כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 6/2009

    3 תגובות   יום שלישי, 30/6/09, 00:12

    ההגדרה שלי לעשיר, היא להיות מסוגל לחיות מההון שצברנו. דרך אחת להתעשר היא לצבור כסף, ודרך שנייה היא לצרוך פחות. אני מנסה ללכת בשתי הדרכים. בינתיים, תוך כדי שאני משתדל לחסוך כסף ולהקטין את התלות בעבודה, אני מפנטז על בית עצמוני, בית שמספק את כל צרכיו בעצמו.

     

    ברור שיש לי נטיות ירוקות, ואני תמיד שמח כששומרים על איכות הסביבה, אבל בינינו, הרעיון של בית שאינו תלוי בעולם החיצון מרגש אותי מסיבות אחרות: הסיכוי שטכנולוגיה תהפוך אותנו לחופשיים לחלוטין הוא זה שגורם לי להתלהב. בעיניי זה כמו לצלול עם בלון חמצן שלא נגמר לעולם.

     

    החלום שלי הוא לבנות בית שמייצר את האנרגיה שלו בעצמו, אוגר וממחזר מים, שאין לו צורך בחיבור לביוב, ושאינו תלוי בשום חיבור לעולם החיצון. אה, ואם אפשר, אז גם שהוא לא ידרוש שיפוצים. זה החלק החלש שלי.

     

    ייצור האנרגיה עובר לידיים שלנו

     

    בעוד שהבית העצמוני הוא פנטזיה, בתים וקהילות עצמוניים למחצה (שמספקים חלק מצרכיהם בעצמם) מתפתחים ומתגבשים ברחבי העולם המערבי. באופן פרדוקסאלי לרוח הרעיון, הם מהווים שוק צרכני מתרחב למוצרים שאמורים לשחרר אותנו מתרבות הצריכה.

     

    כולנו שמענו על לוחות סולאריים, השימוש בהם שמור כיום בעיקר למוסדות אבל הם הולים ומתקרבים לשוק הפרטי. המחירים יורדים, ופה ושם כבר יש אנשים שעושים בהם שימוש ביתי. זה יפה מאוד, אבל זו עדיין נישה, משהו צדדי, ובטח שלא מוצר המוני.

     

    השבוע, לשמחתי, גיליתי שהשוק עשה קפיצת מדרגה. זה לא שאפשר לקנות לוחות סולאריים בוול-מארט (או שופרסל-דיל) אבל ב-ACE בארה"ב ניתן לרכוש טורבינת רוח ביתית - תחנת כוח פרטית שמייצרת חשמל. המחיר לצרכן 6,000$ כולל התקנה.

     

    למי שתהה הטורבינה מתחילה לייצר חשמל החל מרוח בעוצמה של 5 קמ"ש.

     

    בינתיים אני ממשיך לחלום, אבל מי יודע, אולי בקרוב נוכל לקנות מוצרים שיקטינו את התלות שלנו בעבודה. עם כל האירוניה של תרבות הצריכה.

     

    טכנולוגיית רוח ביתית

     

    בית סולארי בחוף הכרמל

    דרג את התוכן:
      3 תגובות   יום שני, 29/6/09, 00:17

      איזה סוג של חתן תעדיפו לבתכם, כזה שמוציא ללא חשבון או כזה שמכלכל את צעדיו? חיסכון זה ערך ראוי. וגם אם אפשר להתווכח על האופן והמידה, כשמנסחים את זה כך, נראה שערכי תרבות הצריכה עדיין לא השתלטו עלינו במלואם.

       

      ומכיוון שאנחנו עדיין תופסים חיסכון כתכונה חיובית, ובזבזנות כתכונה שלילית, לאף אחד מאיתנו לא נעים לחשוב על עצמו כבזבזן. אולי נסכים שאנחנו לא חוסכים מספיק, וכדאי שנתאמץ יותר, אבל להגיד על עצמנו שאנחנו בזבזנים, זה קשה.

       

      הבעיה עם חיסכון שקשה לבצע אותו. חיסכון דורש נחישות, עקביות, ואת הכוח להחליט החלטות לא פופולאריות; קשה לשבור הרגלים, צריך להיות עקבי כדי ליצור הרגלים חדשים, והכי קשה זה לעמוד מול הנורמות ולבחור במה שטוב לנו.

       

      ההרגל הקשה והיקר ביותר שהייתי צריך לשבור בחיי היה להיגמל מסיגריות. עישון - יותר מהתמכרות - זה הרגל. הרגל צרכני שמתחבר פסיכולוגית להתנהגויות הכי בסיסיות בחיינו: שיחה, מנוחה, שעמום, כל דבר שיעלה על דעתכם. כדי להפסיק לעשן נדרשת המון נחישות.

       

      כדי להתמיד בהפסקה מעישון נדרשת עקביות. צריך לומר לא ליצר באופן עקבי. מעידה אחת והכל מתחיל מהתחלה. אין דבר כזה סיגריה אחת וזהו, זה לא עבד לי אף פעם, ואני לא בטוח שזה עבד למישהו אי פעם.

       

      בגילי, גיל 33, הנורמה היא שלעשן זה דבר רע, אבל כשהייתי צעיר יותר, לעשן נחשב קול, מי שלא עישן נחשב חנון. עד היום אני זוכר בהערצה את אלה שאמרו "לא תודה" בקלילות.

       

      דוגמא אחרת לבחירה חסכונית לא נורמטיבית תהיה לקנות סלון יד שנייה. יד שנייה?! מה קרה לך? אתה צריך להשקיע באיך שהבית שלך נראה!

       

       

      הימנעות מבזבוזים אינה חסכנות

       

      מצד אחד אנחנו רוצים להיות חסכנים, ומצד שני זה לא קל בכלל. התוצאה בהרבה מקרים היא הונאה עצמית: אנחנו מייצרים חיזוקים חיוביים כאשר אנחנו נמנעים מבזבוז, ואז מספרים לעצמנו שאנחנו חסכניים. כמה פעמים אמרתי לעצמי, הנה, ויתרתי על האספרסו וחסכתי עשרה שקלים . . .

       

      זה מזכיר לי בדיחת קרש מיני רבות שאבי אוהב לספר: איש אחד שהגיע יומו, נשאל על ידי המלאכים: אילו מעשים טובים עשית בחייך, אנחנו רוצים להכניס אותך לגן עדן, אבל אין לנו שום דבר. האיש חכך בדעתו, חשב וחשב, ואז נזכר. "הצלתי מישהי מאונס!"

