כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 4/2009

    3 תגובות   יום רביעי, 29/4/09, 23:26

    השקעות זה נושא מרתק; הן מערבות תשוקות, יצרים וכסף. כל מי שקנה פעם ניירות ערך מכיר את הסיפוק שמתעורר למראה גרף עולה, או לחילופין את החרדה המתפשטת מהתבוננות בגרף יורד. גם כשהשנים והניסיון מעמעמים את התחושות הם לא מוחקות את ההתרגשות.

     

    לא בכדי, האינטרנט מוצף בספאמרים שמנסים למשוך קונים עם סיסמאות כמו "100% תשואה בחצי שעה!" הם מכירים את מערבולת היצרים שיכול לחולל כסף, והם פונים בדיוק למקום הזה – אל הכמיהה לעשות כסף קל. הם מוכרים לנו את התחושה שישנו סוד שאם רק נדע אותו נוכל להתעשר. לפי השפע הקיים של קורסים וחדרי המסחר, מוכרי האשליות מצליחים יפה מאוד.

     

    אבל במקום לדבר על ריבוי הנוכלים אני מעדיף לדבר על ריבוי האפשרויות. מגוון אפיקי השקעה הקיים רחב מאוד: פקדונות, אג"ח, מניות, נגזרים, סחורות ... ובכל אחד מהאפיקים האלה ישנם אסכולות השקעה שונות, ותתי אסכולות, ופילוח לפי מגזרים, ופילוח גיאוגרפי, והשד יודע מה עוד. המגוון כל כך רחב, שאין אף אחד שיכול לכסות את כל האפשרויות; מי שרוצה ללמוד על השקעות חייב למצוא לו נישה ולהתמחות בה.

     

    הכניסה שלי אל עולם ההשקעות

     

    את הכניסה שלי אל עולם ההשקעות עשיתי בצורה מביכה למדי: התחלתי לסחור בזהב. עכשיו זה נשמע מגוחך אבל בזמנו זה נשמע לי רציני. הראו לי גרפים, הסבירו לי שזה לא עולה כלום, ושאנשים עושים בזה כסף בקלות. האמנתי.

     

    הייתי לגמרי תמים. לא ידעתי מה זה מינוף (השתמשתי במינוף של פי 100!!!), לא היה לי מושג אילו גורמים משפיעים על מחיר הזהב, ואפילו שהסתכלתי על גרפים עדיין לא שמעתי על המושג ניתוח טכני(!). כל מה שעשיתי היה לפעול על פי תחושת בטן, כלומר הימרתי. הימרתי בלי להבין שאני מהמר.

     

    בדיעבד, אולי זה היה מזל שהתחלתי ככה: תוך כמה ימים הפסדתי אלפיים שקל וחטפתי סטירה מצלצלת לפנים. עד היום, כמה שנים אחרי, הפעמונים עדיין מצלצלים לי באוזן בכל פעם שאני שולח את היד אל עבר הארנק (אל העכבר ליתר דיוק). נשבעתי שאם אני לא מבין את ההיגיון שמאחורי ההשקעה אז אני לא משתתף. אחרת זו לא השקעה, זה הימור.

     

    מאז ועד היום אני קורא כמעט כל יום על השקעות, עם השנים נהייתי יותר ממוקד, נטשתי את העיסוק בסחורות, ברחתי ממחוזות הניתוח הטכני, והיום אני מתרכז בהשקעות ערך במניות בשוק האמריקאי על פי האסכולה של בנג'מין גרהאם וורן באפט. אגב, ככל שאני קורא יותר אני משקיע פחות. אני מבין שהידע והניסיון שלי פשוט לא מספיקים כדי להכות את השוק. העניין שלי בהשקעות  ערך הוא עמוק ואמיתי אבל כפי הנראה הוא יישאר בגדר התיאוריה בלבד.

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום שני, 27/4/09, 02:03
      מה הייתם עושים עם מיליון שקל בגיל 17? איפה הייתם היום אם סכום כה גדול היה נופל בחלקכם בגיל כל כך צעיר?

       

      כולם מפנטזים מדי פעם מה הם יעשו אם יזכו בפרס הגדול בלוטו, אלא שהפעם פגשתי מישהו שזה קרה לו. טוב, לא בדיוק זכה בלוטו, אבל דומה. מתישהו קרוב לסיום התיכון, הוא קיבל בירושה קצת יותר ממיליון שקלים.

       

      הבחור היום בן שלושים, אין לו גרוש, גם לא מקצוע, אפילו לא תעודת בגרות. אל דאגה, זה סיפור עם סוף טוב. היום הוא לומד, עובד, מקים משפחה, ולמרות הכל, רוב חייו עוד לפניו. הוא אוהב לומר שהוא - את המיליון הראשון,  בזבז עד גיל שלושים. עכשיו הוא ממשיך הלאה.

       

      לא הכרתי אותו בגיל 17, אני לא יודע אם הוא היה משיג תעודת בגרות אלמלא הירושה, אבל משום מה יש לי תחושה שהלימודים לא היו מרכז חייו. בכל מקרה, הסכום המבלבל שנכנס לחשבון הבנק שלו משך אותו לכיוונים אחרים: במקום תיכון הוא יצא לבלות, אחרי זה הוא עשה קצת צבא, טייל בעולם, פתח מסעדה, שוב טייל בעולם, שוב פתח עסק... עד שנגמר הכסף.

       

      בסך הכל הוא יצא די בזול מההרפתקה; בקלות רבה הוא היה עלול למצוא את עצמו שקוע בחובות, וזה עוד לפני שהזכרנו הערכה עצמית חבוטה, או תחושת כישלון עזה. בכל אופן, היורש המרושש מבין את הטעויות שהוא עשה, וברור לו שהוא יצליח לעמוד על הרגליים.

       

      הסיפור שלו עורר בי הרבה מחשבות: כיצד ואיך ראוי להעביר כסף לבן או לבת שהגיעו לפרקם? באיזה גיל אנחנו אחראים מספיק לקבל לידינו סכומי כסף גדולים? האם נכון להעביר סכום כסף בגיל מסוים, או אולי רק על פי מטרה? נאמר לקניית דירה או לחתונה. האם בכלל צריך לתת להם סכום כלשהו? או שמא עדיף שהם יסתדרו בכוחות עצמם, והתפקיד שלנו הוא לשמש להם כרשת ביטחון.

       

      ברור שהתשובות לשאלות האלה משתנות ממקרה למקרה, אבל חייבים להיות כמה כללי אצבע, אחרת מה הטעם לדיון. אפשרות ראשונה היא לעשות את זה בהדרגה, מתחילים בסכום קטן, נותנים לבחור/ה למעוד וללמוד. כשהאמון יבנה נגדיל את הסכום. לכאורה הגיוני, אלא שלשכירים כמונו יש מנת כסף אחת לתת, אם נחלק אותה לא נוכל להעביר לצאצאים סכום משמעותי.

       

      אפשרות שנייה היא להעביר כסף רק למטרות שנרגיש איתם בנוח, נאמר שהבן ירצה לקנות בית, ושהבית ימצא חן בעינינו. בפועל זה מה שרוב ההורים עושים, גם ההורים שלי. אף אחד לא אוהב את הרעיון, שמישהו יתהולל עם הכסף שלו, אפילו אם הוא הילד שלנו. לי יהיה מאוד קל לבחור באפשרות הזו, בתנאי שאפטר מהתחושה שמנעתי מהבן שלי הזדמנות לעשות משהו גדול יותר ממה שאני עשיתי.

       

      זה יהיה נאיבי מצידי להגיע למסקנות כלשהן עכשיו, כשהניסיון שלי בגידול ילדים ניסוב בעיקר סביב חיתולים וגזים. הדבר היחידי שאני יכול לעשות כעת הוא לנסות להתבונן בכנות בעצמי ולחשוב מתי נהייתי ראוי בעיני עצמי לקבל לידי סכום של מיליון שקל, ואני חושב שכל דקה לפני הפעם הראשונה שבה הצלחתי להחזיק מעמד באותה עבודה במשך שנה הייתה מוקדמת מדי.

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שישי , 24/4/09, 00:51

        על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעשירון העליון בישראל נכלל משק בית שהכנסתו החודשית עולה על 25 אלף ₪ ברוטו. ההכנסה הממוצעת בעשירון העליון היא כמעט 40 אלף ₪. הנתונים נכונים לשנת 2006.

         

        הדבר הראשון שעשיתי כשהצצתי בטבלה המחלקת את משקי הבית בישראל לעשירונים פי הכנסה חודשית היה לחפש את העשירון שלי, להיכנס לדיכאון מהמרחק ביני לעשירון העליון, ולהתעודד ממר גורלם של העשירונים שמתחתי. צעד מעשי שישפיע על החיים שלי, לא הוצאתי משם.

         

        אז במקום לחלק את האוכלוסייה לעשירונים, אני מעדיף שיטה אחרת, יותר קונסטרוקטיבית, שנקרא לה השיטה האיכותית.

         

        החלוקה למעמדות חברתיים על פי השיטה האיכותית:

         

        1. בראש, העשירים, אלה שיש להם מספיק כסף לנסות כל שטות ורצינות שהעולם מאפשר.

         

        2. אחריהם מגיעים אלה שהוצאותיהם ממומנות על ידי ההכנסות הפסיביות שלהם, אלה שחיים מהריבית. הם נבדלים מהחבורה הקודמת בכך שהם חייבים לכלכל את צעדיהם באופן כזה שהצריכה שלהם לא תעלה על הכנסותיהם הפסיביות. נכנה את הקבוצה הזו - מעמד העצמאים כלכלית.

         

        3. האמצע - מרבית האוכלוסייה, מה שקוראים היום מעמד הביניים, אלה החיים ממשכורת למשכורת. אלה שבלי משכורת בתחילת החודש מתחילים לאכול את החסכונות שלהם.

         

        4. לבסוף - העניים, אלה שתלויים בקצבאות ובנדיבות הזולת על מנת להתקיים. עליהם נאמר - כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. והלוואי שיתגשם כבר: אפס, כי לא יהיה בך אביון.

         

        אם זיהית את עצמך, כמוני, במעמד שלוש, הצעד הדרוש לטיפוס במעלה הסולם החברתי אל מעמד העצמאים כלכלית ברור: להגדיל את החיסכון. למעשה, ניתן לחלק את האנשים שחיים ממשכורת למשכורת לשניים: אלה שחוסכים, ואלה שלא. מי שקצב החיסכון שלו מספק, עושה את צעדיו בבטחה אל עבר עצמאות כלכלית. מי שלא, עלול למצוא את עצמו מדרדר לעוני.

         

        אנקדוטה לסיום:

         

        כשהספרדים הקימו את המושבות שלהם בדרום אמריקה הם נזקקו לידיים עובדות. סחר העבדים הנורא עדיין לא התפתח והם נאלצו להסתמך על כוח העבודה המקומי. הילידים שהיו עצמאים מבחינה כלכלית לא הבינו מה הלבנים רוצים מהם, מעטים מהם שהתמכרו לאלכוהול הסכימו לעבוד, אך ברגע שהיה להם מספיק כסף לקנות משקה הם נטשו את העבודה והתמסרו לבקבוק. עד לרגע שהוא נגמר, וחוזר חלילה.

         

        המתיישבים שלא חצו את כל האוקיינוס רק בשביל לעבוד בעצמם, התייגעו בבעיה עד שעלו על פתרון מבריק: הם החלו לגבות מס גולגולת - מי שלא יכול לשלם מאבד את חירותו. והמקום היחיד שבו הילידים יכלו להשיג כסף היה, איך לא, בעבודה אצל הספרדים.

         

        במהרה התמלאו החוות בהמוני ידיים עובדות, מתחננות לעבודה, ובבת אחת נוצר מעמד של אנשים שחיים ממשכורת למשכורת.

        דרג את התוכן:
          8 תגובות   יום ראשון, 19/4/09, 21:54

          הטור איזהו עשיר? שמתפרסם מדי יום א' בעיתון דה-מרקר עלה לרשת ובמשך רוב שעות היום היה לכתבה הנצפית ביותר (כבוד!).

           

          לקנות או לשכור דירה הוא נושא 'חם' בהוויה הישראלית, בעיקר בקרב שכבת הגיל של קוראי דה-מרקר, ומטבע הדברים הוא עורר עשרות תגובות שלחלקן אנסה לענות עכשיו.

           

           

          הטור "כמה שנים צריך לחסוך לקניית בית?" באתר דה-מרקר

           

          תגובה 1:

           

          עזרא יא אבני ... מה לא ברור לך?

          כל
          מעבר דירה הוא סיוט. (תאמין לי, מדירה מס` 3 זו אקסיומה). אם יש לך ילדים בגיל החיברות זה עלול להיות הרסני. עכשיו תזרוק ת`חישובים לפח ותעשה מה שאמא אומרת. תמיד עשית. מה היה רע עד עכשיו?

          חחח...

           

          מעבר דירה זה סיוט, אבל מתרגלים. אני מכיר באופן אישי יותר ממשפחה אחת עם ילדים מגיל החיברות עד לגיל ההתבגרות ולפי מה שראיתי, זו מקסימום מכה קלה בכנף. אף אחד לא אמר שחייבים להחליף איזור מגורים, ולהעביר את הילדים גן/בית ספר.

           

          תגובה 2:

           

          אבל גם שכ"ד כפול 20 שנה זה כסף שהולך לאיבוד

          לא התייחסת למרכיב זה במאמר
          .

          לא התייחסתי למרכיב השכירות במאמר כי לא רציתי להיכנס לדיון "לשכור או לקנות". בית מבחינתי הוא מוצר צריכה שמכיל צדדים רבים של מותרות, העיקרון שלי הוא שעל מותרות אני לא לוקח הלוואה אלא משלם ממה שיש לי, ואם אין לי מספיק מזומן לקנות דירה – לא אקנה אחת, בדיוק כמו שלא אקח הלוואה כדי לצאת לנופש.

           

          תגובה 4:

           

          איפה משפחה חוסכת 3000 שקל?

          כמה משלמים בדה מרקר משכורת
          ??

           

          אני חוסך 3000 שקלים בחודש. לא אספר לכם כמה דה-מרקר משלמים לי כי לא נעים לי להגיד, אתם מוזמנים לנחש, אולי אתפתה לענות כן על התשובה הנכונה.

           

          על כל פנים, משפחה שלא חוסכת או חלילה נכנסת לחובות, שתסתכל על חשבון הבנק שלה ותקשיב לאזעקה שעולה מפירוט החשבון.

           

          תגובה 7:

           

          כל עובדי ההיטק כמוך

           

          אין להם זמן וחשק לכלום. רק לעבודה. מפתיע שיש לך זמן לכתוב... לך תרחיב קצת את עולמך, ותראה שאפשר להשיג עם בית תשואה של 10% בקלות, כי אפשר גם 14% - ראה פה: ...

           

          ספאמר במסווה של טוקבקיסט.

           

          תגובה 8:

           

          בישראל אין שוק שכירות יציב. הרעיון יפה אך לא ישים

           

          אם היית מסוגל לשכור שכירות ארוכת טווח בישראל, אז זה היה נכון. רק שבישראל משכירים לשנה-שנתיים מקסימום, ואז אתה כל הזמן חי על זמן שאול...

           

          בקיצור - כל מה שכתוב בכתבה יפה ונכון למדינה בעלת שוק שכירות מפותח. ישראל אינה כזו.

           

          יש הרבה במה שאתה אומר. אני מקווה שהדברים ישתנו. אני גר בדירה שמיועדת להשכרה, אולי זה משפר את הסיכוי להישאר באותה דירה לטווח ארוך יותר.

           

           

           

          תגובה 14:

           

          טרמינולוגיה מטופשת

          להגיד
          שבית הוא מוצר צריכה ולכן לא תקנה זה כמו להגיד שאוכל הוא מוצר צריכה ולכן אתה לא אוכל. דיור זה צורך. רמת דיור יכולה לנוע בין ספסל בגן הציבורי לאחוזת פאר על 5 דונם בסביון. כל אחד ימצא את הפתרון המתאים לצרכים וליכולת הכלכלית שלו בין שני הקצוות האלו. אתה החלטת שהפרתון שמתאים לך הוא שכירות במיקום מסויים. הצרכים והיכולת הכלכלית שלי שונים ולכן רכשתי דירה בסטנדרט מסויים במקום אחר. אני מסכים שיש לאנשים נטיה להעריך את היכולת הכלכלית שלהם ביתר ולהגדיר מותרות שונות כצרכים. אבל ההכללה הגורפת היא שטות. בעיקרון הכי כלכלי זה לחיות על ספסל בגן הציבורי ולאכול שאריות מהפחים. זה אומר 0 הוצאות. מצד שני רוב האנשים שחיים כך לא מצליחים לעמוד בשום יעד חסכון.

           

          כשאני אומר מוצר צריכה אני מתכוון למשהו שקונים כתוצאה מפעילות שיווקית או מנורמות חברתיות שיזמים וסוחרים עזרו ביצירתן. במילים אחרות, מוצר צריכה הוא משהו שלא היינו קונים אלמלא עמדה מאחוריו פעילות שיווקית.

           

          בית בחלקו הוא מוצר צריכה. לא כולו.

           

          אני לא מתנגד למותרות, אני פשוט לא מוכן לשלם עליהם ריבית.

           

          למען האמת הכרתי מישהו שלמד איתי באוניברסיטה, שמטעמי חיסכון שכר חדר במעונות בחודשי החורף, ובסמסטר קיץ ישן בגינות ציבוריות. קיצוני מדי לטעמי אבל רק כדי לסבר את האוזן הוא היה אחד הבחורים הפופולאריים ביותר שהכרתי בימי חיי.

           

          תגובה 17:

           

          דירה איננה צריכה זה מוצר נדרש ללא חלופה

          מה
          יהיה עם המשכורת תרד בחצי או תעלם לגמרי בעוד 10 שנים ? או 20 שנה? מה תעשה ? תגור במערה? אפשר לוותר על עוגות ולחיות מלחם וחמאה אבל איפה תאכל בלי מגורים? תעבור לקרוואן בהתנחלות ותשבש את כל אורח החיים שיש לך ?

           

          האפשרויות שעומדות בפניי הן לשכור דירה או לקנות דירה במשכנתא. בשני המקרים, אם ההכנסות שלי יתייבשו לחלוטין אצטרך לפנות את הדירה.

           

          במקרה שלי תמיד אוכל לעבור לגור אצל ההורים, אבל גם מי שאין לו את האפשרות הזו, כמו שאומר הפתגם – עם הצורך מגיעים הפתרונות.

           

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום ראשון, 19/4/09, 00:04

            הטיפ הטוב ביותר שקיבלתי אי-פעם בנוגע לראיונות עבודה וחיפוש עבודה בכלל הוא: תנסה לחשוב מה המעסיק חושב. שים עצמך במקום המראיין, חשוב מה הוא מחפש, מה הוא יראה כשהוא יביט בקורות החיים שלך, מה הוא יסיק מראיון העבודה שנערך ביניכם. זכור! מה שמעניין אותו זה רק דבר אחד – למצוא מישהו שימלא את התפקיד בצורה הטובה ביותר.

             

            הבעיה שלנו (של רובנו) שלא יצא לנו לשבת בצד השני של השולחן, בכל ראיונות העבודה שהשתתפנו בהם, היינו בצד של המרואיינים. אין ספק שניסיון בתור מראיין היה עוזר לנו להבין מה עובר בראש לאיש שאנחנו כל כך מתאמצים לרצות.

             

            כמה מפתיע, נמצא מישהו באינטרנט שהלך עם הרעיון עד הסוף: הוא שכר משרד ומזכירה, פרסם מודעת דרושים למשרת מנהל שיווק (marketing coordinator), התקין מצלמה נסתרת ויצא לדרך...

             

            פנינים ומסקנות מהניסוי הוא מביא באתר שלו שנקרא, איך לא, how to nail an interview.

             

            אלה הטיפים שדיברו אלי:

             

            טיפ 5#: מדוע אתה רוצה לעבוד אצלנו? רצוי שתהיה לך תשובה מוכנה מראש לשאלה הזו, טובה יותר מתשובה כמו – המיקום שלכם מוצא חן בעיניי.

             

            טיפ 6#: תביא איתך עותק מקורות החיים שלך. כשמראיינים חמישה אנשים ומעלה בשבוע, הזמן שיש למראיין להתכונן לראיון קצר מאוד, לא פעם יצא לי להגיע לראיון כשהמראיין נזקק לקורות החיים שלי כדי להיזכר בכלל איך קוראים לי, במקרים אחרים, לא נדירים, הם אפילו לא הצליחו למצוא את קורות החיים שלי. מעליב, אבל עם קורות חיים מוכנים בתיק הסיכוי שהם יזכרו אותנו לטובה עולה משמעותית.

             

            טיפ 16#: צור קשר עין. הרשת מלאה במדריכים לפירוש תנועות הגוף, קראתי כמה מהם והצלחתי לזכור כל כך מעט. בואו נודה בזה – אף אחד לא משנה תנועות גוף שהוא הפנים במשך שלושים ומשהו שנים רק בשביל ראיון עבודה. ובכל זאת, יש משהו אחד שלמדתי, ואני משתדל להפנים אותו בכל מפגש פנים מול פנים – צור קשר עין. הסתכל לצד השני בעיניים במשך שתיים שלוש שניות ברציפות. שימו לב מה אתם חושבים על אנשים שיוצרים קשר עין טוב לעומת כאלה שנמנעים ממנו (או מגזימים בו).

             

            טיפ 13#: בלי פלירטוטים. מצב ריאיון הוא מצב מלחיץ, ופלירטוט מעביר אותנו למקום נוח יותר, מרואיין שמפלרטט עם המראיינת רותם למענו את יחסי הכוח שבין גבר לאישה (שמאפיינים את התרבות שלנו) ומשפר את עמדת הנחיתות שלו בתור מרואיין; הופך את הראיון לשיחה בין גבר לאישה. הבעיה עם הטקטיקה הזו, שהמראיינת מרגישה במניפולציה, וגם אם אין בכוחה לנטרל אותה היא יוצאת עם תחושה רעה מהראיון. בבחינת, ניצחת בקרב והפסדת במערכה.

             

            טיפ 17#: איפה אתה רואה את עצמך עוד שלוש, חמש שנים מהיום? גם אם אין לך תשובה, תמציא אחת (מראש), כזו שתוציא אותך אנרגטי, רציני, ושאפתן.

             

            אל תפספסו את קטעי הוידיאו...

            דרג את התוכן:
              1 תגובות   יום רביעי, 8/4/09, 01:31
              תתפלאו, יש דבר כזה! יש מסלול שמניב שמונה אחוזי תשואה. הבעיה איתו שהוא לא סקסי, ולאף אחד אין אינטרס למכור אותו. למעשה, אתם כל כך הולכים להתאכזב בסוף המשפט הבא כשאספר לכם איך, כך שאני חייב למצוא דרך להכניס פה עוד כמה מילים כדי לדחות את הגילוי, כדי שתישארו איתי עוד קצת - תשלמו את החובות שלכם. אמרתי את זה. פשוט, נטול סקס אפיל, אבל זהו אפיק ההשקעה הכי בטוח שיש. בעצם, היחידי.

               

              בואו נעקוב אחרי המספרים:

               

              ההלוואה הזולה ביותר - משכנתא. נאמר שהתחייבנו למשכנתא בריבית של חמישה אחוזים. הרווח שיתקבל מסגירת המשכנתא, אם כן, שקול לתשואה של חמישה אחוזים נטו. בפועל, כדי לעשות חמישה אחוזים נטו בשוק ההון צריך להרוויח שישה אחוזים (בל נשכח שעשרים אחוז מהרווח עוברים לקופת המדינה). קרוב לוודאי שנצטרך לשלם גם עמלות. לא נוסיף אותם כדי לשמור על פשטות החישוב, רק שימו לב שבקלות הם יכולים להצטבר לסכום משמעותי, אפילו לאחוז או שניים.

               

              כלומר, אפילו במקרה של סגירת משכנתא, שזו ההלוואה הזולה ביותר, אנחנו צפויים לתשואה של שישה אחוזים. במקרה של הלוואות יקרות יותר, כמו קרדיט או הלוואה מימוניות לרכב, נשלם הרבה יותר, ובמילים אחרות - התשואה המובטחת מסגירת ההלוואות האלה גבוהה יותר.

               

              לסיכומו של עניין, כל מי שמתעניין באפיק השקעה סולידי עם תשואה חד ספרתית - יש דבר כזה. הבעיה בשיטה הזו שהיא כל כך משעממת ולא מתוחכמת, שאפילו פוסט מעניין אי אפשר להוציא ממנה, מה כבר אפשר להוסיף על תסגרו את המשכנתא? מכיוון שאני מאוד משתדל לכתוב פוסטים מעניינים, אז תסלחו לי, אין לי ברירה, אני חייב להכניס למאמר הזה עוד רעיון אחד.

               

              ריבית זו עבדות

               

              זו לא הכותרת שלי, היא נכתבה בימים שבהם פיתחו תיאוריות כלכליות על פפירוסים ולוחות אבן. כבר אז הבינו שמי שלווה כסף התחייב בעתידו להחזיר את שלקח; מי שחייב כסף, החופש שלו מוגבל, הוא לא יכול לעשות כרצונו, הוא חייב להמשיך לעבוד כדי לפרוע את החוב.

               

              היום, ערב פסח, הבנקים סגורים, אבל מייד אחרי החג תוכלו לקנות את החירות שלכם, ולהצטרף למסלול ההשקעה הסולידי ביותר, היחיד שהתשואה עליו מובטחת מראש.

               

              חג שמח, וחופשה נעימה.

              (תיזהרו מהפקקים, במיוחד מי שנוסע צפונה)

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום ראשון, 5/4/09, 22:06
                הטור "איזהו עשיר?" שמתפרסם כל יום ראשון בעיתון המודפס של דה-מרקר נבחר לעלות לאתר, שוב חדשות טובות, אבל מטבע הדברים, עם הגברת החשיפה מגיעה גם הביקורת. הפוסט הזה הוא ניסיון לענות לשאלות ולביקורת שעלו מהתגובות.

                 

                 

                 

                תגובה 9:

                 

                אבא עשיר אבא עני וכל המיחזורים שלהם. בגדול אני מאמין ברעיון ההכנסה הפאסיבית מנכסים והשקעות. הרעיון גורס כי עלינו לחיות מתחת ליכולת שלנו ובעזרת מינוף הכסף העודף להשקיע בנכסים מניבים. האמת שעם כל הכבוד לקיוסאקי, הרבה אנשים שמינפו רכישת נכסים מניבים, איבדו את הרכוש שלהם עקב השפל שיש כיום בארה`ב (וזה לא מיתון, זה שפל!).

                בעוד שאני וקיוסאקי מסכימים שהכנסות פסיביות הן דבר מבורך, אני הייתי נזהר מאוד מלהמליץ לאנשים להשתמש במינוף. יתכן שאפשר לעשות באמצעות מינוף דברים עצומים, אבל גם אפשר לרסק איתו משפחה שלמה. אני באופן אישי נמנע מהלוואות לחלוטין, אפילו לא משכנתא.

                 

                השכרה, שיפוצים, חלוקת דירות, כל הדברים האלה יכולים להניב תשואות יפות אבל הם לא מעניינים אותי. בזמני הפנוי אני מעדיף להיות עם המשפחה, ללמוד הנדסת תכנה, לקרוא ולכתוב. אני משאיר את עסקי הנדל"ן לאלה שזה באמת מעניין אותם.

                 

                תגובה 11:

                 

                אם כולנו נחיה על נכסים, אז מי יעבוד?

                השאלה הכי טובה. לכאורה האנושות חייבת להמשיך לעבוד כדי לייצר, נשמע לא הגיוני שכולנו נחיה מדיבידנדים. ואכן, אם תרבות הצריכה תשתנה, התוצר כפי שהוא נוצר היום יעלם. במקום זאת, וזה הניחוש שלי, נראה יותר מוצרים שנועדו להתקיים לנצח, שלא זקוקים לתחזוקה או לאנרגיה חיצונית. נראה יותר בתים אוטרקיים, ישובים שמקיימים את עצמם וכן הלאה.

                 

                בכל מקרה, יחסי עבודה-תוצר כפי שאנחנו מכירים אותם היום יאבדו מהדומיננטיות שלהם.

                 

                 

                תגובה 13:

                 

                ניכר שהגולש לא גלש סקי מימיו

                  תת תגובה: ברור שלא גלש

                צודק. לא מתקרב למקומות שהטמפרטורה בהם נמוכה מעשרים מעלות, בוודאי לא כשאני יוצא לנופש.

                 

                 

                תגובה 18:

                 

                כמה אפשר לחרטט

                כבר כתבה שלישית כמדומני, שהכותב מסביר לכולם איך הוא מתקמצן. כל מה שנאמר כאן ברור לא צריך לרשום, ומי שרוצה להיות קמצן על החברים שלו על המשפחה ועל הסביבה. בהצלחה...

                זו התגובה הכי מרושעת. האמת נפגעתי, וזה טיפ למי שמעוניין לפגוע - תלמדו מהתגובה הזו.

                 

                חיסכון הוא לא ההיפך מנדיבות, כמו שפזרנות אינה ההיפך מקמצנות. אני דוגל בחיסכון זה בטוח, האם אני קמצן, יתכן, אבל אין לזה כל קשר. אם יש משהו שאני מקווה שלא אכשל בו לעולם זה להיות לימין המשפחה והחברים כשהם צריכים אותי.

                 

                תגובה 23:

                 

                תרבות הבטלה

                התגובה ארוכה מדי מכדי שאצטט אותה במלואה, בגדול היא אומרת שזוהי גישה של בטלנים. כל אלה שמפנטזים לחיות על איזה אי ולשתות שייק אננס יכולים להמשיך לקרוא בלוגים מהסוג הזה לנצח, הוא אומר, כי רחוק מזה הם לא יגיעו.

                 

                וואלה...

                מי שחושב שאנשים שעובדים בעבודה שהם לא אוהבים, לא צריכים לחלום על חיים טובים יותר הוא סתם בן אדם קשה. כולם חולמים, לחלום זה חלק מהחיים, אבל אין לזה שום קשר עם ביטחון, אנשים צריכים להוציא פחות ממה שהם מרוויחים כדי לחסוך ולהקטין את התלות שלהם במשכורת, מה הם יעשו בזמנם הפנוי? בערך מה שהם עושים איתו עכשיו.

                 

                 

                והעיקר:

                תודה מכל הלב למגיבים התומכים, ולאלה שהגיבו מתוך עניין כנה.

                דרג את התוכן:
                  1 תגובות   יום שישי , 3/4/09, 10:31

                  עריצותם של רעיונות מתים

                   

                  שוברים דפוסי מחשבה בדרך לצמיחה כלכלית

                   

                  כולנו לוקים בדרגות שונות של קיפאון מחשבתי, זה חלק בסיסי בפסיכולוגיה האנושית. בבסיס המחשבה שלנו מונחות תפיסות רבות שמעולם לא חלקנו עליהן, אם משהו לא מתיישב איתם אנחנו פוסלים אותו כלא הגיוני וממשיכים הלאה.

                   

                  כל מי שהיה נשוי מספיק זמן, מכיר את ההתנהגויות האלה שאנחנו לא מצליחים לשנות, שאנחנו חוזרים עליהן שוב ושוב, אפילו שהתוצאות הלא נעימות שלהן חוזרות גם כן. אני לא מתכוון לנטייה להרס עצמי, שגם בה כולנו נגועים, בוודאי שאני, אלא לפעולות שאנחנו עושים מתוך הבנה שזה הדבר הנכון לעשות, רק שהתוצאה שלהם תמיד הפוכה.

                   

                  לדוגמה, לי יש אובססיה לעמידה בזמנים; אם קבעתי זמן, נניח לסיים ניקיונות עד השעה 12, כבר באחת עשרה וחצי אני נהיה היסטרי אם עדיין לא הגענו לשטיפה. אני באמת מאמין שעמידה בזמנים היא ערך חשוב, אבל התוצאה של ההתנהגות שלי היא שכל הבית הופך לפקעת עצבים, ולוקח עוד שעתיים אחר כך עד שכולם משתחררים מהסטרס.

                   

                  עמידה בזמנים היא רעיון יפה אבל אין ספק ששיטה אחרת לניהול הזמן תניב חיי משפחה בריאים יותר.

                   

                  מט מילר, מחבר הספר 'עריצותם של רעיונות מתים: משתחררים מהרגלי העבר אל עבר שגשוג עתידי', מכנה את התופעה - רעיונות מתים. תפיסות שגויות שמעכבות אותנו, את הכלכלה העולמית במיוחד, ומונעות ממנה שגשוג. בין רעיונות העבר שמהם אמריקה השתחררה בהצלחה הוא מזכיר את זכות ההצבעה לנשים, וחוקי ההפרדה בין לבנים לשחורים. שני רעיונות שהיו מובנים מאליו לכל אמריקאי, ונשמעים כאיוולת היום, מנעו מאמריקה מוחות יצירתיים של למעלה ממחצית האוכלוסייה.

                   

                  בראיון שנערך עם מילר בבלוג פריקונומיקס הוא נשאל מה הם לדעתו הרעיונות המתים שמעכבים את אמריקה היום, ובראשם הוא מזכיר את המחשבה שהשוק מסוגל לווסת את עצמו. על אף שעקרונות השוק החופשי הם חלק מהזהות האמריקאית, הבנקים הוכיחו שאי אפשר לסמוך עליהם שיפעלו כשורה ללא פיקוח.

                   

                  ההיגיון הבסיסי של היום והאיוולת של מחר, נמצאים בכל מקום, ובעידן הכפר הגלובלי הם גם חוזרים על עצמם. ההפרדה האמריקאית מופיעה בישראל כששלוש אוכלוסיות מתקיימות בה בנפרד; חילונים-דתיים-ערבים שחיים בעולמות מקבילים, בכלכלה נפרדת, שמונעת את השגשוג הכלכלי ששני מיליון בני אדם מסוגלים לתרום לרמת החיים הישראלית.

                   

                  אנחנו בתור הילדים של ההורים שלנו, ממשיכים את התפיסות שלהם לגבי טוב ורע, ומגשימים את הגורל שלהם מחדש, במעמד החברתי, במעמד כלכלי, ובהגשמה עצמית. חלילה, שלא תחשבו שאני מזלזל בדור ההורים; עם כל הכבוד לנו, הם שרדו עשו והצליחו במובנים רבים. כדי שאנחנו נמשיך את הצמיחה שהם חוללו רצוי שנבדוק מה הם הרעיונות המתים שירשנו מהם, ולהבין איך אנחנו ממשיכים הלאה.

                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום רביעי, 1/4/09, 00:06
                    ביטוח, אמר מישהו חכם, זה רק בשביל דברים שאני לא יכול לעמוד בהם, בכל שאר הדברים אני מעדיף להסתדר לבד. משתי סיבות, הראשונה שזה עולה כסף, השנייה, שלא ברור שהחברה מהביטוח באמת ישלמו.

                     

                    חברות הביטוח הן גוף עסקי וככזה הן נועדו להרוויח, הם ולא אנחנו, וכך זה צריך להיות. מי שקונה פוליסת ביטוח צריך לעשות זאת מהטעמים הנכונים: כדי לפרוס תחתינו רשת ביטחון, שלא נתרסק במקרה שניפול. אם הנפילה לא כל כך מסוכנת, רק נמעד ונקום, אז אין צורך לעשות ביטוח. זכרו שחברת הביטוח חייבת להרוויח, ומשמעות הדבר היא שבאופן ממוצע אנחנו מפסידים על הפוליסה.

                     

                    הסיבה השנייה להיזהר מפוליסות ביטוח היא האמינות המפוקפקת שלהן, מי שלא ראה את הסרט SICKO, מוטב לו שלא יראה פן יאבד את האמון בחברות הביטוח באופן סופי. כאמור, חברות הביטוח צריכות להרוויח, לא להפסיד, ואם ימצא להם מוצא לא לשלם, הם לא ישלמו. כמו שמראה הבמאי מייקל מור, חברות הביטוח מעניקות בונוסים לרופאים שדוחים מעל אחוז מסוים של עתירות.

                     

                    אבל אין פה כוונה לעשות דמוניזציה לחברות הביטוח, רק להדגיש שאלה חברות עסקיות שרוצות להרוויח כסף. האינטרס שלהם שונה מהאינטרס שלנו, והתוצאה היא שאנחנו צריכים למצוא כלל מנחה כדי שנצא מורווחים מהעסקה: ביטוח עושים רק לקטסטרופות. אם נצטרך את הטובות של חברות הביטוח, אז שזה יהיה רק במקרים של אין-ברירה.

                     

                    בשאר המקרים אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתמודד בכוחות עצמנו, אם על ידי שימוש בכרית מזומנים, אם בעזרה ממשפחה, חברים, או קהילה, או על ידי הלוואה בתנאים סבירים, אלה אמצעים שצריך להכין מראש. כרית המזומנים לא צומחת מעצמה, גם משפחה וחברים צריך לטפח, הרי לא נצפה שהם יזכרו בנו רק ביום שנזדקק להם. קהילה... אשרי האיש שנמנה על קהילה.

                     

                    כרית מזומנים:

                    טיפול שיניים פתאומי, רכב שבק חיים, פרצו לדירה, שריפה, פיטורים? כמה זה יעלה לנו, כמה צריך להכין מראש?

                     

                    אני ומשפחתי מרגישים בנוח עם רזרבת מזומנים שתקיים אותנו לחצי שנה, מי שאין לו ילדים יכול להסתפק בפחות (אם יש לו הורים שהוא יכול לסגת אליהם בשעת הצורך), משפחות עם יותר ילדים בוודאי ירגישו נוח עם יותר(שנה?), כל אחד והסיטואציה הפרטית שלו. בכל מקרה, זוהי נקודה שראוי להקדיש לה מחשבה.

                    דרג את התוכן:

                      ארכיון

                      הפעילות שלי

                      אין רשומות לתצוגה