזמן שאנשי קבוצת האיכות התחבטו ביצירת הכד המושלם, אנשי הכמות התרכזו בליצור עוד ועוד כדים, וכך להשתפר.

           

          הטקסט המקורי:

           

          The ceramics teacher announced on opening day that he was dividing the class into two groups. All those on the left side of the studio, he said, would be graded solely on the quantity of work they produced, all those on the right solely on its quality. His procedure was simple: on the final day of class he would bring in his bathroom scales and weigh the work of the "quantity" group: fifty pound of pots rated an "A", forty pounds a "B", and so on. Those being graded on "quality", however, needed to produce only one pot -- albeit a perfect one -- to get an "A". Well, came grading time and a curious fact emerged: the works of highest quality were all produced by the group being graded for quantity. It seems that while the "quantity" group was busily churning out piles of work - and learning from their mistakes -- the "quality" group had sat theorizing about perfection, and in the end had little more to show for their efforts than grandiose theories and a pile of dead clay.

           

          מתוך הספר: Art & Fear

           

          המסקנה: אין תחליף לניסיון.

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום רביעי, 18/2/09, 23:13

            הסיכוי הטוב ביותר שלנו להתעשר הוא מ...

             

             

             

            הדרכים להתעשר שאני מכיר הם: הקמת עסק, השקעות, ועבודה. ירושה, הגרלה והונאה אפשריים גם כן אבל כרגע הם לא עומדים על הפרק.

             

            הקמת עסק לא באה בחשבון מבחינתי. אין לי את הכישורים לכך ובעיקר – זה לא מעניין אותי. ואפילו הייתי נלהב מהרעיון, הסטטיסטיקה מספרת שכמעט בטוח שאכשל – 70% מהעסקים שנפתחים, נסגרים תוך שנה, ועוד 20% תוך שנתיים (מדוע עסקים חדשים נכשלים)

             

            בהערכה גסה, שכיר ממוצע פלוס עם ירושה בינונית יש בידיו עד מיליון שקלים פנויים. ההשקעות הרלבנטיות בסדר הגודל הזה הן: או נדל"ן או ניירות ערך. רוב הישראלים בוחרים בנדל"ן וההיסטוריה מראה שהם עושים בערך ארבעה אחוזים בממוצע. לא מי יודע מה.

             

             

            לגבי ניירות ערך? על פי ניחוש: הרוב מפסידים.

             

            כמובן שיש יוצאים מן הכלל, יש כאלה שעושים המון כסף, מנדל"ן מניירות ערך ואפילו מכל מיני אפיקים מפוקפקים כמו מט"ח ואופציות וחוזים ועוד דברים שאני מעדיף לא להכיר. אלה היוצאים מן הכלל. שני דברים מאפיינים אותם: הם מקצועיים מהשורה הראשונה, ויש להם מזל. אז אני המקצוע שלי זה מהנדס תכנה, והתחביב שלי – כתיבה (בעיקר על כלכלה לאדם הפשוט – לעצמי), אין לי שום חשק לשפץ דירות, להשוות משכנתות או להיות גננת לדיירים שלי, ויותר מזה אין לי שום רצון לקרוא דו"חות חברות או לנתח גרפים. לא תודה.

             

            אחרי שהעדתי על עצמי שאין לי עניין בעסקים או בהשקעות, ברור שהסטטיסטיקה אפילו מייפה את המציאות לגבי סיכויי ההצלחה שלי. מי שלא מוכן להיות מקצוען ולעבוד קשה קרוב לוודאי שיצליח עוד פחות מהממוצע.

             

            אז מה נשאר? אחרי שפסלנו עסקים והשקעות חזרנו לאלטרנטיבה הראשונה, זו שההורים הטיפו לנו כל הזמן, זו שספרי ה"הצלחה" למיניהם לגלגו עלייה כעל דרכם של המפסידנים – עבודה.

             

            לצערי הרב יש המון אנשים, יותר מדי אנשים, שגם מעבודה לא יצליחו להתעשר, לא משנה כמה הם ירוויחו. פשוט כי הם לא חוסכים. גם אם עבדנו קשה והרווחנו יפה, אם בסוף החודש לא יוותרו בידינו כמה שקלים, כאילו לא התקדמנו לשום מקום. ואם כך הם כל החודשים אז כדאי שנשקול (לא ברצינות) ירושה או הגרלה.

             

            הרבה אנשים מרוויחים מעט מדי מכדי שחיסכון יהיה אפשרי מבחינתם. ליבי איתם. צריך לעשות הכל כדי ששכר מינימום יספיק לחיים עם הזדמנויות, גם אם המשמעות היא שנרוויח פחות. ראיתי לנכון להעיר את ההערה הזו כדי שחלילה לא ישמע שאני מזלזל בהם או לועג להם, עובדים עניים הם הכישלון הגדול ביותר של הכלכלה.

             

            אם בסוף החודש אתה נותר עם חובות... טוב, בוא נאמר שאתה צריך להמשיך לקרוא את הבלוג הזה. ;)

             

            אז איך מתעשרים מעבודה?

             

            חיסכון אמרנו, אבל זה כשלעצמו לא מספיק. זה היה יכול להספיק אלמלא האויב השקט שנקרא אינפלציה. בזמן שאנחנו הולכים לעבודה כדי להגדיל את החיסכון שלנו בעוד כמה שקלים, האינפלציה מתגנבת פנימה ומכרסמת את המנה שלה. השנה היא אכלה בערך שלושה אחוזים, בשנים קיצוניות כמו בשנות השמונים, היא אכלה גם חצי מהחיסכון.

             

            מבלי להיכנס לפרטים כיצד להתגונן מפני אינפלציה (לא מבין בזה הרבה), ברור שאין לנו ברירה אלא ללמוד קצת על השקעות. לא איך מנתחים גרפים (או כל טרנד אופנתי אחר) אלא מה צריך לעשות כדי למנוע את שחיקת החסכונות על ידי האינפלציה.

             

            המסר של הפוסט הוא: אם עסקים והשקעות לא גורמים לך להתלהב כמו ילד אז עבודה היא הדרך הטובה ביותר להתעשר עבורך. חסוך באמצעותה כמה שאפשר והשתמש בהשקעות כדי להתגונן בפני אינפלציה, ולא בשביל להתעשר.

             

            מקווה לפגוש את כולכם בקאנטרי בשעה עשר עוד שלושים שנה למשחק שח.

             

             

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום ראשון, 15/2/09, 22:42

              הרגלי הצריכה בשעת מיתון

               

               

               

              גם בשעת מיתון יש דברים שלא נסכים לוותר עליהם. אם הישראלים כבר חושבים כמו אמריקאים אז כמעט כולנו נסרב להתנתק מהאינטרנט, רובנו נתעקש להחזיק בסלולרי, ומספר דומה של אנשים יישאר מחובר לכבלים אפילו אם נצטרך לקצץ משמעותית ברמת החיים שלנו.

               

              הסקר עוד מספר שהדברים הראשונים שנוותר עליהם (אם אנחנו כמו האמריקאים) הם תיקי יד, בגדי מעצבים וקוסמטיקה.

               

              כלומר, הצרכן המערבי רואה במוצרי תקשורת מרכיב בסיסי באורחות חייו לעומת נישת ה-accessories שנתפשת כפינוק ואולי אפילו בזבזנות. אם הייתי מנהל קניון הייתי נלחץ מהסקר הזה...

               

              כשקראתי את תוצאות הסקר של חברת BIGresearch החלטתי לעשות רשימה כזו לעצמי: החיוניים לעומת הבלתי הכרחיים.

               

              החיוניים:

               1. אינטרנט. לא מוותר בשום פנים ואופן.

               2. מגורים (לעבור לגור אצל ההורים? לא נעים...)

               3. תחבורה. אפשר לוותר על כלי רכב אבל זה יבוא על חשבון זמן עם הילד שגם ככה כמעט ואין לי.

               4. סלולר. זו לא הוצאה משמעותית בין כה וכה.

               

              הבלתי הכרחיים:

               1. ביגוד. יש לי מספיק לכל החיים.

               2. יציאות. שיבואו לבקר אותנו יותר...

               3. חו"ל. זו ההוצאה הלא הכרחית המשמעותית ביותר שלי, אבל כל נסיעה לחו"ל(ממוצע של פעם בשנה וחצי) מעלה לי את סף הסקרנות לרמות שמוציאות חצ'קונים.

               4. ספרים. בינינו, בספרייה יש יותר ספרים מדהימים ממה שאוכל לקרוא כל החיים.

               

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שבת, 14/2/09, 22:16

                חדירת רעיונות וטכנולוגיות – השקפות שונות מתוך ומחוץ לחברה

                 

                 

                לרעיונות וטכנולוגיות תהליך חדירה שאפשר לאפיין בחמישה שלבים: הראשונים לאמץ הם ה'חדשנים', אלה שחשופים להמצאות ורעיונות חדשים ובעלי פתיחות מספקת כדי לנסות אותם. אחריהם מגיעים ה-early adopters, אלה מובילים חברתיים, פתוחים לרעיונות חדשים אם כי זהירים יותר.

                 

                הקבוצה הבאה לנסות את הטכנולוגיה נקראת 'הרוב המקדים', אלה אנשים שהמאפיין הבולט שלהם הוא בריבוי קשרים חברתיים לא פורמליים. אחריהם מגיעים אנשי קבוצת 'הרוב מאחר', אלה אנשים חשדניים יותר, מסורתיים, ממעמד כלכלי נמוך, שיאמצו טכנולוגיה רק כאשר היא הופכת ל-main stream.

                 

                לבסוף, האחרונים, הקרואים 'המתמהמהים', הם אנשים ששכנים וחברים הם מקורות המידע העיקריים שלהם, הם יאמצו טכנולוגיה או רעיון רק כאשר הוא יראה להם 'מסורתי'. מאפיין נוסף ומעניין בהם הוא שהם נרתעים מחובות.

                 

                על פי מודל חדירת רעיונות וטכנולוגיות של רוג'ר אברט.

                 

                אין פה נקיטת עמדה, כל קבוצה היתרונות והחסרונות שלה, ולכל קבוצה תפקיד חברתי חשוב. המודל הזה מעניין בדיוק בגלל שהוא מדגיש חמש נקודות מבט שונות כלפי טכנולוגיה חדשה. מי שמצליח להרחיב את הפרספקטיבה שלו בוודאי יצא נשכר.

                 

                מחוץ לחברה הנורמטיבית קיימות קבוצות שונות שלהן אידיאולוגיה ביקורתית כלפי אימוץ טכנולוגיות וכלפי צריכה בכלל. הקבוצה המפורסמת ביותר היא כת האיימיש שנודעת בהתעקשות שלה לרכב בעגלות סוסים, לגדל זקנים לבנים ארוכים, וללבוש שמלות מהמאה ה-19.

                 

                מעבר לסטיגמות שספגנו על כת האיימיש מדובר בקבוצות מאוד מגוונות. השמרניות ביותר דוחות מכל וכל את השימוש בחשמל, ואף במערכות מים וביוב. הפתוחות יותר מאפשרות שימוש במכשירים שעובדים על סוללות ואף מסכימות בהסתייגות לבעלות על מכוניות.

                 

                העיקרון המנחה של האיימיש הוא לעודד קהילתיות על פני אינדיבידואליות. טכנולוגיה תקבל אישור ממועצות הזקנים אם היא הוכיחה שהיא לא פוגעת בקהילתיות. מכוניות מעודדות נסיעות מרוחקות מהקהילה, קניות באאוטלטים במקום קניות מקומיות, טיולים באזורים מרוחקים במקום בכפר וכן הלאה. לכן מכוניות הן מוקצה בקרב רוב קהילות האיימיש.

                 

                אבל טכנולוגיות כן חודרות לקהילה, סלולרי למשל. רוב מועצות האיימיש עדיין לא גיבשו דעה סופית לגבי הטכנולוגיה ולפיכך היא בשימוש על ידי החדשנים וה-early adopters בקרב האיימיש. הם בוחנים את הטכנולוגיה וכאשר תהיה פסיקה כל הקהילה תתיישר לפיה.

                 

                קוין קלי שכתב מאמר נפלא על יחס האיימיש לטכנולוגיה מסכם:

                 

                1. האיימיש לא נרתעים מלומר לא לטכנולוגיה. הם מחרימים יותר מאשר שהם מאמצים.

                2. הם בוחנים טכנולוגיה על פי ניסיון ולא על פי תיאוריה.

                3. הם מאמצים טכנולוגיה רק אם היא מחזקת את המשפחה ומקטינה את התלות שלהם בעולם החיצון.

                4. ההחלטה היא קהילתית ולא אישית.

                 

                תודו שיש משהו מרענן בהתייחסות שלהם אל תרבות הצריכה.

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום שבת, 7/2/09, 23:09

                  ראיון עבודה משוער שנערך ביני לבין עצמי לתפקיד כותב טור על personal finance בעיתון כלשהו.