       

      הצלת מישהי מאונס, איך? לא רשום לנו על זה שום דבר, תסביר בבקשה איך זה קרה.

       

      מה זאת אומרת? התאפקתי.

       

      בקיצור, כוונה טובה אינה מספיקה, כדי להיכנס לגן עדן צריך לעשות מעשים טובים, וכדי לחסוך צריך להקטין את ההוצאות.

       

      להקטין את ההוצאות

       

      כדי להקטין את סך ההוצאות צריך לדעת מהו וממה הוא מורכב. אי אפשר להקטין את היקף הצריכה אם לא יודעים מהו, ואי אפשר למצוא פתרונות אם לא יודעים מה הבעיה. השיטה שלי ושל זוגתי היא מסמך הוצאות שכתבנו באקסל. למי שמחפש משהו יותר מתוחכם, הבנתי שבנק הפועלים יצר שירות מעניין שמציע מסמך הוצאות מחובר לחשבון הבנק וכרטיס האשראי.

       

      כדי לחסוך צריך להיות אקטיבי, להסתכל על המסמך ולחשוב איך מקטינים אותו. זיכרו שחיסכון הוא מאמץ מתמשך ולכן כל רעיון לחיסכון חייב להיות כזה שניתן להתמיד בו. אין פסול בלנסות ולהתחרט אבל חשוב להיות מודע לבעייה כדי לא להיקלע לניסיונות בלתי הגיוניים ואז להתייאש מכל העניין - ולחזור להרגלים הישנים.

      דרג את התוכן:
        31 תגובות   יום שבת, 27/6/09, 23:55

        שבע שנים למדתי באוניברסיטה, שנה מכינה, שלוש שנים בלימודים לתואר ראשון ועוד שלוש שנים בלימודים לתואר שני. עד היום סבתא שלי אומרת בצער שבמקום יכולתי כבר להיות רופא. אמנם מעולם לא חלמתי להיות רופא אבל יש משהו במה שסבתא אומרת.

         

        בשביל מה אנחנו הולכים לאוניברסיטה? בעבור מה אנחנו משקיעים שלוש שנים ועוד מאה אלף שקלים ?

         

        כשהייתי בן 21 הלכתי לאוניברסיטה כי זה מה שציפו ממני, וגם כי לא היה לי שום דבר יותר טוב לעשות. כסף לטיול מסביב לעולם לא היה לי, ולעבוד בעבור שכר מינימום נשמע לי מפתה בקושי. חוץ מזה לא היו לי עוד רעיונות. אז כמו ילד טוב עשיתי מה שאבא ואמא ביקשו והלכתי לרכוש לי תואר.

         

        אני מניח שרוב הסטודנטים שחלקו איתי את ספסל הלימודים הגיעו לשם מאותם סיבות. אבל למזלי הרב הזדמן לי לפגוש גם סטודנטים אחרים: סטודנטים עם כיוון ומטרה שסימנו לעצמם יעדים, ובהתלהבות גדולה התכוננו להגשים אותם. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מקרוב על ההבדל בין מצוינות לבינוניות. בשבילי זו הייתה רעידת אדמה.

         

        הצב והארנב

         

        למען האמת, כשאני מספר על הדוגמאות שראיתי אני מתכוון לבחור אחד במיוחד. חכם מאוד, ללא ספק, אבל האוניברסיטה מלאה בחכמים ממנו. הוא התחיל את הלימודים בשקט, בלי להתרברב בציון הפסיכומטרי שלו, ובלי לגלות שהוא נמצא בתכנית המצוינים של הפקולטה. מסביב היו המון גאונים. גאונים על אמת. כאלה שהמרצה זורק לידם משפט והם כבר מבינים מה הוא יגיד עשר הרצאות קדימה.

         

        אנחנו הקטנים, הסתכלנו על אותם הגאונים בהערצה, וכשהבחור השקט התחיל לבלוט מתישהו בסמסטר השלישי, פטרנו אותו בזלזול כחרשן על. הסוף, שבמבט לאחור נראה מובן מאליו, נעלם מאיתנו לחלוטין. אף אחד לא ספר אותו כשחישבנו למי יש סיכוי לזכות בפרס טיורינג. לקחנו בחשבון הרבה אנשים מבריקים, אבל המקסימום שצפינו בעבורו, זה להיות מהנדס בכיר. כאילו שדבר כזה אינו ראוי להערכה.

         

        תסלחו לי אבל הייתי צעיר.

         

        במשל הצב והארנב, מספר איזופוס על תחרות שנערכה בין צב לארנב. הארנב היהיר זינק במהירות אך כשראה שהצב משתרך הרחק מאחור, הוא החליט לעצור ולנוח. הוא היה כל כך שאנן עד שהרשה לעצמו ליפול לתנומה, אך כשהתעורר כבר היה מאוחר: הצב האיטי והעקבי חצה את קו הסיום.

         

        חלק מאותם גאונים לא סיימו את הלימודים, ייתכן שהם שמחים בחלקם ואין בהם שום חרטה, וייתכן גם אחרת. לעומתם, הבחור העקבי שאף אחד לא ספר, התמנה לפרופסור מן המניין באחת האוניברסיטאות המפורסמות ביותר בארה"ב (ובעולם) והוא רק קצת יותר משלושים.

         

        נכד רופא או נכד מהנדס

         

        סבתא שלי מצטערת שלא נהייתי רופא. היא ראתה בחור שלמד שבע שנים, ניסה מפה ומשם, ובסופו של דבר נמצא בעמדה שניתן היה להגיע אליה בחצי מאמץ. מבחינתה, אם כבר השקעתי כל כך הרבה, עדיף היה שאתמקד ואגיע לתוצאות ראויות לשבח. נכד רופא בכל זאת עדיף על נכד מהנדס.

         

        שלא תטעו, אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, ומעט דברים מרגשים אותי יותר מתכנה כתובה היטב, אבל לו הייתי ממוקד יותר הייתי מתכנת טוב יותר, כותב מאמרים טוב יותר, ובמצב כלכלי טוב יותר. כשבחור צעיר מגיע לאוניברסיטה כדאי לו שישקיע את כל המאמצים כדי להבין מה הם המטרות שלו, אם ברצונו לקבל תמורה הולמת לשלוש שנים ועשרות אלפי שקלים.

         

        אם באנו לאוניברסיטה כדי לרכוש מקצוע אז זה מה שאנחנו צריכים לעשות שם: לקחת את הקורסים הרלבנטיים למקצוע וללמוד אותם על הצד הטוב ביותר, ובמקביל לחפש עבודה שתתרום לניסיון המעשי. שנת ניסיון אחת מוערכת יותר, ובצדק, מאשר שלוש שנות לימודים.

         

        אם באנו לאוניברסיטה כדי להפוך לאנשי אקדמיה, עלינו להשקיע ביסודות וללמוד את קורסי הבסיס בצורה מושלמת. במקביל רצוי להתעניין במחקר ולרחרח מהו התחום שהכי מושך אותנו. במקרה הזה, רצוי לשים דגש על ציונים, ועדיף לקחת את הלימודים לאט, אפילו אם הם יתמשכו עוד שנה.

         

        עכשיו יהיה מי שיטען נגדי - ומה עם לעשות חיים? מה עם להיסחף עם הזרם וליהנות ממפגשים אקראיים. התשובה שלי היא שאני לא מאמין שזה עובד. בכל פעם שהייתי ממוקד חוויתי הרבה יותר חוויות וציפו לי הרבה יותר הפתעות. כאשר נסחפתי עם הזרם בדרך כלל לא קרה כלום.

         

         

         

         

         

        משל הצב והארנב

         

        הצב והארנב בפלאש (מצויר לילדים)

         

        משלי איזופוס (בגוגל בוקס - אנגלית קשה)

         

        (הלינקים באנגלית)

        דרג את התוכן:
          4 תגובות   יום שישי , 26/6/09, 00:26

          חייבים להחליט מה עושים באוגוסט. נשאר עוד חודש ועדיין לא הכנּו כלום.

           

          מה עשינו בשנה  שעברה? שאלתי.

           

          שבוע אחותי, שבוע אחותךֳ, ושבוע אנחנו.

           

          ***

           

          עד לפני שנתיים אוגוסט היה אחד החודשים האהובים עלי: הלחץ בעבודה ירד, הכבישים התרוקנו, וגם יכולתי לשמוח לאידם של התקועים בפקק אי שם בשמורת החולה. "מי יוצא לחופש באוגוסט?" תהיתי, "אנשים לא נורמאלים. גם הכל עמוס, וגם המחירים פי שניים. מה הבעיה לחכות עוד קצת ולקחת חופש בספטמבר?"

           

          לא הבנתי . . .

           

          הייתי צריך להפוך לאבא כדי לגלות שבאוגוסט, הגנים, המעונות, המשפחתונים, המטפלות, כולם עשו יד אחת וקבעו לנו עובדה: באוגוסט הן יוצאות לחופשה. סבבה, מגיע לכן חופש, אתן עובדות קשה, מי כמוני יודע שילדים זה עבודה קשה, רק למה כולכן ביחד? בחיייאת, תשאירו לי ברירה.

           

          אבל אין ברירה. באוגוסט, כמו שאר ההורים בישראל, גם אנחנו אנוסים לצאת לחופשה.

           

          ***

           

          מה עם סמדי? מתערב איתך שהיא עושה קייטנה. חופש אלק, לא מספיק שאני משלם לה על אוגוסט מחיר מלא, היא גם בטח עושה "קייטנה". שם קוד יפה היא מצאה לה; ממשיכה את הגן עוד שבוע וקוראת לזה קייטנה. בטח, למה לא, אם ככה היא גובה על השבוע הזה מחיר של חודש נוסף.

           

          כבר שאלתי אותה. היא לא עושה קייטנה, הבן שלה מתחתן והיא תהיה עסוקה.

           

          יש אצלנו קייטנה לילדי עובדים. הם מקבלים ילדים מגיל שנתיים, אולי הם יסכימו לקבל אותו. הוא יהיה בן שנתיים שבוע אחרי סוף הקייטנה. מה איכפת לך לנסות?

           

          די, עזרא. אתה לא הולך לזרוק ילד בן שנתיים במקום שהוא לא מכיר אף אחד רק בשביל כמה ימים. עזוב. אין לך ברירה, תודה בזה שאתה בן אדם ממוצע, וכמו כל הממוצעים אתה תצא באוגוסט לחופשה; תעלה על האוטו, תעמוד בפקק, ותקנח בטיול באיזו שמורה (חום יולי אוגוסט להזכירכם)

          דרג את התוכן:
            8 תגובות   יום רביעי, 24/6/09, 00:54

            וורן באפט נוהג להרצות מדי פעם בפני סטודנטים, הפעם בפני תלמידי MBA בטקסס. וורן, כהרגלו, אינו נראה ואינו מתנהג כאיש העשיר בעולם. להיפך. בלבוש יום יומי, וסגנון משוחרר, הוא עומד מול קהל ומעביר במילים פשוטות מסרים חדים וברורים. פשוט כיף.

             

             

            אני רוצה לדבר דקה אחת על העתיד שלכם אחרי שתעזבו את האוניברסיטה.

             

            לכולכם יש שכל, יוזמה ורצון להצליח, אחרת לא הייתם כאן, ורובכם אכן תצליחו להגשים את השאיפות שלכם. אבל בכדי להצליח נדרש יותר מאשר אינטליגנציה ואנרגטיות.

             

            מישהו שהכרתי סיפר שהוא מחפש שלוש תכונות במועמדים לעבודה: יושר, שכל ואנרגטיות. אם אין להם את הראשונה, שתי האחרות הופכות למגרעות; ללא יושר אתה מעדיף אותם טיפשים ועצלנים, אתה בטח לא רוצה אותם חכמים ומלאי מרץ.

             

            אני רוצה לדון בתכונה הראשונה: יושר.

             

            שחקו איתי את המשחק הבא:

             

            אתם לומדים ביחד כבר כמה שנים, והספקתם להכיר האחד את השני. אני נותן לכם את הזכות לקנות 10% של אחד מהתלמידים בכיתה. אבות עשירים לא נחשבים. צריך לבחור מישהו על סמך התכונות האישיות שלו.

             

            במי תבחרו לקנות 10% למשך כל שארית חייו?

             

            בזה שיש לו את ה-IQ הגבוה ביותר? לא נראה לי.

             

            בזה שיש לו את הציונים הטובים ביותר? לא נראה לי.

             

            גם לא בהכרח, תבחרו בבחור הכי אנרגטי או במי שיש לו הכי הרבה יוזמה. אבל אתם תחפשו איכויות אחרות. כי כל מי שיושב פה הוא מספיק חכם, מספיק אנרגטי, ויש לו מספיק יוזמה כדי להצליח. אם תחשבו על כך קצת זמן, אתם כנראה תבחרו בזה שאתם הכי מתחברים אליו, מגיבים אליו הכי טוב. בזה שמפגין כושר מנהיגות, שמסוגל להניע אנשים אחרים.

             

            מה מאפיין את הבחור הזה? הוא יהיה נדיב, ישר, מחלק קרדיט לאחרים על הרעיונות שלהם. יהיו לו כל מיני תכונות שגורמים לכם להעריץ מישהו וללכת בעקבותיו.

             

            ומנגד, אני נותן לכם את האפשרות לעשות 'שורט' על אחד מהתלמידים בכיתה. ושוב, כנראה שלא תבחרו בו על פי ה-IQ, או ציונים נמוכים וכל זה . . . אתם תבחרו במי שדוחה אתכם מאיזושהי סיבה. ולהישגים הלימודיים אין שום קשר לזה, אתם תבחרו בזה שאתם לא רוצים להיות בחברתו, בזה שאף אחד לא רוצה בחברתו.

             

            ומה מוביל לכך שאנשים נרתעים ממישהו?

             

            המישהו הזה הוא בטח קצת לא ישר, מעגל פינות ועוד כל מיני תכונות שקשורות באופי ובמזג של הבן אדם.

             

            עכשיו, תרשמו את התכונות החיוביות בצד שמאל ואת השליליות בצד ימין. תשימו לב. את כל התכונות בצד שמאל אתם מסוגלים לרכוש, הם בהישג יד; ואילו כל התכונות בצד ימין . . .  אין שם שום תכונה שאתם חייבים שתהיה לכם, אתם יכולים להיפטר מהן. זה הכל עניין של הרגלים.

             

            בגילי (באפט קרוב ל-80) זה כבר קשה מאוד לרכוש הרגלים או להיפטר מהם, אבל בגילכם אתם יכולים לרכוש כל הרגל שתבחרו, זה הכל עניין של בחירה.

             

            מכיוון שכל אחד מכם אוחז ב-100% מעצמו למשך כל שארית חייו, כבר עדיף שאתם תהיו הבחור שרציתם לקנות 10% ממנו.

             

             

             

             

             

             

             

            ההרצאה ביוטיוב

             

            דרג את התוכן:
              3 תגובות   יום ראשון, 21/6/09, 23:39
              נהוג לחלק השקעות על פי אופק זמן ההשקעה:

               

              1. עד שלוש שנים - השקעה לטווח קצר

              2. בסביבות החמש שנים - השקעה לטווח בינוני

              3. מעל שמונה שנים -  השקעות לטווח רחוק

               

              קשה לי מאוד עם החלוקה הזו.

               

              והסיבה מאוד פשוטה: בשיטה הזו כל היעדים שלי הם לטווח קצר או לטווח ארוך, שום דבר לא נופל באמצע. לכאורה, בסקאלה שלי אין יעדים לטווח בינוני.

               

              אין לי  תכתיבים חיצוניים לקביעת לוח זמנים, ולגבי כל אחת מהשאיפות שיש לי, אם היה לי כסף, הייתי מממש אותן עכשיו. בטח שלא עוד חמש שנים.

               

              אפשרות ראשונה היא לקבל את החלוקה הזו, ולנהל את תיק ההשקעות בהתאם להמלצה: מזומן לטווח הקצר, מניות לטווח הארוך. הבעיה שהשיטה הזו לא עובדת בשבילי, בפועל יוצא שחצי מהכסף שלי נמצא במצב מזומן, והחצי השני מושקע במניות.

               

              יש כאלה שבשבילם זה מתאים, לי לא. עם כמות מזומנים גדולה מדי אני מרגיש חשוף לפגעי האינפלציה, ועם רכיב מנייתי גדול מדי אני מתקשה לישון בלילה. החלוקה הזו לא מצליחה ליצור תיק שיהלום את מידותיי.

               

              אפשרות שנייה היא לחפש חלוקה אחרת. כזו שמחלקת יעדים על פי גובה ההשקעה:

               

              1. עד כמה חודשי חיסכון - השקעה לטווח קצר.

              2. שנה עד שלוש שנות חיסכון - השקעות לטווח בינוני

              3. מעל לשלוש  - השקעות לטווח ארוך

               

              לצורך הדוגמה, נניח שאנחנו מפרישים שליש מהחיסכון ליעדים קצרים, שליש לבינוניים, ושליש לארוכים. יוצא שאנחנו צריכים לחסוך עד שלוש שנים ליעדים קצרים, עד תשע שנים ליעדים בינוניים, ועשר שנים ומעלה ליעדים ארוכים.

               

              עכשיו ניתן לבנות תיק יותר שמרני והגיוני בשביל אנשים כמוני:

              1. שליש מזומן (מק"מ ואג"ח ממשלתי עם מועדי פירעון של עד שלוש שנים)

              2. שליש באג"ח ארוכי טווח (עירוב של אג"ח ממשלתי וקונצרני - לא הכל בשקלים)

              3. שליש במניות

              דרג את התוכן:
                10 תגובות   יום ראשון, 21/6/09, 00:13
                זו הסיטואציה: פיטרו אותך מהעבודה, יש לך ילדים שיוצרים בסיס הוצאות די קשיח, והמשכורת השנייה פחות ממספיקה כדי לסחוב. מה לעשות?

                 

                לרדת ברמת החיים ?  קל להגיד וקשה לבצע. אף אחד בעולם לא ירד מרמת הוצאה של 15 אלף בחודש ל-5 אלף ביום אחד. גם אם זה הדבר הנכון לעשות, זה קרוב לבלתי אפשרי. מה עוד שברוב המקרים זה באמת בלתי אפשרי, אחרי שכבר התחייבנו על הרבה יותר: משכנתא, מעון, ביטוחים, קניות בתשלומים, וסף חמשת אלפי השקלים נחצה מזמן.

                 

                דמי אבטלה אמורים למלא את החלל הזה, בהנחה שאנחנו זכאים להם, וגם אז הם מגיעים בקושי ל 60% מהמשכורת (7 אלפים מקסימום). בכל מקרה אין מה לבנות על הכסף מביטוח לאומי שיכנס בראשון לחודש כאילו זו הייתה משכורת.

                 

                אז מה עושים בינתיים? מי שיש לו חי מהרזרבה ונעזר בהורים; מי שאין לו מתחיל לצבור חובות. עד שמוצאים עבודה חדשה או עד שמבינים שאין ברירה ועושים תפנית באורח החיים.

                 

                גם מי שיש לו רזרבה עלול להסתבך. אם הרזרבה נמצאת בשוק המניות למשל, ואם חוסר המזל לא ויתר לנו גם בתחום הזה, ונאמר שקנינו מניות בשיא של 2007. אם נפוטר היום נאלץ לפדות את המניות בתזמון לא נוח, ובנזק כספי משמעותי.

                 

                לעומת זאת, אם היינו שומרים בצד מזומן שיספיק לנו כדי לסחוב כמה חודשים בלי עבודה, התמונה הייתה נראית אחרת. לא היינו צריכים למכור שום דבר, לא היינו מוטרדים מענייני תזמון; פשוט היינו מרוויחים כמה חודשים לחיפוש עבודה בשלווה יחסית, ללמוד את המצב, ובמקרה הצורך, שהות להסתגל לאורח חיים חדש תחת רמת ההכנסה מצומצמת.

                 

                כמה לשמור בצד

                 

                זה כמובן משתנה מאדם לאדם, אבל הגורם החשוב ביותר הוא המצב המשפחתי. רווק שקיבל הודעת פיטורים יכול לחזור לגור אצל ההורים כבר באותו היום. רמת הגמישות שלו עולה לאין ערוך על רמת הגמישות של איש משפחה עם ילדים קטנים.

                 

                ויש עוד גורמים כמו הגיל והמקצוע שמשפיעים על משך זמן חיפוש העבודה הצפוי לנו. מי שחושב שהסיכוי שלו למצוא עבודה תוך פחות משנה נמוך מאוד, נמצא בסיכון גבוה יותר וחייב לגבות את עצמו בקרן חירום נדיבה, שתספיק לו לפרק זמן ארוך יותר.

                 

                בסופו של דבר כל אחד חייב להיות כנה עם עצמו ועם משפחתו ולהבין עם איזו קרן חירום הוא יכול לישון בשקט בלילה. לי יש ילד אחד, בת זוגי מרוויחה משכורת נאה, ואנחנו נהנים מרמת גמישות גבוהה, כלומר אנחנו יכולים לסגת להורים בכל דקה. מטעמי נוחות בחרנו בקרן חירום שתספיק לנו לחצי שנה - קרן בגובה שישה חודשי הוצאה. ייתכן שאנחנו יכולים להסתפק בפחות, אבל בכל הקשור לכסף אני חייב להודות שאני פחדן.

                 

                מילוי קרן החירום בעינינו הוא משימה ראשונה בחשיבותה מבחינה פיננסית; לפני החזרת חובות, ובוודאי שלפני פנייה להשקעות. הנזק שיכול לקרות במקרה חירום עולה בהרבה על רווח פוטנציאלי מהשקעות.

                דרג את התוכן:
                  5 תגובות   יום רביעי, 17/6/09, 22:59
                  "אנחנו בשבוע הספר," ענתה זוגתי.

                   

                  "שבוע הספר ?! מה יש לך לעשות שם ?"

                   

                  "אתה יכול להיות רגוע, כבר בזבזתי את כל המשכורת שלך, עכשיו אני סתם מטיילת עם הבן שלך . . ."

                   

                  "אני רגוע מותק. ברור לי מזמן שאני עובד כדי לממן את אורח החיים שלך, אבל אני לא מצליח להבין מה גרם לך להיכנס אל תוך כל הבלגאן, עם כל הצפיפות והרעש."

                   

                  "אה, זה פשוט. סמדי, הגננת של הבן שלך, אמרה שהיא לא ראתה בחיים עוד ילד שכל כך אוהב סיפורים. היא אמרה שהוא מכיר את כל הספרים שלה בעל פה. אז אם הוא כל כך אוהב ספרים, חשבתי לקנות לו כמה."

                   

                  "כמה ?! יש לנו עשרים ספרים להזכירך, ואת רוצה לקנות עוד כמה?! לא הגזמנו? והסמדי הזו כבר ממש עולה לי על העצבים. אני מתערב איתך שזה מה שהיא אמרה לכל האימהות בגן. הילד שלך הכי זה, והילד שלך הכי זה. אלופה בבלבולי מוח זאתי."

                   

                  ***

                   

                  שבוע הספר, כמעט ולא שמתי לב שהוא התרחש. אמנם ראיתי כמה כותרות בעיתון, אבל בגדול, הצלחתי להתעלם ממנו לחלוטין. לא תמיד זה היה ככה. פעם שבוע הספר היה בשבילי חגיגה: הייתי מגיע למתחם הדוכנים ומעביר שעות בדפדוף בספרים, חופר בדוכנים, ויוצא עם שלל ספרים.

                   

                  כשבגרתי, וגיליתי שאפשר לנסוע לחו"ל גם אם ההורים שלך לא בשליחות (בשליחות מי?), כל ביקור בחו"ל נהיה כמו שבוע ספר אחד ארוך. עברתי מעיר לעיר, מחנות לחנות, צללתי בין המדפים, וחזרתי הביתה עם 24 קילו ספרים.

                   

                  מעניין כמה מהם קראתי עד הסוף . . .

                   

                  למי שלא מכיר אותי, אני אלוף בלחלום חלומות. אני יכול להתלהב מאיזה עניין, לתכנן תכניות ענק, בלתי מציאותיות בדיעבד, להיכנס אליהם באובססיביות, עד שאחרי כמה זמן, בלי לשים לב, תוך כדי העשייה, אני מתחיל לחלום חלומות חדשים. זה הסימן, אומרת זוגתי, שתיכף תתחיל אובססיה חדשה. בקיצור, חולה נפש.

                   

                  אותו הדבר עם ספרים. באותם ערבים של שבוע הספר הייתי מתמכר לאיזה נושא חדש, נניח ההיסטוריה של אנגליה בימי הביניים, ואז הייתי קונה את כל הספרים בנמצא שעוסקים בנושא. הייתי מגיע הביתה, קורא באובססיה ספר ראשון, אולי גם שני, ואז הייתי מתחיל לפזול לספרים אחרים, רק לא אלה שעל השידה שעל יד המיטה.

                   

                  נגמלתי מזה. לא מדפוס ההתלהבות והדעיכה, על זה לצערי נדרשת עוד הרבה עבודה. נגמלתי מהצורך לקנות עשרות ספרים. מבט ארוך על תקציב ההוצאות ועוד מבט על ערימות הספרים שלא אגיע אליהם לעולם, גרם לי להבין שזה לגמרי מיותר. היום (וגם אז) יש לי מנוי לספרייה, ואני משאיל מחברים, ובעיקר - עם כל האינטרנט, אני טובע בחומר קריאה שאפילו אם אחיה עוד אלף שנה, לא אצליח להשפיע על גובה הערימה.

                   

                  אני פשוט לא קונה יותר ספרים. לא הולך לשבוע הספר, ולא נכנס לחנויות ספרים. רק בחו"ל, ורק אם זו מדינה שאינה דוברת אנגלית, אני נכנס לחנות ספרים ומחפש תרגומים של סופרים מקומיים. בשבילי זו הזדמנות להכיר עולמות שלא היה עולה בידי להכירם אחרת.

                   

                  ***

                  כשחזרתי הביתה ראיתי את השלל:

                   

                  "איזה ספר אמא קנתה לך, מתוק."

                   

                  "חנן הגנן!"

                   

                  "חנן הגנן? זה מה שסמדי המליצה?" צעקתי לבת זוגי.

                   

                  היא לא ענתה.

                   

                  "מה עוד אמא קנתה לך?" תחקרתי בנימה ששמורה לילד בן שנתיים.

                   

                  "אללת מטללת!"

                   

                  "וכמה זה עלה?" שאלתי באותה נימה, חצי את עצמי, וחצי את בני, אבל באמת שלא ציפיתי לתשובה.

                   

                  "הרבה!"

                   

                  הייתי בהלם. מה אני אגיד, לפחות סמדי אמרה שיש לי ילד מחונן.

                  דרג את התוכן:
                    3 תגובות   יום רביעי, 17/6/09, 00:33

                    מה עוצר אותנו מלתעד את ההוצאות? זה הרי ברור שבלי תיעוד מסודר לעולם לא נדע כמה אנחנו מוציאים, וחשוב מכך לא נדע כמה אנחנו חוסכים - או מבזבזים. בלי תיעוד הוצאות אין מה לדבר על שיפור דרכנו הכלכלית.

                     

                    נורמות חברתיות

                     

                    ועל אף כל זאת קשה לנו מאוד לתעד בעקביות את ההכנסות וההוצאות שלנו. לא חונכנו להתנהג ככה, ההורים שלנו לא עשו דברים כאלה, ואין לנו שום מודל חינוכי לנהוג לפיו. בעבור כולנו, ניהול מסודר של תקציב ההוצאות זה דבר חדש.

                     

                    בהרבה מקרים החברה מסביב לא תומכת בהתנהגות כזו: "זה חולני" יש שיאמרו שזה כפייתי, ובשקט ילחשו שזה גובל בקמצנות. עם כזו דה-לגיטימציה, קשה מאוד לאמץ נורמת התנהגות חדשה של תיעוד ההוצאות.

                     

                    דברים משתנים. העולם משתנה. האפשרויות להתנהגות כלכלית לא אחראית נפוצות הרבה יותר, ומפתות הרבה יותר. הפרסום יותר אגרסיבי, יש מינוס, וכרטיסי אשראי, ובארץ מסוימת הנשיא קרא לאזרחים להתחיל לבזבז . . . על אף השפע, הקושי שלנו לנהל אורח חיים כלכלי בריא, גדול לאין שיעור מהקושי שהורינו חוו. יותר ויותר אנשים מבינים את הצורך בלקיחת אחריות פיננסית אישית.

                     

                    וגם הטכנולוגיה השתנתה. היום יש אקסל, ויש אינטרנט, והרבה יותר קל טכנית לעקוב אחרי ההוצאות. התוצאה היא, שעל אף התווית השלילית שהודבקה למתעדי הוצאות, עוד ועוד אנשים מתחילים לחשוב אחרת, ומגיעים למסקנה שיותר בריא להם ולמשפחתם להבין את דפוס ההוצאה שלהם, במה הם מגזימים והיכן צריך לתקן.

                     

                    קרב היום שבו אנשים שלא יודעים בדיוק מה קורה עם מאזן ההכנסות-הוצאות שלהם יתויגו כחסרי אחריות.

                     

                    הרגלים חדשים

                     

                    מלבד חוסר הפופולאריות של תיעוד ההוצאות ישנם גם גורמים נוספים, הראשון שבהם הוא העצלות. זה לא בטבע שלנו להתאמץ, אפילו שמדובר במאמץ קל; אלמלא ההורים שלנו היו מתעקשים, ספק רב אם היינו צולחים את כיתה א'. לכך יש לי רק תשובה אחת: עצלות מנצחים על ידי הרגלים.

                     

                    במקום לדבר על כמה זה חשוב לתעד, אנחנו פשוט צריכים לפתוח את האקסל ולהתחיל לרשום. בהתחלה באובססיביות, שבוע אחר שבוע, עד שההרגל מופנם, ואחרי זה, זה כבר קלי קלות. אחרי שנה זה נהיה קשה לא לתעד.

                    דרג את התוכן:
                      1 תגובות   יום ראשון, 14/6/09, 23:57

                      מה יכולה לעשות משפחה שקועה בחובות, מה הצעד הראשון שהיא צריכה לעשות כדי לצאת מהמינוס?

                       

                      מבחינה פיננסית יש הרבה דברים לעשות: להגיע להסדר עם הבנק, לעשות פריסת חובות, למכור רכוש, להשכיר את הדירה ולעבור לגור אצל ההורים. לא יודע. יש הרבה אפשרויות, ואם המצב קריטי צריך לחשוב טוב על כולן ואולי גם לבקש עזרה. כל משפחה עם הסיפור שלה והפתרון המתאים לה.

                       

                      אלה צעדים מעשיים שצריך לבצע מוקדם ככל האפשר, אבל זהו תרחיש קיצוני, במרבית המקרים אנחנו יודעים מתי לעצור את עצמנו. אנחנו עוצרים לכמה דקות, מחזירים את החובות, מתאוששים, ואז מתחילים לצבור אותם מחדש . . .

                       

                      וגם אם לא נקלענו לחובות, בהחלט יתכן שאנחנו סתם לא חוסכים כמו שהיינו יכולים, ובמקום להגשים את החלומות הגדולים אנחנו מבזבזים זמן על התאוות הקטנות.

                       

                      חשבון נפש

                       

                      ישנם מצבים בחיים שמביאים אותנו להרהורים על דרכינו ולעשיית חשבון נפש. אלה המצבים שבהם אנחנו אומרים: "ככה זה לא יכול להימשך." בדיעבד, אלה הרגעים החשובים ביותר בחיים, המעניינים ביותר. אלה התחנות שמהם אנחנו יוצאים לדרך חדשה.

                       

                      בגיל 34 כבר הספקתי לצבור כמה רגעים כאלה, חלקן נשכחו עם הזמן וחלקן השאירו לקח לכל החיים. אני לא יודע אם חשבון הנפש הפיננסי שלי הוא מאלה שאזכור עד יומי האחרון אבל בהחלט יתכן שההשלכות המעשיות שלו יהיו המשמעותיות ביותר.

                       

                      מעולם לא הייתי שקוע בחובות, וכמעט תמיד ניהלתי אורח חיים צנוע עד סביר, כך שאין לי סיפור סוחט דמעות לשתף אתכם בו, אבל בשבילי הוא היה משמעותי מאוד. זה היה בתחילת דרכי בהייטק, כשבבת אחת עברתי ממשכורת מינימום למשכורת של מהנדס תכנה.

                       

                      פתאום היה לי כסף מזומן ולא ידעתי מה לעשות איתו. שמעתי על שוק ההון, שמעתי שאפשר לעשות כסף מכסף והתחלתי להתעניין. מהר מאוד הכרתי חבר שהסביר לי שאפשר לעשות תשואות מדהימות ממסחר יומי בזהב.

                       

                      ניסיתי.

                       

                      ביום הראשון דפקתי קופה, ביום השני קופונת, וכבר הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה, ושתוך כמה שבועות אני מתחיל להעסיק אצלי את כל המשפחה. אז הגיע היום השלישי והפסדתי הכל. זה התחיל בהפסד קטן, ואז הגדלתי את ההימור כדי להחזיר את ההפסד, אבל שוב הפסדתי, אז שוב הגדלתי את ההימור, ושוב הפסדתי. ביום אחד הפסדתי כמה אלפי שקלים.

                       

                      כשחזרתי הביתה לא חשבתי שעשיתי משהו לא נכון, הייתי בטוח שמחר ארוויח את הכל בחזרה. למזלי, זוגתי כל כך כעסה עלי, שלא היה לי אומץ לפתוח את חלון המסחר. רק אחרי כמה ימי ניתוק התחלתי להשתחרר מהתירוצים שהמצאתי לזוגתי ולעצמי, ולהכיר בכך שהכל היה הימורים.

                       

                      כשהבנתי את זה נשבעתי שיותר לא אהמר בחסכונות שלי.

                       

                      מהנקודה הזו התחלתי ללמוד. התחלתי לקרוא על כלכלה ושוק ההון מהבסיס. נחשפתי לגישות שונות בהשקעות. למדתי על סיכון. ולאט לאט התחלתי להבין מה נשמע לי הגיוני ומה לא. מה מתאים לאישיות שלי ולערכים שלי, ובעיקר למדתי שאם אני לא מבין משהו עד הסוף אז זו לא השקעה אלא הימור.

                       

                      ההזדמנות

                       

                      משפחה שחיה מהמינוס, שמקיימת את רמת הצריכה שלה על ידי משיכת יתר והלוואות, יכולה לרסן את עצמה למספר חודשים, אולי אפילו להיעזר בהורים, ולסגור את החוב; אלה רגעים לא נעימים שמדיפים ריח לא נעים של כישלון. אבל יש בהם גם הזדמנות.

                       

                      מתוך המצב הלא נעים הזה, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו הוא להבין את הסיבות לאורח החיים ההרסני שבחרנו לעצמנו. אם אלה סיבות חיצוניות, להתנער מהם; אם אלה סיבות פנימיות, לטפל בהם; אם זו בורות, ללמוד; ואם זו עצלת, לאסוף כוח רצון.

                      דרג את התוכן:
                        6 תגובות   יום שבת, 13/6/09, 23:04

                        התנאי הראשון שלי לפני שאנחנו מכניסים משהו הביתה הוא שהוא לא יפריע לספונג'יה, שהוא לא יתפוס מקום על השיש או על שולחן האוכל, ושלא יעכב אותי בניקיון הבית.

                         

                        אנחנו גרים בדירה קטנה יחסית, 60 מ"ר פלוס חצר: שני חדרי שינה, סלון ומטבח. כל חפץ מיותר מקשה על הסדר, ועם ילד בן שנתיים שהמשחק החביב עליו הוא לפזר לגו בכל מקום, צריך לעמוד על המשמר כדי שהבלגאן לא ישתלט על הבית.

                         

                        אפשרות אחת היא להרחיב את אפשרויות האחסון: להתקין מדפים, עוד ארון, מחסן בחצר, בוידעם או - לעבור לבית גדול יותר. בעוד שמדפים הם רעיון חיובי בעיניי, גם אסתטית וגם לא מפריעים לניקיון, תוספות בנייה כבר עוברות את גבול הטעם הטוב. יש משהו לא הגיוני בלעבור לבית גדול יותר כדי שיהיה מקום לכל החפצים.

                         

                        אפשרות שנייה היא לשכור מנקה. אפשר להתווכח אם זה משתלם כלכלית אבל אצלי זה עניין אידיאולוגי -  בן אדם צריך לנקות את הלכלוך שלו בעצמו; מספיק המצפון שלי מתפתל כשעובדת קבלן חסרת פנים מפנה את פח הזבל שלי במשרד, בדרך כלל בלי שנחליף מילה.

                         

                        אפשרות שלישית היא לקחת אחריות. חצי שעה ביום ועוד שעתיים כל סוף שבוע, אני וזוגתי מסתכלים בהשתאות על מה שאנחנו קוראים לו בית, ומנסים להבין איך הגענו למצב הזה: מתי הספקנו לקנות כל כך הרבה צעצועים, איך לעזאזל ייצרנו כל כך הרבה פסולת?

                         

                        התשובה לשאלות שלנו היא תמיד אותו הדבר: יש לנו יותר מדי חפצים.

                         

                        המחיר האמיתי של 'חפצים'

                         

                        מחיר העלות. חפצים בדרך כלל לא מגיעים בחינם, אנחנו משלמים עליהם הרבה כסף ועל אף הכוונות הטובות - משתמשים בהם מעט מאוד. הדרך שלי להתמודד עם המחיר היא לחשב את העלות השולית, עלות השימוש. נניח שקנינו זוג נעלי יציאה ב-300 שקלים, ונניח שנשתמש בהם עשר פעמים, כלומר 30 שקל ליציאה. משתלם ? או שמא עדיף להשתמש בנעלי היציאה שכבר יש לנו.

                         

                        מחיר האחסון. אני לא יודע איך לכמת את זה אבל חפץ שתופס מקום עולה גם את חלקו בשכר הדירה, הארנונה וועד הבית. המספר לא באמת חשוב, זהו העיקרון. כשאנחנו מכניסים חפץ הביתה הוא חולק איתנו את מרחב המחייה וגורם לנו לשלם יותר פר מטר רבוע של מגורים.

                         

                        עומס יתר. תחשבו על ארונות המטבח, באילו כלים אנחנו משתמשים? באילו שנמצאים בחזית. מה שנמצא מאחורי שורת הסירים הקדמית כאילו שאינו קיים. כשאנחנו קונים סיר חדש אנחנו זורקים סיר ישן, אפילו אם הוא עדיין תופס מקום בארון.

                         

                        מחיר הבלגאן. עם עודף חפצים, כמו עם עודף בגדים, מהר מאוד אנחנו מגיעים למצב שאין לנו מושג מה יש לנו, ואז אנחנו קונים בכפילות: חגורה חדשה רק בגלל שאין לי מושג איפה שמתי את החגורות שכבר קניתי, מצעים מיותרים כשעמוק בארון מתחבאים מצעים שעדיין לא הוצאנו מהניילון, ולהבדיל, ביטוח בריאות כפול בלי לשים לב שאנחנו משלם יפה על ביטוח אחר. בלגאן זה ידוע, הוא מקור לבזבוז.

                         

                        איכות חיים

                         

                        מרבה נכסים מרבה דאגה. כל חפץ בבית מוסיף סטרס, מקשה על שמירת הסדר, ומסרבל את עבודות הניקיון. פחות חפצים פירושו כמעט תמיד - חיים נוחים יותר.

                        דרג את התוכן:
                          5 תגובות   יום שישי , 12/6/09, 01:42
                          תינוקות גדלים במהירות. הבן שלי, שיהיה בריא, תיכף בן שנתיים והוא הספיק להחליף אולי עשר מלתחות. אבל זה לא נגמר בזה, חוץ מבגדים יש נעליים וצעצועים וספרים, ובעצם כל דבר שקשור בתינוק רלבנטי לפרק זמן קצר מאוד.

                           

                          מכיוון שאנחנו זוג חסכוני החלטנו להתחכם ובמכירת סוף-עונה קנינו לילד בגדים לשנה הבאה. "נראה לך שזה יעלה עליו?" הציגה בפני זוגתי חליפת קיץ פוטנציאלית. "מאיפה אני יודע? תסתכלי לפי המידות ותיקחי עוד שתיים קדימה ליתר ביטחון, מקסימום נקפל לו קצת את השרוולים ," אמרתי.

                           

                          זה היה בסוף הקיץ שעבר, כשהיינו בחצי שנה יותר תמימים. אז עוד חשבנו שתינוקות עונים לחוק מור ומכפילים את עצמם מדי שנה. לפי החישובים שלנו הוא כבר היה צריך להיות מטר ועשרים ובשנה הבאה לעלות ל-נ.ב.א.

                           

                          "איזה דיכאון. כל החולצות בכביסה, יש רק את אלה שקנינו בסוף עונה והן ענקיות עליו" היא רטנה, "ענקיות?! אל תגזימי, קצת גדולות אבל אפשר לקפל שרוולים ויהיה בסדר, לא צריך לעשות עניין"

                           

                          "תגיד, אתה עושה צחוק? אתה רוצה שהוא יראה כמו בן של קבצן? מספיק אתה עושה לי פדיחות עם הבלוג שלך, עכשיו גם כל ההורים בגן יצחקו עלינו?"

                           

                          איך מתווכחים עם כזה טיעון? מה שחסר לי שידביקו סטיגמה לילד.

                           

                          בלית ברירה, שלפנו חולצה מסל הכביסה, ראינו שאין כתם, רחרחנו שהכל בסדר וקראנו לזאטוט להתלבש.

                           

                          "לא רוצה," הוא אמר ומשך בכתפו.

                           

                          "למה חמוד? צריך להתלבש, אתה רוצה ללכת לגן בלי בגדים?"

                           

                          "לא רוצה,"

                           

                          "אז אתה רוצה ללבוש את החולצה?"

                           

                          "לא רוצה,"

                           

                          "אז מה אתה רוצה חמוד?"

                           

                          "עזוב, תן לי, תראה איך אני מפתה אותו,"

                           

                          "חמוד, תראה הנה משאית!"

                           

                          "לא רוצה," הוא המשיך להתעקש

                           

                          "אז מה אתה רוצה?"

                           

                          "דורה"

                           

                          דורה?!

                           

                          עמדנו פעורי פה. כבר בגיל הזה? אנחנו מקפידים להוריד או למחוק לוגו של מותגים, טלוויזיה אין לנו, ומעולם לא קנינו לו בגד או צעצוע שקשורים בתכניות ילדים. ידענו שיום אחד הוא יקלוט את תרבות המותגים מבחוץ, אבל בגיל כל כך מוקדם? מסתבר שהיינו תמימים.

                          דרג את התוכן:

                            ארכיון

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה