כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 7/2009

    8 תגובות   יום חמישי, 30/7/09, 00:01

    מה עושה זוג הורים עם תינוק? איך הם מבלים בערבים?

     

    הערב מגיע, מאכילים את הילד, מקלחים, מרדימים, מסדרים את הבית, מתקלחים, מתארגנים, ומה אז?

     

    לראות טלוויזיה זה לא בא בחשבון, וגם לא אפשרי - כי אין לנו. לקרוא ספר? זה נחמד, אבל זה לחוד, ואנחנו רוצים לעשות משהו יחד כזוג.

     

    ומה עם סתם לשבת לדבר? נגיד, אבל כמה אפשר, ועוד כל ערב. זה לא מספיק.

     

    ***

     

    ערב אחד חזרתי מסמדי עם הבן. סמדי, שהיא גננת נפלאה, יש לה פירוש רחב לתפקיד הגננת. היא חושבת שמאמנת זוגיות זה חלק מהתפקיד.

     

    "אתם באמת הורים מסורים, אבל זה חשוב מאוד שתטפחו את הקשר שלכם. ילדים בסוף עוזבים את הבית ואז אתם צריכים להמשיך לחיות ביחד. זה לא קורה מעצמו, חשוב מאוד לעבוד על הקשר כל הזמן, אפילו שיש ילדים"

     

    מה את אומרת, חשבתי לעצמי. מסתבר שיש לך מכשירי ציטוט אצלנו בסלון. לא מספיק שגנבת לי את הילד, עכשיו את רוצה לגנוב את אשתי.

     

    "את צודקת, האמת שבדיוק דיברנו על זה שאנחנו לא משקיעים בעצמנו יותר. איכשהו מרוב הלחץ עבודה-בית אנחנו שוכחים את עצמנו."

     

    "אסור לוותר, צריך להתאמץ ולפנות זמן לעצמכם"

     

    "כן, אבל מה לעשות, הילד נרדם, ואז סידורים, ואז אנחנו גמורים. ועוד צריך לקום בבוקר לעבודה."

     

    "לא אמרתי שאתם צריכים לצאת לבלות, אתם יכולים גם לעשות דברים ביחד בבית, לא הרבה זמן"

     

    "קדימה, תני רעיון"

     

    "בכיף. אני ובעלי משחקים רמי כל ערב. תאמין לי זה אחלה, עושה רק טוב לזוגיות שלנו"

     

    ***

     

    באמת רעיון טוב, חשבתי. גם מעשי, וגם לא יעלה יותר מדי כסף. עדיף על רעיון העוועים להזמין בייבי-סיטר פעם בשבוע ולהשתעמם בבית קפה.

     

    בהזדמנות הראשונה נכנסתי לגוגל וחיפשתי 'משחקי קופסה למבוגרים' ומשם הגעתי לאתר ביקורות  על משחקי קופסה www.baduk.co.il . היו שם המון רעיונות נפלאים, הבעיה שלי הייתה שיש שם יותר מדי רעיונות, ואני צריך לקבל החלטה. אני צריך למצוא משחק אחד, כזה שיש סיכוי שאני וזוגתי נשחק בו ערב-ערב וגם נהנה.

     

    ***

     

    נו, מצאת משהו? היא שאלה.

     

    לא, לא מצאתי כלום

     

    מה לא מצאת? כבר שבועיים שאתה "לא מוצא כלום". אם אני לא אעשה משהו לא נשחק בחיים.

     

    אפשר לשחק שח-מט

     

    כן, בטח . . .

     

    מה עם דומינו, מה דעתך על דומינו?

     

    דומינו ?! אתה רציני? טוב, אפשר לנסות

     

    ***

     

    סתם זרקתי, זו האמת. אבל כבר למחרת קנינו דומינו והתחלנו לשחק. בהתחלה זה היה מאוד מוזר, אפילו כשהייתי ילד לא שיחקתי משחקי קופסא. זה נראה היה לי משהו שרק חנונים עושים. אבל זה היה כיף - שיחקנו חצי שעה והלכנו לישון.

     

    מאז כבר שבוע שאנחנו כל ערב משחקים. חצי שעה על השעון, אלא אם כן הגענו לשובר שוויון. זה עדיין מביך לחשוב שאנחנו יושבים כמו שני זקנים, אבל זה כיף. אנחנו יושבים ביחד, מדברים, משווים אסטרטגיות, ומתחזקים את הזוגיות.

     

     

     

    הפרק הקודם:

     

    הילד שלי נהיה צרכן: מסיבת סוף שנה

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום שלישי, 28/7/09, 00:19

      מדד ה-S&P ירד כ-40% מהשיא של 2007 - ועלה בכ-40% מהתחתית של 2008. חישוב פשוט מגלה שמשקיע הפסיד בתקופה הזו כ-20% בממוצע. אז איך זה שכל כך הרבה אנשים מתלהבים מהתשואות הפנומנאליות של 2009?

       

      בעבור רוב המשקיעים התשובה היא כואבת ופשוטה: הם לא מכירים את המספרים, הם לא יודעים כמה כסף הם שמו, והם לא כל כך יודעים כמה יש להם עכשיו. כל מה שהם רואים זה את חלונית הגרפים שבאתר הבנק ומייצרים לעצמם ולסובבים אותם מציאות ירוקה.

       

      [הפתיחה מתוך טור שכתבתי בעבר. היא נראתה לי מתאימה כל כך לפוסט על הונאה עצמית ולא יכולתי להתאפק מלהכניס אותה כאן]

       

      כשאני אומר רוב המשקיעים אני מתכוון למשקיעים הפשוטים - אנחנו, מצחצחי הנעליים, השכירים, שעובדים למחייתם ולמחיית הברוקר. עצוב, מכעיס, אבל זו המציאות ושום פוסט או טוקבק לא ישנו זאת. לא ברמה הקולקטיבית בכל אופן. אבל הבעיה היא שלא רק החוסך התמים לוקה בשיפוט לקוי. גם המשקיע המיומן ביותר לוקה לעתים במחלה האנושית - בנטייה להונאה עצמית.

       

      צ'ארלי מונגר, שותפו לעסקים ויד ימינו של וורן באפט, מונה 22 סיבות לשיפוט לקוי, 18 מתוכן הבאתי לפניכם:

       

      1. הערכת חסר לתמריצים.

      אנחנו נוטים להמעיט מכוחם של תמריצים ובהשפעה שלהם על קביעת התוצאות

      [עבודה בקבלנות לעומת עבודה לפי שעות]

       

      2. הכחשה

      כמו אמא שמסרבת להאמין שבנה מת. קשה לנו מאוד להכיר בטעויות.

       

      3. תמריצים גורמים להטיה מחשבתית

      תיזהרו מלהתלונן על כאב ראש בפני מתמחה בכריתת איברים. כאב הראש שלכם הוא ההזדמנות שלו לנתח כיס מרה, והוא באמת ובתמים יחשוב שהוא עושה עמכם חסד.

       

      4. עקביות מחשבתית: מהרגע שהעלינו רעיון קשה לנו מאוד לסגת. הדבר חמור פי כמה כאשר אנחנו מביעים דעה או רעיון בפומבי, או אז המחויבות שלנו לרעיון מתחזקת פי כמה ומונעת מאיתנו התמודדות כנה עם המציאות.

       

      5. סינדרום השליח הפרסי

      [השליח הפרסי חוסל לאחר שהביא למלך את בשורת ההפסד במערכה. השליח חוסל והחדשות הרעות גם כן, אבל המלך עדיין הפסיד בקרב]

      לעתים קרובות אנחנו מחסלים את השליח בתואנות של הוא לא מבין כלום, הוא רמאי וכן הלאה, במקום להתמודד עם הבשורה עצמה.

       

      6. עיקרון ההדדיות - הנטייה להתנהג כפי שמצפים מאיתנו

      לבני אדם יש נטייה להיכנס לתפקיד שמייעדים להם. אנחנו מאבדים את העצמאות המחשבתית ומתחילים לחשוב כמו שמצפים מאיתנו לחשוב.

       

      7. אם כולם חושבים כך, כנראה שזה נכון.

      בעיקר בזמנים של לחץ וחוסר ודאות אנחנו נוטים להישען על דעתם של אחרים במקום לחשוב בעצמנו.

       

      8. אדם עם פטיש רואה בכל בעיה מסמר

      [To a man with a hammer, everything looks like a nail]

      מהרגע שפתרנו בעיה כלשהי, אנחנו מנסים לפתור את כל הבעיות באותה הצורה. הפיתרון של מנתח כיסי המרה מתאים לכל חולי ולכל מכאוב.

       

      9. הטיה כתוצאה מחוויה מוקדמת

      שלושה דליים, אחד עם מים חמים, אחד עם מים פושרים, ואחד עם מים קרים. קבוצה א' טבלה במים הקרים ואז במים הפושרים, קבוצה ב' בחמים ואז בפושרים. אלה טענו שהפושרים חמים ואלה שהפושרים קרים. חוויה מוקדמת משבשת לנו את אמות המידה.

       

      10. ציות לסמכות

      ניסוי שנערך בסימולאטור טיסה: הושיבו בסימולאטור תלמיד שעבר הכשרה ארוכה בסימולאטורים. שמו אותו כטייס משנה לצד טייס מנוסה. הטייס המנוסה הוביל את המטוס באופן ברור לידי התרסקות, באופן שאפילו תלמיד מתחיל יבין מייד מה עומד לקרות. ברבע מהמקרים הסימולאטור התרסק מבלי שהמשנה לטייס התערב מכיוון שהוא לא העז לחשוב אחרת מכפי שהנחה הטייס המנוסה.

       

      11. החשש מאבדן

      אנחנו נוטים להפריז בחשיבותם של דברים שאבדנו או שקיים חשש שנאבד אותם

       

      12. הטיה כתוצאה מקנאה

      שוב, הפרזה בחשיבותם של דברים עקב תחושת קנאה. באפט נוהג לומר שזוהי קנאה שמניעה את העולם ולא תאוות בצע.

       

      13. התמכרות לכימיקלים (אלכוהוליזם למשל)

      יש לנו נטייה להרוס לעצמנו את החיים תוך כדי עצימת עיניים רק כדי לא לחוש כאב או סבל

       

      14. הטיה כתוצאה מחיזוקים חיוביים

      לדוגמא מביא צ'ארלי את ההתמכרות למכונות מזל. המכונה נותנת לך להרגיש שוב ושוב שכמעט הצלחת וכך היא סוחפת אותך למערבולת של הימורים. שוק ההון פועל עלינו באותה השיטה בדיוק.

       

      15. הנטייה להקשיב לדומים לנו ולא להקשיב לשונים מאיתנו

       

      16. הנטייה להפריז בחשיבות הנתונים הזמינים ולהתעלם מנתונים שאינם זמינים

       

      17. הנטייה להתרגש מעובדה 'צעקנית'

      צ'ארלי מספר על מנכ"ל מוזר ביותר שהיה להוט למכור לו חבילת מניות. על אף שהוא ידע שזו עסקה טובה, הלהיטות והמוזרות של המנכ"ל גרמו לצ'ארלי לסרב, ולהפסיד עשרות מיליוני דולרים.

       

      18. הצורך לומר משהו שגורם לנו ליצור הסברים אפילו כשאין לנו מושג

      זהו לא שקר אלא הונאה עצמית

       

      לסיכום:

       

      הסכנה הגדולה היא בשילוב של מספר גורמים מהגורמים שמנינו לעיל. ביחד הם יוצרים סיכוי ממשי שנשנה את ההתנהגות שלנו ונלקה בהונאה עצמית. אין דבר חמור מכך כשמדובר בכסף ובהשקעות.

       

       

       

      הנאום של צ'ארלי

       

      ***

      הפוסט פורסם לראשונה כפוסט אורח בבלוג של גביזי - בלוג על השקעות ערך.

       

      פוסט אורח - מודל שלושת השלבים של רבי נחמן לחירות כלכלית - של גביזי שהתפרסם כאן באיזהו עשיר?

       

      אם את או אתה רוצים לפרסם כאן פוסט אורח ולהציג תוך כדי כך את הבלוג שלכם בפני קוראי הבלוג אתם מוזמנים לפנות אלי ולהשאיר הודעה

       

      דרג את התוכן:
        3 תגובות   יום שבת, 25/7/09, 23:12
        כשהחלה המהפכה התעשייתית צפו העתידנים דאז שלכל בית יהיה מנוע ענק משלו שיספק את כל צרכי האנרגיה הביתית. שתי טעויות היו לחוזי העתידות, שתי טעויות שהצילו אותנו מעולם עם גנראטור בכל חצר: הם לא צפו, לא את מזעור המנוע, ולא את היכולת להעביר חשמל.

         

        כיום הבית שלנו מלא במנועים שבחלקם אנחנו אפילו לא מרגישים - עד שמגיע חשבון החשמל. במיוחד עכשיו, בקיץ, כשהמזגן עובד 24 שעות ביממה. מזגן עם מנוע חסכוני עולה לנו מעל 10 שקלים ליום ממוזג (לחדר אחד). אז אפילו אם אנחנו לא מדליקים אותו במשך כל שעות היממה, עדיין מדובר בתוספת של מאות שקלים לחשבון החשמל.

         

        בבית שגדלתי בו מעולם לא הדליקו מזגן, "אנחנו המרוקאים רגישים לקור," אבא שלי נהג לומר בכל פעם שהטמפרטורה ירדה מתחת ל-30 מעלות. כשתפגשו אותו תבינו שזה לא בצחוק. הוא לא נפרד מהסוודר לפחות עד שבועות. וגם אני לא הצלחתי במשך שנים להבין איך אנשים מדליקים מזגנים.

         

        כל זה היה נכון עד שהתחלתי לעבוד בהייטק. ההתחלה הייתה אמנם קשה: בחודשים הראשונים הייתי על סף היפותרמיה ועם דליפת אף קשה, אבל לאט לאט התרגלתי, והיום אחרי חמש שנים אני מוצא את עצמי מדי פעם מוריד מַעֲלָה. וכשהחום נהיה בלתי נסבל, אני תוהה איך חיינו אי פעם בלי מזגן.

         

        אבל פעם חיינו בלי מזגן. היו לנו מאווררים, הבתים נבנו אחרת - עם תקרות גבוהות וחלונות מיושרים

        (אחד מול השני) כדי לעודד את זרימת האוויר. היו לנו וילונות שחסמו את קרני השמש ביום, ובעיקר הגוף שלנו היה מתורגל. חיינו את הקיץ ולא רק קיווינו שהוא יחלוף.

         

        וכשהבתים התחממו אנשים עלו לגגות, יצאו למרפסות, או סתם טיילו ברחובות - חיפשו פארקים מוצלים, וישבו על ספסלים. היום? היום אנחנו מסתגרים בבתים, או מעבירים את הזמן בקניונים.

         

         

        לכבות את המזגן - כל הסיבות לחסוך:

         

        1. חשבון חשמל מוגדל בכמה מאות שקלים

        2. כשחם שותים יותר ואוכלים פחות

        3. הגוף מתרגל לחום ומשתחרר מהתלות בקניונים

        4. חוסכים באנרגיה ומקטינים את זיהום הסביבה

         

         

        * אני מאמין גדול במאוורר תקרה, והדבר המועיל ביותר שאני מכיר כדי לשמור את הבית קריר הוא להגיף את התריסים ביום ולפתוח חלונות בלילה.

         

        ניו-יורק טיימס: גם בארה"ב סוגרים את המזגנים

         

        דה-סימפל-דולר: לחסוך עם מאווררי תקרה

         

        מוני-סנטרל: 25 דרכים לשמור את הבית קריר

        דרג את התוכן:
          5 תגובות   יום חמישי, 23/7/09, 02:20
          במשפחתונים השתרש מנהג קלוקל של מסיבות סוף-שנה. כשמדובר בבתי ספר אני יכול להבין - הילדים טורחים ומארגנים הופעה שאולי תתרום להערכה העצמית שלהם, אבל משפחתונים?! אני זוכר מה היה שנה שעברה כשבחור נחמד עם כוונות טובות התחפש לדוב פנדה וכל התינוקות התחילו לבכות. אז בחייאת, מה נתפשתם למסיבות סוף-שנה?

           

          לא יצא לי לספר לכם, אבל את סמדי הכרנו במסיבת סוף-שנה. היינו באופן זמני במשפחתון אחד וחיפשנו משפחתון לשנה הבאה. כשהגענו לסמדי היא אמרה לנו, בואו תראו איך נראית אצלי מסיבת סוף-שנה. אז באנו.

           

          בחיים לא ראיתי אנשים מתרגשים כל כך. היו שם אמהות עם דמעות בעיניים - נדמה לי שראיתי אבות עם לחלוחית - כולם השביעו את סמדי שתשמור להם מקום לילד הבא. על המקום החלטנו שהילד יישאר אצלה.

           

          השנה הגיע תורנו, והסתבר לי שלמסיבות שנה יש עוד מימד - קניית מתנות. כבר חודש שהבית שלי מתנהל כמו חמ"ל: כמה כסף? האם צריך לקנות גם לנפתלי - בעלה, הוא הרי יד ימינה? ומה עם אלעד, הבן של סמדי? הוא מתחתן, גם לו צריך לקנות מתנה.

           

          ולילדים בגן? זה כבר באחריות של סמדי. לפחות זה, איזה מזל . . .

           

          ***

           

          הי סמדי, מה נשמע?

           

          מצוין, תודה, תכנסו, יש המון אוכל, הכל כשר, אין לכם מה לדאוג, איפה הבן? וואו איזה מאמי, איזה מתוק. מי נותן לסמדי נשיקה?

           

          [הוא נצמד לי לרגל וחטף התקף בושה. איך הייתי מבסוט . . .]

           

          אל תדאגו, הוא תיכף ישתחרר, תיקחו אותו למפעילה.

           

          ***

           

          מה את אומרת, השקיעה, אה?

           

          השקיעה, השקיעה.

           

          מה עם המתנות?

           

          הבאתי.

           

          נאום?

           

          הכנתי.

           

          יש עוד נאומים, חוץ משלך?

           

          יש.

           

          תני לי לקרוא.

           

          מה פתאום, אני לא מראה לאף אחד עד שאני מקריאה. אתה עוד תעשה לי פחד במה.

           

          מצוין, אני מחכה בקוצר רוח ובסבלנות.

           

          ***

           

          [סמדי תפסה את המיקרופון והשאירה אותי לזמזמם פרה-צ'יבום לבדי]

           

          "אני רוצה להודות לכל ההורים . . . "

           

          מה זה נאום בר מצווה?

           

          ששש...

           

          "אני רוצה לתת מתנה מכל הלב לכל ילד . . ."

           

          [היא הקריאה את שמות הילדים והם רצו אליה כאילו הייתה החלילן מהמלין]

           

          מה  את אומרת על זה?

           

          הם לא רצים אליה, הם רצים למתנות!

           

          הם בסך הכל בני שנתיים, מאיפה הם יודעים מה זה מתנות?

           

          ***

           

          מסתבר שהם יודעים טוב מאוד. אחרי סמדי הגיע תורנו, אמרנו תודה והעלינו מס. המסיבה נגמרה, סמדי דחפה לנו חמ-גשיות שניקח כי אחרת הכל ייזרק, והתפזרנו הביתה.

           

          עברו מאז כמה ימים, ונדמה שהכל נשכח. כמעט. חוץ מבערב כשהוא עוד שואל "אבא קנה מתנה?"

           

           

           

           

          הפרק הקודם:

           

          הילד שלי נהיה צרכן: עולים לאוטובוס בפעם הראשונה

          דרג את התוכן:
            6 תגובות   יום שני, 20/7/09, 23:36

            כולנו אוהבים טיפים לחיסכון כל עוד הם קלים לביצוע. תמורת מעט מאוד מאמץ אנו מרוויחים כמה שקלים וגם מצפון משוחרר מרגשות אשם. אלא שכדי ליצור שינוי אמיתי צריך להתאמץ הרבה יותר.

             

            הבעיה היא שכדי לחסוך הרבה יותר צריך לעשות שינויים באורח החיים וזה כבר לא פשוט בכלל. לא בגלל שזה כרוך בעבודה קשה. בדרך כלל לא. הבעיה היא ששינויים כאלה מנוגדים למוסכמות; בן הזוג עלול להתנגד, ההורים יפעילו לחץ, ויהיו גם לא מעט אנשים עם בעיות בעיכול שיגיבו בלגלוג. בתור יצורים חברתיים, המשימה הקשה ביותר עבורנו היא לחרוג מהנורמות.

             

            חיסכון בסעיף הדיור

             

            ההוצאה על דיור היא ההוצאה הגדולה ביותר. אפילו אם אנחנו גרים בבית משלנו, וכבר סגרנו את המשכנתא, אנחנו עדיין מפסידים את דמי השכירות שנקבל על הדירה אם נחזור לגור אצל ההורים. קל וחומר אם אנחנו גרים בשכירות. האם אנחנו יכולים לעבור לשכונה יותר זולה? או לפחות לדירה יותר קטנה? בית בלי מעלית? שיכון מוזנח?

             

            היה לי חבר בעבודה קודמת, נשוי עם ילדה, שגר בלוד בשכונה לא מי יודע מה. כולם הרימו גבה - כיצד מתכנת לבנבן גר בכזו שכונה? והוא ענה יפה: "עד שהילדה תלך לבית ספר, הדבר היחיד שחשוב לי זה שלא ירעישו לי בלילה. כשהיא תגיע לגיל 6, אני מקווה שיהיה לי מספיק כסף לשלוח אותה לבית ספר פרטי . . ."

             

            חיסכון בסעיף התחבורה

             

            האם אנחנו יכולים להסתדר עם מכונית אחת? ואולי בלי מכונית בכלל?

             

            התחבורה הציבורית בישראל גרועה. אין ספק. אבל כמה מאיתנו טרחו ובדקו מה ההפרש בין זמן נסיעה באוטו לנסיעה באוטובוס? וגם אם ההפרש הוא חצי שעה? אולי זה עדיין שווה כדי לחסוך אלפיים שקלים?

             

             

            חיסכון בהוצאות על הילד

             

            מה דעתכם על חיתולים רב פעמיים?

             

            מה דעתכם לקנות בגדים בשוק?

             

            מה דעתכם לקנות עגלה/ריהוט/ומה שאפשר למצוא ביד 2?

             

            ומה עם מטפלת? מה כל כך גרוע במשפחתון? או מעון?

             

            חיסכון בבילויים

             

            אולי נגביל את תקציב החופשה השנתית לחצי ממה שהוצאנו עד עכשיו?

             

            ומסעדות? מהיום לא יוצאים יותר למסעדות.

             

            להתנתק מהכבלים?

             

            להפסיק לשתות אלכוהול?

             

            סיגריות?

             

             

             

            אם הייתי קורא את ההצעות האלה לפני עשר שנים, הייתי אומר "מה השתגעתי? מה אני סגפן?". הייתי מדלג עליהם בביטול וממשיך לחיות ברמת ההוצאות שחייתי בה עד כה. הסיבה האמיתית שהייתי דוחה את הרעיונות האלה לא הייתה קשורה לקושי בביצוע שלהן, לדעתי אין בהן קושי בלתי סביר. הייתי דוחה אותן כי לא היה לי אומץ לחרוג מהנורמות. מי שחולם על עצמאות כלכלית בגיל 50 חייב לחרוג מהנורמות.

             

            לסיכום, כדאי להחליף את המנורות בבית למנורות חסכניות, רצוי גם למלא בתחנת הדלק הזולה ביותר על מסלול הנסיעה. וזה גם די עוזר לפצל את הקניות החודשיות לשני סוּפֶּרים שונים. כל אלה רעיונות טובים וקלים מאוד לביצוע - במעט מאוד מאמץ הם חוסכים לנו 200 או 300 שקלים בחודש. אני האחרון שיזלזל בחיסכון כזה. אבל כשגובה ההוצאות הוא עשרת אלפים שקלים בחודש מדובר בחיסכון של שניים שלושה אחוזים בלבד. מי שחולם על עצמאות כלכלית בגיל 50 חייב לחסוך יותר. הרבה יותר.

            דרג את התוכן:
              0 תגובות   יום שני, 20/7/09, 00:42
              הקיץ התחיל ונדמה שכל המדינה הורידה הילוך. הכבישים קצת פחות עמוסים, האווירה בעבודה יותר רגועה, ומי שבא עם אוטו מוצא בקלות חנייה.

               

              לרגל הורדת הקצב הלאומית החלטתי להוריד הילוך גם כאן בבלוג, ובשבועות הקרובים - עד סוף אוגוסט, אני חוזר למתכונת של שלושה פוסטים בשבוע: ראשון, שלישי וחמישי. את הזמן שיתפנה אני מתכוון להקדיש למספר פרויקטים בקשר לבלוג שאני רוצה לממש כבר הרבה זמן ולא מצליח להגיע אליהם מפאת קוצר זמן.

               

              למעשה יש לי יותר מדי רעיונות ועדיין לא החלטתי במה להתמקד אבל המטרה הכללית היא ליצור ערך מוסף גבוה יותר לקוראים, אני חושש שבזמן האחרון התפתיתי יותר למעניין ופניתי פחות למועיל, ואת זה אני רוצה לשנות.

               

              אז כדי לא להבטיח הבטחות באוויר, אתאפק ואשמור את הרעיונות לעצמי - עד לשלב שבו הם יתקדמו לכיוון מעשי.

               

              ולסיום שני פוסטים של הבלוג איזהו עשיר? מלפני שנה:

               

              גינה באפס צריכה: לפני שנה החלטתי להקים גינה בעלות של אפס שקלים. אמנם בחודשים האחרונים קצת הזנחתי את הגינה אבל בימי תפארתה היא הניבה צנונים ועגבניות לכל השכונה ויותר מזה. כיום נותרו בה כמה שיחי נוי שלא דורשים השקעה.

               

              מכינים תקציב? כדאי שתצאו לדרך: פוסט שאני אוהב ועומד היטב במבחן הזמן. אני צריך לכתוב יותר פוסטים כאלה.

               

              ומי שרוצה לעקוב אחרי הבלוג ולא יודע איך אני ממליץ לעשות זאת באמצעות ר.ס.ס. או באנגלית RSS (חפשו בצד שמאל קוביה עם השם רסיסי מידע).

               

              עוד על RSS

               

              Google reader - הדרך הנפוצה לקריאת RSS

               

              כתבה בקפטן אינטרנט על RSS

              דרג את התוכן:
                5 תגובות   יום ראשון, 19/7/09, 01:25
                חוסר האונים מתחיל עוד לפני שאני מגיע למוסך. כשהאוטו מתחיל להרעיש באופן מוזר או שחלילה מד החום-מנוע מתחיל לעלות, "אולי הרעש מקרי? אולי זה תיכף יעבור . . ." אני מקווה, כי הדבר האחרון שבא לי זה ללכת למוסך. להפקיד את עצמי לרחמי המוסכניק.

                 

                ביום שישי בצהריים נסענו אני ואבי לשבת יחד בבית קפה. לשיחות בינינו יש תבנית פחות או יותר קבועה: הוא מספר לי על מוזיקה ואני מסביר לו איך צריך לתקן את העולם. שנינו התמחינו בליצור קירבה מבלי לחשוף חולשה.

                 

                "האוטו שלך מתחמם," הוא העיר. "בדקת מים?"

                 

                זה מה שחסר לי . . .

                 

                עצרתי בצד, וחיכינו שהאוטו יתקרר. ספרתי את השניות לפני שתתחיל ההרצאה על איך אתה יוצא מהבית בלי לבדוק מים באוטו, ובטח גם שמן לא בדקת. יום אחד ילך לך המנוע ואז לא תשכח יותר. לא מספיק שעכשיו אני צריך ללכת למוסך, בנוסף אני צריך להתמודד עם אבא שלי, חשבתי.

                 

                אלא שההרצאה לא הגיעה. במקום ראיתי את אבא שלי מהסס. "תגיד," הוא אמר בקול חלש, "יש לי קצת כסף שוכב בבנק, לא ידעתי מה לעשות, הלכתי ליועץ והוא אמר לי לקנות איזה נייר, אני לא יודע מה קניתי, אתה יכול להגיד לי אם זה מסוכן?"

                 

                ראיתי את החרדה בעיניו.

                 

                - למתי אתה צריך את הכסף?

                 

                - לעוד חודשיים.

                 

                - לעוד חודשיים ?! אני לא צריך להסתכל על הנייר כדי להגיד לך שזה מסוכן.

                 

                - אבל הריבית אפסית ולא מקבלים כלום בפק"מ.

                 

                - לפחות לא מפסידים שם כלום. מה ציפית שתרוויח בחודשיים? אם זה אפיק בטוח אז העמלה תקצץ לך את כל הרווח, ואם לא אז זה כנראה אפיק מסוכן.

                 

                - טוב, תעשה לי טובה, תסתכל מה הוא קנה ותגיד מה דעתך.

                 

                הסתכלתי, זה היה אג"ח של דלק נדל"ן.

                 

                - איך אתה מגדיר משהו כבטוח, אבא?

                 

                - משהו שאתה מפסיד עליו מקסימום כמה אחוזים.

                 

                - אז שתדע שהיועץ סידר לך נייר שירד לפני כמה חודשים בשבעים אחוזים. אני לא אומר שזה מה שאתה תפסיד, אבל עם תנודתיות כזו, אני לא מבין איך היועץ אמר לך שזה בטוח.

                 

                - מה אני יודע, הייתי חייב לסמוך עליו. אני הולך אליו כבר שנים, והוא תמיד עזר לי. וחוץ מזה, אם אני אלך ליועץ אחר הוא לא יעבוד עלי?

                 

                האוטו התקרר, ובאמת מיכל המים היה ריק לגמרי, מזל שעצרתי בצד.

                 

                - אצל איזה מוסכניק אתה מטפל?

                 

                - אחד בפ"ת שהמליץ עליו חבר. אני מטפל אצלו כבר שנתיים והוא נראה לי אמין. הוא אמר שיש נזילת מים קטנה, ושלא שווה לטפל.

                 

                - אני רואה שיש לך שמן במים.

                 

                - מה אני יודע? שמתי את האוטו אצלו בטיפול. אמר שהכל בסדר.

                 

                - טוב, טוב. בוא ניסע . . .

                 

                - זה לא אותו הדבר אבא. אני לא מבין כלום במכוניות, ויכול להיות שנפלתי על מוסכניק כושל, אבל אני שילמתי לבעל מקצוע שיעשה עבודה שאני לא מבין בה, ואתה שילמת ליועץ שיחשוב בשבילך. זה הבדל גדול. אתה שילמת למישהו שיפתור לך את החרדות ויעשה אותך מרוצה, וזה מה שהוא עשה. האמת שאין לי אליו שום טענות, אם הוא היה ממליץ לך פק"מ היית אומר שהוא אידיוט. כדי שהוא באמת יוכל לייעץ לך אתה חייב ללמוד, ולהיות מסוגל לקבל החלטות.

                דרג את התוכן:
                  0 תגובות   יום חמישי, 16/7/09, 01:03

                   

                  פעמיים בשבוע אני יוצא מהעבודה ב-4, טס לראש העין, חונה, ורץ לאסוף את הילד מהגן. ב-4 וחצי העבריין הצעיר אצלי בידיים.

                   

                  חיבוקים, נשיקות, אני אוהב אותך, אתה יודע שאני אוהב אותך! שתי שניות של חסד הוא נותן לי ומייד בורח לעבר הכביש.

                   

                  "אסור לרדת לכביש!" אני צועק.

                   

                  "הוא ראה את נפתלי" מחייכת אלי סמדי בסיפוק.

                   

                  [מה יש לה לאשה הזו? אני יודע שהבן שלי אוהב אותה ואת בעלה יותר ממני, למה היא חייבת לזרות מלח על הפצעים?]

                   

                  שתי שניות אחרי זה מגיע נפתלי עם הבן שלי בידיים, שניהם מאושרים.

                   

                  "כל הכבוד לך שאתה מטייל איתו ככה ברגל" אומר לי נפתלי. "לא כמו כל ההורים שצ'יק צ'ק אוספים את הילדים ורצים הביתה"

                   

                  פעם כשרק הגענו לגן, עוד הייתי פונה סמדי, לראות איך היא מתחרה בזה. היום אני חכם יותר, אומר להם שלום ונס על נפשי.

                   

                  ***

                   

                  השעה 4 וחצי, השמש חושבת שעדיין צהריים, אין צל בעיר הזו, ובגן שעשועים בטח אין נפש חיה . . .

                   

                  לפושע הקטן זה לא מזיז, הוא צועק קישטא ומנסה לרדוף אחרי חתולים. איך אני מעביר איתו שעתיים, אני תוהה.

                   

                  "או-בוס, או-בוס" פתאום הוא אומר, ומצביע על האוטובוס של קווים.

                   

                  "אוטובוס בוא!" אנחנו מנפנפים ביחד בידיים.

                   

                  "רוצה לנסוע באוטובוס?"

                   

                  "כן!!!" העיניים שלו נדהמות.

                   

                  ***

                   

                  זו הפעם הראשונה שלו באוטובוס בחיים. זה גורם לי לחשוב שהילדים של היום עולים לאוטובוס כמו שאותנו היו לוקחים לטיול ברכבת, או, להבדיל, כמו לטיול בגן חיות. זה הדור הזה או שנהיינו עשירים?

                   

                  אני זוכר את המכונית הראשונה שאבא שלי קנה. הייתי בן 12, ובכל הבלוק רק לדויד הנכה, וללובה העולה-חדש היתה מכונית. באותו יום כשאבא בא עם האוטו החדש (יד עשירית) - ווואו - איזו התרגשות זו הייתה . . . ובסך הכל עברו 22 שנה.

                   

                  והיום הבן שלי מתרגש מלעלות על אוטובוס.

                   


                   

                   

                   

                   

                   

                  ספארי לייב - סרטונים מהספארי ברמת גן

                   

                  תלמידים מתרגשים לקראת העלייה לאוטובוס

                   

                  לוח הזמנים של קו 17 מראש העין לפתח תקווה (עליו נסענו אני ובני)

                  דרג את התוכן:
                    5 תגובות   יום שלישי, 14/7/09, 02:15
                    אני נוהג לאט. מאוד לאט. 80 קמ"ש לכל היותר בכביש מהיר, ובעיר - איטי כמעט כמו הולך רגל.

                     

                    נהיגה איטית זו צריכת דלק נמוכה, שחיקת מנוע פחותה, סיכוי קטן לתאונה, סיכוי עוד יותר קטן לדו"ח תנועה, אבל העיקר מבחינתי זו השלווה. בינינו, לנהוג זה משעמם, אחרת איך אפשר להסביר את זה שכולנו רוצים להגיע הכי מהר שאפשר? בטח לא בגלל שכיף לנו על הכביש.

                     

                    בשלב הראשון, הדרך להתמודד עם השעמום בנהיגה היא להפוך אותה למשחק. זה מה שבני נוער עושים, וזו הסיבה שביטוח לנהגים מתחת לגיל 24 הוא כל כך יקר. עוקפים, מזגזגים, מתכננים טקטיקות להגיע ראשונים לרמזור . . .  אלה הדברים הסטנדרטיים, רגע לפני שמתחילה היצירתיות. אני אהבתי להציב לעצמי אתגרים: להגיע עד הכניסה לעיר בלי לרדת מ-110 קמ"ש, לעקוף עשר סובארו עד למחלף . . .

                     

                    בשלב השני מתעייפים מהמשחקים, אולי גם הפחד מתחיל לחלחל, ואז מה שעושים זה פשוט לנסוע מהר. מזנקים ברמזורים, גונבים רמזורים בכתום, ונוסעים הכי מהר בתנאים שהכביש מאפשר. הכל כדי לקצר את זמן הנסיעה. זה מה שעושים מגיל 24 עד 30 - עד מדרגת הביטוח הבאה. (הביטוח זול יותר מעל גיל 30)

                     

                    השלב השלישי הוא שלב ההשלמה. משלימים עם חוקי התנועה, משלימים עם הפקקים, מעבירים מגלגל"צ לרשת ב', ומחכים שהדרך תיגמר.

                     

                    השלב הרביעי, שלב אחד לפני הסוף, הוא להתנתק מהנהיגה. להפריד בין שתי האונות: צד אחד אחראי לתפעול המכונית, והצד השני רשאי לרחף בעולמות אחרים. זה השלב שבו נצמדים לימין - לפס הצהוב, נוסעים 80, ואם נתקענו מאחורי משאית יורדים ל-60 כי כדי לעקוף צריך לחווט מחדש את האונות.

                     

                    השלב האחרון הוא להעביר את האחריות על הנהיגה לצד שלישי. למכור את האוטו ולנסוע בתחבורה ציבורית. לצערי, אני לא רואה את זה קורה לפני גיל 60.

                     

                    הדבר היפה בתיאוריית השלבים הוא שהיא מסבירה את הירידה בעלויות הנהיגה. בשלב הראשון צריך להוציא הרבה כסף על השתתפות עצמית, בשלב השני ההוצאה הגדולה היא על דו"חות תנועה, בשלב השלישי מקטינים את ההוצאות במוסך, בשלב הרביעי מקטינים את ההוצאות בתחנת הדלק, ובשלב הסופי - נפטרים סופית מסעיף אחזקת רכב.

                     

                    ואנקדוטה חמודה לסיום:

                    בסוף שנות ה-60 עברו בשבדיה לנהוג בצד ימין. הצפי היה שעד תום תקופת ההסתגלות תהיה קפיצה במספר תאונות הדרכים. אלא שלמרבה ההפתעה ההיפך קרה: בשנה שאחרי המעבר חלה ירידה של 17% במספר תאונות הדרכים. מסתבר שבמשך תקופת ההסתגלות, הנהגים הקפידו על משנה זהירות. לכן, אם שר התחבורה מחפש רעיון לצמצום תאונות הדרכים אולי כדאי לו לשקול להחליף פעם בשנה את נתיב הנסיעה.

                     

                     

                     

                     

                    טיפים לחיסכון באחזקת רכב

                     

                    המדריך לחסכון בעלויות הביטוח

                    דרג את התוכן:
                      0 תגובות   יום שני, 13/7/09, 01:21

                      לפעמים, אולי לעתים נדירות, קורה שיש משהו מאוד קרוב לליבנו שאנחנו מוכנים לטרוח, להשקיע זמן ומאמץ כדי לגרום לו לקרות. לא למען עצמנו, לא למען רווח, אלא למען המטרה עצמה.

                       

                      לצערי הרב, זה קורה לי מעט מדי פעמים. בעולם של היפר פרודוקטיביות, מה שלא מייצר ערך באופן ישיר נדחק לעדיפות נמוכה. בוס עבר שלי ניסח את זה יפה: "אם זה לא מביא לי פונקציונאליות חדשה, זה לא מעניין אותי. לא משנה לי כמה זה יהפוך את המוצר (הקוד) לטוב יותר". והוא מבחינתו צודק, אף אחד לא הולך לשלם לנו יותר על מוצר שעושה אותו הדבר, אפילו אם בפנים הוא יותר משוכלל.

                       

                      ואותו הדבר בחיים האישיים: העולם סביבנו מלא במטרות צודקות, כל אחד על פי השקפת עולמו, אבל מה הסיכוי שנרתם ונעזור? קלוש. ושאף אחד לא ירגיש נקיפות מצפון, החיים שלנו עמוסים בכל מקרה, והמערכת הכלכלית שמפרנסת אותנו בנויה בצורה כזו שכל אחד אמור להשקיע בטובתו האישית, וביחד להגיע לתוצאות הטובות ביותר.

                       

                      ביום חמישי הזמין אותי חבר לחפלה מרוקאית. מי שהסתכל בפרופיל האישי שלי אולי הבחין שזו המוזיקה המועדפת עלי, אז בוודאי שהסכמתי, וקצת אחרי העבודה נסענו, אני האישה והילד לירושלים. את החפלה ארגן החבר, הוא הזמין נגנים, זמרת, קנה שתייה, והתקשר אל כל החברים. יש לו הרבה חברים.

                       

                      כיצד ממנים חפלה מרוקאית בהתנדבות

                       

                      כדי לממן את האירוע נדרש כל משתתף לעזור בכיסוי ההוצאות. שלושים שקלים לאדם ועוד עשרה שקלים לבקבוק בירה. אין קופה, אין מי שיגבה ואין מי שיפקח. הכל מושתת על אמון. לחבר אין שום שאיפות להרוויח, הוא אוהב מוזיקה, הוא אוהב חברים, וכל מה שהוא רוצה, כך הוא אומר, זה ליצור מקום שבו יושבים חברים, שומעים מוזיקה ונהנים. זו דרכו לתקן את העולם.

                       

                      "אתה צריך לגבות יותר כסף," אני אומר לו. "המוזמנים שלך יכולים ורגילים לשלם יותר על הפנאי שלהם, אין שום סיבה שתכנס להפסד כספי. וחוץ מזה מגיע לך פיצוי על העבודה הקשה." המאמץ המושקע הוא רב: להזמין נגנים, לקנות שתייה, לארגן את המקום (הוא עושה את זה בביתו), להתקשר לחברים, לארח, לנקות, ולהחזיר את הבית לקדמותו. על פי עדותו, זה כל מה שהוא עשה בשבועיים האחרונים: עבודה וארגונים.

                       

                      "אתה אולי צודק לגבי הרוב, אבל יש יותר מאחד או שניים שאם אבקש מהם יותר כסף הם לא יוכלו לבוא. אני מעדיף לספוג הפסד קטן שאני יכול לעמוד בו מאשר שהם לא יבואו."

                       

                      "וחוץ מזה, הבעיה," הוא אומר, "היא לא בדמי כניסה, שם הרוב משלמים. הבעיה היא בשתייה. שם משום מה הרבה מחפפים." אם היו משלמים לי חצי ממה שדרשתי על השתייה הייתי יוצא מאוזן."

                       

                      איש הבייגל

                       

                      ההערה הזו הזכירה לי את איש הבייגל מהספר פריקונומיקס. סטטיסקאי בשירות משרד ההגנה האמריקאי שהחליט יום אחד לפרוש ולהקים עסק לממכר סנדביצ'ים. הרעיון שלו היה להניח סלסלת סנדביצ'ים במשרדים ובמקומות עבודה, ומי שלוקח סנדביץ' באחריותו לשלשל את מחיר הסנדביץ' לקופה.

                       

                      כך בכל בוקר עבר הסטטיסטיקאי ופיזר סלסילות סנדביצ'ים במשרדים, ובערב הוא אסף את הקופות. הוא עשה חישוב שאם 90% משלמים מצבו טוב. כאשר מוסר התשלומים יורד אל בין 90% ל-80% המצב גרוע אבל נסבל, וכשהוא מדרדר מתחת ל-80% צעדים חייבים להינקט.

                       

                      כדי לעודד סרבני תשלום הוא נהג לשים שלטים בסגנון: "מספר הבייגלים שנלקחו בלא תשלום עלה. אני מניח שאתה לא מלמד את בנך לרמות, אז מדוע לעשות את זה בעצמך?"

                       

                      הסטטיסטיקאי מצא שני נתונים שמשפיעים במיוחד על אחוז הגניבות: גודל החברה, ומצב הרוח של העובדים. ככל שיש יותר עובדים אחוז המשלמים יורד. ככל שהעובדים מקטרים יותר על החברה אחוז המשלמים יורד אף הוא. עוד ממצא מעניין שבחגים מוסר התשלומים קורס.

                       

                      "אם אתה רוצה להחזיר לעצמך את ההוצאות," אמרתי לחבר, "תקטין את מספר החברים, אל תעשה חפלה בחופשות, ושים שלטים קצת יותר ישירים מאשר '10 שקלים בירה' " וכדי לטהר את המצפון, ולהרגיש שגם אני מוכן להקריב למען דברים חשובים התנדבתי לכסות את ההפרש.

                       

                       

                       

                       

                       

                      הסיפור המדליק על איש הבייגל

                       

                      הספר המדליק לא פחות - פריקונומיקס

                       

                      וקטע קצרצר של נגינת קמנג'ה מרוקאית משובחת

                      דרג את התוכן:
                        3 תגובות   יום ראשון, 12/7/09, 01:48

                        "אני לא יודע מה לעשות עם הכסף, אין מישהו שיכול להסביר לי בפשטות מה הכי כדאי לי לעשות?" התשובה היא לא. אין מישהו שיכול להסביר בפשטות מה לעשות עם הכסף, ואם אנחנו רוצים לצאת ממצב בת יענה, אנחנו חייבים להתחיל ללמוד.

                         

                        חוסר ידע בכלכלה או בהשקעות לא מעיד על חוסר באינטליגנציה, זהו בסך הכל חוסר ידע, וכמו כל דבר בחיים שאין לנו מושג לגביו, את הפער ניתן להשלים על ידי לימוד והתנסות. בעיקר התנסות. אלא שבניגוד לחוסר ידע בנגרות למשל, אי הבנה בהשקעות עולה לנו הרבה יותר מאשר ארון או מיטה חדשה.

                         

                        הבעיה עם חוסר ידע שהוא מוביל לשיתוק ולעתים גם לחוסר הערכה עצמית, ולכן חשוב לחזור ולומר: זהו רק חוסר ידע, לא טיפשות.

                         

                        מה עם יועצי השקעות?

                         

                        בואו נהיה חיוביים. יועצי השקעות יודעים דבר או שניים על השקעות, מרביתם הקדישו שלוש שנים ללימודי כלכלה, אחרי זה הם השקיעו עוד שנה כדי לקבל רישיון ייעוץ, ולבסוף זה המקצוע שלהם, זה מה שהם עושים כל היום. צריך הרבה ביטחון עצמי כדי לומר שאין לי מה ללמוד מיועץ השקעות.

                         

                        נמשיך עם החיוביות. נניח שיועצי השקעות הם אובייקטיבים ומה שהכי חשוב להם זו ההצלחה שלך. אני מאמין שברוב המקרים זה אפילו נכון. והנה הגענו לקבל מהם עצה, מה עכשיו? הוא ייתן נאום קצר על הריבית במשק, ועל המיתון ועל מק"מ, ועל אג"ח, ועל איזו מנייה, ותוך כדי שהוא מדבר יתנתק לנו הקשר בין האונה השמאלית לימנית, ועד שמישהו ישפוך עלינו כוס מים קרים, נחייך חיוך דבילי ונבהה בשפתיו. נחייך ונהנהן.

                         

                        אם נגיע אל היועץ כשאנחנו בורים לא נבין מה הוא אומר, תוך שניות נאבד עניין בשיחה, ונספק לעצמנו אישור מחדש שבכל הקשור לכלכלה אנחנו ממש מטומטמים. וכשתסתיים השיחה כל מה שנוכל לעשות זה לשאול: "אז מה אתה אומר שכדאי לי לעשות?"

                         

                        מתחילים ללמוד

                         

                        מי שאין לו כסף או מי שיש לו המון, פטור. לראשון אין צורך ולשני יש אבא טוב. כל השאר צריכים להתחיל ללמוד. לאט, צעד אחר צעד. לקרוא, לקרוא, ואז להתנסות. אין קיצורי דרך, אבל הדרך לא ארוכה מאוד. תוך שנה נוכל לקפוץ ליועץ ולשאול שאלות. אפילו לקבל החלטות.

                         

                         

                         

                         

                         

                         

                        מקומות להתחיל בהם:

                         

                        הטוטריאלס התמציתיים של אתר אינווסטופדיה (אתר על השקעות)

                         

                        המדריך למשקיע של דה-מרקר (תבחרו קטגוריה ותתחילו לקרוא)

                         

                        ואם יש לכם זמן לספרים אני ממליץ על סדרת 'הספרים הקטנים' (באנגלית. תסתכלו על רשימת ה- related items)

                         

                         

                        דרג את התוכן:
                          9 תגובות   יום רביעי, 8/7/09, 21:28

                          זה היה שבוע קשה, הבחור עושה סימנים של בן שנתיים כבר מגיל שנה וחצי, אבל השבוע האחרון היה בלתי נסבל. ממש קפיצת מדרגה. לא רוצה לישון, לא רוצה להתעורר, לא רוצה להתקלח, לא רוצה לצאת מהמקלחת, אבל הכי הכי גרוע: הוא בשום פנים ואופן לא מוכן לאכול.

                           

                           

                          "אם לא תאכל אני אשים אותך בעונש!" הזהרתי אותו.

                           

                          לא אכל.

                           

                          חזרתי: "פה גדול או שאתה הולך לישון"

                           

                          לא פתח ת'פה.

                           

                          "טוב, לך מייד למיטה"

                           

                          ואז הוא התחיל לצרוח . . . זה מה שהיה חסר לי, ועוד אמא שלו בבית, בכלל תתחיל סצנה.

                           

                          "אני לא אוהבת שאתה מעניש אותו על אוכל"

                           

                          [הנה זה התחיל . . . ]

                           

                          "בבקשה, את מוזמנת," עניתי בנון שלאנטיות. שמתי לה אותו בידיים, והתיישבתי מול המחשב.

                           

                          ***

                           

                          "כמה הצלחת לדחוף לו?" שאלתי

                           

                          "כלום. כפית שמנת ועגבניית שרי."

                           

                          "אצלי הוא אכל קצת יותר, אבל גם כמעט כלום" עניתי בקול רציני.

                           

                          [אין שמחה כמו שמחה לאיד]

                           

                          "סמדי אומרת שאצלה הוא אוכל מצוין." היא הייתה חייבת להחזיר.

                           

                          "סמדי זה סמדי" עניתי בלי להתרגש.

                           

                          "אולי ניתן לו קרלו? אני יודעת שאתה נגד אבל אם לא, הוא יתעורר לנו באמצע הלילה מרעב"

                           

                          "את יודעת מה? בואי אני אתן לו קרלו, נראה מי ישבר ראשון"

                           

                          ***

                           

                          "רוצה קרלו חמודי?"

                           

                          "כן!"

                           

                          תוך חמש שניות נעלם הקרלו.

                           

                          "רוצה עוד קרלו?"

                           

                          "כן!"

                           

                          עוד חמש שניות וגם הקרלו הזה נעלם.

                           

                          "רוצה עוד קרלו?"

                           

                          "כן!"

                           

                          הפעם לקח לקרלו חצי דקה להיגמר.

                           

                          "רוצה עוד קרלו?"

                           

                          "כן!"

                           

                          עכשיו כבר התחלתי להזיע. התכנית שלי הייתה להכניס לו קרלו עד שהוא לא ירצה לשמוע את המילה הזו בחיים. עכשיו נשאר רק עוד קרלו אחד, אם הוא יגיד עוד פעם כן, הפסדתי את המשחק.

                           

                          אני חייב למשוך זמן. עשיתי עם הכפית מטוס אלא שהפעם היה פקק בשדה תעופה. "אההם" והבאתי אותה בעוד הקפה. שילעס טוב.

                           

                          חמש דקות חלפו - הקרלו נגמר. עכשיו צריך להחליט, להעלות את ההימור או לפרוש. נעביר נושא או שנציע לו עוד קרלו על פארש.

                           

                          החלטתי להציע.

                           

                          "רוצה עוד קרלו, חמוד?"

                           

                          הוא גם היסס.

                           

                          "רוצה עוד קרלו, חמוד?" לחצתי שנית.

                           

                          הוא המשיך להסס. לא כן, לא לא. שקט השתרר במטבח.

                           

                          ***

                           

                          אף אחד לא התכוון לוותר. מישהו היה חייב לזרוק לנו גלגל הצלה.

                           

                          "בוא לאמא, מתוק" קראה לו זוגתי.

                           

                          הוא זינק מהכיסא ואני נשמתי לרווחה.

                           

                           

                           

                           

                           

                           

                           

                          בפרקים הקודמים:

                          ההורים שלי, ההורים שלה, ואנחנו, טסים לקפריסין.

                          דרג את התוכן:

                            ארכיון

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה