כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 1/2010

    4 תגובות   יום שבת, 30/1/10, 22:09

    תעודת סל מורכבת היא תעודה אשר עוקבת אחרי מספר מדדים. בניגוד לתעודת הסל הקלאסית שעוקבת אחרי מדד מסוים אחד, התעודה המורכבת היא שקלול של כמה מדדים.

     

    לדוגמא:

    תעודת סל דמיונית שעוקבת במידה שווה אחרי מדד ת"א 100 ומדד 500 S&P. אם מדד אחד עלה ב10% והשני דרך במקום, אזי התעודה הדמיונית עלתה ב5%.

     

    מתוך זה צריך להפחית דמי ניהול, עמלות, ומס ברגע שהחלטתם למכור.

     

    תעודה חכמה היא תעודה שהאסטרטגיה שלה משתנה במשך הזמן. בניגוד לתעודה מורכבת רגילה, התעודה החכמה משנה את ההרכב והמשקל של המדדים אחריהם היא עוקבת.

     

    לדוגמא:

    כדי להפוך את תעודת הסל הדמיונית שלנו לתעודה חכמה נשנה את האסטרטגיה שלה מדי שנה. נקבע שבכל שנה יקטן משקלו של מדד תל אביב 100 בחמישה אחוזים ומשקל הS&P יגדל בחמישה אחוזים.

     

    לצורך הדוגמא קבענו שינוי פשוט אולם בפועל ניתן לקבוע אסטרטגיות חכמות יותר, למשל שינוי המשקלים על פי ביצועי העבר.

     

    לדעתי זהו חטא לקרוא למכשירים כאלה תעודת סל.

     

     

    הנדסה פיננסית

     

    בית ההשקעות תכלית הנפיק לאחרונה תעודת סל "חכמה".  התעודה המוצעת עוקבת אחרי שבעה מדדים, חלקם מדדי מניות וחלקם מדדי אג"ח. בעת ההנפקה שליש מהתעודה עוקב אחרי מדדי מניות, ושני שליש אחרי מדדי אג"ח.

     

    החוכמה שבתעודה היא שהמרכיב המנייתי קטן עם השנים. זוהי תעודה מותאמת גיל. היא מיועדת לאנשים צעירים - רחוקים מגיל הפרישה, שמעדיפים תשואה גבוהה בסיכון גבוה היום, ובהקטנת הסיכון ככל שמתקרבים לגיל הפרישה.

     

    הרעיון בבסיסו נכון. היסטורית, לאורך זמן, התשואות בשוק המניות הן הגבוהות ביותר. מצד שני מדדי המניות הינם תנודתיים מאוד והמשקיעים בהם נוטלים סיכון שדווקא ביום המימוש - ביום בו הם ירצו למכור, המניות יהיו בשפל והתשואה תעלם.

     

    לכן, משקיע צעיר יעדיף להשקיע את כספי הפרישה במניות, ולהעביר את כספו לאפיקים סולידיים ככל שיום המימוש מתקרב.

     

    מהצצה בדף המידע - דף שיווקי, של התעודה עולה המידע הבא:

     

    דמי ניהול - 0%*. נשמע טוב אבל מה מרמזת הכוכבית?

     

    מדיניות דיבידנד - מדדים מתואמי תשואה ברוטו. לא הבנתי, כמה מתוך הדיבידנד מנהלי הקרן ישמרו לעצמם?

     

    מדיניות ריבית - מדדים מתואמי תשואה. לא הבנתי, האם הם שומרים את הריבית לעצמם?

     

    הרכב המדדים - הרבה ישראלי, קצת בינלאומי סולידי, וקצת בינלאומי ריסקי. שליש מניות ושני שליש אג"ח.

     

    ולאחר מכן מפורטת תשואת המדדים אשר מרכיבים את הסל.

     

    על פניו נשמע טוב אבל לא מספיק בשביל לקבל החלטה. הריבית והדיבידנד מהווים נתח גדול מהתשואה ואם הם לא יכולים להסביר לי בבירור כמה מתוך זה הם שומרים לעצמם אז אני הייתי נזהר. כדי להבין יותר אין ברירה אלא לצלול אל תוך התשקיף - 408 עמודים!

     

    הבלוג המצוין מדריך לניהול השקעות החליט לצלול לתשקיף התעודה בעקבות פנייה של אחד הקוראים.

     

    הממצאים שהוא מצא אינם מעודדים. דמי הניהול יעלו בקרוב ל-0.5%, ובית ההשקעות תכלית לא מתכוון לתת למשקיעים דיבידנד או ריבית.

     

    מתוך תחקיר:

    לסיכום: מה החברה עושה בתעודה הזו ? היא לוקחת את הכסף של המשקיע ומערבבת אותו במישמש של תעודות סל אחרות, שייתכן ישאו בעצמן דמי ניהול משלהן, ובחלק מהתעודות אף לוקחת את הדיבידנד והריבית לעצמה, אלא אם כן תחליט אחרת. תמורת השרות הזה החברה רוצה לגבות החל מ 8/4/10 חצי אחוז דמי ניהול. הנדסה פיננסית למופת.

     

    מסקנה: לפני השקעה בנייר ערך כלשהו חייבים לקרוא בתשקיף. נייר ערך בעל תשקיף שאינו פשוט וניתן להבנה בקלות, המשקיע הנבון צריך לדלג עליו. יש הרבה ניירות ערך שנסחרים. לכו רק על מה שאתם מבינים.

     

    התחקיר המלא

     

    תעודת סל מורכבת - הסבר באתר www.ETF.co.il

    דרג את התוכן:
      3 תגובות   יום חמישי, 28/1/10, 00:16

      נחדד את השאלה: למה לפרסם ספר ולא להסתפק בקובץ pdf?

       

      כסף אינו סיבה. כבוד? אולי טיפה.

       

      סת' גודין טוען שהסיבה היחידה שבגללה כדאי לטרוח להוציא לאור ספר היא כדי לחולל שינוי. ספר הוא ערוץ תקשורת בין המחבר לקהל. ערוץ לא רווחי אך בעל איכויות משלו.

       

      ספר הוא הזדמנות נדירה שבה הקורא מפנה זמן וקשב באופן בלעדי לטובת המחבר.

       

      ספר הוא כלי רכב לרעיונות שלך.

       

      חברה שלי פרסמה ספר עיוני. כדי לשמור על הפרטיות שלה נוותר על שמה, אבל נאמר שהספר זכה להצלחה גדולה ונמכר בעשרת אלפים עותקים. על כל עותק היא הרוויחה שלושה שקלים ברוטו ובסופו של דבר נשארו לה בערך עשרים אלף שקלים.

       

      היא עבדה על הספר משהו כמו אלף שעות. עשרים שקל לשעה. שכר מינימום.

       

      מצד שני, היא נגעה בחייהם של עשרת אלפים אנשים, והיא נגעה בהם בצורה שאף ערוץ תקשורת אחר לא מאפשר.

       

      עכשיו, לא כולנו מחברי ספרים אבל לכולנו יש משהו לתת שיכול לחולל שינוי. ואם המשהו הזה בוער בנו מספיק, אנחנו צריכים למצוא את ערוץ התקשורת המתאים כדי לקבל זמן וקשב מאנשים.

       

      אגב, החברה הזו הפכה למרצה מבוקשת, והיא מתפרנסת יפה מהעברת קורסים וסמינרים במכללות ברחבי הארץ.

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום שני, 25/1/10, 22:46

        כשפרצו לדירה שלי בנווה שאנן לא היה חפץ שנשאר במקומו, כל הדירה הייתה הפוכה והבגדים זרוקים בערימה אחת גדולה. בתור סטודנט רווק ודל אמצעים לא היה לי מה להציע. חוץ מעוגמת נפש, לא יצא לגנב שום דבר.

         

        אבל היו לי אופניים שעולים אלפיים שקלים, קשורים למעקה והמפתח למנעול תלוי ליד הדלת. בתל אביב ניסרו לי שרשראות בעבור אופניים ששווים הרבה פחות. בפריצה ההיא, הגנב איכשהו פספס. (מזל!)

         

        יכול להיות שהגנב שלי לא התעניין באופניים, ויכול להיות שהמצב שבו הם היו תרם גם הוא לפספוס.  הריפוד של המושב היה קרוע, השרשרת חלודה, ובוץ על השלדה שלא ניקיתי מאז החורף שעבר. בקיצור, האופניים לא נצנצו כמו יהלום בחלון ראווה.

         

        מסתבר שמה שקרה לי במזל הוא אסטרטגיה ידועה, בעיקר כשמדובר באופניים. פול מישל מהבלוג Wise Bread מסביר, שגנב הוא כמו קונה בחנות בגדים. פונקציונאליות בעבורו היא רק חלק מהעניין, לאפנה ומראה עיניים יש משקל נכבד בהחלטה מה יכנס לשק.

         

        פול מישל מביא קישור לפוסט יפה אחר עם 16 טריקים לבלבל גנב. אל תפספסו את שקית האוכל עם העובש המודבק, והתחתונים המושחמים שמשמשים כארנק.

         

        אז אם יש לכם מכונית ללא ביטוח מקיף או בית קרקע מועד לפריצה יש לכם עוד תירוץ לתת לציוד שלכם להיראות מוזנח. זה אולי לא יעשה רושם על שכנים אבל גם פחות יעניין גנב.

        דרג את התוכן:
          6 תגובות   יום ראשון, 24/1/10, 00:45

          אם יש דבר אחד שלמענו הבלוג הזה קיים הוא לעורר מודעות למצבנו הפיננסית. ויותר טוב ממודעות זו הכרה ברורה ומלאה של ערכנו הכלכלי, השווי נטו שלנו.

           

          לכל אחד יש הערכה גסה היכן הוא עומד. אנחנו יודעים פלוס מינוס כמה אנחנו מרוויחים, יש לנו תחושה כמה אנחנו מוציאים. כמה בערך שווים הבית, המניות, קרן השתלמות, משכנתא הלוואות, ולאחר שקלול גס אנחנו נוקבים במספר.

           

          בפועל, ההערכות שלנו אופטימיות. גם אני שממלא את מסמכי המעקב שלי באדיקות, כשאני מנסה לתת הערכה על סמך הזיכרון, אני טועה בעשרות אחוזים. והטעות תמיד בכיוון אחד: אני חושב שאני מבזבז פחות ממה שאני מוציא בפועל, הערכת תיק המניות שלי מנופחת, ולגבי קרנות הפנסיה אני תלוש מהמציאות לחלוטין.

           

          אם הייתי מתכנן תכניות על פי הערכות מהזיכרון לא הייתי יודע כמה להפריש לחסכון במניות, קיים סיכוי גבוה שהייתי קונה בית עם משכנתא שחונקת את חשבון העו"ש, וכמובן שהייתי חופשי יותר עם תקציב ההוצאות. בכל הזמן הזה הייתי משכנע את עצמי שעד גיל 40 יהיה לי מספיק כסף לפרוש בכבוד.

           

          התנהלות כזו, בעבור אחדים, עלולה להסתיים באסון פיננסי, אבל בעבור רובנו התוצאות יהיו פחות קשות, ופחות מורגשות. ההבדל הוא בין רמת חיים סבירה לרמת חיים גבוהה.

           

          מי שיגיע לגיל הפרישה עם מיליון שקל בכיס יתרפק על העובדה שהיו לו חיים טובים, וישכח שהוא נתקע בעבודה שהוא לא אהב.

           

          נזכור את הטיול המדהים למקסיקו, ולא נצטער על כך שלא חיינו את כל החיים כאילו הם טיול אחד גדול.

           

          נשמח על כך שעזרנו לילדים לקנות דירה, ולא נתעצב על כך שלא יכולנו לקנות להם את כל הדירה.

           

          שוב, לרובנו כל ההבדל הוא בין רמת חיים סבירה לרמת חיים גבוהה, אבל ההבדל קיים. עכשיו צריך לבחור.

           

          מסמך המעקב שלי:

           

          במסמך המעקב שלי אני עוקב אחרי הכנסות, הוצאות, שווי תיק המניות, שווי הקרנות, סך כל החסכונות, וקרן החירום. מי שחייב כסף צריך להוסיף גם את שווי החובות.

           

          פרט לרישום ההוצאות שדורש ממני חצי דקה כל יום, אחרי שאר הנתונים אני עוקב ברזולוציה של חודשים. אחת לפרק זמן אנחנו יושבים, אני ואשתי, ומבינים היכן אנחנו עומדים ביחס לצפיות שלנו וביחס למקום שבו היינו שנה שעברה.

           

          על סמך המידע שאספנו אנחנו מתקנים היכן שצריך, משחררים היכן שהקפדנו יותר מדי, ובעיקר שואבים בטחון עצמי לתכנן תכניות לגבי העתיד.

          דרג את התוכן:
            9 תגובות   יום שלישי, 19/1/10, 22:35

            פרנואידי אבל כששאלו אותי אם יש לי מטף לכיבוי אש קצת כעסתי על עצמי. לפני עשר שנים הייתי חושב שזה מגוחך, היום אני חושב שזה אדיוטי מצידי שאין לי בבית מטף.

             

            אני סוחב איתי טראומה קטנה. בגיל 12 התכוונתי להכין פופקורן. הייתי בבית לבד, ראיתי טלוויזיה, ושכחתי את השמן על הגז. פתאום הרחתי ריח שרוף, רצתי למטבח, ראיתי את הסיר בוער והכל מלא עשן.

             

            לא יודע כמה שניות עברו עד שהתעשתי. איכשהו מילאתי דלי מים ושפכתי אותו על הסיר הבוער. היה לי מזל והאש נכבתה מיד. ארונות המטבח נחרכו אבל חוץ מזה לא נגרם שום נזק. אחרי זה הסבירו לי שמסוכן לשפוך מים על שמן בוער, ועדיף היה לכסות בשמיכה. לא יודע. העיקר שהכל נגמר.

             

            כששאלו אותי השבוע אם יש לי מטף זו התמונה שעלתה לי לראש:ראיתי את עצמי, ילד מבוהל, במטבח אפוף עשן.

             

            שני סוגי מטפים

             

            כדרכי בקודש, פניתי לגוגל ועשיתי מחקר קצר על מטפים. מסתבר שלעניינינו ישנם שני סוגים. קצף ואבקה.

             

            שניהם עובדים על פי עיקרון דומה. משפריצים את החומר על מקור האש, החומר עוטף את חומר הבעירה, ומנתק אותו מאספקת חמצן. מטף קצף נחשב יעיל יותר אך חסרונו הוא בשריפות שמקורן במערכת החשמל. במקרים כאלה עדיף מטף אבקה.

             

            חיפשתי עוד קצת אבל לא הצלחתי למצוא המלצה חותכת לכאן או לכאן, ובהיעדר המלצה החלטתי לקנות את הזול ביותר. מכאן המשכתי לזאפ.

             

            מטפי אבקה מתחילים ב-200 שקלים. מטפי קצץ יותר יקרים והזולים שבהם מתחילים ב-400 שקלים.

             

            שיקול נוסף הוא כמות החומר במטף. מעט חומר עלול להיות מעט מדי, וכמות גדולה של חומר עלולה להפוך את המטף לכבד מדי.

             

            בסופו של דבר הלכתי על מטף אבקה עם 2 ק"ג שמיועד בדרך כלל לרכב. בחרתי בו בעיקר בגלל המחיר - 222 שקלים. אולי לא החלטה אופטימאלית אבל רציתי לחתוך עניין ולא לדחות מחשש שאפספס ובסוף אשאר בלי מטף.

             

             

            לקריאה מעמיקה על מטפים

             

            מטפי כיבוי בזאפ

            דרג את התוכן:
              7 תגובות   יום שבת, 16/1/10, 22:41

              שוק העבודה משתנה. אנחנו לא מרגישים בזה כמעט אבל הוא משתנה ובעקביות. כל שנה ישנם פחות אנשים עם פנסיה תקציבית, פחות אנשים עם קביעות, ופחות אנשים במשרה מלאה. עוד מכה שנים כשנביט לאחור זה יראה כאילו שוק העבודה השתנה בבת אחת אבל האמת היא שהוא משתנה לאט.

               

              פעם כל פועלי הניקיון היו חלק מהארגון. הם היו עובדים מן המניין עם ועד ועם תנאים סוציאליים. כל זה חלף. פועלי הניקיון היום הם עובדים זמניים, רבים מהם במשרה חלקית, רובם נמצאים בעבודה הזו לפרק זמן קצר וממשיכים לדבר הבא.

               

              השינוי הזה לא התרחש ביום אחד, גם לא בעשר שנים.

               

              דוגמא נוספת. רוקחים. פעם מי שלמד רוקחות ידע בדיוק איזו פנסיה הוא יקבל בעוד ארבעים שנה. מי שלמד רוקחות יכל לחשב בדיוק מה תהיה התשואה על ארבע שנות לימודיו. היום רוקח לא יודע שום דבר. הוא יודע שהוא יעבוד במקצוע מבוקש, אבל אין לו מושג היכן הוא יעבוד, או כמה הוא ירוויח, ובטח שלא איפה הוא יהיה בעוד ארבעים שנה.

               

              אני בעד עבודה מאורגנת ואני בעד כוח לעובדים אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא ששוק העבודה משתנה, והוא משתנה בכיוון מאוד מסוים: הקשר בין עובד לארגון נפרם.

               

              והסיבה היא לא רק כלכלית. נכון, חברות כוח אדם מעסיקות פועלי ניקיון במשרה חלקית כדי להוזיל עלויות. בשיטה הזו החברות מצליחות להתחמק מתשלום תנאים סוציאליים ועוד כל מיני הפרשות קבועות בחוק, אבל שכר הרוקחים לעומת זאת – רק צומח. רוקח צעיר בסופר פארם מרוויח יותר מרוקח ותיק בקופת חולים כללית.

               

              ארגונים משתנים במהירות

               

              הסיבה השנייה שהיא בסופו של דבר יותר חשובה, היא שארגונים צריכים להשתנות במהירות. מוצרים מתחלפים כל שלוש שנים. חברה שמעסיקה מהנדסים מסוג אחד תזדקק בעוד עשר שנים למהנדסים מסוג חדש. גם סניפי הסופר פארם לא יראו אותו הדבר חמש שנים מעכשיו.

               

              התוצאה מבחינה חברתית היא ששוק העבודה מפסיק להיות מורכב מחברות מאורגנות והופך לשדה של עובדים בתנועה. במקום חברות ענק ישנם קבוצות ובודדים שמושכים את ציבור העובדים לכיוונים שונים.

               

              זה בדיוק מה שקורה עכשיו: אתם קוראים את הפוסט הזה בקפה דה-מרקר. שוקן, הבעלים, אינו משלם לי על התוכן פרוטה. במקום הוא נותן לי במה חופשית לקדם אג'נדה ולהביע את דעותיי. יחסי גומלין שמקובלים על אלפי כותבים. קפה דה-מרקר הוא קבוצה של כמה עובדים בשכר ואלפי אנשים שבאים והולכים כרצונם.

               

              עוד דוגמה: פייסבוק. גדולים בהרבה מדה-מרקר אבל היחס נשמר. אלפי עובדים בשכר ומאות מיליונים שתורמים מכישרונם בחינם. כמעט. הפלטפורמה של פייסבוק היא כר נרחב למיקרו עסקים שקיומם לא היה מתאפשר אחרת.

               

              שוק העבודה העתידי יהיה מורכב מקבוצות קטנות שמייצרות את הפלטפורמה (כמו קפה דה-מרקר וגוגל) ומאלה שיבנו על גביה עסקים קטנים ופלטפורמות נוספות. זו הדרך שבה העולם צועד והסיבה שהוא הולך לשם היא שרק כך ארגונים יהיו מסוגלים לשרוד את קצב השינויים.

              דרג את התוכן:
                7 תגובות   יום חמישי, 14/1/10, 00:23

                דנה וגיא מחפשים דירה כבר כמה שנים. בתחילה, כשרק נישאו, הם שקלו לקנות דירה בגבעתיים. הם התלבטו, ובינתיים המחירים עלו. כשנולד ילדם הראשון הם שינו את דעתם והחליטו לעבור לגור ליד ההורים. הם שכרו דירה בקריית אונו וחלמו על בית פרטי.

                 

                דנה וגיא הם שמות בדויים של זוג חברים שלי. אני וגיא גדלנו יחד בכרמיאל, וכשהגיע זמננו לרכוש השכלה גבוהה עזבנו את העיירה והתפזרנו ברחבי המדינה. אני למדתי ארבע שנים בירושלים ואחרי זה עוד שלוש בחיפה, הוא למד בבאר שבע ובתל אביב.

                 

                למרות הפיזור הגיאוגרפי שנינו מצאנו את עצמנו באמצעו של דבר בתל אביב. פרנסה הייתה חלק מהעניין אבל לא רק. בכל זאת אפשר לגור בפתח תקווה או בראשון ולהמשיך לעבוד במרכז. הסיבה שבגללה בחרנו לשלם שכירות גבוהה ולגור במיקום מרכזי ככל האפשר היא שהחיים בתל אביב יותר מעניינים.

                 

                אחרי כמה שנים בכל הישובים הגדולים בישראל שנינו הגענו למסקנה שתל אביב זו העיר היחידה. על אף כל החסרונות החיים בה יותר נוחים ויותר מעניינים מבכל מקום אחר. הבעיה היא שהעיר לא אהבה אותנו בחזרה.

                 

                תל אביב יקרה מדי עבורנו. זה מתחיל במחירי הדירות שנמצאים הרחק מהישג יד, וזה ממשיך במחירי הגנים, החוגים והסטנדרטים הגבוהים שמציבים ילדי השכנים. האמת שיכולנו להמשיך לחיות בתל אביב, אבל בדירה שכורה ובתקציב שלא יאפשר לנו לחסוך.

                 

                בינתיים גיא גר בקרית אונו ואני בראש העין. שנינו בחרנו לחיות בפרברים ולהתמקד בבניית עתידנו הכלכלי. האם היינו יותר מאושרים לו בחרנו באפשרות ההפוכה?