                   

                  בראיונות לתפקידים מהנדס תכנה אני מתורגל היטב. מכיר את הנוהל, פחות או יותר, יודע מה הם מחפשים ויודע איך למכור את עצמי. כמו שאמר הגשש – 'אתם שואלים אותם שאלות, והם עונים אותם תשובות.' לא אתגר גדול. אבל ראיון בתור כותב טור, זה משהו חדש לגמרי שאני יכול רק לשער איך הוא יראה.

                   

                  וזה מצא חן בעיניי כרעיון לפוסט...

                   

                  ספר לי על עצמך ?

                   

                  זה כמו לשאול מה המצב, מה העניינים, מה קורה? דרך להתניע את השיחה...

                   

                  המקצוע שלי זה מהנדס תכנה, אני מתכנת בכיר ואני אחראי על רכיב תכנה במוצר. התפקיד שלי דורש הרבה עבודת תכנון ואני נושא באחריות להצלחה או לבעיות הטכנולוגיות שלו.

                  חוץ מזה, אני כותב את הבלוג 'איזהו עשיר?' בדה-מרקר קפה, אני כותב בו בעיקר על נושאים שקשורים ב-personal finance, ונוגע גם בנושאים כמו השקעות, ותרבות הצריכה.

                   

                  איך התחלת לכתוב את הבלוג ?

                   

                  'Personal finance' זה משהו שבוער בי. אני קורא על זה, אני חושב על זה, זה מעורר בי הרבה רעיונות, ואני מרגיש שיש לי דברים מעניינים להגיד בתחום הזה. 'Personal finance' הוא נושא מאוד רציני בעיניי, הוא נוגע בחיים של כל בן אדם, הרבה יותר משאלות כמו 'מה יקרה עם הריבית' או 'האם הדולר יעלה', אני חושב שהוא עוסק בדבר המעניין ביותר שיש – בבני אדם.

                   

                  כתיבת הבלוג, בעבורי, היא דרך להוציא את הרעיונות החוצה, לפתח אותם, לנסח אותם, אני נהנה מזה. דרך הבלוג אני יכול להגיע לאנשים אחרים, לראות את התגובות שלהם למחשבות שלי, זה מרתק.

                   

                  ולא פחות חשוב, אני אוהב לכתוב. אני מתייחס לכתיבה ברצינות, אני קורא על כתיבה ועובד על הכתיבה, הבלוג נותן לי מסגרת מצוינת לעשות את זה. ברגע שאני מוציא את הדברים החוצה אני מכריח את עצמי להעלות את הרמה ולכתוב טוב יותר.

                   

                  עליתי לאוויר עם הבלוג אחרי שפוטרתי מהעבודה הקודמת. הפיטורים היו רגע לחשבון נפש, הם גרמו לי לחשוב כיצד אני רוצה שהחיים שלי יראו, ומה אני רוצה לעשות בהם. אחת המסקנות הברורות ביותר היו שמאוד חשוב לי להפוך את הכתיבה לחלק משמעותי בחיים שלי, זו למעשה הייתה הדחיפה הסופית להתחייב בפני עצמי לכתוב בלוג בצורה רצינית.

                   

                  למה personal finance ?

                   

                  התשובה הפשוטה היא שהתחלתי להרוויח כסף ולא ידעתי מה לעשות איתו...

                   

                  זו דילמה שמרבית צעירי ההייטק מתקשים בה, מצד אחד אנחנו צעירים עם כסף זמין ומצד שני חרב הפיטורים מונפת מעל הצוואר באופן קבוע, אז אתה בדילמה, מה תעשה? ואתה גם נשאב למעגל עם נורמות חברתיות-צרכניות בעייתיות, אנשים שמרוויחים הרבה ולא חוסכים כלום. כשהפיטורים נמצאים תמיד ברקע, לאט-לאט, עם הזמן אתה חייב להתחיל לשאול את עצמך שאלות כדי לפתור את המתח הזה.

                   

                  אני חושב שתרבות ה-personal finance  זוכה לפריחה בגלל שקבוצה גדולה מאוד של אנשים נקלעה למצב הזה והתחילה לשאול שאלות. אני חושב שהשאלות האלה נוגעות להרבה מאוד אנשים ושדרכן אפשר להגיע ולהשפיע על הרבה אנשים.

                   

                  איזה עיתונים אתה קורא ?

                   

                  (מה עושים? אני לא קורא עיתונים!)

                   

                  אני לא קורא עיתונים, לא מודפסים בכל אופן, ובעברית מעט מאוד. אני נכנס כל יום לאתר של ה-new york times, אני קורא שם חדשות אבל בעיקר את מדור ה-personal finance שלהם שנקרא your-money.

                  אני קורא אדוק של ה-new-yorker ובעיקר את הבלוג הכלכלי של ג'יימס סורוויקי

                  אני קורא את מדור ה-personal finance של msn-money

                  וכשנשאר לי זמן אני עובר על דה-מרקר (שלא זקוק ללינק)

                   

                  חוץ מזה אני קורא בלוגים על personal finance

                  הראשון שבהם הוא – the simple dollar  ומלבדו יש עוד כשלושים בלוגים ב-rss feed שלי שאני דוגם באופן אקראי.

                   

                  אלה השאלות הראשונות שעלו לי לראש, אם הייתי צריך להמר אז אלו ישאלו בוודאות. בוודאי ישאלו שאלות כמו 'למה דווקא אתה?' אבל על אלה אני מקווה שהבלוג יענה בעצמו. איזה עוד שאלות יכולות להישאל ?

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום רביעי, 4/2/09, 23:16
                    לא נעים לי להודות אבל אין לי מושג מה הולך בתלוש המשכורת שלי, אפילו בפני עצמי קשה לי להודות בזה. בכל חודש אני אוסף את התלוש מהתא מכניס לתיק ושוכח ממנו עד ל-'יום הסדר', שבו אני הופך את התיק פנימה-החוצה ומנסה להתמודד עם מה שנשפך ממנו.

                     

                    מי שעוקב אחרי בבלוג יודע שאני מעריך מאוד סדר (לא מלידה, ולא אם תשאלו את זוגתי...). יש לי כללים כאלה כמו סיבוב סדר של סוף יום בעבודה, של סוף יום בבית, וגם סיבובי סדר לסוף שבוע - סך הכל די מסודר, עד שזה מגיע לתלושי משכורת, שם זו סאגה מתמשכת.

                     

                    מהתיק התלוש עובר לערימת התלושים, כשהערימה גבוהה ומאיימת מספיק היא תתקדם אל מדף הקלסרים, ושם היא תעמוד עד ליום שבו היא תגלוש ותתפזר על הרצפה. אז... סוף-סוף אתייק אותה והסדר ישוב על כנו.

                     

                    בית קברות לתלושי משכורת

                     

                    זהו בדיוק מה שקלסר התלושים - בית קברות למאזן ימי החופש-מחלה, להפרשות סוציאליות ולמיסים שאני שמח לשלם. כל המידע הזה אטום חתום ונעול בקלסר.

                     

                    שלא תבינו לא נכון, יש לי מסמך הוצאות שאני ממלא באדיקות, יש לי גם מסמך אקסל שמציג את השווי נטו של המשפחה שלי, אני יודע בדיוק מה המצב הפיננסי שלנו, לא זו הבעיה.

                     

                    הבעיה היא עם המספרים שבין הברוטו לנטו. אני לא יודע אם חלה טעות בחישוב ימי החופש, ומהניסיון של חברי לעבודה יש שם לא מעט טעויות. אני לא יודע כמה אני מפריש להשתלמות-גמל-פנסיה, אני לא יודע מה גובה המס שאני משלם (אם כי בזה אני מניח שהסיכוי לטעות קטן). בקיצור יש שם דברים שכדאי לדעת אפילו שלא מצאתי להם דרך ייצוג במסמכי אקסל.

                     

                    וזה בדיוק הפתרון:

                     

                    איכשהו, המידע שקיים שם צריך להיכנס למאזנים. הצעד הראשון הוא מסמך מאזן ימי חופש ומחלה, די פשוט. כל חודש למלא כמה ניצלתי וכמה צברתי. הקושי במעקב אחרי הימים האלה הוא שהניצול שלהם נרשם בתלוש חודש מאוחר יותר, המסמך אמור לפתור את הבעיה.

                     

                    מלבד מעקב אחרי מאזן ימי חופש ומניעת טעויות, יש לצעד הזה תמורה נוספת: הוא מאלץ לפתוח את התלוש ולהתמודד איתו.

                     

                    ***

                     

                    בהתחלה חשבתי לעשות מחקר יותר מעמיק על תוכן התלוש. לשם כך התייעצתי עם החבר שלי 'גוגל' והוא הפנה אותי לאתר, שבו יש מצגת שמבארת תלוש משכורת על פי תלוש בפורמט של 'חילן-טק'. האמת שלמדתי כמה דברים מעניינים מהמצגת, אבל מהר הבנתי שאין לי עניין להפוך לחשב שכר, אני מעדיף להתמקד בפיתוח מידת אקטיביות כלפי תלושי משכורת. המבחן להצלחה יהיה בכמות הזמן שתעבור מהרגע שהתלוש יצא מהתא עד לרגע שיתויק בקלסר.

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שלישי, 3/2/09, 01:17

                      הקשר שבין חסכנות למצוינות

                       

                      חסכנות בעבורי קשורה קשר הדוק למצוינות, ובמילים פשוטות – חסכנות מוציאה ממני את המיטב. היא עושה אותי חרוץ וממוקד. הכיצד ?

                       

                      הכול מתחיל בהרגלים הקטנים: מוציא שנאים מהשקע, סוחב לכל מקום בקבוק מים, הולך ברגל כשזה אפשרי, משאיל ספרים מהספרייה, מחפש מבצעים ברשת, אוסף מים מהמקלחת כדי להשקות את הגינה, מבשל במקום לאכול בחוץ, אופה לחם בבית... החיים שלי מלאים בהרגלים שנועדו לחסוך כסף.

                       

                      נכון... חוסך, חוסך, חוסך... אבל בעיקר – עושה, עושה, עושה...

                       

                      כל הפעולות האלה מחייבות אותי להתאמץ טיפה יותר, לא לרוץ בלי לחשוב, לעצור. לחשוב חמש שניות. לעשות עוד משהו קטן לפני שאני נסחף בשטף החיים. תסכימו איתי שזה יכול לעזור להוציא מעצמנו קצת יותר...

                       

                      אני קורא לזה חסכנות, ארגונים קוראים לזה התייעלות, ומה הם בעצם עושים? מלבד קיצוצים, מה הם עוד עושים? הם מחפשים איפה הם יכולים להשקיע עוד טיפה כדי לקבל הרבה יותר. הם יכניסו תכנה חדשה, או מיכון, הם יאחדו גופים עם פונקציות חופפות, בקיצור – הם ישקיעו הרבה מאמצים על מנת לייצר יותר.

                       

                      אז שלא כמו ארגון, הפעולות האלה לא בהכרח הופכות אותי ליעיל יותר אבל הן בהחלט הופכות אותי לפעלתני יותר.

                       

                      ויש בזה גם משהו רוחני...

                       

                      החסכנות היא צורה של נקיטת עמדה – אני לא נסחף בזרם, אני בוחר את הדרך שלי בעצמי.

                       

                      בכל פעם שאנחנו עושים משהו שונה, משהו שמנוגד למה שתרבות הצריכה מכתיבה – נקטנו עמדה. למה לשים מנורות חסכוניות? למה לרכב על אופניים (כשכולם נוסעים ברכב), למה להוציא את הטלוויזיה מהבית?   מכיוון שלא עשינו את זה רק כדי לעשות דווקא, חייבת להיות לנו תשובה. משתמע שיש לנו עמדה.

                       

                      ההרגלים הקטנים נותנים כוח להתנגד לזרם ולהתעלות מעל הממוצע.

                       

                      לסיכום

                       

                      היום שלנו מלא בהכרעות שבהן אנחנו משפיעים על מהלך חיינו; בבוקר עם הילד, להקריא לו סיפור עם קולות של אריה שואג ונסיכה עדינה או להלביש אותו במהירות ולרוץ לשתות קפה; בעבודה מול המסך, לחשוב, לחקור בספר איך לממש את הפרויקט טוב יותר או לעשות איך שאני יודע ולזפזפ באתרי חדשות עד שהיום יגמר; ובערב, כשהיום נגמר, לצנוח על הכורסא ולראות פרק של 24 או לשבת לכתוב פוסט ולעבוד על הכתיבה?

                       

                      בכל אחת מההכרעות האלה נדרשים כוח רצון ונמרצות, בכל פעם שאני מצליח זה הרבה בזכות הרגלי החסכנות הקטנים.

                      דרג את התוכן:

                        ארכיון

                        הפעילות שלי

                        אין רשומות לתצוגה