כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 2/2010

    4 תגובות   יום ראשון, 28/2/10, 02:13

    רמת התחכום השתפרה, משקיעים מקצועיים נעזרים היום במודלים ממוחשבים, הם מצליבים מידע ממקורות שונים, יש להם ידע רחב, והם כולם מנסים לנבא איזו מניה תעלה ואיזו תרד.

     

    בדיוק מה שניסו לעשות המשקיעים הראשונים, מייסדיו של שוק ההון המודרני. הם נאלצו להסתפק במידע מדולל והרבה אינטואיציה אבל לכולם אותו מטרה: משקיעים אקטיביים מנסים למקסם את הרווחים שלהם על ידי פעולות קנייה ומכירה יזומות.

    השקעה פסיבית, לעומת זאת, היא עניין של השנים האחרונות. היא נולדה באקדמיה בשנות ה-60, והפכה לכלי השקעות מרכזי רק בסוף שנות ה-90.

     

    משקיע פסיבי לא מנסה לנבא לאן יילך השוק, וגם לא מה תעשה מנייה ספציפית. משקיע פסיבי לא מחליט אם לקנות או למכור, האסטרטגיה שלו מכתיבה לו בדיוק מה לעשות.

     

     

    תעודת סל - ההשקעה הפסיבית הנפוצה ביותר

     

    אלף מיליארדי דולרים באלפי תעודות סל בבורסות השונות בעולם מנוהלים בצורה פסיבית.

    מי שקונה תעודת סל מפקיד את בחירת המניות לתיק ההשקעות, ואת החלפתן במניות אחרות בידי תכנת מחשב. התכנה במקרה הזה לא עושה שום דבר חכם, היא עוקבת בפשטות אחרי הגדרות המדד.

     

     

    כשרון או מזל?

     

    סוד ידוע בתעשייה שמרבית מנהלי הקרנות לא מצליחים להכות את המדד. אלו שמצליחים לעשות זאת לאורך זמן לא הוכיחו שיש להם יותר כשרון ממזל.

     

    כשמודדים את ביצועי הקרנות במשך כמה שנים מגלים שהסיכוי שלהן להכות את המדד נמוך מהסיכוי להטיל מטבע על אותו צד כל שנה.

     

    בנוסף גילו שלא ניתן לבחור קרן על סמך ביצועי העבר. הסיכוי שקרן שהצליחה השנה תשחזר את הישגייה גם בשנה הבאה שווה לסיכוי שקרן שהפסידה השנה תשנה כיוון ותצליח בשנה הבאה.

     

    בהחלט ייתכן שמנהל קרן מספיק מוכשר כדי להכות את המדד אך בשביל למצוא אותו אנחנו זקוקים להרבה מזל.

     

    לפני שאתם מחליטים להכות את השוק בעצמכם תעברו על הרשימה הבאה:

     

     

    למה השקעה פסיבית בתעודת סל מנצחת

     

    דמי ניהול נמוכים. תעודת סל מחזיקה מספר עובדים מצומצם. היא לא צריכה להחזיק צבא של אנליסטים, היא לא צריכה לשלם בונוסים למנהל מוכשר. העלויות שלה מאוד נמוכות בהשוואה לקרן השקעות אקטיבית ובשל כך היא יכולה לגבות דמי ניהול נמוכים בהרבה.

     

    עמלות נמוכות. מספר הפעולות בתעודת סל קטן. קנייה ומכירה מתבצעת רק כאשר מעדכנים את המדד וזה קורה בדרך כלל אחת לכמה חודשים. העמלות שהתעודה משלמת נמוכות ולא מקזזות באופן משמעותי את התשואות שהן משיגות.

     

    מיסים. כשמוכרים פחות פעמים יש פחות אירועי מס. ההשוואה בין תעודות לקרנות נעשית בדרך כלל לפני מס. כשמוסיפים את גורם המיסוי התעודות מנצחות בנוק אאוט מוחלט.

     

    היד הנעלמה. תעודת סל מאמינה בשוק. היד הנעלמה של אדם סמית' מביסה כל צורה של ניהול ריכוזי. אם הקרנות היו מנצחות את היד הנעלמה זה היה סימן שמנהלים מקצועיים עדיפים על פני השוק החופשי.

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום שני, 22/2/10, 23:57

      אבדן כושר עבודה יכול להיות מכה אנושה למי שזקוק למשכורת על מנת להתקיים. מה הסיכויים שדבר כזה יקרה? לא מבוטלים. לפי הניו-יורק טיימס 31 מיליון אנשים בארה"ב נפצעים מדי שנה בצורה שפוגעת ביכולתם לעבוד.

       

      יש לנו כאן קטסטרופה בעלת סיכוי ממשי להתרחש.

       

      אם כך, כל מה שצריך לעשות זה להתבטח בביטוח מתאים.

       

      הבעיה עם חברות הביטוח שהן יחפשו כל פרצה על מנת לא לשלם. הניסוחים העמומים הופכים לטיעון משפטי שמשחרר אותם מהצורך לעמוד בהסכם.

       

      לכן, כדי לחסוך עוגמת נפש ובכל זאת לזכות בהגנה ביטוחית חשוב להכין שיעורי בית. בעידן האינטרנט כל אחד מאיתנו יכול להגיע לסוכן הביטוח עם שאלות מוכנות.

       

      רון ליבר מהניו-יורק טיימס מסביר מה צריך לשאול לפני שחותמים על ביטוח אבדן כושר עבודה

       

      כמה אחוזים מהמשכורת מכוסים על ידי הביטוח?

       

      האם הכיסוי יגדל כאשר המשכורת תעלה?

       

      האם תשלומי הביטוח צמודים למדד. נניח שנקבל קצבה במשך עשר שנים, האם הקצבה צמודה למדד?

       

      האם יש כיסוי מקסימאלי? האם תשלומי הביטוח (הפיצויים) מוגבלים בתקרה מסויימת?

       

      האם תשלומי הביטוח מוגבלים בגיל (בדרך כלל עד 65), האם הם ניתנים למשך תקופה מוגבלת (חודשים או שנים)?

       

      האם ניתן לחדש את הפוליסה כל שנה באותם תנאים?

       

      מה קורה אם אני מובטל ואין ביכולתי לשלם לחברת הביטוח?

       

      מה תקופת ההכשרה? כמה זמן אני צריך להיות מבוטח עד שאהיה זכאי לפיצוי במקרה פציעה?

       

      מה תקופת ההמתנה? כמה זמן צריך להיות מושבת מעבודה כדי להיות זכאי לפיצוי?

       

      אילו פציעות ומחלות אינן נכללות בביטוח?

       

      האם יש מחלות או פציעות, מחלות נפש למשל, שחלות עליהן הגבלות בביטוח? שהפיצוי עליהן מוקטן?

       

      האם אתם מתקזזים עם ביטוח לאומי או עם ביטוחים אחרים?

       

       

      מהו ביטוח אבדן כושר עבודה באתר אגף שוק ההון ביטוח וחיסכון

       

      אבדן כושר עבודה בווינט

       

      רון ליבר בניו-יורק טיימס

      דרג את התוכן:
        10 תגובות   יום ראשון, 21/2/10, 00:10

        שנת לימודים עולה כשלושים עד ארבעים אלף שקל לשנה, ככה לפחות זה היה לפני עשר שנים כשאני הייתי סטודנט. עשר לשכר לימוד, עשר לשכר דירה ועשר לאוכל ובירות.

         

        לי היה מזל. ההורים תמכו, קיבלתי מלגת שכר לימוד, ומכיוון שהסתפקתי בלחם עם חומוס, הצלחתי להעביר את רוב תקופת הלימודים בלי לעבוד. בזמנו החשבתי את עצמי לבר מזל.

         

        היום, ממרחק הזמן, אני פחות בטוח בכך. לעבודה תוך כדי לימודים יש יתרונות שתיכף נעבור עליהם, וללימודים ללא עבודה יש חסרונות שלא יהיה נכון להתעלם מהם.

         

        השאלה שלי היא לא שאלה אתית - מה הדבר הנכון מבחינה חינוכית. השאלה שלי היא מה היה עושה אותי יותר מאושר, יותר חזק מבחינה נפשית.

         

        אני חושב שהשאלה חשובה, כי אחרי שבע שנים בשתי אוניברסיטאות אני יכול להגיד שזוהי אחת השאלות המרכזיות שסטודנט צעיר שואל את עצמו: מהי הדרך שבה אני רוצה לצעוד, זו שתעשה אותי בן אדם מאושר.

         

        כיצד עבודה תוך כדי לימודים תורמת לאושר האישי?

         

        כסף. סטודנט עובד חי ברמת חיים גבוהה יותר. סטודנט שאינו עובד אוכל פחות טוב, מבלה פחות, מטייל פחות.

         

        חברה. סטודנט עובד מכיר אנשים ממעגלים חברתיים נוספים. הוא פוגש אנשים משכבות גיל שונות, בעלי עניין שונה, ושאיפות שונות מאשר של חבריו ללימודים.

         

        בגרות. סטודנט עובד צובר ניסיון, ולומד מה חשוב וכיצד ייראו חייו בעשורים שאחרי הלימודים.

         

        מנגד, החיסרון בעבודה תוך כדי לימודים הוא בתוספת לחצים. בנוסף על הלחץ להצטיין בלימודים, סטודנט עובד צריך להספיק את המוטל עליו במסגרת העבודה. אם העבודה דורשת הרבה שעות או מחויבות גדולה, הדבר יבוא על חשבון הלימודים.

         

        מה בסוף?

         

        היתרונות בעבודה תוך כדי לימודים חשובים מדי מכדי לוותר עליהם. לסטודנט עובד יש פרספקטיבה רחבה על הלימודים ועל החיים בכלל. לדעתי היא אפילו מפחיתה את הלחץ הנפשי, שיש לסטודנט שרק לומד, להצליח בלימודים.

         

        מבחינה אידיאלית, נראה לי שהפתרון הנכון הוא לעבוד במשרה חלקית, יומיים בשבוע, עדיף במקצוע שבו נעבוד עם תום הלימודים. אני באמת מאמין שזוהי דרך בריאה יותר לעבור את הלימודים.

        דרג את התוכן:
          7 תגובות   יום רביעי, 17/2/10, 22:42

           הסלון שלנו נראה ככה: אין רצפה, יש בימבות חונות, הפוכות, שבורות, ומפורקות. השולחן הוא בכלל תחנת דלק בסוף יום עבודה, והספות - מכוניות מיניאטוריות שצפות מבין הכריות.

           

          תפסתם את התמונה. הבית שלנו הוא מחסן משחקים שיצא מכלל שליטה.

           

          לא יודע אם סיפרתי לכם אבל בעוד שבוע אנחנו עוברים דירה. אחרי ויכוח מר האם לשכור שירותי אריזה, אשתי ניצחה ואנחנו ממלאים בכל ערב ארגז. בכל ערב אנחנו יושבים מול הבלגאן ולא מצליחים להבין איך צברנו כל כך הרבה צעצועים.

           

          חצי מהצעצועים זה מתנות. שטויות שההורים שלי וההורים שלה לא מפסיקים לקנות. החצי השני זה צעצועים שחשבנו שחובה שיהיה (קומפי, כלי עבודה, סל וכדורסל ...), והחצי השלישי, החצי הקטן, זה צעצועים שהוא משחק בהם באמת.

           

          אומנות צבירת חפצים

           

          קל לאגור צעצועים.

           

          הצעצועים הזולים, כל כך זולים שהם כמעט חד פעמיים. במחיר שבין שקל אחד לכמה עשרות שקלים אתם יכולים לקנות כל מה שעולה על דעתכם. האיכות נמוכה אבל המראה סביר, ומכיוון שהמחיר אינו מהווה מכשול אנחנו קונים וקונים וקונים.

           

          מהצעצועים היקרים אנחנו קונים במשורה. משקיעים מחשבה לפני שאנחנו מוציאים שלוש מאות שקל על משחק שאולי הוא יאהב, אבל מה שבטוח זה שקל יותר להצדיק את הרכישה כשיש אירוע כמו יום הולדת או חג.

           

          התוצאה הסופית היא בזבוז של מאות שקלים, אבל מלבד זאת אנחנו משלמים מחיר כבד הרבה יותר: אנחנו חיים בתוך בלגאן תמידי. מדי ערב אנחנו מבזבזים שעה לפחות כדי להשאיר רושם שאנחנו חיים בבית ולא בדיר חזירים.

           

          עכשיו, עם כל צעצוע שנפסל מלהיכנס לארגז, אנחנו מרגישים הקלה.

           

          יוצאים מהבלגאן

           

          הכלל שניסחנו לגבי העתיד ואני מקווה שנעמוד בו הוא שעל כל צעצוע שנכנס הביתה אחד חייב לצאת. הוא לא חייב ללכת לפח, הוא יכול לעבור לתוך קרטון במחסן, אבל בתוך הבית הכלל הוא אחד תמורת אחד.

           

          הכלל השני שניסחנו וגם בו אני מקווה שנתמיד, הוא שכל צעצוע חייב להיות זמין. צעצוע שקבור בתוך הארון לא יוצא משם לעולם ולכן מקומו בפח או במחסן.

           

          אני מקווה שהוא ואנחנו נעריך טוב יותר את מה שנשאר.

          דרג את התוכן:
            7 תגובות   יום שלישי, 16/2/10, 00:56

            תחושת הבטן שלי אומרת שמחכה לנו מיתון ארוך עם דפלציה כואבת. התחזיות שאני קורא, הפסימיות הטבעית שלי, ועכשיו המדד שירד ב-0.7%, כל הסימנים מראים שלשם אנחנו צועדים.

             

            האמנם?

             

            כמו שאמרתי אני פסימי מטבעי. כשמדובר בכסף אני תמיד מצפה לגרוע מכל. האם זה גורם לי לקרוא תחזיות שליליות? בוודאי. ולא רק. הציפיות שלי למיתון עוזרות לי לזכור כתבות שמחזקות את דעתי ולשכוח כאלה הטוענות את ההיפך.

             

            אז מה אומרת הירידה במדד?

             

            האמת שאני לא יודע. מדד המחירים לצרכן ירד מעבר לתחזית, אבל מה המדד השנתי? אולי זוהי ירידה עונתית? אני לא יודע כי לא בדקתי. מעניין אם כותב הכתבה בדק.

             

            ואתם יודעים מה? אני בטוח שאם הייתי חושב שאנחנו עומדים בפני אינפלציה גבוהה לא הייתי שואל את השאלות האלה. הכותרות היו חולפות על פני בדיוק כפי שהתעלמתי מהכותרות על זינוק שנתי במחירי הנדל"ן.

             

            בקיצור, אין לי מושג מה יקרה עם הכלכלה. לא בטוח שלמומחים יש. התקשורת מפנה אליהם זרקורים כשהם צודקים ומתעלמת מהם כשהם טועים. ריבוי הדעות גורם לי לחשוב, כפי שנאסים טאלב ניסח, שעסקי התחזיות הכלכליות דומים להטלת קובייה.

             

            כשמיליון איש מטילים מטבע לחצי מהם יצא 'עץ'. לחצי מהחצי יצא עץ גם בפעם השניה, ואחרי שבע עשרה פעמים יישארו שבעה. כלומר, מתוך מיליון אנשים שבעה אנשים הצליחו להטיל 'עץ' שבע עשרה פעמים ברציפות.

             

            מיליון אנשים מטילים מטבע מושכים תשומת לב רבה, ומפאת העניין הציבורי הרב, תחנות טלוויזיה מרחבי המדינה יעלו לרגל, לראיין את המטילים המוכשרים. הוצאות לאור יציעו להם סכומי עתק על מנת שיפרסמו אצלם את סוד הצלחתם. מרוב תשומת לב שבעת ברי המזל עוד יאמינו שרצף ההטלות הוא תוצאה של כישרונם הרב.

             

            כל זה לא אומר שכל מי שמרוויח בהשקעות חייב זאת לאלילת המזל. יש אנשים עם כישרון לזהות חברות מצליחות, יש אנשים שיכולים לנצל עיוותי שוק לגריפת רווחים (משחקי ארביטראז' למשל), אבל דבר אחד בטוח - מי שמשקיע על פי תחושת בטן או על פי כותרות בעיתון זקוק להרבה מאוד מזל.

             

            (את הדוגמא אני חייב לוורן באפט) 

             

            מה כן אפשר לעשות?

             

            לטעמי, למשקיע הפשוט יש רק אפשרות אחת - פיזור. מי שלא רוצה להמר אם תהיה אינפלציה או דפלציה, מיתון או צמיחה, מוטב לו שלא ישים את כל הביצים בסל אחד. גם משקיעים מומחים קונים יותר ממניה אחת. את הכסף שלנו עדיף לפזר בהרבה מניות, בהרבה שווקים, ובכמה אפיקים.

             

            למרבה המזל, ישנם מכשירים זולים ופשוטים שמאפשרים לנהל תיק מפוזר בקלות רבה. הרחבתי על כך בפוסט: עקרונות השקעה למשקיע העצלן

             

            חוץ מזה, אולי אפילו כדאי להפטר מהתואר 'משקיע'. עדיף שנחשוב על עצמנו כעל חוסכים. הרי זה כסף שחסכנו בעבודה קשה.

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום ראשון, 14/2/10, 01:51

              עובד אמריקאי מחליף עבודה כל חמש שנים. בישראל, מוסד הקביעות מושך את הממוצע כלפי מעלה, אך אם מסתכלים על עובדים צעירים, כנראה שמדובר באותם מספרים.

               

              מהניסיון שלי, חמש שנים במקום אחד זה משהו כמעט נדיר (בהייטק)

               

              דינאמיות או תזזיתיות, איך שתקראו לזה, לדילוגים בין מקומות עבודה יש השלכה מיידית על החיסכון הפנסיוני. מחקרים בארה"ב מראים שעובד עם נטייה להחלפת מקומות עבודה, חוסך פחות ביחס לעמיתיו שהתמידו זמן רב במקום אחד.

               

              הסיבות לקיטון בחיסכון:

               

              אבדן הפרשות. מקומות עבודה רבים מתחילים להפריש תנאים סוציאליים רק לאחר מספר חודשים מתחילת העבודה. אם העובד מחליף עבודה פעם בשלוש שנים והמעסיק לא הפריש לו עבור שלושת החודשים הראשונים - הוא הפסיד  8אחוזים.

               

              אבדן הכנסות. כאשר העובד נמצא "בין עבודות" החיסכון הפנסיוני "קופא" בהיעדר הכנסות.

               

              שינוי בתנאים. כאשר חוסר הרצף התעסוקתי מתארך מספיק, העובד מאבד את הזכויות שלו ונאלץ לחתום על הסכם פנסיוני חדש, לעתים בתנאים פחותים עקב גיל או עדכונים בתחזיות תוחלת החיים.

               

              פדיון כספי פיצויים. כאשר מחליפים עבודה בפרקי זמן קצרים, הכספים שנחסכו בקרן הפיצויים, ובקרן ההשתלמות נמוכים, והפיתוי להשתמש בהם גדל.

               

              סיכום:

               

              בסופו של דבר, המגמה בשוק העבודה לא הולכת להשתנות. הקשר בין העובד למעביד ימשיך להיחלש. מה שהופך אותנו לסוג של עצמאים. אנחנו מנהלים את הקריירה של עצמנו, ואנחנו מנהלים את החיסכון הפנסיוני שלנו.

               

              לגבי חלק מהמכשלות אין לנו מה לעשות. אבדן הפרשות בשלושת החודשים הראשונים תלוי ביכולת המיקוח שלנו מול המעסיק. גם רצף תעסוקתי אינו תמיד בשליטתנו. אולם, אנחנו צריכים לזכור להתמקח מראש על משך תקופת שמירת הזכויות - משך הזמן שבו החוזה בינינו לחברת הביטוח נשאר בתוקף על אף שאין לנו הכנסות.

               

              בכל מקרה, צריך לזכור שהחיסכון הפנסיוני מספיק רק לעתים רחוקות כדי לשמור על רמת המחייה אליה הורגלנו בגיל הפרישה, וכל אחד צריך לעשות את החשבון כמה כסף דרוש לו כדי להתקיים ללא עבודה.

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום שני, 8/2/10, 23:16

                לא נעים. אני, הבן שלי, ועוד ארבע אמהות והילדים שלהם, ישבנו בחוג אנגלית ושרנו Head, Shoulders Knees and Toes.

                 

                עם תנועות ידיים כמובן.

                 

                קצת לא נעים בגלל שהייתי האבא היחיד. חוגים, כבר למדתי, זה קטע של אמהות. אם אתם הולכים לחוג כדי להכיר חברים לילד עדיף שהאמא תלך. הבעיה אצלנו שעם השעות שבת הזוג שלי עובדת אין לי ברירה ואני צריך להשתלב.

                 

                בקטנה. זו השאפתנות של האמהות האחרות שגרמה לי להרגיש לא נעים. לראות אותן מתאמצות לעשות את הכל נכון גורם לי לחשוב מתי גם אני נהייתי כזה. מתי התחלתי לחשוב שהצלחה מגיעה בגלל שמישהו עובד לפי כללים?

                 

                (אני יודע מה המתכון להצלחה אבל בשביל זה תצטרכו להמתין עד סוף הפוסט)

                 

                שלא תבינו לא נכון, החוג בסדר גמור, וכל עוד הילד נהנה אנחנו נמשיך ללכת, אלא שבזמן האחרון אנחנו עושים את מה שכולם עושים, ואיכשהו זו תמיד הבחירה הכי יקרה.

                 

                הבעיה בזה שאנחנו עושים את מה שכולם עושים, לא נובעת מהרצון שלי להיות מיוחד, בכלל לא. הבעיה שהיא נעשית מתוך פחד. יותר קל להתחבא בתוך ההמון מאשר לפתח מחשבה עצמאית.

                 

                וזו הבחירה הכי יקרה כי אין כמו להוציא כסף כדי לחשוב שאנחנו עושים את המקסימום בשביל הילדים.

                 

                מההשלכות החינוכיות אני לא מודאג. אני לא חושב שיש לזה משמעות. יכול להיות שהחוג לאנגלית יתרום לו טיפה. אולי. ויכול להיות שהוא יזיק טיפה. עוד פעם אולי. בסך הכל, אם לא יתעורר בו עניין, ולא תהיה לזה המשכיות זה חסר משמעות.

                 

                ההשלכות הכלכליות, לעומת זאת, גורמות לי לחשוב על כל נושא החסכנות.

                 

                מהות החסכנות בעיניי היא עמידה על שלך על אף כל הלחצים החיצוניים: אתה לא יכול לוותר על חופשה בחו"ל אם זה מה שכולם מסביבך עושים, ואת לא יכולה להמשיך לגור בשכירות אם כל מי שנחשב בעינייך כבר לקח משכנתא.

                 

                אלא אם כן אנחנו מאמינים שדרכנו עדיפה.

                 

                רק מחשבה עצמאית יכולה לתת לנו את הכוח לפעול כראות עינינו. לעבוד למען עצמנו ולא למען גורמים מסחריים זרים.

                 

                 

                 

                 

                וכמו שהבטחתי, אני יודע בדיוק מה המתכון להצלחה: תשוקה ועבודה קשה, כל השאר זה בולשיט.

                דרג את התוכן:
                  5 תגובות   יום שבת, 6/2/10, 23:10

                  יחסי עבודה יכולים להיות דבר מסובך. יחד באותו משרד, יום-יום, שנה ועוד שנה. אנשים בעלי דעות הפוכות והרגלים שמתנגשים; הוא שוביניסט, את מבקשת להחליש את המזגן, וכולם רוצים להצליח ולהתקדם בעבודה.

                   

                  וזה ממשיך: בוס שרוצה שהדברים יתנהלו בדרך שלו, צוות מקביל שאין לו אינטרס לתת תמיכה, בחור מהקומה שמנסה להצחיק על חשבונך . . .

                   

                  יחסי עבודה זה דבר מורכב.

                   

                  למרות זאת, מי שיצא לו לעבוד מהבית, או להיות מובטל במשך תקופה, יודע שמחוץ למשרד מחכה ביצת בדידות טובענית לא נעימה. אני זוכר איך כשהייתי מובטל, חיכיתי בקוצר רוח לאשתי שתחזור מהעבודה. לא הספיקה לפתוח את הדלת וכבר התחלתי לשפוך עליה את כל המחשבות שהתרוצצו לי בראש. לא שתקתי ולא הבנתי איך היא לא מתרגשת כמוני לשבת ביחד ולדבר.

                   

                  עכשיו אנחנו מסתפקים במה נשמע ולילה טוב.

                   

                  עשרות מגעים חברתיים ביום

                   

                  הרצון להצליח.

                   

                  העשייה המשותפת.

                   

                  ההכרח להתאפק ולשמור על יחסי עבודה תקינים.

                   

                  כמות השעות ביחד; המילים, המעשים, ההרגלים . . .  מצטברים.

                   

                  ויוצרים אינטראקציה איכותית שאי אפשר להחליף בחוג התעמלות בקאנטרי קלאב.

                   

                   

                  מחשבה שנייה על פרישה

                   

                  פעם מילאנו לוטו קבוצתי בעבודה וזכינו בכמה מאות שקלים. חלקו בעשרה אנשים ותקבלו סכום לא משמעותי. לא היה טעם לחלק את הכסף והתלבטנו מה לעשות.

                   

                  בחור אחד הציע לתרום את הכל לצדקה, בחור שני ענה לו שנמלא שוב ואם נזכה הוא יוכל לתרום את החלק שלו למי שהוא ירצה. בחורה שלישית אמרה שהיא מעדיפה למלא ולהתלבט למי לתרום את הכסף תוך כדי טיול מסביב לעולם.

                   

                  בסוף מילאנו ולא זכינו בכלום.

                   

                  זה היה תרגיל מעניין. הלוטו והכסף הסירו את ההגנות. בלי התייפיפויות, כולם הודו שהם חולמים על היום שבו יוכלו להפסיק לעבוד. כולנו דמיינו את החיים הרבה יותר מאושרים.

                   

                  למרבה הצער, מחקרים מראים את ההיפך: אנשים שמגיעים לפרישה מתגרשים יותר, בריאותם מתרופפת ביחס לחבריהם שממשיכים לעבוד, והם נוטים לדיכאונות.

                   

                  זו לא סיבה להפסיק לחלום על זכייה בלוטו אבל בהחלט חומר למחשבה שנייה על כיצד צריך לפרוש.

                   

                  מבוגרים שעובדים בעבודה חלקית, בין אם בשכר ובין אם בהתנדבות נמצאו שמחים ובריאים יותר ממבוגרים שאינם עובדים כלל. חברים, ילדים, נכדים, הם לא תחליף למגע חברתי איכותי מהסוג שמקבלים בעבודה.

                  דרג את התוכן:
                    5 תגובות   יום שני, 1/2/10, 21:01
                    מי הם אלה שזוכים לפרוש בגיל מוקדם? האם העלאה במשכורת מקרבת את גיל הפרישה? מחקר שערך משרד העבודה האמריקאי העלה כמה ממצאים מעניינים.

                     

                    מין

                     

                    לפי המחקר, הפרמטר שמנבא יותר מכל את סיכוייכם לפרישה מוקדמת הוא המין שלכם. נשים פורשות מוקדם בהרבה מגברים. עד גיל 50 פורשות שליש מהנשים האמריקאיות ממעגל העבודה. בגיל 60 המספרים עוברים את ה- 50 אחוזים.

                     

                    ובכל זאת, נשים אל תמהרו לשמוח, אתן הולכות ומדביקות את הגברים. בשני העשורים האחרונים נרשמה בכל הגילאים עלייה בשיעור הנשים אשר נוטלות חלק במעגל העבודה. העלייה הדרמטית ביותר היא בקרב נשים מעל גיל 60.

                     

                    השכלה

                     

                    אנשים משכילים לא פורשים. ככל שהשכלתכם גבוהה יותר סיכוייכם לפרוש בגיל צעיר נמוכים יותר. בגיל 65, 37 אחוזים מהנשים ו-48 אחוזים מהגברים בעלי תואר ראשון עדיין עובדים לעומת 13 אחוזים מהנשים ו-25 אחוזים מהגברים שלא סיימו בית ספר תיכון.

                     

                    עד כאן המסקנה חד משמעית: אם אתם רוצים לפרוש מוקדם אל תלכו ללמוד.

                     

                    הסיבות

                     

                    כמובן שלא כל מי שאינו עובד עושה זאת מרצונו. עורכי המחקר מסבירים: בוגרי אוניברסיטה עובדים בעבודות קלות מבחינה פיזית, הם בריאים יותר באופן ממוצע, והם נוטים להשביח את כישוריהם במהלך החיים. הסיכויים של מבוגרים בעלי תואר ראשון למצוא עבודה גבוהים בהרבה.

                     

                    וכמובן שלא כל מי שממשיך לעבוד עושה זאת בניגוד לרצונו. בוגרי אוניברסיטה מעידים שעבודתם מספקת מבחינה אינטלקטואלית ושהם מרגישים שהם ממצים את עצמם.

                     

                     

                    Urban Institute: Older Adults' Labor Force Participation since 1993

                     

                    דרג את התוכן:

                      ארכיון

                      הפעילות שלי

                      אין רשומות לתצוגה