                 

                שאלה קשה שהתשובה עלייה לא ברורה. אני לא בטוח שמפלס האושר בתל אביב גבוה מזה שבראש העין. אין ספק שבעיר המבחר גדול והשירותים איכותיים אך עצם המגורים שם אינם מבטיחים נגישות לכל הטוב שהעיר מציעה.

                 

                החיים בתל אביב הם סוג של חלום. כמו שלאחדים בית פרטי במושב זה סוג של חלום, ואפילו סתם שדרוג של הדירה. לכולנו יש חלומות, והם תמיד נמצאים בקצה גבול יכולתנו הכלכלית. המסר שהתרבות שלנו מעבירה הוא שעל חלומות לא מוותרים - אלה חיים של התפשרות. אחריות כלכלית מזכירה לנו שחלום אחד בא על חשבון השני.

                 

                אם הייתי בוחר לגור בתל אביב הייתי מוותר באופן סופי על הסיכוי להגיע לעצמאות כלכלית.

                דרג את התוכן:
                  5 תגובות   יום שני, 11/1/10, 23:43

                  לפני שנה וחצי נפטרתי מהליסינג וקניתי רכב פרטי. אחרי חישובי כדאיות ארוכים הגעתי למסקנה שהרכב המשתלם בשבילי הוא אוטו פרטי בן עשר שנים. אני נוסע אלף קילומטרים בחודש כך שמכונית ישנה צריכה לעמוד במעמסה, ואם מכניסים את עליית המס למשוואה, אז מכונית יד שנייה אמורה להיות משתלמת מאוטו ליסינג.

                   

                  בסיכום ביניים נראה שזו הייתה החלטה נכונה. ביטוחים פלוס דלק לא מגיעים לאלף שקל, ואחזקה וירידת ערך עומדים על פחות מחמש מאות שקלים. אלף חמש מאות לעומת עלות אוטו ליסינג של אלפיים וקצת מסתכמים בחיסכון של למעלה מחמש מאות שקלים.

                   

                  החיסרון הבולט באוטו פרטי נמצא בחוויית השימוש. הרכבים החדשים של חברות הליסינג נוחים וחזקים יותר ממכונית יד-שנייה. גם הדלק החופשי משחרר אותנו מחישובי כדאיות לפני כל נסיעה. אין ספק שעם אוטו ליסינג, מרכיב הנסיעות מייצר עבורנו פחות סטרס, אלא שלי ולמשפחתי זהו יתרון קטן. אנחנו גרים קרוב לעבודה, ואחרי כמה ימים באוטו אני שוכח שזה אוטו ישן.

                   

                  החיסרון הנסתר והמשמעותי יותר מבחינתי הוא חיסרון האחזקה. עם רכב פרטי זו האחריות שלי לקחת את האוטו לטיפולים, להעביר אותו טסט, לבדוק שמן מים ולהשגיח שלא חסר אוויר בצמיגים. זה הרבה פחות גרוע ממה שזה נשמע אבל בשבילי זו מהפיכה בגישה.

                   

                  ספר תפעול שרות ואחזקה

                   

                  ספר התפעול מכיל הרבה מידע שתרומתו העיקרית היא בניפוח הספר למימדים שמקשים עליו ללכת לאיבוד. דלגו על הכל וקפצו ישר לפרק האחזקה.

                   

                  טיפולים

                   

                  לרובכם זה מובן מאליו. אני, לצערי, גיליתי רק השבוע שטיפול עשרת אלפים עושים או כל עשרת אלפים קילומטרים או כל חצי שנה.

                   

                  טסט

                   

                  כדי לא להפסיד יום עבודה אני משלם עוד מאתיים שקל לבעל המוסך שיתמודד בעצמו עם הבוחנים של משרד הרישוי. אילו היה לי אוטו חדש הייתי מעדיף לחסוך ומעביר אותו טסט בעצמי, אבל כשמדובר באוטו ישן הסיכוי להיכשל בטסט גבוה ואז צריך להתרוצץ יום שלם בין המכון למוסך.

                   

                  אוויר בצמיגים

                   

                  יותר מדי זמן לקח לי עד שבדקתי מהו הלחץ המומלץ והפסקתי למלא אוויר לפי העין. להפתעתי גיליתי שהלחץ הנדרש גבוה בהרבה מזה שמילאתי על פי חוש, מה שעלה לי בצריכת דלק מוגברת, שחיקה של הצמיגים ובטיחות פגומה.

                   

                  שמן מים

                   

                  אחרי שהתגברתי על הבושה, ביקשתי מאבא שיראה לי היכן בודקים. פשוט מאוד, מרימים מכסה מנוע כשהאוטו קר ומרימים שני פקקים. כדי להתמיד בבדיקה, קבעתי התראה ביומן לבדוק שמן מים פעם בשבועיים.

                   

                  עכשיו כשאני קורא נלהב של ספר התפעול והאחזקה אני מקווה להעיז ולבדוק דברים נוספים כמו שמן תיבת הילוכים סתימה במסנן אוויר ועוד כל מיני הפתעות. המנוע והמכונית הולכים ונראים פחות מפחידים, ואם זה ימשיך כך אולי אמצא כוח ואקרא את ספר התפעול של מכונת הכביסה . . .

                  דרג את התוכן:
                    5 תגובות   יום רביעי, 6/1/10, 23:05

                    ללמוד שפה בשנה, לנגן על כלי נגינה, לקרוא ספר כל שבוע ולכתוב סיפור קצר, ולרוץ שלוש פעמים בשבוע. כך נראתה עד לא מזמן רשימת המשימות שלי לשנה הבאה. כמו שאתם יכולים לראות בעצמכם, יותר מאשר רשימת משימות, זוהי רשימת חלומות.

                     

                    בהרבה מקרים רשימת החלומות הזו גרמה לי לפצוח במשטר קפדני שהתפוגג תוך כמה ימים. התוצאה הסופית הייתה שלא הגשמתי אפילו חלום אחד. לא למדתי שפה חדשה ועד היום אני לא יודע לנגן על שום כלי נגינה.

                     

                    מעבר לכך שהרשימה אינה מעשית היא ילדותית. כשאני מסתכל עליה באופן מפוכח אני מבין שהיא מייצגת את התדמית שחלמתי לעצמי, מעין אינטלקטואל רב תחומי עם חיבה למילה הכתובה, ובעיניי זו המשמעות של התבגרות - להפסיק לרדוף אחרי תדמית מתעתעת ולהתמודד עם המציאות.

                     

                    מחלומות למציאות

                     

                    המציאות היא שאפשר להיות מעולה רק בדבר אחד, וכדי להיות מעולה בו צריכה להיות בנו תשוקה גדולה. מניעים חיצוניים חשובים אבל הם לא יכולים להחליף מניעים פנימיים. כסף, פרסום, תדמית ולחץ חברתי מדרבנים אותנו להתמיד ולהשתפר אבל הם לא מספיקים כדי לגרום לנו להיות מעולים.

                     

                    רשימת החלומות שלי מכילה עכשיו חלום אחד בלבד: להשתפר בכתיבה. ואם אגלה יום אחד שנגמרה לי התשוקה אני מקווה שיהיה לי האומץ להודות בכך מהר ולעבור לדבר הבא.

                     

                    וכשרשימת החלומות התפנתה, רשימת המשימות שלי (פרט למה שקשור בעבודה) נראית כך: לכתוב שלושה פוסטים בשבוע, טור אחד לעיתון, להיות עם הילד כל יום לפחות שעה, ולבלות ערב עם האישה. נדמה לי שעמדתי במשימות יפה בשנה האחרונה, והשנה אני מקווה להוסיף שלוש פעמים בשבוע ריצה.

                     

                    כלי מעקב

                     

                    תוך כדי נבירה באינטרנט גיליתי את האתר New Year's Resolution Tracker. זהו אתר מינימליסטי שלא דורש שם משתמש וסיסמא. אנחנו מגדירים לעצמנו משימה כמו "אני ארוץ שלוש פעמים בשבוע " והאתר מייצר בעבורנו גיליון מעקב. שווה בדיקה.

                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום שני, 4/1/10, 23:39

                      המפנה המשמעותי ביחסי לכסף קרה כאשר התחלתי למדוד מוצרים בזמן עבודה. ביום שהתחלתי לשאול שאלות כמו "האם חולצה שווה לי שעת עבודה ?" נהיה לי הרבה יותר קל להגיד לא לקניות מיותרות.

                       

                      כסף הוא משהו לא מוחשי, במיוחד כשמשלמים בכרטיס אשראי, וכשמגהצים חמישים שקלים זו בסך הכל עוד שורה בדף החשבון. ערכם האמיתי של חפצים מתגלה כשמודדים את שווים בזמן.

                       

                      המשאב היקר ביותר שיש בידינו הוא זמן ולכן במקום למדוד מחיר בכסף אני משתדל למדוד אותו בזמן: כמה זמן אני צריך לעבוד כדי לרכוש את המוצר.

                       

                      מקרר חדש או להזמין טכנאי

                       

                      המקרר שלנו מקרטע והוא נמצא בערוב ימיו. אפשרות אחת היא לקנות מקרר חדש, ואפשרות שנייה היא להזמין טכנאי. מקרר חדש עולה בין שבוע לשבועיים עבודה, טכנאי דורש על חומרים + תיקון, מחיר שווה ערך ליום עבודה. המקרר, כאמור, מקרטע ולא ברור כמה זמן יחלוף עד לתיקון הבא.

                       

                      אלמלא הייתי פורט את הבעיה לימי עבודה הייתי בוחר ללא היסוס במקרר חדש. "כולה אלף שקל " הייתי אומר לעצמי, "לא שווה לי את הטרחה, לחפש טכנאי, לחכות לו בבית, ולך תדע אם עוד חודש לא תהיה עוד תקלה "

                       

                      כשאני חושב בימי עבודה האפשרויות נראות כך: לקרוא לטכנאי ולקחת שישה ימי חופשה ללא תשלום, או לחפש מקרר חדש באינטרנט, להזמין, וביום ההובלה להילחץ וללכת מאוחר לעבודה.

                       

                      בשבילי הדילמה פשוטה, אני מעדיף להזמין טכנאי ולקחת סיכון שבעתיד תהיה עוד תקלה. אם התקלות תחזורנה על עצמן אחשוב מחדש. כמובן שזו הבחירה שלי, שתואמת את סדרי העדיפויות שלי, וכל אחד יכול לבוא עם החלטה שונה, אבל כשחושבים בימי עבודה קל יותר לענות תשובה כנה.

                      דרג את התוכן:
                        3 תגובות   יום שבת, 2/1/10, 23:23

                        ההמלצה המקובלת למשקיעים בשנות העשרים והשלושים לחייהם היא להפנות את כל תיק ההשקעות למניות. בגיל הזה המשקיעים נמצאים במרחק כמה עשורים מגיל הפרישה, הם יכולים להחזיק בתיק עוד הרבה שנים, ולכן לתנודתיות בשוק המניות אין מבחינתם שום משמעות.

                         

                        הטענה היא ששוק המניות מניב את התשואה הגבוהה ביותר בטווח הארוך ומבחינה כלכלית אין למשקיע צעיר סיבה להפנות את כספו לאפיקים אחרים. זוג צעיר בשנות השלושים צריך לקנות תעודת סל בעלת פיזור גלובלי רחב ולהחזיק בה עד קרוב לגיל הפרישה.

                         

                        מבחינה כלכלית הטענה הגיונית. הבעיה שהיא מתעלמת מחוסר הניסיון של משקיע צעיר. האם זוג צעיר מסוגל לקנות תעודה או אוסף מניות ולהחזיק בהן במשך שנים, בטוב וברע, בשוק שורי ובשוק דובי? האם בני הזוג מסוגלים להתגבר על ההתרגשות כשהשוק דוהר, או לחילופין להתגבר על הפחד כשהחסכונות מתכווצים בחמישים אחוזים?

                         

                        משקיע חסר ניסיון הוא אחד שעדיין לא חווה שפל וגאות כלכלית. רק אחרי שחווינו את שתי נקודות הקיצון הללו אנחנו מפתחים חוסן נפשי כנגד התנודתיות של שוק ההון. רק אז אנחנו מבינים את החולשות שלנו ולומדים כיצד להתמודד איתן כראוי.

                         

                        עד אז, ראוי למשקיעים צעירים להתאפק ולוותר על התשואות המבטיחות של שוק המניות ולבחור בתיק יותר סולידי. הדרך המקובלת להקטנת התנודתיות היא הפניית חלק מתיק ההשקעות לתעודה רחבה של אגרות חוב.

                         

                        במקרה הזה אני לא יכול להישען על כתפי ענקים, קראתי כל מיני דעות ולא מצאתי המלצה חד משמעית. מהניסיון שלי ומנקודת מבטי השמרנית החלוקה בתיק ההשקעות למשקיע צעיר צריכה להיות 70-30. שבעים אחוז מניות ושלושים באגרות חוב.

                         

                         

                         

                        Asset Allocation - הדרך שבה אנחנו מחלקים את כספנו בין אפיקי ההשקעה השונים. ההמלצה שלי למשקיע צעיר וחסר ניסיון היא חלוקה של 70-30.

                        דרג את התוכן:

                          ארכיון

                          הפעילות שלי

                          אין רשומות לתצוגה