כותרות TheMarker >
    ';

    איזהו עשיר

    פרופיל

    עזרא אוחיון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון : 5/2010

    4 תגובות   יום שבת, 29/5/10, 23:27

    בדרך כלל זה הפוך, אבל לפעמים זה קורה שחברה שהתראיינתם אצלה מספר ראיונות מזמנת אתכם לקבל הצעת עבודה ואתם לא מעוניינים, או יותר קשה, לקחתם את ההצעה הביתה והחלטתם שזה לא מתאים. איך אומרים 'לא' ?

     

    הכי כיף היה לשלוח מכתב דחייה: "אני שומר לעצמי את הזכות לשמור את מספר הטלפון שלכם למקרה שזה יתאים לי בעתיד ..." אבל מי שיצא לו להיות בסיטואציה הזו מכיר את הטלפונים מכוח אדם שלוחצים בחינניות לקבל תשובה עכשיו.

     

    אז כמובן שאומרים 'לא תודה', אבל מה הלאה, מה עונים כשהיא מבקשת לשמוע מה הסיבה?

     

    התשובה תלויה במה בדיוק אנחנו רוצים להשיג.

     

    ואני חושב שהתשובה לכך פשוטה - בדיוק מה שהיינו רוצים לכתוב במכתב: להשאיר את הדלת פתוחה למקרה שנרצה לחזור מתישהו בעתיד.

     

    חבר טוב שלי התקבל לשני מקומות. מבחינתו לא הייתה דילמה, הוא ידע בדיוק איזה מקום הוא מעדיף ולפיכך הודיע לחברה השנייה שהוא מצטער אבל אחרי התלבטות קשה הוא בחר בהצעה ממקום אחר. כששאלו אותו למה, הוא ענה בכנות שהמוצר במקום שהוא הולך אליו מושך אותו יותר.

     

    קצר ופשוט. בלי שום מילה רעה או הסתייגות.

     

    שישה חודשים אחרי, החברה שהוא בחר עשתה קיצוצים והוא קיבל מכתב פיטורים. עוד באותו היום הוא התקשר לחברה השנייה וזו זימנה אותו לקבל הצעה חדשה. עכשיו הוא עובד שם כבר שלוש שנים.

     

    העניין הוא שבגלל הסיטואציה המביכה אנחנו עלולים להתפתל ולהגיד כל מיני דברים מיותרים שיעזרו לנו לסיים את השיחה. אנחנו עלולים להגיד שהטכנולוגיה שלהם לא לגמרי מעניינת אותנו, שלא הרגשנו כימיה עם המנהל או כל שטות אחרת שתנער מעלינו את הגברת מה HR, אבל תמנע מאיתנו להתקשר אליה שוב אם העניינים יסתבכו בעוד שישה חודשים.

     

    אז שוב: קצר, פשוט, את האמת אך בלי להביע הסתייגות.

    דרג את התוכן:
      7 תגובות   יום רביעי, 26/5/10, 23:28

      Procrastination, דחיינות. דברים שאנחנו עושים במודע ולא במודע כדי לדחות את הטיפול במשימה שעל הפרק.

       

      זה קורה בדברים הקטנים כמו: "אני אכנס למקלחת עוד חמש דקות, רק עוד כתבה אחת ואני קם." ואחר כך עוד כתבה ועוד אחת ... ובמקום לישון ב-12 נכנס למיטה ב-1.

       

      וזה קורה בדברים הגדולים כמו: "רק נכין קפה ונתחיל לעבוד," ואחרי הקפה מגיעה שיחה קצרה במטבח, ואז לסדר את השולחן, ואז נטפל באיזו "משימה" שרציתי לגמור מזמן ... ובמקום לצאת הביתה ב-6 אתה מוצא את עצמך סוגר את האורות ונועל את המשרד.

       

      הכרתי מקרוב שני אנשים בחיי שלא ידעו מה זה למרוח זמן. את שניהם הכרתי בלמודים, כל אחד במוסד אחר. זה היה כל כך מוזר בשבילם שמישהו ירצה לעשות הפסקה באמצע לימודים לבחינה, לצאת לשתות בירה, במקום לגמור ואז ללכת לשתות.

       

      אחד מהם הזמין אותי ללמוד איתו, ואחרי כמה דקות הוא אמר לי, אתה בחור נחמד, בוא נשתה קפה ואחרי זה תלך ...

       

      שניהם הגיעו רחוק מאוד. יותר רחוק מאשר רוב האנשים חולמים.

       

      אבל לשניהם חריצות ויעילות הן תכונות מולדות. לנו, האנשים הרגילים, זה הרבה יותר מסובך וכדי למנוע ממנה להפריע למהלך חיינו אנחנו חייבים להתמודד.

       

      טרנט האם מה Simple Dollar מביא 6 סיבות מדוע אנחנו דוחים דברים:

       

      1. בריחה מהתמודדות: דוחים כדי לא להתמודד עם הדברים הקשים. עד שנהיה מאוחר ...

       

      2. פחד מכישלון: דוחים מתוך חוסר אמונה ביכולת שלנו להצליח במשימה.

       

      3. פחד מהצלחה: הצלחה מביאה תשומת לב ותגמול שאולי איננו רוצים בהם או שגורמים לנו לאי נוחות

       

      4. פוחדים להפסיד בתחרות: קצת דומה לפחד מכישלון אלא שכאן הפחד מקורו ברגשי הנחיתות שלנו אל מול היריבים.

       

      5. פחד משינוי: דוחים כדי להשהות את השינוי שבמרבית המקרים הוא בלתי נמנע.

       

      6. הערכת זמנים שגויה: יש אנשים עם נטייה להמעיט בהערכת הזמן הנדרש לביצוע המשימה. מניסיוני האישי זה בדרך כלל נובע מחוסר ירידה לפרטים.

       

       

      המשותף לכל הסיבות לדחיינות, הוא כותב, זו 'הבריחה'. כולנו למדנו באיזשהו שלב שבריחה עובדת. זה הפתרון הקל (ולפעמים הנכון, אבל רק לפעמים) ואנחנו ממשיכים ומיישמים אותו בכל תחומי החיים. ובכך אנחנו גורמים לעצמנו הרבה עוגמת נפש.

       

      הפתרון הוא ללמוד לזהות את תחושת הבריחה ולהתמודד איתה. לחשוב עוד רגע לפני שמתחילים עוד משחק פקמאן ולשאול האם אנחנו בורחים מהתמודדות. הטענה היא שככל שנאמן את עצמנו להפסיק לברוח, זה יהיה יותר קל.

       

      אני לא יודע מה הסיכוי שלנו להדביק את שני הבחורים האלה (רמז: לא משהו) אבל זו לא סיבה לדחות את ההתמודדות עם הדחיינות. קצת פחות בזבוז זמן יכול לשפר את איכות החיים כבר עכשיו.

      דרג את התוכן:
        7 תגובות   יום ראשון, 23/5/10, 23:13

        חברת המכוניות פורד עיצבה את המכונית ההיברידית החדשה שלה, הקרויה פיוז'ן, עם לוח מחוונים שמזכיר משחק. מסביב למד הדלק צומח לו שיח דיגיטלי. השיח מושפע מההתייחסות שלנו לשמירה על איכות הסביבה. נהיגה חסכונית גורמת לו להצמיח עלים, ואילו נהיגה בזבזנית גורמת לו להשיר אותם.

         

        עידו הרטוגזון, עורך הבלוג טכנומיסטיקה ומחבר ספר באותו שם, מסביר: "המציאות שלנו הופכת ליותר משחקית. ככל שהטכנולוגיה מתפשטת, היא הופכת את התקשורת בין בני אדם לחפצים לצורה של משחק".

         

        כשקראתי את הדברים האלה אצל הרטוגזון, ידעתי מיד על מה הוא מדבר. אם בפעם הבאה שבה אתם נוסעים והרמזור מתחלף לירוק, המכונית שלפניכם זזה לאט כאילו היתה טרקטור עמוס בחבילות קש של שבועות, תסתכלו אם המכונית היא לא במקרה סוזוקי ירוקה. אם כן - רוב הסיכויים שמי שיושב שם הוא אני.

         

        העניין הוא שבאחרונה פתחתי במשחק מוטיבציה חדש. המטרה: לנצח את צריכת הדלק הממוצעת שנקובה בהמלצות היצרן. בעבר חשבתי שזהו יעד שבן-אנוש יכול להשיג רק בתנאי ריק מושלם - כשגופים מתכתיים נעים ללא חיכוך ובלי הדבר המעצבן הזה שנקרא כוח המשיכה.

         

        יש גם פרסים. הסוזוקי שלי אמורה לעשות 13 קילומטר לליטר. על כל קילומטר יותר שאני מצליח לסחוט ממנה אני נותן לעצמי נקודה. כשאני מגיע לעשר נקודות אני קונה לעצמי ספר.

         

        לא תאמינו אבל זה עובד. אני מכיר את כל הטיפים לנהיגה חסכונית: למלא אוויר בגלגלים, להאיץ בצורה מתונה, לנסוע במהירות קבועה, לרוקן את תא המטען. זו התמחות שלמה. אבל עד שהתחלתי לשחק את המשחק שהמצאתי, זה לא כל כך עבד. ההרגלים הישנים תמיד גברו עלי.

         

        התחרות והפרס גרמו אצלי למהפך. עכשיו יש לי סיבה לנסוע באופן חסכוני: יש לי מטרה להשיג, ויש לי פרס חומרי בסוף הדרך. יש כאן גם עניין וגם מוטיבציה ללמוד וליישם דרכים להתנהגות חסכונית. עכשיו אני כבר יודע שהספק של 13 קילומטר לליטר בנזין בדרך רצופת רמזורים הוא משימה קשה, אבל לא בלתי אפשרית.

         

        את העיקרון המשחקי ניתן כמובן להרחיב מעבר לנהיגה חסכונית. בכל מקום שבו אנחנו שואפים לשנות הרגלים שלא הצלחנו לשנות בשיטות הרגילות, אפשר לשקול את האלמנט המשחקי. קביעת יעדים ומתן פרס על ההישגים יכולים לחולל פלאים. כאלה אנחנו - בתוך תוכנו כולנו עדיין ילדים.

         

        אם תשאלו אותי, המגמה הזאת רק תתגבר. חשבו למשל על מאזניים שמלבד הצגת המשקל הנוכחי שלנו נותנים לנו גם ציונים על ההתקדמות שלנו לאורך שבועות וחודשים. או כיסא שנותן לנו פידבק על יציבה נכונה, או חשבון בנק שמעניק לנו נקודות על התנהגות חסכונית. האובייקטים היומיומיים יוכלו להכתיב לנו תוכנית אימונים, לתת לנו נקודות, להעביר אותנו שלב - או לחלופין להחזיר אותנו לנקודת ההתחלה או להוריד אותנו ליגה.

         

        לוח המחוונים המהפכני של פורד פיוז'ן הוא סימן לבאות. הרטוגזון טוען שאנחנו עומדים בפני שיטפון של משחקים לשיפור עצמי: "ספר או סרט אדישים לשאלה אם אתה מבין אותם או אם אתה מוכן לפרק הבא. לעומת זאת משחק, כמו מאמן אישי, יכול למדוד ביצועים ולהכריח אותך בכל פעם לשוב ולהתאמן בטרם תקפוץ לשלב הבא".

         

        ***

         

        הפוסט התפרסם היום בעיתון דה-מרקר תחת הכותרת כיצד לעשות כסף ממשחקים.

         

        מה שתפס אותי בפוסט של עידו הוא הרעיון שהטכנולוגיה תהפוך חפצים דוממים לאינטראקטיביים. זה משהו שאני מפנטז עליו כבר עשר שנים ועד עכשיו לא הצלחתי להסביר לעצמי מדוע זה לא קרה. הפיתרון שעידו מציג: משחקיזציה של המציאות, מביא תועלת אמיתית וכפי הנראה עומד להפוך את החלום למציאות.

        דרג את התוכן:
          8 תגובות   יום שבת, 22/5/10, 23:58

          יא-אללה, איך מתחילים פוסט על אופטימיות בלי ליפול לפח של "האושר מתחיל בתוכנו"?

           

          אין משהו שגורם לי להרגיש נאחס יותר מפקקים. אולי זה בגלל שגדלתי בעיירה שבמשך חודש לא הפסיקה להתרגש מזה שהתקינו בה רמזור (לא משנה שהוא ביציאה מהעיר על הכביש הראשי). בשבילי עשר מכוניות ברמזור זה פקק. לנסוע 60 קמ"ש בכביש 5 זה פקק. לא למצוא חנייה זה פקק. לא קל להיות כרמיאלי בגוש דן ...

           

          אחד מהפקקים שהכי מלחיצים אותי זה הפקק במוצ"ש בכביש החוף. בימים כתיקונם אני נוסע בכביש 6, אבל הפעם נסיבות חיצוניות אילצו אותי להסתכן. בדקתי ב- waze, ראיתי שהכל פנוי ויצאתי לדרך.

           

          איפה-שהו באולגה החששות התחילו להתממש. מ-100 ירדתי ל-80, 60 ... עד שלחצתי סופית על הברקס.

           

          עצירה מלאה. לא יכול לתאר לכם איזה דיכאון. איך אכלת אותה, לא הפסקתי לסנן לעצמי. אשתי התחילה לעסות לי את הכתפיים, ספרתי נשימות. עכשיו אני מנסה להיות דרמטי-מצחיק אבל באותם רגעים כל מה שהרגשתי זה ייאוש. והמון מחשבות שליליות.

           

          (זהירות, עכשיו מתחיל הקטע הרוחני)

           

          כחלק מהניסיון שלי להפוך לבן אדם אופטימי, ניסיתי להעלות רעיון חיובי: "אנחנו לא ממהרים, נכון?" אמרתי, "אז מה דעתך שנרד לחוף בבית ינאי עד שיעבור הפקק?" כמובן שהיא התלהבה. הילד שלנו שבכל חודש משנה את דעתו על מים - חודש אחד זה הדבר הכי מפחיד בעולם וחודש אחורי זה הדבר הכי מלהיב - נמצא עכשיו בתקופה הטובה, וזה מבחינת האמא שלו סיבה לנסוע כל יום לים.

           

          עצרנו, שחינו, רצתי עשרים דקות על החוף בלי שהברכיים כאבו. היה אדיר. שכחתי מהפקק, שכחתי שבבית מחכה לנו סאגה שלמה (אוכל, מקלחת, שינה). היה מרענן וטוב.

           

          אז מה אני רוצה להגיד. אני לא יודע מה זה אושר, אבל אני יודע שאנחנו יכולים לעזור לעצמנו להרגיש טוב. וזה קשור לנושא של הבלוג שמי שדרך חייו דומה למה שאני מתאר פה יודע שחסכנות מזמינה מנות של לגלגנות. מעין טענה כלפי מי שלא ממהר להזמין את המנה הכי יקרה בתפריט שהוא לא יודע ליהנות מהחיים.

           

          שני דברים. הראשון הוא שאיכות חיים לא נקבעת על פי גובה ההוצאות בלבד: מרק שעועית יכול להיות טעים ממרק בשר, אפילו אם הוא עולה רק חצי מחיר. וריצה קלה על חוף הים יכולה להיות מרגיעה מעצירה בבית קפה אפילו אם היא בחינם. הנורמה החברתית שככל שאנחנו מבזבזים יותר אנחנו חיים טוב יותר היא קצת בעייתית.

           

          ודבר שני, צריך להיות אקטיבי כדי להרגיש טוב יותר. העניין הוא שלהוציא כסף, זה לא בהכרח להיות אקטיבי, לפעמים כן ולפעמים לא. בטוח שבמקרים מסוימים להוציא כסף זה הפתרון הקל והלא מועיל.

           

          כשחזרנו למכונית חיכה לנו הפקק, הוא לא ברח לשום מקום. אם היינו עוצרים בבית קפה, רוב הסיכויים שהייתי חוזר לאותו הנאחס. הרעיון השונה (בשבילי הוא שונה. אני לא עוצר לרוץ בכל פעם שיש פקק) עזר לי לרחף כל הדרך לראש העין. בחינם.

          דרג את התוכן:
            5 תגובות   יום רביעי, 19/5/10, 01:21

            וויליאם שארפ, זוכה פרס נובל שידוע בזכות מדד שארפ המודד את היחס בין תשואה לסיכון, עוסק בעשורים האחרונים בחקר כלכלת הפרישה. מטרתו, לדבריו, ליצור תשתית תיאורטית שתאפשר ייעוץ מתאים לאלה שפרשו ולאלה המתקרבים לגיל הפרישה.

             

            "האנשים האלה לא יכולים להסתפק בכלל האצבע שאומר להם: מותר לכם לבזבז עד 4% מהחסכונות שלכם בכל שנה. לרובם אין ברירה כזו. להוציא עד 4% מתיק ההשקעות זה אמנם כלל יפה שמנסה להבטיח שההוצאה תהיה נמוכה מהתשואה, אבל זוהי פריבילגיה השמורה למעטים".

             

            רובנו נצטרך לנגוס בקרן בשלב זה או אחר, לפעמים עקב פזיזות ולפעמים מחוסר ברירה, ואנחנו זקוקים לכלים פיננסיים מתאימים שיעזרו לנו לעבור את הפנסיה בשלום.

             

            ההצעה של שארפ היא לחלק את תיק ההשקעות למנות שנתיות - מנה לכל שנה בתוחלת החיים הצפויה מהרגע שהגענו לפרישה. כל מנה תושקע בנפרד בהתאם למועד הפקיעה שלה - מנה רחוקה תושקע באפיק מנייתי ומנה קרובה באפיק סולידי. המנה הזאת תשמש למימון ההוצאות שלנו באותה שנה.

            השיטה הזאת לא ממציאה כסף יש מאין. מי שלא חסך מספיק לא יוכל להרשות לעצמו רמת חיים גבוהה, ולעתים יצטרך לוותר גם על תרופות.

             

            אבל השיטה הזאת עונה על העלייה בהוצאות בהתאם לגיל על ידי תשואות גבוהות יותר במנות הארוכות, ומקטינה את הסיכון בכך שהיא מכניסה את ההוצאות והתשואות לסל אחד. בנוסף יצטרך החוסך לקנות ביטוח נגד אריכות חיים, שיכסה את השנים שמעבר לתוחלת החיים הצפויה.

             

            כיום אין כלים פיננסיים שעונים על הצרכים של שכבת גיל הפרישה, אך אין ספק שכאשר עוצמתה הכלכלית תגדל עוד יותר נראה את חברות הפיננסים נכנסות לתחום.

             

             

             

            ***

             

            הפוסט התפרסם כטור בדה-מרקר לפני חודש אך זכה למעט חשיפה ולדעתי הוא מספיק חשוב כדי לפרסם אותו שוב כאן.

            דרג את התוכן:
              5 תגובות   יום ראשון, 16/5/10, 22:38

              כבר חמש שנים שאני לא שם דאודורנט. במקום אני מורח סודה לשתייה.

               

              שנים שאני לא מצליח למצוא דאודורנט שגם לא עושה לי פריחה וגם עובד. ניסיתי כל סוג: זול, יקר, מהסופר פארם ומחנויות ההומיאופתיה. שום דבר לא הלך.

               

              הגילוי הגיע כשקרובת משפחה אמרה לי לנסות סודה לשתייה. הייתי סקפטי אבל זה עבד. לא עשה יובש, לא פריחה, ואפילו העלים את הצחנה. החומר הזה עובד כל כך טוב שאם תמרחו אותו על בית שחי אחרי משחק כדורגל לא תעלה מכם טיפת ריח (לא כולל החולצה).

               

              אגב לקח לי קצת זמן עד שהתחלתי לתפעל את הסודה לשתייה כמו שצריך. בהתחלה פיזרתי אותה כמו טלק ורק אחר כך למדתי למרוח אותו כמו משחה. ממלאים צנצנת בסודה ומים ביחס של אחד לאחד, מערבבים, ובשעת הצורך מורחים.

               

              החסרונות, והם עלולים להיות מהותיים בעבור חלק מהאנשים הם שניים: 1. כשהסודה מתייבשת היא הופכת לאבקה. לכן לא מומלץ למרוח לפני השינה כי המיטה תתמלא באבקה. 2. פעולת המריחה פחות נוחה מאשר לשלוף ספיד סטיק. אני מורח עם היד ואחרי זה צריך לשטוף אותה.

               

              היתרונות מצד שני הם שאבקת סודה לשתייה לא מכילה אלומיניום או כל מיני חומרים לא מוכרים אחרים. וכמובן המחיר. אם ספיד סטיק עולה 20 שקלים ומספיק לחודשיים, קילו סודה עולה 15 שקלים ומספיק לעשר שנים.

               

              בכלל, סודה לשתייה היא החומר האהוב על בלוגרים לחסכנות. אפשר לנקות איתה כל דבר כמעט בכלום כסף לעומת תכשירי הניקוי הממותגים. מכינים ממנה אבקת כביסה, משחת שיניים, שמפו נגד קשקשים, חומר לניקוי אסלות, סופג ריחות נעליים ושרותי חתולים. ממש חומר קסם ...

               

              * מעולם לא ניסיתי את הטיפים האלה.

               

              אבל הטריגר לפוסט הגיע מגילוי שימוש חדש:

               

              לפני כמה ימים תקפה אותי דלקת חניכיים חריפה. שטפתי בעראק, במי מלח, בליסטרין ... לא עזר. התקשרתי לאמא שלי שהיא רוקחת והיא אמרה: תנסה לשטוף בסודה לשתייה.

               

              עבד. הדלקת נעלמה.

               

               

              ***

               

              סודה לשתייה היא סודיום בי קרבונט ותמצאו אותה במשחות שיניים, בחומרי ניקוי, בחומוס וגם בסטייק. מספרים עליה שהיא מדכא את החשק המיני (כנראה שזה שטויות) ועוד פרט מעניין אך מיותר - אין לה נקודת רתיחה. אם תחממו אותה מספיק היא תתפרק לסודיום וקרבון.

               

              בכל מקרה סודה לשתייה היא סוג של מלח ולא מומלץ לאכול ממנו יתר על המידה, במיוחד למי שסובל מבעיות לחץ דם.

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום ראשון, 16/5/10, 01:10

                מהו רגע מבוזבז? האם רגע שבו אנחנו לא מאושרים הוא רגע מבוזבז? או אולי כפי ששמעתי מישהו אומר, כל רגע שבו אנחנו לא מרוויחים עוד קצת כסף לא שווה כלום?

                 

                ויש גם גישה הפוכה: אם מהקושי מגיעה הצמיחה, אז אולי בכלל עדיף להיות אומלל?

                 

                טוב, לא יודע, אין לי תשובה, כולנו בעיקר חיים את החיים ולשאלות האלה אין הרבה משמעות, בטח לא כשאנחנו חיים את המיקרו - לקום בבוקר, לתפעל את הבית, לרוץ לעבודה ...

                 

                אבל מדי פעם כשאנחנו מנסים לשנות את המסלול, לשאלות האלה יש חשיבות גדולה. האם אנחנו מרוצים מהעבודה? מהזוגיות? מהחברים שלנו? מהסביבה שבה אנחנו גרים? האם המסלול שאנחנו הולכים בו מתאים לציפיות שלנו מהחיים? כשמגיע הרגע שבו אנחנו שואלים שאלות כאלה לערכים שלנו, לדרך שבה אנחנו תופשים את העולם יש משמעות גדולה.

                 

                מי שמייחס משקל כבד לאושר בוחר בדרך אחת, ומי שבעיניו לכסף יש משמעות יותר גדולה יבחר בדרך שנייה.

                 

                אני, למרות הרושם שאולי הבלוג הזה יצר, לא חולם להיות עשיר. הכל כמובן יחסית אבל השאיפות הכלכליות שלי מסתכמות בביטחון כלכלי. אין לי שום חלום להיות מיליונר. מה שכן חשוב להדגיש, זה שביטחון כלכלי אינו קל להשגה כפי שנדמה.

                 

                מצד שני גם אושר הוא לא ערך עליון. אף פעם לא הצלחתי לקבל החלטה על פי השיקול מה יעשה אותי יותר מאושר. אם כי בעקבות טל בן שחר ישנם שני דברים שאני עובד עליהם באופן מכוון, והם להיות בן אדם אופטימי וכמה שיותר עצמאי.

                 

                בטור שכתבתי שבוע שעבר עניתי לקוראת ירדנה את דעתי על שנת פרישה. ירדנה התלבטה האם כדאי לצאת לשנת חופש עכשיו או להמשיך לחסוך ולצאת לכמה שנות חופש בעוד 20 שנה. בטור התייחסתי לצד הכלכלי.

                 

                במציאות השיקול הכלכלי הוא לא תמיד השיקול המרכזי. במיוחד כשיש לנו ביטחון עצמי שנוכל להמשיך לרוץ מאותה הנקודה שהפסקנו, כפי שירדנה העידה על עצמה. לדילמה שלה היה עוד מימד - מה חשוב יותר, חופש היום או עוד 20 שנה?

                 

                והתשובה לשאלה שלה תלויה בשאלה שהתחלנו איתה - מהו רגע מבוזבז? ואם נהפוך את הניסוח - מהו רגע מועיל? מהו סולם הערכים שלה, מה נמצא במקום הראשון? וכיצד שנת חופש במקום שנת עבודה וחסכון, תסתדר איתו?

                דרג את התוכן:
                  1 תגובות   יום שני, 10/5/10, 21:06

                  "מה קורה עם אירופה? יהיה לנו W במקום V למרות הכל?"

                   

                  מאז שהתחלתי לכתוב בפומבי אני מקבל מדי פעם שאלות כמו לאן הולכת הכלכלה. כמובן שאין לי מושג. אבל יש דבר אחד שאני מיטיב להבין - אני יודע שאני לא יודע כלום.

                   

                  וגם - אני יודע שכמעט אף אחד לא יודע כלום.

                   

                  אז אין לי מושג איך משבר היורו יסתיים, ויותר מזה - זה לא מעניין. זה בזבוז זמן. גם אלה שכותבים על זה לא יודעים כלום.

                   

                  אנחנו שהחיים שלנו מורכבים מקריירה עבודה ומשפחה באמת לא צריכים לדעת כלום.

                   

                   

                  הכלכלה המודרנית היא כלכלת מומחים

                   

                  הכלכלה המודרנית בנויה מעובדים מומחים. אנחנו צריכים רופאים, מדענים, מהנדסים, רואי חשבון, אדריכלים. אלה האנשים שמניעים את הכלכלה המודרנית והמשותף לכולם זו השכלה והרבה שנות התמקצעות.

                   

                  כדי שכלכלת המומחים תתקיים היא חייבת לאפשר לאנשים להקדיש את מירב זמנם לקריירה. אם היא תדרוש מהם במקביל להתמחות בהשקעות היא תתקע.

                   

                  תארו לכם שרופא שעושה חמש תורנויות בחודש יצטרך להשקיע יום בשבוע לניהול החסכונות שלו. לא מעשי. אבל אם התנודתיות ההיפראקטיבית בשווקים תמשך לא תהיה לו ברירה. לאף אחד מאיתנו לא תהיה ברירה. כולנו נצטרך לעבוד הרבה יותר קשה על ניהול החסכונות.

                   

                  אם הבורסות ימשיכו לשבור שיאים רק בשביל להתרסק ביום שלמחרת, כולנו נהיה חייבים לנסות לתזמן את השווקים, אחרת אנו עלולים להגיע ליום הפרישה כשהשווקים נמצאים בשפל שמחזיר אותנו אחורה עשרים שנים. ותזמון של השוק זו לא מלאכה קלה בכלל - מלאכה שרוב המשקיעים נכשלים בה.

                   

                  לכן אם מחזורי הגאות והשפל בכלכלה העולמית לא ירוסנו נאבד את היכולת לחסוך לטווח ארוך. ובהיעדר יכולת לחסוך המוטיבציה לעבוד בעבודות תובעניות תפגע קשות. מי ירצה ללמוד ארבע שנים ואז לעבוד עשר שעות ביום כל החיים אם כל הזמן החסכונות שלו נשחקים?

                   

                  במקרה כזה בני אדם יעבדו במינימום הנדרש כדי לכסות את הצריכה השוטפת בלבד. לא תהיה להם מוטיבציה לחסוך.

                   

                  לאדריכלי המשק, אם כן, יש סיבה טובה להתאמץ לרסן את התנודתיות בשווקים. הצלחת שיטת 'קנה והחזק' היא אינטרס שלהם.

                   

                  את הטיוטה לפוסט כתבתי ביום חמישי, לפני חבילת הסיוע בת אלף מיליארד הדולרים עליה התחייבו ראשי האיחוד. אם אתם זוכרים האמריקאים לפני שנה נקטו בצעד דומה ופתחו את כל הברזים - הכל כדי למנוע משבר עמוק, אפילו על חשבון צמיחה עתידית.

                   

                  מי שקונה מניות בפיזור רחב קונה היום חברות שלא היו צולחות את המשבר הכלכלי. אלמלא הסיוע הכלכלי המדדים היו מתרסקים. לכן אפשר לפרש את צעדי הסיוע כהגנה על המשקיעים שצריכים לפרוש היום וכצעד בונה אמון בעבור המשקיעים הצעירים שחוסכים ומשקיעים היום.

                   

                   

                  ***

                   

                  שיטת 'קנה והחזק' מייעצת למשקיעים לקנות מניות לטווח ארוך - עשרים שנים ויותר. ההיגיון מאחורי השיטה אומר שהמדדים תמיד עולים בטווח ארוך מספיק. כלומר אם מחזיקים במדד במשך זמן ארוך מספיק אז ההשקעה הופכת להיות השקעה בטוחה.

                   

                   

                  אחרי כל משבר כלכלי וירידה חדה במדדים עולה הטענה שהשיטה לא עובדת יותר. המתנגדים אומרים: "הנה, תראו מה קרה למי שקנה לפני עשר שנים וצריך למכור היום, הוא לא הרוויח כלום, אפילו לא את האינפלציה."

                   

                  מה שמחזק את טענתם הוא שבמשברים האחרונים התנודתיות במדדים היא מהחריפות שנצפו אי-פעם. אם הרגולאטורים לא ימצאו דרך לעצור את ההשתוללות אז כפי שאומרים המתנגדים הפעם זה באמת הסוף להשקעות בשיטת 'קנה והחזק'.

                  דרג את התוכן:
                    3 תגובות   יום שבת, 8/5/10, 23:17

                    יניב גר בחושה על שפת ים המלח קרוב לחצי שנה. "רק התגרשתי מאשתי והייתי צריך להתאוורר, הבוס שלי שאל אם אני רוצה לרדת לים המלח להפעיל את העסק השני שלו, 'זה כמו סיני, רק שעתיים נסיעה' הוא אמר. נסעתי באותו יום ומאז אני פה. עוד מעט חצי שנה."

                     

                    זה מה שאני אוהב בחופשות מהסוג הזה - אתה חייב לפגוש אנשים מעניינים. בעצם כל האנשים מעניינים, אתה רק צריך לפגוש אותם במקום הנכון.

                     

                    את סוף השבוע האחרון עשינו עם המשפחה של אשתי בים המלח. אם זה היה תלוי בנו היינו יורדים עם אוהלים אבל מכיוון ששאר השותפים הסתייגו הגענו לפתרון:

                     

                    בנווה זוהר יש אורחאן עם אוהל מרכזי, שנותן חשמל (כולל מקרר וקומקום חשמלי), מים, שירותים ומקלחות; ובמרחק כמה מאות מטרים, ביישוב עצמו, ניתן להשכיר חדרים. הילדים, שזה אנחנו והאחיות של אשתי ישנו על מזרנים באורחאן, וההורים בצימר ליד.

                     

                    את יניב פגשתי מייד בכניסה למתחם. ברגע הראשון שראיתי אותו חשכו עיניי. "יש שם מישהו שלא התקלח שלושה ימים," אמרתי לאשתי. אחרי זה כשהתחלנו לפטפט הוא הסביר לי שהמקום בשיפוצים, והוא עושה פחות או יותר את הכל בעצמו. כשהגעתי, בדיוק תפסתי אותו משקם את מערכת הביוב.

                     

                    תשמעו, קאמפינג עם המשפחה או עם חברים זה כיף. זה הרבה יותר ביחד מאשר כשנוסעים למלון ואז כל אחד מתכנס לחדר שלו. הכנו ארוחות ביחד, שיחקנו רמי אל תוך הלילה, דברנו, והלכנו לישון ביחד. ובגלל הקרבה והחוסר פורמאליות מדברים גם עם אנשים זרים. ככה פגשתי את יניב, שנתן לי הזדמנות להתבונן שוב באיך שאנחנו חיים את החיים.

                     

                    מלבד זאת טיילנו בשמורת עין גדי ובחלק התחתון של נחל בוקק, שזורמים בו מים ויש בו צל. ההוצאות שלנו הסתכמו ב-35 שקלים כרטיסי כניסה לשמורה (לזוג), 70 שקלים לאדם באורחאן, 200 שקלים דלק, ו-150 שקלים קניות בסופר. סך הכל 525 שקלים לטיול שישי-שבת. טיול פשוט וזול שהדרך כמעט היחידה לקצץ בו היא לישון באוהל במקום לא מסודר.

                     

                     

                     

                     

                    טיפ 4 טריפ מרכז את אפשרויות הלינה באוהל בדואי בישראל

                     

                    'עלמה ולמה' מטיילת וממליצה, אתר שאני אוהב לקרוא על טיולים.

                    דרג את התוכן:
                      12 תגובות   יום רביעי, 5/5/10, 23:43

                      "כמה אתה נותן לצדקה?" שאל אותי מישהו במהלך שיחה על כסף. אני בצד אחד של השולחן, הוא בצד השני ונתקעו לי המילים.

                       

                      אלמלא הייתי שקוע עד צוואר בבלוגים אמריקאיים אני חושב שלא הייתה לי בעיה לענות מייד: "מדי פעם כשפונים אלי בנוגע למטרות שנוגעות לליבי אני נותן, אבל אין לי הרגל או שיטה. אני יכול להגיד לך שבשנה האחרונה לא נתתי כלום."

                       

                      הפעם, משום מה, הרגשתי צורך להתנצל. תחת השפעת התרבות האמריקאית הרגשתי שזה לא בסדר לא לחלוק את המזל שלי עם אחרים.

                       

                      בתרבות האמריקאית כפי שהיא משתקפת מהתכנים שאני קורא, צדקה היא ערך מרכזי. כמעט בכל בלוג אמריקאי מגיע בשלב כלשהו פוסט שקורא לקוראים לתת צדקה באופן קבוע - ההמלצה המקובלת היא 10%.

                       

                      אין לי מושג כמה אמריקאים באמת תורמים אבל נראה שכולם שם מסכימים שלתרום זה חיובי ולא לתרום זה שלילי.

                       

                      בישראל הגישה שונה. למרות מיתוס היהודי הרחמן צדקה היא לא חלק מהתרבות שלנו. אנחנו לא חושבים על צדקה בחיי היום יום, אין לנו ארגוני צדקה מועדפים ולמרות שהיינו שמחים לרפא את כל הצרות בעולם, בשלב הנוכחי אנחנו מתרכזים בבניית עתידנו הכלכלי.

                       

                      האם במקרה הזה סולם הערכים האמריקאי עדיף?

                       

                      כשחזר אלי הביטחון העצמי הסברתי שאני בעד לתת אבל לא כשיטה. ארגון כמו יד-שרה עושה מעשים טובים אבל זה לא התפקיד שלו - זה התפקיד של המדינה; לתת כיסא גלגלים לנכה זה לא חסד אלא חובה וזה משהו שהמדינה צריכה להיות אחראית לו. אני מוכן לשלם יותר מסים כדי שלא נצטרך לחלק צדקה.

                       

                      "אז תתרום לארגונים חברתיים שחושבים כמוך, שיקדמו את הדעות שלך," הוא אמר, "מה הבעיה?"

                       

                      לא יודע. לא ידעתי מה לענות. זו באמת נקודה טובה.

                       

                      וככל שהמשכתי לחשוב על זה התחלתי להבין על מה האמריקאיים מדברים. כשאתה נותן משהו שקשה לך לוותר עליו, כמו כסף, משהו בך נפתח. כשאתה תורם לאנשים הקרובים אליך, לקהילה שאתה חי בה או לארגונים שמחויבים למטרות שאתה מזדהה איתם, אתה מתחבר למשהו גדול יותר ויוצא מהקונכיה.

                       

                      אז אני עדיין רחוק מלתת עשרה אחוזים מהמשכורת ובטח שאני מתנגד להעברת חובותיה הסוציאליים של המדינה לארגוני צדקה, אבל אין ספק שעכשיו אני מוכן לתת יותר.

                       

                       

                      קצת סטטיסטיקות על הרגלי התרומות האמריקאיים

                      דרג את התוכן:
                        12 תגובות   יום שלישי, 4/5/10, 00:52

                        קארן ברנס מונה 40 נושאים שאסור לדבר עליהם במקום העבודה:

                         

                        פוליטיקה, דת, משכורת, עבר רפואי, חיי מין, רכילות, רצון לעזוב את מקום העבודה, מחלות, ... לחצו כאן לרשימה המלאה

                         

                        על מה כן אפשר לדבר:

                         

                        נושאים מקצועיים, תחביבים, סרטים, ספרים, חוגים, ספורט ומזג אוויר.

                         

                        מזל שכמעט אף אחד לא מציית לחוקים האלה באמת

                         

                        אינטראקציה חברתית במקום עבודה זה נושא מסובך. איך אנחנו אמורים לתקשר עם אנשים שיושבים איתנו באותו החדר תשע שעות ביום, לפעמים במשך שנים, שאנחנו הולכים איתם לאכול, שעובדים ביחד איתנו למען אותה מטרה?

                         

                        אם באמת נושאי השיחה שלנו היו מוגבלים לרשימה שהביאה קארן ושכולנו למדנו להכיר באופן לא רשמי, אז מקום העבודה היה נהיה בית מפגש לאוטיסטים.

                         

                        בפועל לא הכרתי מקום עבודה אחד שאין בו רכילות, שדעות פוליטיות לא עולות לאוויר או שכשמישהו סובל ממשהו הוא שותק ולא משתף אחרים. כולנו מחפשים שותף-חבר שאפשר לחלוק איתו דברים, וכשאנחנו לא מוצאים אחד כזה אנחנו מרגישים זרים ומבודדים.

                         

                        למרות זאת, הכללים הללו לא נוצרו בלי סיבה. ויכוחים פוליטיים, חילוקי דעות בענייני דת ובטח שרכילות יכולים להכניס אנרגיות שליליות שיהפכו את מקום העבודה למקום שלא נעים להיות בו. קשה לשבת עם מישהו כשאת מגלה שהוא חזיר-שוביניסט, וקשה להשלים משימה ביעילות כשאתה לא מדבר עם מישהו בעבודה.

                         

                        לבחור את השותפים

                         

                        אפשר לדבר על פוליטיקה (במיוחד כשפורצת מלחמה), אבל אנחנו צריכים לדעת לבחור את השותפים שלנו לוויכוח - עם מי אנחנו מצליחים לדבר בלי שהקונפליקט ישאיר משקעים. לא אצלנו ולא אצל הצד השני. אותו הדבר עם כל נושא שנוי במחלוקת אחר. אם אתה מסוגל לשמוע דעות הפוכות ומצאת מישהו שמסוגל לשמוע את הדעות שלך גם כשהן שונות אז מצאת שותף.

                         

                        שותפים הופכים לחברים עם הזמן, וגם אם החברות לא ממשיכה הלאה, האנשים האלה הם אלה שנפנה אליהם לקבל עצה, שיחוו דעה, ושישמשו כעיניים שלנו מאחורי הגב. אם אין לכם חברים כאלה הגיע הזמן להתחיל לחפש - או חברים או מקום עבודה חדש.

                        דרג את התוכן:
                          3 תגובות   יום שבת, 1/5/10, 23:43

                          לא את שווקי המניות אבל את שוק המזון למשל - כן. בסניף יד יצחק בראש העין כל הפירות והירקות נמכרים במוצאי שבת בחצי מחיר (לא, זו לא פרסומת, אני רק מפתח רעיון).

                           

                          שווה במיוחד כשרוצים לקנות אננס או דרגון פרוט (פטאיה).

                           

                          אבל לתזמן את השווקים זה יותר מלחכות למבצעים:

                           

                          - ספרים חדשים עולים מחיר מלא כשהם ברשימת רבי המכר או כשהם רק מתפרסמים, אך מעט אחר כך הם עוברים לפינת המוזלים

                           

                          - ועל אותו עיקרון: גאדג'טים ומחשבים יעלו בעוד שנה חצי ממחירם היום

                           

                          - בגדים הם יקרים בתחילת העונה ובסופו של דבר נמכרים במבצע סוף-עונה

                           

                          - נעלי נשים, כמו בגדים אומרת אשתי, גם להם יש תחילת-עונה וסוף-עונה

                           

                          - טיסות, צימרים ומלונות מגיעים לשיא בפסח, ביולי-אוגוסט ובחגים. בשאר הימים אפשר למצוא מחירים הרבה יותר נוחים

                           

                          - כלי מטבח, מצעים, וגם ומנקי שטיחים וצבעים יוצאים לקראת פסח במבצעים

                           

                          זה מה שעולה לי לראש אך בוודאי אפשר להוסיף עוד הרבה פריטים לרשימה. לכן אם אין אילוץ מיוחד, אז סבלנות ותזמון נכון של השווקים יחסכו לנו הרבה שקלים.

                          דרג את התוכן:

                            ארכיון

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה