כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 3/2009

    2 תגובות   יום שני, 16/3/09, 00:05

    מי שנכנס אתמול לדף הבית של דה-מרקר ראה קרוב לוודאי את הטור שפרסמתי על "שווי נטו". המשמעות של שווי נטו היא כמה אנחנו שווים, או במילים אחרות - נכסים פחות חובות.

     

    זהו מונח בעייתי.

     

    שווי נטו מתייחס אך ורק למה שאפשר להעריך בכסף, ומתעלם מנכסים וחובות שאנחנו והחברה מעריכים כיקרים לא פחות: משפחה, חברים, קשרים מקצועיים, כישורים ומוניטין. אלה נמצאים על צד החיוב אך הם יכולים להתהפך בקלות גם אל צד החובה.

     

    כדי לשמור אותם על הצד החיובי אנחנו צריכים לטפח, ולהשקיע בהם זמן (וכסף). חס וחלילה שתחשדו בי כמי שמעודד לנטוורקינג, המושג הזה מבחיל בעיניי, וגם נראה לי לא מציאותי בעליל, אדם שחוברים אליו מתוך אינטרס יודע זאת תמיד. בהחלט, יש אנשים עם כישורים חברתיים טובים יותר, אבל גם הם, כשהם מתיידדים עם מישהו לצורך הפקת תועלת, הצד השני, בתוך תוכו, מבין זאת היטב.

     

    ואפילו אם מישהו יוכיח שנטוורקינג זה אפשרי, המאמץ הכרוך בזה גדול מדי ומשתלם רק לעתים רחוקות.

     

    משפחה, חברים, כישורים וידע נבנים מתוך חיבה, קשה מאוד להתמיד בקשר, אפילו עם ההורים אם אין חיבה עמוקה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בכישורים וידע, תחביב שנעשה ברצינות הופך למועקה אחרי פרק זמן אם אין כמיהה אמיתית להתמקצע בו.

     

    מאחר ואי אפשר להכניס דברים כאלה לקובץ אקסל, אפשר להתבלבל ולהפחית מחשיבותם, אני יודע שאני עושה את זה הרבה פעמים, עובד שעות רבות מדי, או כותב אל תוך הלילה, כמו הלילה הזה, שוכח להתקשר להורים וחברים, ואפילו לא אמרתי לזוגתי לילה טוב.

     

    גליון הנתונים לא מראה את זה אבל השווי נטו שלי לא בהכרח גדל הלילה.

     

    טוב... לפני שיהיה פה קיטשי ולא נעים, נעצור כאן, אתם תמשיכו לאן שאתם צריכים, אני הולך להחליף לבני חיתול...

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שלישי, 10/3/09, 00:10

      האם רק נדמה לי או שהאח הגדול 'סלבס' מצליחה פחות מאשר בסיבוב הקודם עם הבובלילים והפרידמנים? בינתיים אני מחכה לקופרמן הפקות שיבנו מץ' אפ חדש (בוסקילה-מליץ?), כדי שהשיחות ליד מכונת הקפה יתעוררו סוף-סוף לחיים.

       

      בשעשועונים מסוג האח הגדול המתמודדים מתחרים על פרס גבוה אחד ועוד כמה פרסי ניחומים, השאר, רוב המשתתפים, יוצא בידיים ריקות. הסלבריטאים לרגע מסתגרים בוילה בתקווה לשרוד שבוע ועוד שבוע, אך הרוב נושר בדרך כשבאמתחתו נזק כספי: אובדן הכנסות מהשתכרות אפשרית. המניע – מיליון דולר.

       

      גם מחוץ למסך, החיים מזמנים סיטואציות דומות: צעירים וצעירות נוסעים להוליווד אחרי החלום להיות כוכבי קולנוע – ומסיימים בתור מלצרים, כותבים וכותבות מוכשרים עובדים יומם וליל בתקווה להיות המינגווי הבא – ומסיימים בתור שיפוצניקים אלמוניים. גם סוחרי סמים מסכנים את חייהם יומם ולילה כדי להיות, אולי, יום אחד פאבלו אסקובר הבא. בינתיים רוב סוחרי הסמים ממשיכים לגור אצל אמא.

       

      סטיבן לויט בספרו פריקונומיקס קורא לזה 'מצב טורניר' – קבוצה גדולה של אנשים מתחרה על מספר קטן של פרסים. המפסידים חוזרים הביתה (לבית של ההורים) בידיים ריקות. מבחינה כלכלית לפחות, זוהי בחירה לא הגיונית.

       

      רובנו לא בחרנו בחיים של שחקן, סופר, או סוחר סמים, אבל זה לא אומר שאין לנו הזדמנויות להשתתף במצבי טורניר. אני מהנדס תכנה, כלומר מתכנת, וככזה אני מוקף במתכנתים. השאיפה של רוב כותבי הקוד היא להתקדם בתפקידי ניהול: ראש צוות, ראש קבוצה, מנהל פיתוח... אבל מכיוון שפירמידה בנויה כפי שהיא בנויה, עם בסיס רחב וקודקוד צר, מרבית המתכנתים ימשיכו לכתוב קוד עד הפרישה.

       

      הרדיפה אחר תפקידי הניהול היא מעין מצב טורניר.

       

      רבים מחברי מוציאים עשרות אלפי שקלים על תואר שני במנהל עסקים, מכוונים את מסלול התעסוקה שלהם לא על פי עניין או משכורת אלא על פי הסיכוי לקידום, ובסופו של דבר מוצאים את עצמם בדיוק במקום שבו הם התחילו – מתכנתים.

       

      אין ברירה, כדי להתקדם במסלול ניהולי צריך לעשות את הדברים האלה, גם בראד פיט היה ניצב לפני שהפך לכוכב. כדי להשתתף בתחרות צריך לקנות כרטיס, אפילו אם רוב הסיכויים שנפסיד.

       

      האם כדאי להשתתף בתחרות שכמעט בטוח שנפסיד בה? תלוי כמה עולה הכרטיס. עם סיכוי של אחד לארבע למות, לא הייתי ממליץ לבן שלי להיות חבר כנופיה. אבל גם אם המחיר פחות דרמטי, למה לשלם אותו?

       

      יש רק סיבה אחת להיכנס למצב טורניר: תשוקה. מי שניהול מלהיב אותו (המקצוע ולא התדמית) אני אומר לו תעשה מה שאתה יכול, אבל אם ניהול מרגש אותך פחות ממשחקים של מכבי אז עדיף שתשמור על הכסף שלך ותנצל את הזמן לדברים שהתועלת בהם ידועה מראש.

       

      אותו הדבר בהשקעות. הרצון לעשות כסף הוא לא סיבה לסחור מניות. בטורניר הזה מרבית המשקיעים מפסידים למדד, אם אתה מתכוון להשקיע סכומי כסף משמעותיים כדאי שתשנן זאת כמו מנטרה – 80 אחוז מהמנהלים המקצועיים מבצעים פחות טוב מתכנת מחשב (או מקוף). קרוב לוודאי שגם אתה.

       

      מי שמתכוון לקנות מניות, רצוי שיעשה זאת בגלל שדו"חות חברות מרתקים אותו כמו סיפור מתח, אחרת עדיף לו להיצמד לשיטה אוטומאטית, ולנצל את הזמן לדברים שהסיכוי להרוויח בהם כסף גדול יותר, כמו למשל קריירה. בקנה מידה של עלות תועלת, שיפור המקצועיות יניב יותר כסף מאשר מסחר בניירות ערך.
      דרג את התוכן:
        10 תגובות   יום ראשון, 8/3/09, 22:32

        היום התפרסם טור שלי בעיתון דה מרקר תחת הכותרת איזהו עשיר? האמת שאני מאוד מתרגש וקצת לא מאמין. לפני חצי שנה כשהתחלתי את הבלוג, חשבתי על מקום שבו אכתוב על כלכלה כמו שהיא נוגעת לחיים שלי, ובאופן שבו אני מאמין שהיא צריכה לגעת בחיי כל אחד מאיתנו. הרבה לפני שמתחילים לדבר גבוהה על מניות ואופציות ושאר יצורים פיננסיים, שברוב המקרים צריכים להיות נחלתם של מקצוענים בלבד (אם בכלל).

         

        הכתיבה עצמה הייתה הדבר השני שחשבתי עליו; בלוג עם שלושה פוסטים בשבוע נראה לי מסגרת שאני יכול להתחייב אליה כדי לעבוד על הכתיבה. אני עוד רחוק מלהיות מרוצה, לא אשקר, עדיין אינני בטוח שהכתיבה שלי ראויה, אם כי אני מאוד מאמין ביכולת שלי להשתפר בה.

         

        מבחינת פרסום. מההתחלה היה לי ברור שאין לי שום רצון להשקיע בזה כל מאמץ. לא שאני בורח מפני הכבוד, בכלל לא, אלא שהמאמצים הכרוכים בהגדלת החשיפה יבואו על בהכרח על חשבון הכתיבה. בשלב הזה, כשעדיין אין לי מוצר ביד, זה נראה לי מיותר.

         

        יום שמח היום, עם חדשות טובות, וחשוב לי מאוד לשתף את כל מי שעוקב אחרי הבלוג, בסך הכול זכינו להכרה משותפת היום. הנושאים שעולים פה תופסים תאוצה, ויותר ויותר אנשים מבינים שהדרך לעצמאות פיננסית (ועצמאות תודעתית אם יורשה לי להוסיף) עוברת דרך לקיחת אחריות על תקציב ההוצאות, ושליטה ברמת הצריכה.

         

        שחרור מחובות, קרן חירום, השקעות לטווח ארוך וביטוחים למקרי אסון, יעזרו בימים קשים, ויובילו לצמיחה כלכלית. כל אלה לא יקרו מעצמם, לשם כך נדרשת פעולה שבמקרים רבים מנוגדת לנורמות חברתיות והרגלים מבוססים. לגור בשכירות ולקנות סלון יד שנייה יכול להיות מעשה לא פשוט, במיוחד כשההורים לוחצים, או שהילדים מתביישים, או בגלל שהמעמד מחייב, אבל אם זה מה שנדרש כדי להוציא פחות ממה שמכניסים אז זה הדבר הנכון לעשות, נקודה.

         

        התוצאות ממהרות להגיע. כשרואים את החסכונות גדלים בהתמדה, גם אם בקצב איטי, הסיפוק הוא עצום. כשאני עומד ביעדי החיסכון שהצבתי, אני מרגיש שעשיתי משהו למען עצמי, שהחירות הכלכלית נראית באופק, גם אם היא רחוקה ממני עשרות שנים, אני מרגיש שאני צועד לעברה.

         

        הרגלי צריכה וחיסכון, כמו הרגלים בכלל, נראים לעתים בלתי ניתנים לשינוי, אבל עם מעט נחישות, הם מתפוגגים מהר מכפי שנדמה. אחרי כמה חודשים של מילוי מסמך הוצאות כל העניין הופך לאוטומט, אפילו כיף. ההרגל שאני הכי גאה בו, אם כי הוא לא קשור ישירות לחסכנות, הוא להשאיר כיור נקי בסוף כל ערב. בעבר, שטיפת כלים נראתה לי כמטלה הכי קשה בעולם, כוסות וצלחות נערמו בכיור עד שמרוב ייאוש הייתי אוסף אותם בשקית וזורק לזבל. היום אני לא מסוגל להירדם כשיש כפית מלוכלכת בכיור.

         

        השינוי דרש נחישות, תליתי תזכורות בכל הבית, התחייבתי בפני עצמי להתמיד עם הכלים למשך שבוע ואחרי זה למשך חודש, ולאט לאט זה נהיה יותר קל ודרש פחות מאבק, עד שהוא הוטמע ברמה כזו שכדי שאפסיק לשטוף כלים לפני השינה ידרש תהליך בפני עצמו. באופן דומה, הרגלים פיננסיים הם הרגלים לכל דבר, עם מעט עבודה אפשר לחולל שינוי. אין צורך להתמיד בהרגלים שמובילים להרס עצמי, בטח אם אפשר להחליפם בהרגלים שמובילים לצמיחה.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום רביעי, 4/3/09, 01:03

          מירב הסיכויים שהעסקה הגדולה ביותר שנעשה בימיי חיינו תהיה מכירת דירה. הבעיה היא שאין לנו שום מושג בנדל"ן, איך לפרסם, איך להציג, וכמה לעזאזל לבקש? איזה מספר ישיג את המחיר הגבוה ביותר, בלי להבריח קונים פוטנציאלים? אין לנו מושג. גם לא זמן, ולא כוח, ולכן אך טבעי הוא שנפנה למומחה, הטיפול בדירה עובר למתווך.

           

          ההסכם בינינו למתווך פשוט: המתווך יקבל שני אחוזים מהמכירה, יש לו תמריץ למכור את הדירה במחיר הגבוה ביותר, וכל עוד הוא לא מכר אנחנו לא חייבים לא כלום. נשמע טוב. N'est-ce pas?

           

          אולי לא.

           

          סטיבן לויט בספרו פריקונומיקס החליט לבדוק האם זו אכן עסקה הוגנת. לשם כך הוא בדק איך מתווכים מוכרים את הדירות שלהם, באמצעות מאגר של 100 אלף דירות שנמכרו באיזור שיקגו, מתוכם 3000 בבעלות מתווכים. הוא ניטרל משתנים כמו גיל הבית, הסביבה וכדומה ומצא שמשך זמן מכירה של דירה בבעלות מתווך ארוך בעשרה ימים מדירה שאינה בבעלות מתווך, והמחיר הסופי גבוה בשלושה אחוזים.

           

          מהנתונים עולה שמתווכי דירות משקיעים פחות זמן במכירת בתי לקוחות וסוגרים במחיר נמוך יותר, איך אם כן נכשל התמריץ? מדוע שני אחוזים מהמחיר אינם מעודדים את המתווך למכור את הבית במחיר מקסימאלי?

           

          כמו שמלמדים הנתונים, בעבור שלושה אחוזים צריך לעבוד עוד עשרה ימים, ואם הדירה עולה מיליון, אז כנראה שבעשרה ימי עבודה נוספים יצליח המתווך למכור אותה במיליון ושלושים אלף. שני אחוזים משלושים אלף הם 600 שקל, אתה היית עובד עשרה ימים עבור 600 שקל?

           

          השאיפה של המתווך (במיוחד אם אין לו בלעדיות) היא לסגור מכירה כמה שיותר מהר, עוד עשרת אלפים, פחות עשרת אלפים, זה לא ממש משנה לו. כשיגיע קונה פוטנציאלי הוא ישתמש בכל הכלים שברשותו לקדם עסקה. לקונה הוא יגלה שאתה מוכן לרדת במחיר, ולך הוא יספר שהקונה מתלבט. "צריך להחליט מהר," הוא יאמר,  "זה מחיר תחרותי, ובמצב שבו הדירה נמצאת, ובתנאי השוק הנוכחיים, אסור לתת לו לחמוק לנו מהידיים."

           

          הספר פריקונומיקס, אינו פותר את הדילמה – האם לפנות למתווך או לא, אבל הוא מציע נחמה. האינטרנט צמצם את טווח המניפולציה של המתווך. מעמד "המומחה" של מתווכי הדירות נחלש כשכל אחד יכול להיכנס ל-יד2 ולקבל תמונה כללית על השוק: כמה דירות נמכרות באזור, באילו מחירים, וכן הלאה.

           

          מבלי שאף אחד התכוון, האינטרנט העלים לא מעט "מומחים".

           

          דוגמא נוספת שלויט מביא היא ענף ביטוח החיים. מכל הביטוחים, רק ביטוח החיים רשם ירידה במחיר. הסיבה לכך היא שביטוח חיים הוא מוצר פשוט. אתרי השוואות מחירים משווים בקלות את הפוליסות הקיימות בשוק, ומפנים את הלקוחות למחיר הזול ביותר.

           

          הסוחרים שואפים לשמור על מעמדם כמומחים. כשהאינטרנט חושף אותם הם חייבים להפוך את המוצר למסובך יותר אחרת יחפשו את המוצר שלהם ב-זאפ וימחקו להם את הרווח. קחו למשל את מפעילות הסלולר.

           

          בעידן בזק שילמנו דמי מנוי ופעימות מונה. פשוט. מפעילות הסלולר מבינות שבשיטה הזו, הלקוחות יעשו חישוב מהיר וירוצו לספק הזול ביותר. על מנת למנוע לחץ על המחיר הם המציאו את שיטת המסלולים: מסלול סטודנט, מסלול חייל, מסלול משפחה ... ספק רב אם הסטטיסטיקאים שלהם מבינים את המסלולים האלה, אנחנו בטוח לא. התוצאה – אף אחד לא יודע מה המחיר הזול, ובלית ברירה מחליטים על פי משתנים אחרים, חסרי חשיבות מבחינה כלכלית.

           

          מוסר השכל:

          בימי בועת ההיטק העליזים, שאלו המבקרים את וורן באפט מדוע אינו קונה מניות טכנולוגיה. הוא ענה בישירות אופיינית: אני לא מבין בזה, ומה שאני לא מבין אני לא קונה.

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שני, 2/3/09, 00:02

            כסף פועל עלינו כמו קסם, הוא מעורר בנו את כל מגוון התחושות האנושי, הוא מסוגל לעורר בנו התלהבות כמו שרק סקס יכול, למעשה הוא יכול לגרום לנו להשתוקק למין או לדכא את היצר כליל.

             

            מחקרים הוכיחו שההנאה המינית תלויה בעושר, ככל שאתה יותר עשיר, כך גדל הסיכוי שחיי המין שלך טובים יותר.

             

            כסף מעורר בנו מבנה מורכב של תחושות רגשיות ופיזיות. אנחנו מנהלים מערכת יחסים עם כסף, אלא שבשונה ממערכת יחסים עם בן אדם, זוהי מערכת חד צדדית, הכסף לא עונה לרגשות ולצרכים שלנו. הוא בכלל לא מדבר איתנו. הנוכחות הרוחנית שלו היא בסופו של דבר עירוב של נורמות חברתיות עם תסביכים נפשיים שאף אחד לא יוכל לפתור.

             

            לטוב ולרע, כסף הוא כוח מעצב באישיות של כל מי שנמצא על כדור הארץ. בעידן שבו הכלכלה היא הכוח החזק ביותר, אין בכך כל פלא: ברית המועצות לא הפסידה בשדה הקרב, היא התפרקה כתוצאה מפשיטת רגל, סין ואמריקה מנהלות מלחמות סחר במאבק על תואר הכלכלה הגדולה בעולם, ובדיוק בגלל עוצמתה הכלכלית של ארצות הברית, הפנטזיות האנושיות נכתבות בהוליווד ולא בשום מקום אחר.

             

            מצוידים בתובנה הזו, אנחנו כבר לא יכולים להפנות את הראש בכל פעם שעניינים כלכליים רובצים לפתחנו. המיתון שמכה בכלכלה העולמית, מה פשרו? מה ההשלכות שלו מעבר לכך שמקום העבודה נמצא בסכנה? איך מסתיים מיתון? כמה זמן הוא נמשך בממוצע? כל אלה שאלות קריטיות. התשובות עליהן יחסכו מאיתנו נזקים רבים, במקרים מסוימים הן אפילו יכולות להפוך משבר כלכלי להזדמנות.

             

            כל אזרח חייב להבין מהי אינפלציה, חייב להבין מהי ריבית, מהי ריבית בנק ישראל, מהו שער חליפין, מהו אג"ח, מהי מנייה, מהו סיכון, מהו פיזור, וזוהי רק ההתחלה, יש עוד לימוד רב לפנינו, שאף אחד לא יטרח ללמד אותנו. אנחנו חייבים השכלה כלכלית, אחרת, אנחנו מוותרים על כסף.

             

            מצטער על הנימה הפסימית, אל תהיו פסימיים, זה מעניין מאוד להבין איך העולם שבו אנחנו חיים עובד, בהרבה מקרים זה אפילו מרגש.

             

            לפני כמה שנים עמדתי לקנות חולצת טריקו במאה שקל. חבר שהיה איתי שאל, כמה אתה מרוויח לשעה? בערך חמישים שקל, עניתי. "וותר על החולצה הזו ותצא היום שעתיים קודם." הוא הציע, "או שתצא כרגיל ותקנה במאה השקלים האלה אג"ח צמוד נושא ריבית של חמישה אחוזים, ככה תפרוש יום אחד קודם." מאותו יום אני לא מתעכב על חולצות טריקו.

             

            ככל שלומדים יותר על איך כסף וכלכלה עובדים, היחס אל הכסף נהיה יותר רציונאלי. למה אני רוצה כסף? כמה אני צריך? כמה אצטרך לעבוד כדי להגיע לסכום הזה? כמה אני מוכן לעבוד? איך לשמור על מה שאני מרוויח? איך לנהל את הכסף כשאפרוש? השכלה כלכלית מפרקת את המיתוסים שמאחורי הכסף ומאפשרת להתייחס אליו בצורה עניינית, זה הכרחי כי התשובות לשאלות האלה לא פשוטות.

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום ראשון, 1/3/09, 00:12

              היית ממליץ לאבא שלך לרכב על אופניים למכולת? למה לא, אני אומר, אבל בינינו, אני לא יכול לדמיין את אבא שלי על אופניים; בדור שלו קשה למצוא מי שרוכב על אופניים. לצרכים מעשיים הכוונה.

               

               

              סבא שלי, אבא שלו, רכב על אופניים לכל מקום: לעבודה, לשוק לבית הכנסת, למרכז המסחרי; עד היום אם תסתובבו בעכו תראו קשישים מדוושים ברחובות. הדור של אבי לעומת זאת, לחלוטין לא. לא יודע איך ומתי זה קרה, אבל בשלב מסוים אופניים הפכו לעניין לילדים בלבד.

               

              היום דברים משתנים; אופניים רוכשים את הלגיטימיות שלהם מחדש, תשתיות מתאימות נבנות, ובכל מקום ניתן למצוא אחד או שניים שמגיעים בבוקר בחליפת רכיבה. נשים על אופניים, לעומת זאת, כמעט ואין, ועדיין, המעטות שישנן לא היו לפני כן מעולם.

               

              השינוי יתרחש, והאופניים יחזרו למיין סטרים, פשוט כי זה הדבר הכי הגיוני שיש. כלי רכב מונעים בפדלים הם כלי התחבורה הזול ביותר, העלות שלהם, האחזקה, והתשתיות באים במחיר סמלי ביחס לאלטרנטיבות.

               

              בנסיעה באופניים יש משהו משחרר. רוב הזמן אנחנו סגורים בתוך קופסה: בבית, בעבודה ובמכונית, בכל מצב אנחנו מבודדים מהטבע ומהעיר. מנגד, אנחנו מחוברים לחשמל, לטכנולוגיה, ולצריכה. אולי זה רק אני, אבל כשאני רוכב על אופניים לסידורים, מצב הרוח שלי משתפר והחשק לקניות פוחת.

               

              למרות האידיליה, אופניים לעולם לא יחליפו את המכונית הפרטית, וכל עוד התחבורה הציבורית תישאר במצבה הנוכחי, את מרבית הקילומטרז' נמשיך לעשות ברכב פרטי. אופניים מתאימים לנסיעות של עד חמישה קילומטרים, מעבר לכך זה כבר כרוך במאמץ. תחבורה ציבורית, למרבה הצער, כרוכה במאמץ כפול.

               

              כלומר אופניים זה טוב ויפה, אבל כל מי שיכול להרשות לעצמו מחזיק וימשיך להחזיק במכונית, מה שמשאיר את סעיף התחבורה במקום גבוה בתקציב, כנראה מייד אחרי סעיף הדיור. החיסכון שבשימוש באופניים במרבית המקרים לא יעלה על מאה שקלים.

               

              המומחים (אמריקאים) אומרים שנתח ההוצאה על תחבורה למשפחה צריך לעמוד על כעשרה אחוזים מההכנסות בחודש, מעבר לכך משהו שם לא תקין. עלות אחזקה ממוצעת של מכונית נעה סביב האלפיים שקלים (ביטוח, דלק, תיקונים, חנייה, דו"חות, כביש שש, ירידת ערך, ועלות ההון). על פי המומחים האמריקאים, הישראלים לא יכולים להרשות לעצמם להחזיק מכונית, על אחת כמה שתיים או שלוש.

               

              אין ברירה כבר אמרנו, אבל לקצץ בהוצאה אפשר. זה מה שאני עושה:

               


              ·        נוסע בתחבורה ציבורית כשזמן הנסיעה בה לא עולה בעשרה אחוזים על זמן הנסיעה במכונית

              ·        במקום הליסינג קניתי מכונית משומשת (סוזוקי 98, יד ראשונה עם קילומטרז' נמוך)

              ·        מקפיד על חוקי התנועה (תמרור עצור, לא עובר את ה-100, לא חונה באדום לבן...)

              ·        משתדל להימנע מתאונות: נוהג לאט, שתי ידיים על ההגה, לא שותה יותר מדי...

              ·        נוהג בעדינות, חוסך בדלק ובתקלות

              דרג את התוכן:

                ארכיון

                הפעילות שלי

                אין רשומות לתצוגה