כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 5/2009

    3 תגובות   יום ראשון, 31/5/09, 22:38

    בפוסט מצוין שהתפרסם באתר money rates (אתר אמריקאי להשוואת מחירים) סיכמו יפה שש טעויות נפוצות שעושים משקיעים לטווח ארוך:

     

    טעויות גדולות בהשקעות מתחלקות לשני סוגים: כאלה שמערבות חלק גדול מהתיק, וכאלה שנמשכות פרק זמן ארוך, שנה אחרי שנה. הטעויות החמורות ביותר הן אלה שנופלות לשני הסוגים.

     

    1. יותר מדי השקעות לטווח קצר

     

    ריכוז חלקים גדולים מהחיסכון באפיקי השקעה לטווח קצר – סיכון נמוך עם תשואה נמוכה – יניב תשואות נמוכות. נמוכות מדי, אם לוקחים בחשבון את הנתח שהאינפלציה תובעת לעצמה.

     

    חיסכון לטווח ארוך חייב לקחת בחשבון את האינפלציה!

     

    2. חפצים אינם השקעות

     

    ציור מקורי, בולים, חפצי אספנות; קרוב לוודאי שנפסיד עליהם כסף, אם בכלל נצליח למכור אותם. אז בל נשלה את עצמנו צרכנות אינה השקעה.

     

    3. הלוואות כנגד חסכונות

     

    לעתים אנו נוטים ללוות כסף מצד אחד, ולחסוך מצד שני, כאשר החסכונות משמשים ערובה להחזר החוב. טעות. לא רק שהריבית על החוב היא נטו, והתשואה על החיסכון היא ברוטו, אם חס וחלילה נצטרך לפדות חיסכון כדי להחזיר הלוואה, גם נשלם מס על הרווח שצברנו בחיסכון, וגם נשלם ריבית, שבמרבית המקרים תעלה על התשואה שהשגנו.

     

    4. אופציות ממקום העבודה

     

    חשוב לשים לב לשווי האופציות שאנחנו יכולים לפדות מהמעסיק(למי שיש). זה אמנם מאוד מפתה להאמין בהצלחתו של מקום העבודה, במיוחד אם טוב לנו שם, ועוד יותר אם המנייה שלו עלתה יפה לאחרונה, אבל צריך לזכור שזה בעצם חלק מתיק ההשקעות שלנו, ולא כדאי לתת למקום העבודה משקל יתר בתיק.

     

    5. לא לשים את כל הביצים בסל אחד

     

    אין צורך לפרט. ריכוז יתר = סיכון מוגבר.

     

    6. פיזור יתר

     

    פיזור עולה כסף, ופיזור יתר עולה יותר מדי כסף. זה לא רק עמלות קנייה ומכירה אלא גם ובעיקר עמלות על חלוקת דיבידנדים. אם אנחנו מחזיקים תעודת סל, יתכן שמנהל התעודה גובה עמלה על כל דיבידנד. סיכוי גדול יותר הוא שהבנק שלנו גובה אף הוא עמלת פעולה, וגם אם אף אחד מהם לא לוקח ביס מהדיבידנד שלנו, אנחנו עדיין משלמים עמלות המרה של מטבע.

     

    לסיכום, כשמשקיעים לטווח ארוך אפשר לעשות טעויות גדולות אבל מצד שני יש לנו הרבה זמן לתקן. אני מתכוון לומר שלא צריך לפחד ולא להתייסר יותר מדי על כל טעות, רק שכדאי להתעורר ולתקן אותם כמה שיותר מוקדם.  

     

     

    בקרוב אני מתכוון לפרסם את תיק ההשקעות שלי, תיק פשוט מאוד חשוב לומר, שכל אחד יכול להבין, וכל אחד יהיה מוזמן להעביר ביקורת או להעלות הצעות לשיפור

    דרג את התוכן:
      10 תגובות   יום שבת, 30/5/09, 20:45
      בחברות הייטק יש מחלקה שאחראית על ההווי בחברה. מדובר בדרך כלל בשלוש בחורות צעירות ועוד אישה אחראית, שתפקידן לארגן אירועים וטיולים, יש להן עוד כמה תפקידים אבל מהרגע שנכנסת לחברה זה כל מה שאתה יודע עליהן.

       

      בימים כתיקונם (ימי בועה) המחלקה הזו, מחלקת ה-HR, מארגנת הרמת כוסית עם גבינות ויין לכבוד חג השבועות. מתישהו באמצע יום העבודה מתכנסים כל העובדים, טועמים גבינות יקרות, אוכלים פיצוחים, המנכ"ל אומר כמה מילים ומרימים לחיים. סטנדרטי.

       

      השנה, שהיא כידוע שנת מיתון, קוצץ תקציב ה-HR לאפס; אין טיולים, אין אירועים, אפילו במטבח אין כלום חוץ מסוכר וקפה. אני לא מתלונן, להיפך, אני מעדיף את זה ככה, אבל זה אני, איכשהו השפע תמיד נראה לי מלאכותי.

       

      תיארתי את המצב כפי שהוא בחברה בה אני עובד, אבל זה המצב פחות או יותר בכל חברות ההיטק, גם בזו שזוגתי עובדת בה. אצלם, השנה החליטו לייצר אירוע לשבועות ללא תקציב. כיצד עושים את זה? מעבירים את האחריות לעובדים. בעיניי זה מצא חן.

       

      הבחורה ממשאבי אנוש הכריזה על תחרות: כל עובד יכין מאכל ברוח החג, כלומר על בסיס גבינתי. "יש לך רעיון?" שאלה זוגתי, והתחלנו להתלבט ביחד. עוגות גבינה זה משעמם, כמעט כולם יכינו עוגה, ומכיוון שאין לנו שום ניסיון, ברור שמישהו יעשה עוגה מעולה ויביס אותנו. מה עוד אפשר לעשות חשבנו, עד שעלה הרעיון - גלידה!

       

      לא ברור שזה יביא לנו את המקום הראשון, אבל בטוח שישימו אלינו לב, וחוץ מזה, זה די פשוט ככה שנוכל להכין את הגלידה ערב לפני, אחרי שנרדים את הילד ונסדר את הבית.

       

      מייד נכנסנו לגוגל, עברנו על מתכונים, חיפשנו משהו פשוט, עדיף עם ריבת חלב ושוקולד ועם תמונה שנדע איך לקשט. ואכן מצאנו מתכון בקלות, הכנו רשימת מצרכים, וקבענו ליום שלישי בערב (יום לפני יום העבודה האחרון שלפני החג).

       

      למרבה הצער יום שלישי התארך מעבר למצופה, שנינו נתקענו בעבודה עד אמצע הלילה, והילד נשלח עם המון נקיפות מצפון לישון אצל סבתא. מבאס לאללה. ההשתתפות בתחרות ירדה מהפרק והרפתקת הגלידה התבטלה. במקום זאת קניתי בדרך הביתה ארבע קופסאות "בן-נ-ג'רי" ב-70 שקלים כדי שזוגתי תוכל לצאת ידי חובה במקום עבודתה.

       

      החג עבר והתחרות נשכחה אבל רעיון הכנת הגלידה המשיך להטריד אותי. במידה מסוימת זה נראה לי רעיון מהפכני; להכין גלידה בעצמך, זה משהו שלא עבר לי בראש אף פעם, מעולם לא חשבתי שישנה אפשרות אחרת להשיג גלידה מלבד לקנות בחנות, והרי זה צריך להיות משהו כל כך פשוט!

       

      החלטתי להכין את הגלידה, על אף שהפסדנו את התחרות.

       

      במוצאי שבת קפצתי לסופר וקניתי את המצרכים. מכיוון שמדובר בניסוי ביתי, ויתרתי על הקישוטים ובחרתי במתכון מינימליסטי: חלב, שמנת מתוקה, סוכר וקקאו. כל המצרכים עלו 20 שקלים.

       

      אופן ההכנה: ממיס את הקקאו עם סוכר ומים בסיר, מערבב במיקסר עם החלב, מוסיף את השמנת ומערבב ביד. את העיסה שופך לתבנית שטוחה ומכניס למקפיא. אחרי שלוש שעות בערך, כשהתבנית מתחילה לקפוא, מכניס שוב למיקסר, ואז חזרה לתבנית ולמקפיא. עוד כמה שעות והגלידה מוכנה.

       

      המתכון לקוח מכאן

       

      מומלץ, ולו בשביל החוויה . . .

       

      מלבד זה שהגלידה הביתית עולה חצי מחיר (לא כולל זמן עבודה), ומלבד זה שאנחנו יודעים בדיוק מה הכנסנו לתוכה, ומלבד זה שהיא הרבה יותר טעימה (הדעות על כך חלוקות ואני משוחד), זו הייתה, ללא ספק, חוויה משחררת.

       

      ישנם המון דברים שאנחנו לא מעלים על הדעת שאפשר להכינם בעצמנו, ברגע שאנחנו מגלים אחרת אי אפשר שלא לחוש גאווה על קמצוץ עצמאות.

      דרג את התוכן:
        11 תגובות   יום שלישי, 26/5/09, 23:12

        פרבר קטן בשם Vauban בדרום גרמניה נעל את שעריו בפני כלי רכב מכל סוג שהוא; ברחובות שלו לא תמצאו שום מכונית פרטית, או כל כלי רכב אחר. היוצא מן הכלל הוא הטראם שיוצא מהרחוב הראשי לפרייבורג העיר הקרובה.

         

        ל-70% מהמשפחות בוואובן אין מכונית כלל, נתון מעניין נוסף הוא ש-57% מהמשפחות מכרו כלי רכב כדי להתגורר ביישוב. אלו שממשיכים להחזיק במכונית נדרשים להחנות את רכבם במגרש חנייה בפאתי היישוב.

         

        לאיסור המכוניות ישנן השלכות מרחיקות לכת על מבנה היישוב ועל אורח החיים של תושביו: אנשים אשכרה משתמשים ברחובות, ילדים מתרוצצים בחופשיות, הבתים קרובים יותר אחד לשני, ושטחי המסחר גולשים חזרה מהקניון לעיר.

         

        המכונית הכי חסכונית היא המכונית שלא נקנתה

         

        כל אלה היו התפתחויות צפויות מראש. למעשה כך נראו הערים בעולם לפני מאה שנים, רגע לפני המצאת המכונית. אולם בוואובן התפתחה תופעה מעניינת ייחודית: משפחות רבות קונות מכונית במשותף ומתחלקות באחזקה ובשימוש בה. מלבד אורח חיים בריא יותר, התושבים הרוויחו סעיף כבד בתקציב ההוצאות שנמחק לחלוטין.

         

        אם כי יש לי הרגשה שבזכות איכות החיים מחירי השכירות עלו בהתאם . . .

         

        זה אמנם לא פוסט על קארפולינג אבל כבר למעלה מעשר שנים שאני שומע את המושג הזה, בתחילה עוד האמנתי ששיתוף מכוניות זה הדבר הבא, היום אני מבין שמכונית היא הרבה יותר מכלי תחבורה, ושהמרכזיות שלה בתרבות כל כך מושרשת שאפילו אם יעלו את המס על הדלק בעוד חמישה שקלים לליטר, הרוב המוחלט של הישראלים יספוג את המחיר, ויצטמצם במקומות אחרים.

         

        וואובן הוכיחה ששינוי תרבותי כזה אכן אפשרי.

         

        כתבה על וואובן בניו-יורק טיימס

         

        וואובן בוויקיפדיה

         

         

         

         

        הפוסט מצא חן בעיניכם? לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים אתם מוזמנים להירשם לר.ס.ס בלחיצה על הלינק . . .

        דרג את התוכן:
          6 תגובות   יום שני, 25/5/09, 00:16
          בכל פעם שאני מסתכל על מסמך ההוצאות אני נדהם מגובה ההוצאה בסופר. זה מפתיע אותי כי במשך שנים ההוצאה הגדולה ביותר שלי הייתה בירה; כשהייתי סטודנט עני שהתקיים מ-1000 שקל בחודש (אחרי שכ"ל ושכ"ד), הוצאתי בערך 900 שקל על אלכוהול ועוד 100 שקל על אוכל. לא הכי בריא אבל לך תסביר את זה לילד בן 21. אולם, מהרגע שעליתי על האוטוסטראדה לחיי משפחה הגונים השתנו סעיפי התקציב בהתאם.

           

          מטרנה, חיתולים, מוצרי היגיינה, חומרי ניקוי, ומזון - תחברו את הכל ותגיעו להוצאה החודשית הגבוהה ביותר אחרי דירה-רכב-מעון. גם אם אתם לא הורים לילדים קטנים, רכיב ההוצאה בסופר הוא המשמעותי ביותר אחרי ההוצאות הכבדות.

           

          חיסכון של 10 אחוזים בסעיף ההוצאה על הסופר יכול להסתכם בקלות לכמה מאות שקלים לחודש. משהו שכדאי לתת עליו את הדעת.

           

          הטיפ הטוב ביותר שקראתי לחיסכון בסופר הוא לעשות קנייה מרוכזת פעם בחודש; ככל שנלך לסופר פחות כך נוציא פחות. כל גיחה לסופר חושפת אותנו לפיתויים: מבצעים חד פעמיים, ריחות מעוררי תיאבון, שוקולדים בתור לקופה... הטריקים ידועים ובכל זאת אין מי שיכול להם.

           

          עוד יתרון חשוב בקנייה מרוכזת הוא בתכנון מראש. כולנו יודעים שעדיף ללכת למכולת עם רשימה אבל כשהולכים לקנות עשרה מוצרים, להכין רשימה זה קצת בזבוז זמן, אפילו מטרד; כשקונים 100 מוצרים, לעומת זאת, הרשימה נהיית הכרחית: ב-ר-ו-ר שבלעדיה נשכח משהו. עם רשימה ביד אנחנו יותר מרוכזים, והרבה יותר חסינים להסחות דעת.

           

          הטיפ השני הטוב ביותר שקראתי הוא לפצל קניות. ולא, זה לא לוקח המון זמן. כשיש מוצר שקונים ממנו בכמויות גדולות - חיתולים ומטרנה במקרה שלנו - שווה לעשות השוואת מחירים ולקנות בסופר הזול ביותר. גם כאן לא מדובר ביותר מקנייה אחת בחודש, הרחק משעות העומס.

           

          הטיפ האחרון הטוב ביותר שקראתי הוא לא לקחת אתכם את הילדים. בכל קנייה שעשיתי עם הילד השקעתי יותר אנרגיה בלהחזיר מוצרים למדף מאשר בלאסוף מצרכים לעגלה. את החינוך לצרכנות נבונה אני מעדיף לדחות ליום ולמקום אחר, מה עוד שבכלל לא בטוח שתחת לחץ אני משמש דוגמה טובה במיוחד.

           

          כל שאר הטיפים הם כבר בקטנה, למומחים מה שנקרא:

           

          * המוצרים בגובה העיניים הם היקרים ביותר

          * המוצרים בקצוות המעברים נמכרים הכי מהר ולכן הסופר מציב שם את המוצרים שמהם הוא צריך להיפטר - אלה שתאריך התפוגה שלהם מתקרב

          * לבדוק אם יש מוצר גנרי - מותג הבית, הוא בדרך כלל הזול ביותר

          * לקנות את החלב בהתחלה. הסופר מחביא את החלב מתוך הנחה שכולם קונים חלב. מי שלא בא עם רשימה עלול לשכוח ואז להיזכר בקופה. או אז הוא יצא לסיבוב נוסף בין המדפים, וכנראה יקטוף בדרך עוד כמה מוצרים

          * לא לבוא לסופר רעב. הריחות מהמאפייה, ואחרי זה השוקולדים בתור לקופה יעמידו אתכם במבחן לא קל

          דרג את התוכן:
            6 תגובות   יום ראשון, 24/5/09, 00:37

            את הפוסט הראשון פרסמתי ב-2.7.08, לפני 11 חודשים. כשיצאתי עם הבלוג ידעתי שיש לי משהו להגיד; אמרתי לעצמי שאכתוב על כלכלה והשקעות, אבל באופן שנוגע לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. כתבות על האם טבע עלתה או טבע ירדה נראו, ועדיין נראות לי, רלבנטיות כמו כתבות ממדור הספורט. הן מעניינות בתנאי שאתה אוהד.

             

            אף אחד מאיתנו אינו מומחה להשקעות, יש לנו משרה ומשפחה על הראש, ואם מישהו, בזמן שנותר, מסוגל להפוך למשקיע מקצועי (ולהתמיד בכך לאורך זמן) מגיע לו שאפו. אני לא יכול, ורובנו אפילו לא מעוניינים בכך. כל מה שאנחנו רוצים זה ביטחון כלכלי: לקנות בית, להשיג פנסיה מכובדת ולשרוד את המשברים הכלכליים שפוגעים בנו מדי כמה שנים. למרות שזה נשמע צנוע, כדי להשיג את כל הדברים האלה נדרשים יותר מכמה שינויים קטנים באורח החיים, ועל השינויים האלה רציתי לכתוב.

             

            כבר מההתחלה קבעתי שאתרכז בחיפוש אחר רעיונות מעניינים, ובשימת דגש על שיפור איכות הכתיבה. הקוראים, כך קיוויתי, יבואו מעצמם. השאיפה הלא מוסתרת שלי הייתה לכתוב יום אחד לעיתון.

             

            באורח פלא השאיפה הזו התממשה כשלפני כמה חודשים פנה אלי אחד העורכים בדה-מרקר, והציע לי לכתוב טור שבועי לעיתון. "הרעיונות שלך מרעננים," הוא אמר, "ואני חושב שאתה יכול להוסיף לעיתון." מיותר לציין שהוא חשש מאוד מחוסר הניסיון שלי, ואולי גם מזה שהנושאים שאני נוגע בהם סובלים מחוסר יוקרה – זה הרי הרבה יותר מכובד לכתוב על התרחשויות מאחורי הקלעים של שוק ההון.

             

            אחרי שכמה מהטורים כיכבו בראש רשימת הכתבות הנצפות ביותר, אני מקווה שהחששות התפוגגו קמעה.

             

            עכשיו, לאחר שהשאיפה הראשונה התממשה, הגיע הזמן לחשוב על השלב הבא: היעד הבא שלי, הוא להפוך לגורם משמעותי בשיח הכלכלי בישראל. עם כל הכבוד לטור השבועי, על כל עשרת קוראיו, העיתונים הכלכליים והקוראים שלהם, עדיין עסוקים יותר במניות קרדי-סוויס של נוחי דנקנר מאשר באפשרויות הכלכליות העומדות בפני השכירים שחוסכים לפנסיה. את זה אני רוצה לשנות.

             

            תסלחו לי על המגלומניה אבל אני באמת מאמין שזה אפשרי.

            דרג את התוכן:
              8 תגובות   יום שלישי, 19/5/09, 22:57

              מייד עם כניסתי לתפקיד שר האוצר אני מתכוון לבטל את מס ההכנסה ולהעלות באופן ניכר את מיסי הקנייה.

               

              להלן עיקרי התכנית:

               

              1. שכר המינימום יעלה לחמשת אלפים שקלים

               

              2. כל מי שמרוויח פחות מ-50 אלף שקלים ברוטו לא ישלם מס הכנסה בכלל

               

              3. מ-50 אלף שקלים ומעלה יחולו מדרגות מס של עשרה אחוזים נוספים על כל עשרת אלפים שקלים. נגזר מכך שהמשכורת המקסימאלית היא 140 אלף שקלים ברוטו שהם 95 אלף שקלים נטו

               

              4. יונהג מס קנייה גורף בגובה 100 אחוזים למעט המקרים הבאים:

               

                     מוצרי יסוד יהיו פטורים ממס קנייה

               

                     מוצרים שאינם מתכלים יזכו להקלות

               

                     מוצרים שמעודדים חיסכון (למשל דוד שמש) יזכו להקלות

               

               

              הרעיון מאחורי התכנית הוא עידוד החיסכון והקטנת הצריכה.

               

               

              מטרות:

               

              ההפחתה במס הכנסה תוזיל את עלויות השכר ותפעל לטובת עידוד יצירת מקומות עבודה. הנהגת שכר מקסימאלי מניחה שמשכורות גבוהות מרף מסוים אינן מעודדות יצירת מקומות עבודה מחד ומגדילות את הקיטוב החברתי מנגד.

               

              העלאה במיסי הקנייה תקטין את רמת הצריכה ותעודד את החיסכון. קובעי המדיניות שואפים לעודד התפתחות תעשיה של מוצרים ברי קיימא – מוצרים שאינם מתכלים ושעלות אחזקתם מינימאלית.

               

              מדינה שתשכיל ליישם את העקרונות הללו תקטין את החשיפה שלה למחזורי גאות ושפל כלכליים, תגדיל את החירות הכלכלית של אזרחיה, ותפחית את העוני עד כדי ביטולו.

               

              גם אם היום זה נשמע משעשע (או הזוי), הרעיונות שעומדים מאחור מחלחלים אל המיינסטרים, ומי יודע אולי תוך שמונה שנים, הם יהיו מספיק מקובלים כדי שמעמד הביניים ידרוש לראשונה תכנית כלכלית שמטיבה איתו ולא עם המתיימרים לדבר בשמם.

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום ראשון, 17/5/09, 21:25

                הטור איזהו עשיר? שמתפרסם מדי יום א' בעיתון דה-מרקר עלה לאתר והפך לכתבה הנצפית ביותר היום. נכון לרגע כתיבת הפוסט נכתבו לו 90 תגובות. על כמה מהן אנסה לענות כעת:

                 

                לכתבה

                 

                תגובה 13:

                 

                דוגמאות מהחיים איך חסכנות גוררת את ההיפך   חסכנות יתר או עיסוק יתר בחסכנות יכולים לגרום לתוצאות הפוכות ואתן שתי דוגמאות: 1) נכנס לך פרוייקט מטורף (כעצמאית) ואת נעמדת לנקות את הבית שלוש שעות במקום מנקה או משקיעה שעתיים בחסכון של 50 ש"ח בסל הקניות - נקודתית אתם מפסידים כסף! 2) חלוקת מאמץ לא נכונה בהשקעה בחסכון - אחרי יום מפרך השקעת שעה נוספת בחסכון של 50 ש"ח בקניות במרכז מכר צפוף, איטי ומעצבן. הגעת הביתה נטולת כוחות והזמנת פיצה למשפחה. בסוף היום את יותר עייפה, לא חסכת, אכלת לא טוב...

                 

                את מביאה דוגמה מתי עוזר משק מאפשר לך להגדיל את ההכנסות. במקרה הזה אין הגיוני מלשכור עוזר ולעבוד על הפרויקט, לרגע לא חשבתי אחרת.

                 

                לגבי הפיצה. מי שעובד הרבה שעות חייב לתכנן את הזמן הפנוי שלו בקפידה: ללכת לסופר בשעות המתות שלו, להכין אוכל מראש ...

                 

                אבל, לפעמים אין ברירה וכדי להרוויח זמן צריך להוציא כסף. גם זה נכון, אבל גם את זה צריך לעשות בחכמה.

                 

                תגובה 15:

                 

                לא מסכים עם רוב מה שנאמר   אני מסכים שצריך לצמצם צריכה, ולא לקנות דברים שלא צריך. מצד שני, אני לא שחסכנות בדברים קטנים מובילה לחסכנות בדברים גדולים. מנסיוני, ועם אנשים שאני מכיר - מי שמנסה לחסוך כל גרוש רואה את העצים אבל לא רואה את היער, ובסופו של דבר מפסיד בכסף הגדול באמת : משכנתא, פנסיה, רכב וכו' כו'.

                 

                אני יכול להעיד על עצמי: אני עצלן מטבעי והשוואת מחירים היא לא בטבע שלי. אם אני לא מרגיל את עצמי לעקוב אחרי המחיר בדברים הקטנים, אני יכול לומר בוודאות שלא אטרח להשוות תנאי משכנתא. מאחר ואני מחשיב את עצמי כבן אדם ממוצע, אני מניח שרבים מאוד כמותי, צריכים לבנות את ההרגל בדברים הקטנים כדי להגיע מוכנים לדברים הגדולים.

                 

                בכל אופן, אני מסכים שזו שאלה שהתשובה עלייה משתנה מאדם לאדם.

                 

                תגובה 21:

                 

                לחיות כמו כמו עני בשביל לחסוך 3000שח? לפצל קניות? תעשה לעצמך טובה תקרא Rich Dad poor dad

                 

                קראתי את הספר.

                 

                גם שמעתי אותו מכנה אנשים כמוני – לוזרים.

                 

                אז כפי שאומר הסטיקר: אני לוזר גאה.

                 

                תגובה 30:

                 

                אם תחסכו .הבנק היתן את הכסף .אלה שמבזבזים אותו . זה רעיון מושחת . מי שיש לו כסף יהיה לו עוד כסף ומי שאין לו לו יהיה לא כסף לעולם . רמת חיים וצרכנות נבונה זה רעיון קומוניסטי מושחת .דבילי . שמתאים לישראל . תחסכו תהיו צנועים .תסתפקו במועט .ואנחנו שהאחראים על הספקת הכסף .ניקבע את הערך שלו .הכל זה קונספירציה . בחיים האמיתיים .המיליונריפ בעלי ההון דועגים לשמר את ההון שלהם . הון שיוצר עוד הון מכסף אצלן .ואתם תעבדו כמו עבדים והם ישבו כל היום במסעדות יוכלו כמו חזירים . וראש הממשלה שלכם יעשן סיגרים קובנים . שכל סטוק שלו שווה שני מסכורות חודשיות שלך ושחל אשתך . חסכון לא במדינה מושחתת

                 

                נראה לי שחיסכון נוגד את האינטרסים של בעלי ההון, אחרת למה הם כל כך מתאמצים לשכנע אותנו לקנות?

                 

                תגובה 34:

                 

                מכרו ת'אוטו או לא מכרו ת'אוטו?   איך מסתדר: "ואם אין מספיק כסף להחזיק מכונית פרטית, אז זה מה שנעשה - נמכור את המכונית וניסע באוטובוסים". עם: "אני וזוגתי מקפידים להשוות את מחירי הדלק ולתדלק בתחנה הזולה ביותר בדרכנו לעבודה."

                 

                לא מכרתי את האוטו :)

                 

                תגובה 49:

                 

                כל הכבוד - בוא נציין גם שאתה בודאי עובד בחברת היי-טק שגם במצב הנוכחי הרעוע מעניקה תנאים נוחים למדי לעובדיה. בנוסף, סבבה על החיסכון. אני מסתכלת כל חודש על מסמך ההוצאות ובוכה מאוד. אני חוסת 500 ש`ח בחודש וגם זה מעבר ליכולותי, והי, אני רחוקה ממשכורת מינימום. נדמה לי ששכחת לציין פקטורים נוספים כמו עזרה מההורים, אולי אפילו בדמות דירה??? אוטו מהחברה??? ואולי עוד כמה פרטים קטנים ולא רלבנטים. מזל שיש אינטרנט, הנה קח כמה טיפים בכיף על משמעות החיים האמיתית בעולם המודרני!!! בצפיה דרוכה למע`מ על ירקות ופירות אולי עדיף כבר ללכת לאכול באיזו מזללה???

                 

                כל הכבוד על המאמץ. תדעי שזה שם אותך מעל 90 אחוז מהאנשים שמתפתים למשכן את עתידם כדי לספק את היצרים הרגעיים. אני מקווה מאוד שהכנסתך תגדל ושתזכרי את אלה שהכנסתם לא יכולה לגדול לא משנה עד כמה הם יתאמצו.

                 

                מע"מ הוא מס לא הוגן, בטח שלא על ירקות ופירות.

                דרג את התוכן:
                  8 תגובות   יום ראשון, 17/5/09, 00:04

                  לצד חלום הבית במושב התפתחה תופעת דיור חדשה: מגדלים לזוגות צעירים. מכפר סבא ועד פתח-תקווה הארץ מלאה מגדלי יוקרה. מאחר ובעוונותיי אני אוהב לקרוא ספרים ומחקרים על תכנון עירוני, אני יודע שאחרי השיווק המוצלח מסתתר עתיד רעוע במיוחד.

                   

                  גורדי שחקים למעמד הביניים אינם המצאה ישראלית. קבלנים רבי מרץ בנו כמותם במקומות רבים בעולם, ולאחר ניסיון של למעלה מעשור ההתלהבות שכחה, והניסיון הוגדר ככישלון. רבי קומות אינם מתאימים למעמד הבינוני.

                   

                  ההיגיון שעומד מאחורי המגדלים הוא הגדלת השטחים הפתוחים תוך כדי שמירה על הרווחיות. במקום לבנות מאתיים דירות על שני דונם, נבנה לגובה מאתיים דירות על דונם אחד, והדונם השני יהפוך לפארק. נשמע מצוין. יותר שטחים ירוקים, יותר מרחבים, אתה גר בעיר ומרגיש בכפר.

                   

                  המציאות קצת יותר מורכבת. עלות האחזקה לבניין צומחת עם מספר הקומות: מעליות, התקנים לכיבוי אש, חניונים, פיר אשפה, ועוד כל מיני דברים שרק מי שגר במגדל מכיר. אני לא זוכר את המספר המדויק, אבל ידידה סיפרה לי על וועד בית שמתקרב לאלף שקלים. זו אינה הוצאה פשוטה למעמד הביניים.

                   

                  לפחות יש פיצוי, יש איכות חיים, יש שטחים פתוחים ונעים להסתובב בשכונה, אתם אומרים. אולי. אבל גם השטחים הפתוחים האלה דורשים תחזוקה - השקיה, גינון, תאורה, ניקיון. במקרה הטוב, העלות נופלת על העירייה, במקרה הרע, אף אחד לא מוכן לשאת בעלות והשטחים הפתוחים הופכים למפגע, ועוברים לרשות המשטרה.

                   

                  הניסיון שנצבר בעולם מלמד שרמת האחזקה בבניינים האלה, ושל השטחים הפתוחים המקיפים אותם מדרדרת עם הזמן, והתושבים החזקים נוטשים אותם. במקומם נכנסים אנשים בעלי יכולות כלכליות חלשות יותר והידרדרות תחזוקת הבניין מואצת. במקרים חמורים, הבניינים ננטשים כשבקומות הנמוכות נותרים אלה שאין להם ברירה ושאר הקומות הופכות לשטח הפקר.

                   

                  בעוד שאנשי התכנון בעולם הסיקו שמגדלים מתאימים לעשירים בלבד, המתכננים-העיריות-והקבלנים בישראל בחרו ליישם את הרעיון בקיצוניות - יותר קומות ופחות שטחים פתוחים.

                   

                  הפוסט הזה אמנם מהווה סטייה קלה מהנושאים הרגילים שעולים בבלוג, אבל אני מייעד לו שתי מטרות. הראשונה היא להזהיר כמה שיותר אנשים מפני אותם רבי קומות-מגדלי יוקרה. והשנייה היא מעין לקח לכאלה העוסקים בהשקעות.

                   

                  משקיע לטווח הארוך לא יכול לסמוך על אופנות. הן אולי נראות טוב, וכולם אומרים שזה הדבר הבא. אבל חשוב לזכור שהן מעולם לא עמדו למבחן, הן לא עברו מחזור שלם של גאות ושפל, וחוץ מלקוות, אין איש יודע אם הן יצליחו או לא. הסיכון בהם עצום ולא מתומחר.

                   

                  הדירות באם המושבות חדשות, והשכונה עצמה קיימת פחות מעשר שנים. רק היום מתחילות לצוף שם הבעיות. מאחר וזוהי שכונה ייחודית - מגדלים למעמד הבינוני, שאין לגביה כל ניסיון בעולם הנדל"ן הישראלי, נראה שהסיכון בדירות האלה מתומחר בחסר, במיוחד כשדירה דומה בשכונה סמוכה, עם ותק והצלחה יחסית מוכחת, עולה פחות.

                   

                   

                   

                  שלושה בלוגים בעברית על עירוניות שאני אוהב במיוחד:

                   

                  עוד בלוג תל אביבי

                   

                  הרחובות שלנו

                   

                  יודן רופא

                   

                  דרג את התוכן:
                    1 תגובות   יום רביעי, 13/5/09, 00:32
                    בשווקים בהודו ישנם רוכלים שמוכרים שיניים תותבות: משומשות ולאו דווקא במצב מצוין. במרבית מהתותבות חסרות שיניים רבות, חלקן מתנדנדות, ובכל מקרה הן יקרות מדי מכדי לסכן אותם בלעיסה. הסיבה היחידה לקנות אותם היא לזכות בקמצוץ נעורים; כשקבצן הודי נטול שיניים מרכיב את התותבת הוא נהיה צעיר בעשרים שנה.

                     

                    מהקבצן ההודי ועד סקרלט ג'והאנסון, בני אדם מוכנים לשלם המון בעבור סט שיניים לבנות.

                     

                    יישור שיניים ואפקט השפתון

                     

                    בשעת מיתון תעשיית הניתוחים הפלסטיים נפגעת קשות; הרמת חזה ומתיחת פנים נתפסים כמותרות, ובמקומם אנשים פונים לתחליפים זולים יותר. לאונרד לאודר מחברת הקוסמטיקה הידועה, שם לב שמשבר כלכלי מביא לזינוק במכירת תכשירי קוסמטיקה. הוא קרא לזה אפקט השפתון.

                     

                    על פי אותו הגיון, מיתון צריך להביא לירידה משמעותית בטיפולים ליישור שיניים; ההוצאה על הטיפול יכולה להגיע לעשרות אלפי שקלים, ואם התועלת היא אסתטית בלבד, ניתן לצפות שמשפחה בצמצומים תדחה את הביקור אצל האורתודנט לתקופה נוחה יותר.

                     

                    אך לא כך היא. טיפולי השיניים לא סובלים מאפקט השפתון, אנשים לא נוטשים את האורתודנטים ולא פונים לתחליפים זולים יותר. אנשים לא תופסים חיוך מושלם כמותרות, להיפך, הוא נתפס כהכרח. הורים חוששים שסיכויי ההצלחה של ילדיהם יפגעו עם שיניים פגומות, ומעלים את טיפולי השיניים גבוה בסדרי העדיפויות.

                     

                    יישור שיניים כהשקעה

                     

                    בתנאים האלה, אפשר להתייחס ליישור שיניים כאל השקעה בעתיד הילד. כמו שאנחנו משקיעים בחינוך, כמו שאנחנו משקיעים בבריאות, כך אנו גם משקיעים בחיוך ילדינו.

                     

                    האם באמת חיוך מושלם ישפר את סיכויי ההצלחה, האם שיניים ישרות הן לא סתם חלק מתרבות הצריכה? אין לי תשובה - הבן שלי קטן, ועוד לא עמדתי למבחן. דבר אחד בכל זאת ברור לי: המניע להשקעה בשיני ילדינו, נובע מפחד - מהפחד ששן עקומה תשאיר אותם מאחור.

                     

                    השקעה ממניעים של פחד מפחידה אותי.

                    דרג את התוכן:
                      3 תגובות   יום ראשון, 10/5/09, 23:07

                      מר. סמית' וגברת סמית' חיו חיים צנועים, מר. סמית' היה אחראי - על ההכנסות, על ניהול התקציב, ועל ההשקעות - ואילו גברת סמית' טיפלה בענייני היום-יום. הם נהגו בחסכנות, ובילו בצניעות, אולם גברת סמית' ביקשה מדי פעם לצאת לחופשה באירופה או לקנות בגדים יקרים יותר.

                       

                      כשבעלה מת שנה שעברה, ניגשה גברת סמית' לרואה החשבון שלהם וביקשה ממנו לארגן את ענייניה הפיננסים. היא מעולם לא לקחה חלק פעיל בעניינים האלה, ולכן היא נזקקה לסיוע.

                       

                      "הדבר הראשון שאת צריכה לדעת," אמר רואה החשבון, "הוא שאת חייבת 150 אלף דולר לרשויות המס."

                       

                      "150 אלף דולר!?" שאלה גברת סמית', "מאיפה אני אשיג כזה סכום?"

                       

                      רואה החשבון הסביר: "את חייבת 150 אלף דולר על רווחי הון. לך ולבעלך יש למעלה מארבעה מיליון דולר בהשקעות. לא ידעת?"

                       

                      לגברת סמית' לא היה מושג. בעלה מעולם לא סיפר לה שיש להם ארבעה מיליון דולר, והיא מעולם לא דמיינה שיש להם כל כך הרבה כסף. היא הייתה המומה. "אני לא מאמינה," היא אמרה. "אני רצה לנורדסטרום!" לקנות את הבגדים היקרים שתמיד חלמה עליהם...

                       

                      החלק המצער בסיפור הוא שלגברת סמית' אין שום מושג בניהול כספים. האדון סמית' טיפל בכל העניינים הפיננסיים באופן בלעדי. אולי הוא העדיף ככה, אולי לה היה יותר נוח, אבל כשהוא פינה את מקומו לא היה מי שיחליף אותו.

                       

                      גברת סמית' יצאה לחופשה שתמיד חלמה עלייה, קנתה את הבגדים היקרים שתמיד רצתה, עזרה לכל ילד לבנות בית - וארבעת המיליונים התאדו במהירות. בסופו של דבר, על אף ההצלחה הפיננסית של מר סמית', הוא נחל כישלון חרוץ. הוא לא שיתף אף אחד, ובהיעדרו לא נמצא יורש מתאים לניהול כספי המשפחה.

                       

                      על אותה סירה פיננסית

                       

                      לפחות בכל הנוגע לעניינים פיננסיים משפחה נמצאת באותה הסירה. סירת משוטים. וכדי שהיא תתקדם קדימה כולם צריכים לחתור ביחד. בסיפור הזה, גברת סמית' הייתה חותרת ממושמעת, היא הצניעה את דרישותיה, וישרה קו עם אורח החיים שקבע מר. סמית'. זה אולי יכול לעבוד במשפחות מסוימות, אבל גם במשפחות השמרניות ביותר זה לא דבר מובן מאליו: מלבד בת הזוג ישנם ילדים, חתנים וכלות שעלולים להיות צייתנים פחות.

                       

                      ואפילו אם משפחה מצליחה לנהל את ענייניה הפיננסיים כשעל הנושא מופקד אדם אחד בלבד, כפי שראינו בסיפור של משפחת סמית', כשלאדם הזה אין תחליף המשפחה נמצאת בסיכון גבוה. מר סמית' נפטר ועל אף כל ארבעת המיליונים - הסירה טבעה.

                       

                      מר. סמית' לא ראה את הסירה טובעת, וכפי הנראה הוא עזב את העולם בתחושת סיפוק, אבל גם הוא לא חמק מההפסד: הוא לא נהנה מהאפשרות להוות מודל לחיקוי, ולהעביר מחוכמתו לאחרים. אם לא לאשתו אז לפחות לילדיו.

                       

                      * הסיפור כמעט אמיתי מאחר ושיניתי לו את הסוף בהתאם לרעיון שרציתי להעביר. הוא כמעט אמיתי אבל בהחלט מציאותי. הסיפור המקורי נמצא - כאן.

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום שבת, 9/5/09, 21:51

                        סקר שכר פרובוקטיבי קבע שהכי משתלם זה ללמוד מדעי המחשב במכללה הבין תחומית בהרצלייה, יתכן. למען האמת, אשמח מאוד אם בזכות הסקר תעלה קרנן של המכללות ובוגריהן, אולם הקשר בין מסלול לימודים להצלחה כלכלית נשמע לי מפוקפק ביותר. חייבים להיות גורמים משמעותיים יותר מאשר שם המוסד בו למדנו בדרך להצלחה הכלכלית.

                         

                        למשל,

                         

                        שאפתנות. בשביל להגיע לרווחה כלכלית צריך לרצות בה, והכוונה בלרצות אינה לחלום, בטח לא את החלומות שהוליווד מייצרת. שאפתנות פירושה לרצות מספיק כדי להיות מוכן להתאמץ-ולוותר על סיפוקים רגעיים כדי להגשים יעדים ארוכי טווח, ובעיקר להתווכח עם נורמות חברתיות שכל תפקידן להשאיר אותנו בדיוק במקום שבו אנו נמצאים.

                         

                        מודעות. כמובן שלשאוף כשלעצמו זה לא מספיק. צריך לדעת איך: איך לצבור הון, איך להשקיע את ההון, ואיך לא לאבד אותו. בן אדם יכול לרצות להיות עשיר בכל מאודו, אפילו לצבור הון בצורה מרשימה, ואז - לאבד את הכל בגלל שהוא לא למד איך לנהל אותו, או בגלל שהוא לא חשב על התקלות והסכנות שיכולות לקרות בדרך.

                         

                        בן/בת זוג. מישהו אמר שאי אפשר להיות עשיר כשבן הזוג שלך לא רוצה בכך, והוא מעולם לא צדק יותר. כדי להתקדם במעלה הסולם הכלכלי נדרשים מאמץ ומחויבות של התא המשפחתי כולו; חיסכון, ויתורים והשקעה מאומצת לא יכולים להיעשות, כשרק אחד מבני הזוג מרגיש מחויבות למטרה, בוודאי שלא לאורך זמן. הדבר נכון לכל יעד ארוך טווח, בפרט כשמדובר ביעדים פיננסיים.

                         

                        קשרים חברתיים. אף אחד מאיתנו לא חי בוואקום; האנשים סביבנו מושכים אותנו אל עבר הערכים והיעדים שלהם, בין שנרצה, ובין שלא נרצה בכך. כשאנחנו מוקפים באנשים שאפתנים, אנחנו דורשים מעצמנו יותר, וההיפך נכון גם הוא. בנוסף, הקשרים החברתיים הם אלה שיוצרים את ההזדמנויות: ראיון עבודה שלא היינו מגיעים אליו אחרת, בית במחיר מציאה שלא היינו שומעים עליו בעצמנו, או כל רעיון שבחיים לא היינו חושבים עליו לבד. אין ספק שמי שרוצה להתקדם כלכלית מוטב לו שיקיף את עצמו באנשים הרוצים בכך גם כן.

                         

                        אחרי שלמדתי מדעי המחשב במוסדות המבוקשים ביותר בישראל (תואר ראשון באוניברסיטה העברית, ותואר שני בטכניון), אני יכול לספר שזה עוזר מאוד להשיג ראיונות עבודה, אבל מכאן ואילך חובת ההוכחה מוטלת עלי. גם בעבודה, וגם בניהול חשבון הבנק. היו בטוחים שמהנדסי מחשבים רבים עם משכורת גבוהות ככל שיהיו, לא סוגרים את החודש, ומי יודע מה יישאר בידם לעת זקנה.

                         

                        לסיום, ישנם עוד גורמים חשובים נוספים, כמו איפה נולדנו, מי הם ההורים שלנו, מצבנו הבריאותי, גיל, מין, דת. אין ספק שלצעיר יהודי מצפון תל אביב יש סיכויים טובים בהרבה משל פלסטינית עם בעיות רפואיות, העולם לא מספק הזדמנויות שוות לכולם, ושום פוסט או בלוג לא ישנו זאת. אם כי אנוכי, כותב הפוסט, מאמין שקוראי הבלוג הזה יכולים לעשות רבות למען רווחתם הכלכלית.

                        דרג את התוכן:
                          6 תגובות   יום חמישי, 7/5/09, 00:34
                          רעיון ההלוואה בריבית מעורר בנו פחדים שמקורם בשחר התרבות האנושית. מאז ועד היום איש אינו אוהב מלווים בריבית; אירופה הנוצרית אסרה על הלוואה בריבית ודחקה את יהודייה לתפקיד הבזוי, התורה קבעה לכך סייגים, והקוראן אסר לגמרי. הפחד המשותף לכל הדתות הוא שהלווה יסתבך ויהפוך לעבד.

                           

                          העבדות, לפחות באופן רשמי, בוטלה, והיום לווה שאין באפשרותו להחזיר את החוב יכול להכריז על פשיטת רגל ולשמוט את החוב, אלא שיש לכך מחיר כבד. לפני שבית המשפט ישחרר את הלווה מהחוב הוא ינשל אותו מכל הרכוש שלו: מביתו, מחסכונותיו, ואם צריך הוא גם יעקל לו את הטלוויזיה. אחרי כל זאת, יקבע לחייב החזר מינימאלי חודשי בהתאם למשכורתו.

                           

                          אנשים נורמטיביים עושים הכל כדי להימנע ממצב של פשיטת רגל. אחרי שהם ימצו את כל האפשרויות, הם יגלגלו את החוב, כלומר ייקחו הלוואה חדשה להחזיר את ההלוואה הקודמת, ויפרשו את החוב על פני תקופה ארוכה יותר, בריבית גבוהה יותר. במקרים קשים החוב והריבית יאריכו ימים מהחייב.

                           

                          בסיטואציה כזו, החייב עובד עבור הריבית כל חייו. או במילים אחרות - עבד.

                           

                          אני לא כלכלן, ואין לי שום כוונה להציע אלטרנטיבה לריבית. ידוע לי שמדינות אסלאמיות המציאו כל מיני פתרונות יצירתיים שאולי שווים בדיקה, אם כי יש לי תחושה שהפתרונות האלה הם הסוואה לדבר האמיתי - לריבית. והלווה הפשוט צריך לשלם על כך עמלה.

                           

                          אז כמו שאמרתי, אין לי יומרה לשנות את חוקי הכלכלה, אבל אני יודע שמה שטוב לנוחי וללב, לא מתאים לעזרא וירון.

                           

                          הסיכונים הקיימים ללווים הגדולים במשק שונים לחלוטין מהסיכונים ללווים הקטנים, נוחי לא יצטרך לעבוד בעבור חוב שאין ביכולתו לפרוע. וטוב שכך. הבעיה היא שלנו, של הלווים הקטנים, שסכנת העבדות מרחפת מעל ראשיהם. אנחנו אלה שצריכה לרעוד להם היד כשאנחנו חותמים על הלוואה.

                           

                          אני יודע שבמקרים מסוימים חייבים לקחת הלוואה: להקים עסק, לבנות בית, אולי לצורך לימודים, או חס וחלילה לטיפול במחלה. ישנם הרבה מקרים שבהם ראוי לקחת הלוואה. אבל ישנם הרבה יותר מקרים שבהם זה לחלוטין לא הגיוני. למשל, כדי לממן בר מצווה או חתונה. כדי לקנות טבעת יהלום, או אפילו כדי לקנות בגדים.

                           

                          הלוואה לצורך השקעה מפחידה אבל הגיונית. הלוואה כדי להמשיך בחגיגה? זה לגמרי לא הגיוני.

                          דרג את התוכן:

                            ארכיון

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה